הכל

והרי המדריך:

זוטות - הערות של יומיום.
טקסט - תרגילים וסיפורים.
קצוּץ - אותו הדבר, רק בשורות קצוצות (לא במקרה אני נמנעת מהמילה שמתחילה ב-ש').
מסביב לדשא - פוסטים מהחצר האחורית - על גינה אהובה.
הכל הכל, ברצף (בלוג, נו)
(כן כן, גם כל הסיפורים הבוסריים ההם מ-2003 וכל הדברים האחרים שנתבקשתי בחלוף הזמנים להעלות שוב.)

גלעד עדיין חי

פורסם ב 18 בפברואר 2009 07:57 במדור זוטות | 3 תגובות | אפשרויות

הרוצח העצוב והעכבר הסגול

יום אחד, כשהייתי בת עשר, אמי חזרה מהעבודה והביאה לי מתנה: עכבר סגול מלֶבֶד, עם זנב ארוך וירוק. "קלייב עשה את זה," אמרה.
"בשבילי?" שאלתי.
"במיוחד בשבילך," היא חייכה. "בשבוע שעבר הוא עשה עכבר כזה לבת שלו, וביקשתי ממנו שיכין אחד בשבילך."

קלייב

התרגשתי. שמו של קלייב הוזכר אצלנו לעתים תכופות במהלך השנה האחרונה, וגם אני פגשתי אותו כמה פעמים, כשביקרתי בעבודה של אמא. הוא אושפז במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע בהתקף פסיכוטי חריף. לפני כן לא היה מוכר כחולה נפש.
הוא היה גבר אנגלי בשלהי שנות השלושים שלו שנישא לאשה הודית וחי איתה באחד מהיישובים הקטנים בנגב. נולדו להם שני ילדים, והם אהבו זה את זו מאוד.
קלייב היה קצת רכושני כלפי אשתו, אבל ככל הנראה לא היה מדובר במקרה קיצוני, והוא בוודאי לא נחשב כזה ביישוב שכולו משפחות הודיות שמרניות. בתקופה שקדמה להתפרצות שלו הוא חלם כמה פעמים שאשתו מתפשטת ורצה לתוך היער עירומה.
באותו לילה, בחלומו, הוא קם ורץ בעקבותיה. בדרך הוא עבר במטבח ולקח איתו סכין. ביער הוא הרג אותה.

התעוררות

קלייב התעורר ומצא את עצמו עומד בפיג'מה בחדר השינה שלו, ואשתו האהובה מוטלת לפניו, מתה, לאחר שדקר אותה בשנתו.
הוא הזמין מונית, הכניס לתוכה את ילדיו הישנוניים, ושלח אותם לבית חמו וחמותו. אחר כך נסע למיון בבית החולים סורוקה בבאר שבע, לבוש עדיין בפיג'מה מגואלת בדם, ואמר להם, "קרה דבר נורא, ואשתי מתה." הוא לא זכר דבר.
כבר באותו לילה אובחן ואושפז במחלקה הסגורה. בימים הבאים קלייב הבין בהדרגה את שארע – את שהוא עצמו עשה. הוא לא הצליח להיזכר מעולם במאורעות הלילה, ורק זכר את עצמו רץ ביער בעקבותיה ומנופף בסכין. במשך חצי שנה שכב במיטה, מדוכא ואבוד, וסירב להינחם. הוא לא אכל, לא שיתף פעולה עם הטיפול, התאבל על מות אהובתו. הוא חזר ואמר שהם היו זוג טוב, אוהב וחם. שאין לו מושג איך זה קרה. כל מי שהכיר אותם, כולל בני משפחתה של אשתו המנוחה, העיד שכך אכן היו פני הדברים.

זמן

השיקום של קלייב היה איטי וזהיר. איש לא העלה בדעתו להניח לו להשתחרר, אולם הוא הוכר כחולה נפש ולא נשפט. הילדים אומצו על ידי הורי אשתו המתה.
אחרי כמה חודשים החל להתאושש. כשנשלח לריפוי בעיסוק התגלה כשרונו הגדול: יצירת חיות מלבד. הוא הכין עשרות כאלה, למחלקות הילדים בבית החולים סורוקה, לילדיו, לילדי העובדים בבית החולים. הוא היה מטופל אהוב: אינטיליגנטי, רהוט, מוכה יגון.
אחרי כמה חודשים נוספים אישרה לו ועדת החריגים של משרד הבריאות להיפגש עם בתו בת השבע, בליווי עובדת סוציאלית. בנו היה בן שנתיים בלבד באותה העת. קלייב היה אבא אוהב וחם, ובתו העריצה אותו. הצוות שטיפל בו זכר את מראהו מטייל איתה בגן, מספר לה סיפורים, מקשיב לה בתשומת לב.
אחרי שנה הוריו של קלייב ביקשו להעביר אותו להמשך טיפול באנגליה, והוא נסע.

שאריות

זה לא היה עכבר לבד סגול עם זנב ירוק. זה היה העכבר שקלייב הכין לי. בתפרים מדויקים, עדינים. עם אוזניים שהתעגלו בעדינות ועיניים תפורות בחוט שחור, קטנטנות ונוגעות ללב.
קלייב, איש רגיל, כמו אבא שלי, שקם באמצע הלילה ורצח את אשתו. הסיפור שלו עורר בי עניין, סקרנות, מציצנות, אימה. עשר שנים חלק איתי העכבר ההוא את מיטתי בלילות, תחושת הלבד על לחיי זכורה לי עדיין. הייתי מניחה עליו את ראשי, פוגשת את אפו המחודד באפי, ונרדמת בקלות.
בשנים הבאות התפרים לאורך בטנו פקעו מדי פעם ותפרתי אותם מחדש. התפרים שלי היו גסים, לא מיומנים, שונים מאוד מאלה של קלייב, אבל לא יכולתי לאבד אותו. אחר כך הלבד הלך ונשחק, והמילוי בצבץ מתחת לאוזניו, סביב הזנב.

אחרי עשר שנים נכנעתי והשלכתי אותו לפח. למרות כל הזמן שחלף, ואולי בגללו, בובת העכבר הזו עדיין היתה חשובה לי. זו מעולם לא היתה סתם בובה. זו היתה הבובה שלימדה אותי שהכל אפשרי, הטוב והרע, היפה והנורא. והכל מצוי בכל אדם, ודבר אינו מובטח לעולם.

פורסם ב 9 במרץ 2010 21:14 במדור זוטות | 15 תגובות | אפשרויות

חורבן הבית השני

אני פותחת את הדלת ועוברת לעולם הזה, שכולו שלי וכולו טוב. גם הוא בית. והבית חרב. המבט שלי מתקטן אל תוכו, נפרש דרך הזגוגית. המסע בין עולם גדול לאוטו הקטן הזה משמח את עיני. האור מטביע אותי ברכות המושב. כל הדרך אני מביטה בחורבנו בשמחה.

עותק אחד מהספר. הולכים לפגישת עריכה. הבית החרב מחכה,

"מותק," הוא אומר, "את צריכה לקחת את האוטו לשטיפה, תיכף פסח."

פורסם ב 4 במרץ 2010 09:58 במדור זוטות | 5 תגובות | אפשרויות

נערה אחת, לבד (על אונס קבוצתי)

בזהירות. לכתוב בזהירות.

הכרתי אותה כשהיינו בנות ארבע-עשרה. היא היתה נערה מיישוב קטן, פרובינציאלי וסגור. שערות בכל צבעי הקשת, חצי קודקוד מגולח. זועמת. נבחנית. היום היינו אומרים שהיא ביץ'. אז - פשוט התרחקתי ממנה. איזו מרשעת.

עזבתי את בית הספר כעבור שנה, ובפעם הבאה נפגשנו בטירונות. היא היתה שמנה מאוד, יפה מאוד, והרבה יותר נחמדה. היו לנו כמה שיחות נעימות, ושוב התפזרנו, כל אחת לקורס אחר. אחרי חודשיים נפגשנו בבסיס הקבע שלנו, והפכנו לחברות הכי טובות.

אני זוכרת איך היא סיפרה לי. במנות קטנות, מדודות. לאט לאט. קודם: נאנסתי. אחר כך: היה יותר מאחד. אחר כך: רציתי למות.

הפרטים הגיעו בחלוף הזמן. 11 נערים, לאורך שנה שלמה. אותה שנה ממש שבה פחדתי ממנה. מגיל 14 עד 15, כל יום, במקלט קטן לא הרחק מבית הוריה. את הראשון היא אהבה, האחרים היו חבריו, מנחה שהעלתה לו. אחר כך איימו עליה שיספרו ל"כולם", ואימת "כולם" הביאה אותו כל יום למקלט ההוא. 11 נערים.

בסוף השנה היא נכנסה להריון. כשגילתה, ניסתה להתאבד. אביה הציל אותה, לקח אותה לבית חולים, אחז בידה כשיצאה מחדר הרופא אחרי ההפלה. הוא לא ידע בדיוק מה היה שם, אבל ידע מספיק כדי לשמור עליה. זה נגמר.

היינו חברות הרבה שנים. ראיתי אותה מתכווצת למראה הנערים ההם שחלפו בדרכי היישוב, שמעתי אותה עורכת חשבון נפש עם הנערה החלושה שהיתה, עוטה שריון קשקשים זועם מול כל העולם, נכנעת ללא תנאי מול ההוא שאהבה. כן, היא עדיין אהבה אותו, במשך כל השנה ההיא.

ראיתי אותה נישאת ומביאה ילדים לעולם. הכל נראה כמעט נורמלי, אבל בקצוות היא התקלפה: המשיכה לעלות במשקל עוד ועוד. בחרה בגבר שהיה פחות חכם ממנה במידה קיצונית. הפכה לאם מגוננת, היסטרית כמעט.

יותר מכל היא נותרה לבד. ניסתה שלא לצאת כלל מהבית, נפגשה עם שתי חברות, ולא עוד. מערכות היחסים היומיומיות שלה היו עם אנשים מהמסלול ההכרחי: הקופאית בסופר, הקצב, השכנה, המטפלת של הילדה.

ואז הם חזרו למקום ההוא. היא והוא וילדיהם. חלק מהנערים ההם כבר עזבו. חלקם בגרו והיו לגברים. נישאו והביאו ילדים שהלכו עם ילדיה לגן ולבית הספר. כששאלתי למה היא חוזרת למקום שבו רצחו אותה במשך שנה, אמרה שזה הבית.

במקום ההוא המשיכה להשתבלל, לאט לאט הרחיקה אותי מחייה.

המשכתי לאהוב אותה ולהתאבל על החברות איתה. חשבתי עליה כמו שחושבים על חברים שאובדים לנו בדרך, בגעגוע מסוים. יש לי עדיין חולצה שלה, ציור שציירה לי, ברכת יום הולדת.

ובכל פעם שמתפרסם עוד סיפור על אישה שעברה אונס קבוצתי כזה, אני נזכרת בה, ובעיקר במבט שלה.

באותה תקופה הייתי האדם היחיד שסיפרה לו באמת על כל מה שעברה, ובכל פעם שסיפרה היו עיניה מתרוקנות, ומבטה מזדגג, ונדמה היה לי שהיא נעלמת למקום ההוא בתוכה, שהיה חי ונוכח בכל רגע. היא היתה מספרת, והיינו מדברות על זה בכנות שנדמתה בלתי אפשרית כמעט. אחר כך היתה שומטת את ראשה לרגע ארוך, ואז מרימה אותו שוב ועל שפתיה חיוך. רוצה לאכול משהו? שאלה. היא הכינה אוכל נפלא, המון המון אוכל, וביחד אכלנו.

והחדר, ממש כמוה, נותר מלא בדבר הזה, שאי אפשר לדמיין גם כשזו החברה הכי טובה שלך, על הספה, ממש כאן מולך. אפשר להקשיב, להביט, אבל להבין אי אפשר אף פעם.

פורסם ב 1 במרץ 2010 22:08 במדור זוטות | 25 תגובות | אפשרויות

השכרות נאה לה

בערב היא יושבת לבד בביתה ומתגעגעת אלינו.

ערוץ 20 מזמזם את חייה ועוטף אותה בקיום אנושי. בבית החולים נתנו לה לצפות בו ברצף והיא התמכרה, מאושרת, לחיים שיש בהם תנועה ומילים. כששבה לביתה הדליקה את הטלוויזיה ושוב אינה מכבה אותה. הם מתהלכים שם ומדברים כל הזמן. היא מוזגת לעצמה כוס של יין ומציתה סיגריה, והם מהלכים על המסך ומשוחחים. הסלון שלהם, צבעוני ועמוס, מרחיב את זה שלה. הבית שלה מעוצב ויקר. את כל הפנסיה ודמי ביטוח החיים השקיעה בריהוט ובתאורה ובכלים נאים, עתה היא מוזגת את שנותר מהם לתוך הכוסות, עוד ועוד כוסות מלאות ביין.

מדי פעם היא אוזרת את כל עוז רוחה ומוזגת אותו לתוכה בלגימה מהירה, ואז היא מתקשרת.

אתם כבר לא אוהבים אותי, היא אומרת. ילדים רעים. איך יכולתם לנטוש אותי כך?

אנחנו מאזינים לה, מנסים שלא לשמוע איך מילותיה נמהלות באשמתנו, נמזגות אל תוך חלומותינו, הופכות לסיוט הזה שבו אנחנו מוצאים את גופתה יום אחד, שבורה ומדממת, נמהלת בשלולית אלכוהול.

אי אפשר לחיות עם האשה הזו, אנחנו אומרים.

היא נרדמת בסלון, וילדיה מערוץ 20 משכיבים אותה לישון באהבה.

פורסם ב 28 בפברואר 2010 19:39 במדור זוטות | 8 תגובות | אפשרויות

וינה בשנה הבאה

למה דווקא וינה? ככה. לכאן הגענו. אני מקריא כאן פרק מדבר מה, אתה מלמד כאן פרק מדבר מה אחר.

כך או כך, אתה ואני כאן. אני נמוך ממך במעט, ואנחנו אוחזים ידיים. אתה מוביל אותי לאורך הרינגשטראסה ומצביע על הבורגתיאטר ואומר שבמקום שהיתה פעם חומה, הצמיחו מבני תרבות. יש תקנה לכל דבר, אתה אומר.

אני מקשיב. מקשיב לקווים הדקיקים המתפתלים בכף ידך החמה, לתנועת השפתיים המתוקות שלך, לא דקות, לא תפוחות. כל הטיסה דיברת ואני בהיתי בהן, כעת אני מכיר אותן טוב יותר מאשר את שפתי.

היא רוצה לתת לך לדבר, זו שחולמת על וינה וכותבת אותנו כאן. היא רוצה תיאוריות ועומק ומילים שאינה מבינה. איני רוצה לשמוע מילים, אוזני סכורות בפני אצבעותיה שעל המקלדת. רק להביט בתנועת השפתיים אני רוצה, בחיוך הקטן שמתמתח בינך לבין הבניין הזה. מאי שם עולה צליל סקסופון ומתלווה אל השפתיים, והן מרקדות עם המנגינה. מי מוביל את מי עכשיו? שפתיך אינן צמודות לסקסופון הזה. הצלילים מתממשים סביבך, משפתיך הם נוטפים אל כתפיך וצוללים להקיף את גופך.

אתה מגרד את שערותיך בהיסח הדעת ולרגע מרפה מידי. מגע האוויר על ידי קר, כמעט צורב. כשידך נושרת לצד גופך אני סופר, ובארבע אתה נוטל שוב את ידי ומרים אותה אל השפתיים האלה, המשוננות היטב, ונושק לגב כף ידי. אחרי הכל, זוהי וינה.

אני נושא אליך את פני ופוגש את שפתיך.

מחר ירד הגשם. מחר בהרצאה תפגוש אשה ותאכל איתה ארוחת ערב לאור נרות. אני אתבונן מבעד לחלון המסעדה, רועד מקור ומחרטה,

וזו שכותבת עוד תשלם את המחיר על פחדנותה העצומה.

פורסם ב 20 בפברואר 2010 23:01 במדור זוטות | 8 תגובות | אפשרויות

היעלמות

זה יום רגיל. העולם מתנהל באדישות הרגילה שלו. יצאתי אל מחוץ לזמן ואני מתבוננת. הוא מחייך. האור בהיר ונופל על פניו והוא אומר משהו ואנחנו צוחקים.
אחר כך הוא שותק זמן מה, וכל אחד מאיתנו בענייניו. יש אנשים אחרים. אנשים נושאים אליו את מבטם. גם אני, אבל אני מתאמצת שלא ידע שהוא כל כך נהדר בעיני.
והזמן חולף.
אני מתרגלת אל הסלסול הזה שיש לו בקצה המשפט ואל האמת שהוא בוחר לומר ואל כל השקרים שאינו אומר אבל הם אופפים אותו. הוא נותר חידתי. לפעמים הוא מדבר איתי על האופן שבו המילים מתלפפות זו בזו ולפעמים אינו אומר אפילו דבר אחד שיש בו עניין. איש רגיל, אבל אין שום דבר רגיל באוויר הזה שנעמד בינינו ונשימותינו נמהלות בו.
ויום אחד הוא נלקח. זה מסתיים כי מישהי נבהלה מהאופן שבו אנחנו שותקים יחד, והוא נעלם מחיי. זה לא הרבה. זה מעולם לא היה הרבה.
הלב אינו נשבר או מתנתץ, או מתרסק לרסיסים. הוא רק נשרט, והשריטה דקה כשערה. הכאב דק כמוה. לרוב הוא איננו.
מדי פעם אני עומדת ברמזור, ולפתע געגוע. ולפעמים התסכול מעלה דמעות בעיני.
אני מוחה אותן ונוסעת. עוד מעט אשכח.

פורסם ב 18 בפברואר 2010 22:39 במדור זוטות | 8 תגובות | אפשרויות

שיח רחוב פוגש עורך דין

היום בצהריים, מהקומה מעל נשמעת צעקה, מהרחוב עונים.

ר: אופק, יא הומו! אתה בא?
א: אה, נאצי, מה המצב?
ר: יא דפוק, הולכים לתל אביב ברכבת, בוא.
א: רונן, יא רוצח, אין לי כסף. סע, חרא, סע

מיד ציטטתי בטוויטר, יש דברים שאי אפשר שלא להעביר הלאה. והוספתי:

דיאלוג מהחיים. אוזניים תצילנה. (תקראו לי ברוניה, מצידי)

רועי רוטמן, עורך דין גבוה מאוד שעושה פילאטיס למרבה המבוכה ומסרב למסור את תחזית מזג האוויר של מחר למרות שהוא ללא ספק יודע אותה לפני כולם, עונה לי בסדרת טוויטים שנאספו כאן לכדי משפט רצוף:

ראשית, יתכן שאופק באמת הומו. שנית, יתכן שיהיה צפוף ברכבת, והם יאלצו ללכת כה וכה כל הדרך. שלישית, יתכן שרונן באמת חרא. רביעית, רכבות צפופות מלאות יהודים והומואים אכן עשויות להעלות זכרונות מהנאצים. הנאצים, יש לזכור, היו ממש חארות. וזה כמובן מזכיר את בדיחת השואה הידועה "יהודי, צועני והומו עולים לרכבת".

שאלתי אם מותר לצטט, רועי הסכים.

כך מדברים בני נוער היום. סתם, שנדע. איזה מזל שרועי שם כדי לבאר את דבריהם ולהכניס אותם לקונטקסט תרבותי מתקבל על הדעת.

פורסם ב 15 בפברואר 2010 18:46 במדור זוטות | 18 תגובות | אפשרויות

פטיטים

"שוב היא עשתה את זה?"
"שוב, אבל זה גדול היום. יש לה לפחות שלוש. לא, יש ארבע."
"על כמה מילים?"
"שבע."
"תן, תן לראות."
דרושים מסחכים לגן, קול הסוגים יהיו תובים
"ענק. הבחורה קורעת אותי מצחוק."
"מזל שהם בגן, תאר לעצמך שהיא היתה מלמדת אותם לכתוב."

אילנית עמדה ממש מעבר לקיר אבל הם לא ראו אותה. לא שזה שינה הרבה, לפעמים הם היו מנהלים את השיחות האלה כשהיא לידם. כאילו שהיא שקופה. כשהם באו לאסוף את הילדים מהגן הם לא ראו כלום חוץ מאת הילד שלהם ואת החברים שלהם. בימים שיעל עבדה היא כתבה את השלטים, אבל היא היתה בגן רק פעמיים בשבוע ובשאר הזמן זה אילנית וז'ניה, וז'ניה אפילו את השם שלה לא ידעה לכתוב.
בלית ברירה היא כתבה את השלטים והתפללה שלא יהיו יותר מדי שגיאות. דיסלקציה זה לא עניין לצחוק ממנו, היתה אמא שלה אומרת, אבל כל האחרים הניחו שהיא מטומטמת. גם ההורים.
"נשמה טובה", "חמה ורכה", הכל הם אמרו לה, אבל היא שמעה היטב את הנימה המוסווית בין המילים – מטומטמת אבל טובת לב. וכזאת שמנה, כואב הלב.

שני האבות האלה היו הכי גרועים, אבא של יאיר ואבא של נעה. שניהם מובטלים, ואת השעמום שלהם היו פורקים עליה. מגיעים ראשונים בכל יום, ממש אבות מצטיינים, נהנים מהזמן שלהם מול הגן. כמעט כל יום הם מוצאים לה טעות. או כמה, היא לא תמיד יודעת. לפעמים הם אומרים מספר.
אבל גם אמא של יעל ואמא של מיכל נהנו מהבדיחה, וגם אמא של אורית צחקה ואבא של גלעד. אבא של עומר אמר פעם שהוא לא מבין איך היא חצתה את הסמינר בשלום.
הוא היה צריך להיות שם, ביום האחרון כשקיבלו את התארים שלהן, ומנהלת הסמינר קראה לה לבמה וציינה אותה לשבח על התוכניות שכתבה לפיתוח היצירתיות. עוד לא סיימה סמינר וכבר הופצו התכניות האלה לגנים בכל הארץ, למרות שגיאות הכתיב. היא קיבלה תעודת הוקרה והזמנה ללמד בסמינר בשנים הבאות, אבל היא רצתה להיות עם הילדים.
הילדים שלה. כל הגן הזה היו הילדים שלה, המתוקים שלה. כל היום היא היתה האווזה והם, מגעגעים בעקבותיה התקוטטו על הזכות לשבת עליה קצת, להתחבק איתה. כל ילד קיבל את הזמן שלו, לאט לאט, אילנית ידעה לעשות כל דבר עם ילד על הידיים ועוד שניים תלויים על חגורת המכנסיים שלה.
רק סוף היום, עם ההורים, היה סיוט.
מיכאל אמר שהם מטומטמים. "אבל את זוכרת שכשנפגשנו גם אני הייתי מטומטם?"
היא לא שכחה. הוא הביא את האחיין שלו לגן שלה לפני שנתיים, רק פעם אחת ביקשו ממנו ופתאום הוא נהיה דוד מצטיין, הביא אותו בכל בוקר. בבוקר לא היו השלטים שלה תלויים עדיין.
כשכתבה לו יום אחד "נאם צריח מגבת נקיאה" צחק כל כך עד שנעם נבהל והתחיל לבכות.
"את דיסלקטית או משהו?"
"כן", רווח לה. כששואלים יותר קל.
"סליחה סליחה סליחה", התנצל, "אני אקח אותך לשתות קפה אחרי הגן ואגיד לך סליחה עוד כמה פעמים, בסדר?"
בבית הקפה, אחרי שישבו שעה ודיברו והיא כבר חשבה שהוא מתוק אמיתי, הוא גילה לה שפשוט ניצל את ההזדמנות להתחיל איתה, היא כל כך מצאה חן בעיניו. היום כבר היתה משאירה לו פתקים בשמחה, יודעת שיהיה בסדר. הוא לא ישפוט אותה. לא על השגיאות, לא על השומן.
"ככה אני אוהב אותך, סופגניה אנלפביתית שלי".
כששאלה אותו מה לעשות עם ההורים הוא אמר לה "אין מה לעשות מותק. הם לא יבינו עד שזה לא יקרה להם".
וזה היה רעיון ממש מצויין.
מזל שהילדים היו כל כך מתוקים ואהבו אותה, וסמכו עליה. היא חיכתה לחופשה של יעל ועשתה איתם פרוייקט של שבועיים, ז'ניה לא הסגירה אותה. היא לא ידעה שמשהו לא בסדר.
"זו הפתעה", אמרה לילדים ולעוזרת הגננת, "בואו לא נגלה להם. בסוף הם יגלו ויתרגשו מאוד".
הילדים עבדו נורא קשה. כל כך קשה שהיא הרגישה קצת לא נעים לפעמים, אבל היא השתיקה את זה אצלה בפנים. כולם ילמדו פה משהו. אפילו הילדים, הבטיחה לעצמה, והם יתגברו ויהיו בסדר, היא היתה בטוחה בכך.
אחרי שבוע הודיעה להורים שהם מוזמנים להשאר חצי שעה אחרי סוף היום בעוד שבוע בדיוק, ולהביא חולצות לבנות. הילדים יעשו להם הפתעה.
הם ניסו להוציא מהם את הסוד, הילדים סיפרו לה, וגם עליה לחצו, אבל היא חייכה כמו מונה ליזה גדולה ואמרה "חכו ותראו".
ובאותו היום הם התכוננו היטב, וכשאבא של יאיר ואבא של נעה, הראשונים כרגיל, נכנסו, הם ראו את הילדים שלהם בחולצה הלבנה עם השם שלהם, מתנוסס בטוש כחול עם נוצצים סביב, והעיניים שלהם נוצצות אף הן, מהתרגשות.
היא חשבה שהם יתפוצצו.
במיוחד האבא של יאיר.
היא הקפידה מאוד לא לפספס אף אחד. עבדה עם רשימת השמות, שלא יהיו טעויות, כל אחד מהשמות תוכנן בקפידה, בעזרת מילון אבן שושן לפעמים.
"איזה יופי", אמר לבסוף אבא של יאיר, "את לימדת אותם לכתוב את השמות שלהם?"
"כן", חייכה. "והם גם יודעים לאמר את סדר האותיות. יאיר, אתה רוצה להגיד לאבא איך כותבים את השם שלך?"
"כן! יוד, הא, יוד, ריש!", אמר יאיר ואבא שלו בלע רוק והתאפק.
"ואת שלי כותבים נון אלף הא!", צעקה נעה בגאווה לאבא, וזינקה עליו לחיבוק.
לכולם היו הפתעות קטנות.
יאל, מיחל, הורית, גילאד, אומר. כל אחד מההורים בלע בקושי, וכל ילד דיקלם בשמחה את האותיות, ואף אחד לא אמר שום דבר.

למחרת בבוקר הגיע אבא של יאיר ושאל אם היא רוצה שיעזור לה להכין את הפלקט לסוף היום.
"הכנתי כבר", הצביעה, "מחר יש יום איטלקי".
אפשר לאביא פסטה או פטיטים
"בסדר", אמר אבא של יאיר, "אני אביא פתיתים, יאיר מת על זה".

(פרסום חוזר - מסיבה טובה! - של סיפור ישן, אפילו לא ערוך, למרות שלא היתה מזיקה עריכה)

מוקדש באהבה לדיסלקט המתוק שגרם לי לצחוק.

פורסם ב 15 בפברואר 2010 00:59 במדור זוטות | 9 תגובות | אפשרויות

על הנאנסות

כבר כמה ימים מתנהל כאן ברשימות ובמקומות אחרים ברשת קמפיין המעודד נשים שנפגעו על ידי אדם מסוים (שאיני מכירה) להגיש נגדו תלונות במשטרה.

קראתי את הרשימה של אשכר אלדן כהן עוד לפני שהחלו הקריאות לקרבנות להתלונן, והיא מאוד חשובה בעיני. שלחתי אותה לכמה אנשים, מתוך אמונה שהיא מסייעת בעדותה גם לנשים אחרות לצאת מהארון של אשמת הנאנסת.
ואז התחילו הפוסטים ברשימות. את חלק מהכותבים אני מעריכה, מכבדת, מחבבת אפילו. עקבתי אחרי הרשימות האלה, וחשבתי על זה. כששאלו אותי אם אני מוכנה להצטרף למאבק סירבתי, מסיבות אישיות.

לחץ

אבל עוד כמה דברים קרו מאז. קיבלתי פניות בפייסבוק שמגנות אותי על שהנאשם לכאורה חבר שלי בפייסבוק (כמו עוד כמה עשרות אנשים שאני לא מכירה), נדרשתי באימיילים פרטיים מאנשים שאיני מכירה להתבטא בנושא, "להצטרף למאבק" כינו אותי פחדנית על שאיני עושה זאת. אני מניחה שהמתקפה הזו לא כוונה רק אלי.
חשוב לי להבהיר בהקשר הזה: אני לא אדם ציבורי, ולא מחויבת להצטרף לשום מאבק אלא אם כך אני בוחרת. ודאי וודאי מאבק שאיני מסכימה לו.

אבל כל הלחץ הזה עשה את שלו, ומצאתי בכל זאת את קולי בתוך כל הרעש הזה.

הכוונות מאחורי המעשים טובות, ואין ספק שייטב לכולנו אם נאנסות יתלוננו. אבל הדרך הזו, של הפעלת לחץ מתמשך על נשים מסוימות – שנאנסו על ידי גבר מסוים – להתלונן, היא לא נכונה בעיני. יש בה מידה של אלימות וחוסר התחשבות.

קריאה אחרת

מעולם לא פגשתי את האיש המדובר, אבל גם אני עברתי פגיעות והטרדות מיניות. היום קראתי שוב את כל הטקסטים, וניסיתי לקרוא אותם כאילו הייתי אחת מקרבנותיו. או כאילו נכתבו על אחד מהגברים שפגעו בי בחיי.
וזה קשה. כי אם אני לא מוכנה – נפשית, רגשית, מעשית – להתמודד עם כל ההשלכות של תלונה כזו, הרי שדבריהן של נשים חכמות וטובות כוונות היו גורמים לי לחוש אשמה איומה. הנה אני, במו ידי, פוגעת במאבק באלימות המינית. הנה אני, בכאבי, בחולשתי, בפחדנותי, בוגדת באחיותיי הנשים.

דרך אחרת

אני לא התלוננתי מעולם.

במקום זאת, הלכתי למרכז לנפגעות תקיפה מינית. המתנדבות הנפלאות שפגשתי שם אמרו לי: אנחנו איתך. נתמוך בך בכל צורה שתרצי, נחזיק את היד שלך כמה זמן שאת צריכה ורוצה, ואם תבחרי יום אחד להגיש תלונה, נעמוד שם לצדך.

כשבחרתי, מסיבותי שלי, שלא לעשות כן, הן לא מתחו עלי ביקורת, לא גרמו לי לחוש אשמה, לא הפסיקו לתמוך בי.

בעיני זו הדרך. לא כל קרבן יכול להתלונן, לא לכל אחד או אחת יש את האפשרות והכוחות להתמודד עם התוצאות של התלונה. זה עצוב, אבל ככה זה. החברה צריכה לתמוך בקרבנות. לתת להן מקום וכלים להחלמה, לעטוף אותן, ולסייע לאלה שבוחרות בכך להתלונן.

השבוע נתקלתי בעצומה של המרכז לנפגעות תקיפה מינית שקוראת לבטל את ההתיישנות על עבירות מין וגילוי עריות. זו פעולה כללית, גורפת, שמשתמשת בכלים דמוקרטיים כדי לסייע לכלל הנפגעים מאלימות מינית. זו הדרך הנכונה בעיני.

בכל פעם שנחשפתי לפעילות המרכזים לנפגעות תקיפה מינית חשבתי שזה אופן הפעולה הנכון. בטיפול האישי, הפרטני, נותנים לכל מי שנפגע את התמיכה שהיא או הוא זקוקים לה, בקצב ובהיקף הנכונים להם, ובמקביל פועלים בערוצים דמוקרטיים כדי לסייע לכלל הנפגעים.

אז לא.

הקמפיין הזה? למרות הכוונות הטובות, זו לא הדרך. עד כמה שכולנו רוצים לראות את מי שפגע באדם אחר נענש, הדרך אינה להטיל את האחריות על הקרבנות. אנחנו יכולים לקוות, ליצור מערכת שתתמוך ביכולת להגיש תלונה (כמו העצומה של המרכז), לפעול כנגד התפיסה של האשמת הקרבן, ולקוות שכל השינויים האלה יאפשרו ליותר נשים וגברים שנפגעו מתקיפה מינית להתלונן.

ולא לשכוח בינתיים שהם כבר נפגעו פעם אחת. אנחנו כבר נפגענו פעם אחת.

התלבטתי אם להשאיר את הרשימה הזו פתוחה לתגובות. בינתיים אני משאירה אותה כך, מתוך אמונה שזכותם של המתנגדים לומר את דעתם, אבל אני מצדי שומרת לעצמי את הזכות לשנות את ההחלטה הזו בכל רגע נתון, וכמובן למחוק תגובות על פי שיקול דעתי.

פורסם ב 13 בפברואר 2010 20:49 במדור זוטות | 46 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.