חיפה - סרט מלחמה
י
רחוב מסדה בחיפה. יום באמצע השבוע. פנסים מהבהבים ומוזיקה מסמנים פתיחה מאולתרת של תערוכה בגלריה ביתית. די.ג'יי מתקלט פופ לבנוני דרך היוטיוב. לצידו, מטיחים שני דרבוקיסטים ערבים מתולתלים-מדי בדרבוקה ונערה ערביה עם חולצה כחולה מפזזת על רקע ציור כחול. הקהל בפתיחה נחלק בין יהודים וערבים כמעט פיפטי פיפטי. חגי אייד, דמות מרכזית לשעבר בסצינת הגייז והתרבות של תל אביב, נשען על קיר, לא רחוק מתמונת שמן אחרת ומשיירי צדפות אכולות שמראים שהגענו באיחור.
מהצד השני של הכביש – קפה מסדה, הליבה המבעבעת של הסצינה המקומית. הברמן הערבי החתיך מספר ללקוחה יהודית רוסית על סיפור קצר אפוקליפטי שכתב אמש והיא מביטה בו במבט מצועף. על הקיר, מזדהרות תמונות של כוכבי קולנוע מצריים משנות החמישים, יוזמה של לינה פלאח, אמנית ופילוסופית שולחן, שכרגע עוסקת בתיווך דירות, ואחת ממייסדות המקום המצליח, שמתנחמת בכך שהיא מקבלת אלכוהול חינם.
ממשיכים מעט, מדירה כלשהי עולים צלילי פריטת גיטרה, מעט רעש בחנות החולצות האורבניות של פנקיסטים או נערי אימו, ואז הרחוב מתעקל, ונכנסים למתנ"ס צנוע. בדיוק ניטש כאן שיח גלריה כחלק מאירועי 'זהירות אמנות' שהפכו את הרחוב לתערוכה אחת גדולה, כולל הפלאפליות. עשרים חיפאים עומדים מתחת למעין מקרמה ורוד ורבים בלהט על החיבור של אמנות וחברה. בחוץ, מיחם קפה ובורקס, כמה כרזות פוליטיות של פלגי שמאל זעירים מחמישים השנים האחרונות, וריכוז מוגבר של צעירים עם שפם, מעבר למקובל במערב. גבר מבוגר וקרח, פניו כמעט שקופות, בסוודר תכלכל וגילוח מרושל, אומר בקול רועד, "אבל מה יגידו עלינו בתל אביב? האם יודעים עלינו בתל אביב? מישהו יכול לענות לי" וכולם מהסים אותו, שהם לא צריכים את תל אביב.
בפיסת רחוב לאורך כ200 מטר, ממוקמות חנות ספרים משומשים בשם 'גולדמונד', הוצאת הספרים פרדס, חנות בגדים יד שניה, חנות טי-שרט אורבניים, שני בארים, ארבעה בתי קפה, אחד מהם עם אוריינטצייה לגייז ערבים, אולפן הקלטות, חוץ מזה יוצא ברחוב כתב עת לשירה בשם 'אלת המסטיק' ומגזין אמנות פמיניסטי בשם 'ארטוטאל' שעורכת האמנית רחלי לוריא, ויש כמה להקות מקומיות ושמועות על תיאטרון פרינג' שיוקם בסביבה.
בישראל ישנו מרכז תרבותי יחיד שרק תופח כל הזמן – תל אביב. כותבים ואמנים רבים פועלים בכל הארץ. אבל סצינה פורחת ומשגשגת שתומכת ומניפה את עצמה במבחר תחומים, פועלת, לטוב ולרע, רק במרכז תל אביב. כרגע, רק מקום אחד יכול לנצח את הקוּליות הבסיסית של העיר העברית הראשונה - רחוב מסדה בחיפה.
בניגוד לתל אביב של ימינו, כולם במסדה מדברים אידיאולוגיה. אבל הסיבות לפריחת רחוב מסדה הן מתחום הכיס, וקשורות למחירי הדירות המופקעים בתל אביב, כרך שצמח מתוך אמניו ובטלניו התפרנים, אבל כיום הופכת לעיר לעשירים. זו הזדמנות בריאה לערים אחרות לחמוס מעט מההגמוניה התרבותית. גם ירושלים מתעוררת, אבל מתחם מסדה בשכונת הדר בחיפה, שבקע משום מקום, לפתע-כך, הוא הפלא הגדול. צעירים רבים נוהרים מכל הארץ לגור ברחוב הזול והנעים. שכירות של דירת שלושה חדרים בשכונת הדר עולה פחות מדירת חדר בדרום תל אביב. וככל שנפתחים יותר מקומות ברחוב, כך האטרקטיביות של המתחם מטפסת. הגעתי בטרמפ עם ידידה תל אביבית לרחוב. תוך כדי שהראיונות התקדמו, היא כבר התחילה לנסות למצוא דירה באיזור ונטשה אותי.
איש התיאטרון חגי אייד, עולה חדש לרחוב מתל אביב, נלהב: "הייתי בשינקין בשנות השמונים כשהרחוב פרץ. מאז תמיד גרתי בסביבה של שינקין. אבל נטשתי לפה כששינקין הפך לקניון. אני לא רוצה לגור בקניון. מסדה היום זה השינקין האמיתי. אני גר ברחוב צדדי בסביבה ושמו מלצ'ט. עברתי לפה כי יש באזור הזה אנשים שמנסים להמציא את האמנות והאורבניות מחדש, בדיוק כמו אז. זה מקום שנותן השראה, מקום להתערבב עם יוצרים ואנשים שמנסים להגדיר את עצמם. תל אביב נהייתה קפיטליסטית מדי, בטח לב תל אביב".
- ואיפה יש יותר חתיכים?
האמת שבתל אביב. בחיפה עולם הגייז טעון טיפוח, אבל אני עובד על זה.
כרמלית ושמה תשוקה
הייחוד של מסדה (מלבד זה שיש בו תחנת כרמלית), הוא שמדובר בסצינה יהודית-ערבית רוגשת. זו לא יוזמת דו קיום ממומנת על ידי האיחוד האירופי, אלא פשוט חיים זה לצד זה. שיתוף בין שכנים הוא עניין טבעי לכאורה, אבל בישראל של היום, בה יבשות התרבות היהודיות והערביות נעות הרחק זו מזו כל הזמן - זה נס.
אף פעם לא חיבבתי את המונח דו-קיום, שמניח כי ישנם תהומות איומים שצריך לגשר עליהם. ובמסדה באמת מדובר בחד-קיום. כמו שגברים מסתדרים פחות או יותר עם נשים ומבוגרים עם צעירים, בלי מאמץ גדול.
יוני כדן, מוזיקאי (להקת "ערופי שפתיים"), הוא אחד ממייסדי לייבל המוזיקה האלטרנטיבית פת\קית. הוא עלה לחיפה כדי לפתוח במקום מושבת מוזיקאים. אחריו שינעה את מזוודותיה אחותו, קרני, מעצבת אופנה. יוני כדן: "רציתי לייצר בחיפה סצינה מוזיקלית. זה לא פשוט, אבל אני יכול להגיד שכל ערב אני יכול להשתכר עם אנשים מעניינים. החודש היו לנו חמש הופעות בחמישה מקומות בחיפה ושני מיני פסטיבלים. והקהל מגיע. יש תחושה שקורים דברים. חיפה היא גם עיר מעורבת. השיתוף בין יהודים לערבים זה הסיכוי לחיים בארץ הזאת. לא מתוך זה שחייבים להיות ביחד, אלא מבחינה שזה מעניין לגור יחד. אם יש סיכוי למקום הזה, ישראל, זה רק דרך המודל של חיפה, דרך התמהיל של חיפה".
ערן פרגר הוא הבעלים של "קפה מסדה", המקום שפתח את הסצינה לפני שנתיים וחצי ("כולם חושבים שאנחנו פתוחים המון שנים"). הוא רואה בפעולה שלו, מעבר להרתחת אספרסו, משהו פוליטי. פרגר הגיע למקום בטעות מהקריות, בעקבות חברתו אז, ופתח את 'קפה מסדה' במטרה להקים קפה שיהיה נח לערבים ויהודים. התגובות לפעמים קשות: "היום בבוקר באה לקוחה. הצביעה על השלט הזה, 'חופש וצדק לעזה'. ודרשה להוריד. כי זה לא מתאים"
-מה אתה עושה במקרים כאלה?
. "אני אומר, לא מתאים, תלכי".
-בזמנו פורסם שסרבתם לשרת אנשים במדים?
הגיע עובד חדש וחשב שאנחנו לא משרתים חיילים. הוא על דעת עצמו סירב להכניס חייל. וזה יצר סיפור. אבל מה שהוא עשה נוגד את הרוח שלי. אנחנו רוצים שכולם יכנסו וידברו ויקשיבו. ואני יודע שיושבים פה חיילים שמאלנים בלי מדים, גם אני הייתי חייל כזה.
- נראה שאתה עושה כאן משהו יותר אידאולוגי-אמנותי מאשר להריץ בית קפה?
הפוליטיקה כאן זה הדבר היחיד שמציל אותי, כי נורא משמים לנהל בית קפה. לטפל בלקוחות ובעיריה זה משעמם.
לינה פלאח, בת 29, דרוזית, שעברה לאיזור מהכפר סמיע, מוכתרת ללא ספק מלכת הסצינה של מסדה. לינה היא בחורה גבוהה ונחושה, ידיה עמוסות בקעקועים בגרמנית. היא אחת הבנות המרשימות שראיתי בחיי. התאהבתי בה לפני כשנה, בפעם הראשונה שהגעתי לקפה, כמו מרבית הגברים בסביבה. כולל הגייז. אבל היא לא ממש שמה עלי, ונאלצנו להתיידד.
היא גרה בעבר מעל קפה מסדה עם שותפה וכעת עברה לדירה בהמשך הרחוב כמאה מטר מהקפה, צעד שהרעיד את המתחם: "מדברים על חיפה כמקום עם דו קיום. אבל בחיפה יש רק קיום ותת-קיום. או כמו שאומרים הערבים, דו קיום בין החמוד לרוכבו. במסדה יש דו-קיום אמיתי. ברחוב הזה אתה רואה יהודים שלא יצא להיחשף לערבים וערבים שלא להיחשף ליהודים בגובה העיניים. זה קורה בישיבה בבית קפה ופעילויות אמנותיות".
- איך זה עובד ולמה דווקא כאן?
זה קורה בצורה מאוד אורגנית, זה פשוט קורה. מלכתחילה היהודים שבאים לגור כאן סובלנים לערבים, כי לרחוב יש שם של מקום בוהמייני ושמאלני. האנשים שמגיעים לוקחים בחשבון שאולי יתחככו בערבים.
-יש חיכוכים בכל זאת?
מעט מאוד.
-ואת כדרוזית? עומדת באמצע?
אני יכולה להגיד שפה היתה הפעם הראשונה שהכרתי דרוזים שממש התחברתי איתם. המהות הדרוזית שלי היא רק קוריוז כאן. אומרים, 'אה, את דרוזית, מגניב'.
-ובשאר ישראל יותר קשה לך להיות לא יהודיה?
אני לא דוגמא. אנשים לא יכולים לדעת שאני ערביה. אני לא נראית, ואין לי מבטא, ויו נואו.
-אז את מרוצה פה?
אני מרוצה מהעשיה. אבל רוצה דראגסטור ומכבסה אוטומטית 24 שעות. (ברקע צעקות שיש כבר דראגסטור) אוקי, אז תוריד את הדראגסטור. אני רוצה רק מכבסה אוטומטית.
רחל לוריא, עורכת ארטוטאל, עיתון אינטרנטי פמניסטי לאמנות, ואמנית ומשוררת בעצמה: "הרבה שנים יש לי פנטזיות קשות על עיתון אינטרנט קשה. והחלטתי להגשים אותם עכשיו כי זה אפשרי המטרה בארטוטאל היא ליצור שיח אמנותי שהוא מעבר לאמנות".
-מוזר שבמסדה יש שני עיתונים, אתם ואלת המסטיק.
זה נחמד מאוד ואני גאה להיות חלק מאלת המסטיק.
-כיף בחיפה?
אני טיפה מגעגעת לתל אביב. השילוב פה מאוד מעניין. אני גרה באיזור שלא גרים סטודנטים, ליד השוק.
אני רואה שם הרבה תופעות וקצת פשע. בסך הכול שקט. יש הרבה ערבים ורוסים, אבל כולם נחמדים בסך הכול.
הדס בן ארצי, שחקנית צוהלת שתשחק בסרטו הבא של אבי נשר, היא דמות צבעונית. אנחנו הולכים לאכול חומוס אצל אבו שאכר בעיר התחתית, הליכה של עשר דקות ברגל ("אני מנסה לשכנע אותם לפתוח סניף במסדה. אין לי כח לרדת כל פעם"). בדרך, היא מנופפת שלום לכל מאבטח ומוכר טריינינגים ומאבדת את כלבתה התחשית מתילדה בכל צומת אפשרית.
בן ארצי: "כשהגעתי לפה מלימודים בלונדון, לא ידעתי מי נגד מי. אז החלטתי כמו הביטלס להתחיל הופעות על הגג שלי. לתת במה ליוצרים מחיפה, לא רק מתל אביב. היה חשוב לי שתהיה תרבות ושזה לא יעלה שקל. לא עבר זמן רב עד שלאירועי הגג שלי הגיעו 1400 אנשים. אני כותבת עכשיו תסריט על רחוב מסדה. כמו פלורנטין, רק קצת אחר, כי יש פה יהודים ערבים. אני קוראת למסדה רחוב הנשמות האבודות. זה רחוב שנותן לגיטימציה ליצור. זה לא קורה במקום אחר פה. אפילו אם אתה שתי רחובות למעלה, אתה למרגלות הכרמל, ואי אפשר ליצור".
מסדה שנית לא תיפול
חיפה היפהפייה היא עדיין אותה עיר מנומנמת ומשברית שנעה מקניון לקניון. בשנים הקרובות, היא תודח ממקומה כעיר השלישית בגודלה בישראל, לטובת ראשון לציון. מתחם מסדה הוא בועית זהבהבת בתוך העיר. ברחוב יוצא כתב עת מקסים לשירה בשם 'אלת המסטיק', שעורכות לילך ובר ומיטל נסים, ונותן כלי ביטוי ליוצרים הצעירים בסביבה. כדי להבין את הייחוד של המתחם אפשר לספר שהעיתון החיפאי מופץ בארבע נקודות בחיפה, וכולם לאורך ברחוב מסדה.
-יוצרים חיפאים ותיקים כמו א.ב יהושע הגיבו על כתב העת?
לא הגענו אליהם, לא ניסינו. אנחנו פועלים רק בגטו של מסדה. אין עם מי להתייעץ, אין עשייה פה שנוכל ללמוד ממנה. וזה דוקא טוב: כל דבר שעושים פה הוא משמעותי. הכול חלוצי, זה כמו ללכת למדבר בלי מפה. ובמדבר גם קוץ הוא פרח.
מבטה של לילך ובר לא מרוכז וחולמני. ראיתי אותה לראשונה בהופעה על גג שארגן לייבל המוזיקה פת\קית לפני חצי שנה. היא דרשה שיינתן כבוד גם לחיפאים, ולא רק ליוצרים שבאו מהמרכז, נדנדה לעלות עם עוד משורר משופם, ובסוף הופיעו שני הלוקל-פטריוטים לקול מחיאות הכפיים של הקהל הנלהב.
משום מה, דווקא התמימות והישירות שלה הובילה למהלך שהיה אמור להיות גולת הכותרת של הסצינה ולבסוף הציב את החלום של מסדה כבועת אמנות מול הממסד והמציאות החיפאית העכורה.
כדי לקדם את 'אלת המסטיק', לילך הרהרה בארגון תערוכה של אמנות מתוך החוברת. בגלל שהיא לא ממש מבינה באמנות, לדבריה, החליטה לקחת אוצרים נוספים לניהול הפרויקט. בשלב זה, הרעיון הצנום יצא מידיה של ובר, והפך לתערוכת ענק לכל דבר בשם 'זהירות אמנות', שהתרחשה בעשרה מוקדים בחיפה, עם מספר אוצרים, עשרות אמנים, כמעט כולם מקומיים.
התערוכה אמורה היתה להיות מפגן כח של היצירה במתחם. כל העסקים ברחוב הפכו לגלריות לזמן התערוכה. מול הביאנלות המסחריות שחלקם נוצקו בעצת יועצי מיתוג עירוניים, עם אוצרים חיצוניים, כאן נוצר אירוע שהגיע מלמטה למעלה וסחף את כל הרחוב לתערוכה עם אלפי מבקרים ואחרי זה מסיבת רחוב. במקום תקציב של מיליון ₪, כאן סגרו את העניינים בעשרת אלפים שקל. אנשים רבים הגיעו ובאחת עשרה בערב, היתה אמור להיסגר המוזיקה על פי החוק ושלל שכנים מבוגרים שרוצים לישון.
אבל גורלן של מסיבות שמארגנים צעירים לא להיסגר בדיוק באחת עשרה. הקטסטרופה שקרתה, נוצרה מסיבה מקרית: השוטרים הותיקים והמנוסים יצאו לאירוע גיבוש אותו יום. שכנים התלוננו על שרוקדים להם מתחת לבית, ובגלל שלא היו שוטרים, נשלחה ניידת של מג"ב לטפל בעסק. הם הגיעו לרחוב שהיה עמוס ברוקדים שיכורים שהתפרקו אחרי התערוכה המוצלחת, חלקם אמנים מהתערוכות. כמו מלחמת האזרחים האמריקאית שהחלה בכמה ילדים שזרקו כדורי שלג על חיילים אנגלים, ח', אמנית אחת, היתה שיכורה והחליטה לרקוד על הניידת כי חשבה שמדובר באורות דיסקוטק, התפתחה קטטה, וזה נתן אור ירוק למשטרה להיכנס בחוגגים.
קיבלתי תלונות רבות על האלימות של המשטרה. ואליד זועבי, רופא מתלמד בבית חולים 'הכרמל'. הוא אחד היושבים הקבועים ב'קפה מסדה': "הלכתי למסיבה, אחרי התערוכה המוצלחת. בא אלי איש מג"ב וביקש שאלך. אמרתי לו, אני גר פה, לאן אתפנה? ארד לעיר למטה? אני לא מפריע לך. ואז לנה באה, ואמרו לה להתפנות. היא אמרה, גם אני גרה פה. הוא אמר לה, סתמי את הפה, יא סתומה. היא אמרה, אל תדבר ככה. ואז אני רואה את לנה מקבלת מכות ועפה על הרצפה, מחוסרת הכרה".
-היא עשתה משהו?
היא לא עשתה כלום. היא בחורה, וכולם גורילות. קיבלה בומבה גדולה. היה לה ממש עיגול על המצח, כמו בסרטי אנימציה. היא התעלפה ונתתי לה הערכה נוירולוגית, שאין סימנים של דימום תוך מוחי. איך שאני מנסה להעיר אותה. היא רואה את האיש שהרביץ. מצביעה עליו, ואומרת, תצלמו. הוא פחד ותלש אותה משם לניידת. אני אומר לו, היא פצועה. אחד חנק אותי, שני דחף אותי. אז עפתי אחורה, כי אני לא רוצה להיעצר. אחרי זה נתנו לה עוד מכות באוטו. היתה מסיבה ממש ממש טובה. מבאס שנגמרה ככה. היה ממש סבבה ויפה.
- ואיך התחושה שלך עכשיו?
זה מייאש כי אתה מנסה להחיות את השכונה. השכונה שלי חשובה לי. אני במקור מנצרת, אבל רואה כאן סוג של בית. יש גם את הצד החיובי. אנשים שחטפו מהמג"ב, אין להם מודעות פוליטית, זו הזדמנות שיבינו שאם ככה המשטרה מתנהגת בחיפה, איך זה לחיות תחת צבא. שיבינו את מידת התסכול. למה אנשים בסוף מתנגדים.
-ובכל זאת היחסים כאן בין יהודים לערבים שונים מאוד מכל הארץ.
אני לא אוהב בכלל לדבר על יחסי יהודים ערבים. אני נכנס לקפה, ולא עולה על דעתי בכלל לחשוב מי יהודי ומי ערבי.
חגי אייד, עובד עכשיו כמנהל השיווק של תיאטרון חיפה. למרות העמדה המעט ממסדי, מתוסכל מהמשטרה: "המשטרה לא יודעת להתמודד עם האיזור. היא מפרשת לא נכון. במקום לטפח, להבין שמסדה זו המפתח להתעוררות העיר, בממסד עובדים נגד הכול. אם יש לחיפה סיכוי להיות מוקד תרבות, אז זה רק מפה".
חן, אמנית, שהיתה בין הראשונות להתפרע, חטפה לא מעט: "הם שפכו עלי גז צריבה. משהו שזורקים על ערבים, ובכמות קטנה. הם פירקו עלי מיכל וחצי לפחות. כשהתחלתי להכחיל ולא יכולתי לנשום, הרביצו לי עם אלות. אני אשה, ולא עניין אותם, בבטן, ליד הרחם. חברים לקחו אותי למשרד של הוצאת הספרים פרדס להציל אותי. הם הפשיטו אותי, כי כולם התחילו להקיא בגלל הריח של הבגדים. מה שנורא זה שהשוטרים לא הזמינו אמבולנס. הרבצתם, סבבה? תזמינו אמבולנס. יש לי שריטות בעין עדיין. כל מקלחת גיהנום. ימים שרף. כל החזה ויד שמאל היו מלאי כוויות, הבשר יצא לי החוצה. זה היה יום שחור. אף אחד לא ידע איפה אנשים נמצאים. לא ידעו באיזה מצב אני. חיפשו בבתי חולים. הרחוב במשך יומיים אחר כך נראה מזעזע.".
אייל לבקוביץ', בעלי גולדמונד ספרים: "בלי משטרה, מסדה הוא לא רחוב אלים".
-אז למה המשטרה שמה עין על הרחוב?
כי יש כאן הרבה אנשים עם רסטות. ולמשטרה יש אינסטינקט, אדם עם ראסטות, עושים לו חיפוש. זה רחוב שמאוד שמאלני. אחוז גבוה לא עשו צבא, והחיבור כאן של היהודים והערבים נהדר. זה דבר טבעי, אף אחד לא חושב שזה מייחד את האיזור.
-אין חיכוכים בין יהודים לערבים?
בתקופת 'עופרת יצוקה' היתה מתיחות, אבל אנשים ישבו ודיברו.
-יש כאן למשל סטיקר 'הטובחים לטיס'.
זה קפה מסדה. המקום ידוע בדעות הפוליטיות שלו. אני מצביע מרצ, ואני נחשב פה ללאומן. אבל זה הלב של מסדה. הבית קפה הזה הוא מוסד.
איל פרידלנדר, 52, הוא אוצר שהיה אחראי על האמנות החברתית שהוצגה במתנ"ס. הוא גבר מכסיף בנוסח האירופי, נראה מעט כמו מנצח תזמורת. לאחר הפתיחה המוצלחת של 'זהירות אמנות', החליט לצאת לחלץ עצמות ברחוב: "נשארתי כל הערב בפתיחה והייתי כבר שיכור. ראיתי את המסיבה. זה לא סוג מסיבות לגיל שלי, ורציתי להמשיך, אבל ראיתי שהשוטרים תופסים צעירים ולוקחים אותם. התחלתי לצרוח. אמרתי לשוטרים, מה אתם עושים פה? תלכו מפה, יש אירוע אמנות, יש שמחה. יש תערוכות. תפסתי שוטר והתחלתי להטיף לו מוסר. הוא אמר לי, אתה עצור על תקיפת שוטר. מסיפורים של אנשים אמרו שדחפו אותי ונפלתי. אבל לא הרביצו לי, רק דחפו, התנהגו על הפנים לא כמו בני אדם. מצאתי את עצמי צורח מכעס, כי הייתי בעננים קודם ולא הבנתי מה זו המהומה הזו, שלא נראתה שייכת לפה".
-אתה נראה אדם מכובד, לא מישהו שעוצרים ושמים במעצר בית.
למדתי משהו מהכול. למדתי שהשלטון פה הוא לא בשבילי. הוא בשבילו. זו שכבת עלית שדואגת לעצמה. אני, האזרח השקט, על הזין שלהם, המשטרה כאן לא מתעסקת עם עבריינים. אלא עם לפלפים, אמנים וסטודנטים, אנשים עם שיערות ארוכות רחמנא ליצלן. מאז שהסתפרתי לא עוצרים אותי ברחוב.
ערן פרגר, בעלי קפה מסדה, הוא בעל עגיל ומשלם על כך בהטרדות: "אותי הם חוקרים לפחות פעם בחודשיים. הם לוקחים חניכים של המשטרה, ואם יודעים על בית שהיה בו פעם סמים, הם עושים שם נוהל חיפוש עם החניכים האלה, מלמדים אותם איך לחפש עלינו. לי קרה כמה פעמים שאלה היו מתלמדים".
יוני כדן, מוזיקאי: "אמורה להיות הוראה למעלה מהראש עיר, שהמקום יחיה בשקט. אבל הם הולכים לאיפה שקל להם. בשנה האחרונה, שש פעמים חיפשו עלי סכינים ברחוב".
-איך הגבת לחיפושים.
אמרתי לשוטרים, 'הי, אבל אני אשכנזי'.
רפי קמחי, מנהל סניף המכללה הכלכלית חברתית בצפון, ואחד ממארגני התערוכה: "יש סצינה אקטיביסטית מדהימה פה, של יהודים ערבים. חיפה זה המקום הכי מרכזי בארץ מבחינת הארגונים הפמניסטיים והערבים. זה לא מקרה שבתל אביב אין בעיות, כי תל אביב צהובה, של אשכנזים ברמה סוציו אקונומי גבוהה".
-יונה יהב הגיע לראות את התערוכה?
לא. אבל הוא שלח את כל שליחיו לצלם ולהתהדר. שיראו איזה יופי. שיש סצינה. יש סוהו.
-ומה קורה בעצם?
"חיפה עוברת תהליך פריפריליזציה. יש מהלך שבו בעצם העיר מאבדת כוחות כלכליים ואנושיים לטובת מדינת תל אביב. חלק מההתמודדות של הממסד זה לנסות להיות כמו תל אביב. לארגן אירועים המוניים מסחריים שיהפכו את חיפה לחיקוי של תל אביב. הגישה שאני מאמין בה היא אל תנסה להיות זנב לאריות, אלא להפוך את חיפה להיות המנהיגה של הצפון. בקרב של ההפרטה נכשלנו, ב'זהירות אמנות', אמרנו, בואו תראו איזו יצירה נפלאה מתרחשת כאן. דווקא במקום הזה, בהדר, בשכונה שהתחילה את חיפה, פארה של חיפה.
-ומה הדר עכשיו?
"תחנת רכבת שכל מי שיכול עובר בה וממשיך הלאה. אם אתה יכול עולה לשכונות החזקות, אם אתה נכשל, אתה יורד דרומה. בהדר יש דירות זולות, זה מאפשר לסטודנטים, לערבים, לגור בה. חיפה היא הבירה התרבותית של הפלסטינים בישראל. אם אתה צעיר ערבי שחי באיזה כפר בגליל, רוצה להתנסות בחיים אורבניים ופתוחים, אז אתה בא לחיפה".
-והתערוכה?
תראה את הדפק. במשטרה ידעו שהולך להיות אירוע אמנותי עם סריה של פתיחות. ידוע שיש רגישות עם האנשים ברחוב. אז באותו יום פאקינג שולחים את השוטרים המנוסים לנופשון לחנוכה? ואז כשאזרח מרים טלפון, שולחים מג"ב. מג"ב רואים הרבה אנשים, חושבים מהומה שצריך לפזר. לא מאשים אותם. הם ילדים בני 20. ומתנהגים כמו פיזור מהומה. עבדנו כמה חודשים בהתנדבות, היתה הצלחה יוצאת מהכלל. אבל עוד פעם הכותרת היא - אלימות במסדה. (תגובת משטרת חיפה: "המשטרה מטפלת באכיפת החוק ומגיבה לאירועים. כל תלונה תיבדק לגופו של עניין")
אפרת לוין, הרוח החיה מאחורי התערוכה, מסכמת בעצב: "לעשות כאן אמנות זו חלוציות, כי אין כאן כלום. זה לא כמו תל אביב שאתה רק מחפש נישה. יש גלריה אחת מסחרית פה? אין, אין כלום, וגם לא היה אף פעם. האלימות בתערוכה מבחינתי היא חלק מהמציאות. זה מראה שכמה שאמנות מנסה לייפות ולהאיר, המציאות יותר חזקה".
-איך הרגשת כשעמלת על משהו כל כך הרבה זמן ובהתנדבות, עשית משהו כל כך יפה, ובסוף זה נגמר ככה?
זוועת עולם.
פורסם לפני חמישה ימים ב7 לילות בגרסה מקוצרת, תחת הכותרת "מופע זריחה במסדה"
פורסם ב 3 בפברואר 2010 20:09 במדור יומני | 13 תגובות | אפשרויות
טיילת ללא ים - בין כה וכה: אלמנט התקיעוּת בשירת דליה הרץ, נתן זך ושירת התקופה
נתבקשתי לכתוב על דליה הרץ, אבל אני רוצה להשתמש בה כמקפצה להתעכב על אמצעי צורני-נושאי שנוכח בשירתה, אך גם נפוץ בשירת תקופתה.
אחד הנושאים המרכזיים של הכותבים שפעלו בסיקסטיז בערך, עניין שקופץ לעין גם לקורא המרפרף ובכל זאת לא זכה ליחס רציני, הוא התקיעות, אפילו התקעתנות, ה'לוּפּיות' - מהמילה האנגלית לוּפ. בשירה של אותה תקופה, כאמצעי צורני, אך גם כנושא היצירה. ילידי שנות השבעים והמבוגרים מהם יוכלו להשוות זאת לתקליט קופץ, שבו הפטיפון חוזר שוב ושוב על אותו משפט מוזיקלי מקרי. נתן זך הוא הדוגמה הקיצונית ביותר למי שמשתמש באלמנט זה, שהפך לממש סימן היכר שלו, כמו כובעו המשולש של נפוליון, או – יאמרו אוהדיו - גמגומו של משה רבנו, אבל דליה הרץ עושה שימוש נרחב ואולי משוכלל יותר בטכניקה הזו.
ביניים:
הרץ: אוכל לחכות. מרגוט
שירים רבים ב"מרגוט" (1961), ספרה הראשון של הרץ, נתקלים מיד עם פתיחתם במעצור ונתקעים. שיר הנושא נפתח: "קבעתי איתה בקפה. איחרתי. מרגוט אחרה אחרַי\ בעשר דקות תמימות. הענין הוא בזה שאני רוצה להיות\ בערך כמוך (...) מרגוט חוזרת. אני עוזרת בידה. היא משתעלת. אחזור על דברי\ יש בי רצון להידמות\ מרגוט". התקעתנות פה, התמטית והצורנית, היא כפולה או משולשת. הראשונה, מילולית, יש כאן חזרה מיותרת על איברים בשיר או על נושאים, מילים ושורשים (כמו א.ח.ר): על כך שהיא רוצה להיות מרגוט, ועל האיחור הכפול (סימנתי בקו תחתון ובהדגשה את החזרות, דבר שעשיתי גם לגבי שאר ההדגמות, ואני מקווה שמעצבי כתב העת "עמדה" יעמדו בכך בכבוד). השני, עצם ההישארות, חוסר-התזוזה, ההיתקעות, בקפה כדי לקשקש עם מרגוט המאחרת. מלבד זאת, אפשר לציין גם את ההכפלה של מרגוט ושל המדברת בשיר הלא-ארוך הזה שבו שש פעמים היא מנסה להידמות למרגוט. וכך מרגוט נפגשת עם מרגוט 2 (המחברת שמעוניינת להפוך למרגוט) – גם זו תקיעות. גם סוף השיר שמסתיים ב"אוכל לחכות. מרגוט", מעיד שדבר חשוב לא קורה עכשיו, זהו שיר שכולו השהיה, אבל איזו השהיה נהדרת זו!
אפשר מבחינה טופוגרפית להשוות את השיר ושירים אחרים שלה שמשתמשים בטכניקה זו למגורים בכפר קטן שהוא למעשה כיכר עגולה, כפַרון לא-גלובלי בו המכוניות חוזרות שוב ושוב, הבתים נשארים אותו דבר, שלט המכולת (או האיטליז) נותר במקומו, והמכונית חולפת בדרכה באותן נקודות, אבל יש בדרך קשקשים, גבינות וגרזנים שמקפצים מדי פעם על הנוסעים המופתעים.
בחלקים המצוטטים ומושמנים בשיר "מרגוט" כמעט לא מתרחש דבר. הם השהַיה משמימה-בכוונה על גבול הבירוקרטית. אפשר היה – במקרה של פרוזה צייקנית - לקצוץ אותם, הם מבחינה מסויימת שומני-שיר, אבל במרקם הרזה שנוצר כאן, יש להם תפקיד חיוני: הרי גם דבשת של גמל היא שומן, ובלעדיה הגמל לא יהיה גמל. ובאמת השירים המתוקעים דומים לעתים לגמל דו-דבשתי, או תלת-דבשתי.
אחד הדברים שלמדתי על עצמי כמשורר, במעבר ממי שכתב שירים דמויי-הייקו (קימו) לשירים בפורמט סטנדרטי יותר, הוא שלפעמים חשוב להותיר גם את הכרס בשיר. למעשה, קשה הרבה יותר להשתמש בכרסתנות ולהצליח להרים שיר, מאשר לבחור בהחלטה הדיאטתית, האופציה המודרניסטית או ההייקואית המוותרת על הקישוט או הכרס.
במרגוט, החריזה היא גחמתית ומוקפצת, הקרובה לאנטי-חריזה, או הנונסנס "אני שואלת. מרגוט חוזרת. אני עוזרת בידה. היא משתעלת" היא דוגמא ברורה (אפשר להשוות את זה לחרוז "אני שואל\ ומתפלל", בשיר "חי" של עופרה חזה\אהוד מנור כמה עשורים אחר כך).
השיר ללא השם שבעמוד 17 בספר 'מרגוט' נפתח גם הוא בלוּפּ: "חוורתי\ פתאום חוורתי\ כמו קיר\ כמו קיר עמדו סביבי. כמו נד\ חוורתְ, אמרו, פתאום חוורת כמו קיר". אם נצמצם את החזרות אפשר לצמצם את השיר ל"פתאום חוורתי כמו קיר\ עמדו סביבי\ כמו נד" (את האלמנטים החוזרים, שלושה איברים שונים, הדגשתי כאן בקו תחתון, הדגשה והטיה). אין צורך תוכנִי בחזרה הזאת, שמכפילה את מסת השיר מ8 מילים ל17 מילים, כלומר מעל 50 אחוז מטקסט הפתיחה מתבסס על הכפלה ודשדוש. זו התקעתנות שהרץ מדגישה כאן. הלולאתיות הזו מתעצמת כי מדובר בקיר שהיא מדמה אליו את עצמה, היא הקיר הסוגר המכיל גם אותה. ובהמשך השיר גם השימוש במילה 'מחק', יוצר הגברה והדהוד של התקיעות הזו.
גם בבית הראשון ב'דברים', השיר הזֵני שנועל את הספר 'מרגוט', משתמש במוטיב התקעתנות הזו, אם כי מבחינה נושאית: "במקרה הגעתי אל הדברים שהגיעו אלי\ הלכנו\ אני והדברים על הטיילת\ השתעממנו\ אז נפגשנו הדברים ואני". תרגום לפרוזה: גברת הרץ הולכת יד ביד עם 'הדברים'; למעשה הם באו אליה, זה לא משנה, הם הולכים על הטיילת, משועממים ואז נפגשים.
כאן, בשיר האחרון, 'הדברים' והיא מקבילים לפתיחה שבה יושבים מרגוט והיא, גם כן באיזה שעמום כללי יומיומי, עם פריצות דרמטיות, ממש מבזקים. שני השירים הם על דיאלוג שהוא לא-דיאלוג: דיאלוג מונולוגי. גם הטיילת של אותה תקופה מעידה על השעמום, הרביצה, והתקיעות. אל השיר הזה והטיילת ההיא אשוב בהמשך המאמר.
זך: מסתבך
נתן זך, לוז משוררי התקופה, הלך צעד נוסף בתקעתנות ובדשדוש והפך אותם לסמל מסחרי. בשירים רבים שלו זהו האמצעי הצורני היחיד. לעתים לא השאיר מקום לדבר בתוך השיר, מלבד עצם החזרה. אני אצטט שני שירים מלאים של נתן זך (מתוך הספר "שירים שונים"), "שיר ערב" "בערב\ כשאמרה לי נערתי\ לך\ ירדתי לרחוב להתהלך\ והייתי הולך ומסתבך\ מסתבך והולך\ והולך והולך ומסתבך". או "לבדו" (שמסתיים אולי בחצי-יציאה): "לא טוב היות האדם לבדו\ אבל הוא לבדו בין כה וכה.\ והוא מחכה והוא לבדו\ והוא מתמהמה והוא לבדו\ והוא לבדו יודע\ שגם אם יתמהמה בוא יבוא". ולעתים מדובר במניירה לא נעימה, בפתיחת שיר בשם "תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך": "שאול שומע מוסיקה\ שאול שומע\ איזו מוסיקה שומע שאול?\ שאול שומע מוסיקה".
חזרה כזו עובדת יותר טוב אצל זך ב"מתה אשתו של המורה למתמתיקה שלי" (התכתיב למתמתיקה במקור). גם בגלל שיש כאן כבר מתמטיות, וגם מפני שהתקענות היא גם במילה מתמתיקה (מת+מת+יקה). וגם מפני שאחרי שאשתו מתה, הוא בוודאי לבדו, ואז תקוע כבשיר. ואפשר להניח שגם לפני שהיא מתה, מצבו של המורה ורעייתו היה תקוע ופארבולי. כאן גם ההומור שובר את התקעתנות המלנכולית הזו, שבשירים מהורהרים יותר. הרי יש כאן יציאה מהמלנכוליה ומהתקיעות: יצא שיר מצחיק, נראה שהמשורר מאושר מהמוות של אשת המורה למתמטיקה. כלומר החזרה כתקליט שבור משרתת את השיר. דוגמה דומה לדרך שבה חזרה משרתת תמה נושאית היא השיר הפרודי של אהרון שבתאי (טניה, 2008 או הארץ, 2007) על 'נמל התעופה בן גוריון' שבו החזרה מתארת את הדהוד בית הנתיבות, אף ששם אין תקעתנות, אלא רפטטיביות, או "תיבה" של נמרוד קמר מ"אני רוצה לתייק אותך" (2009) שבו החזרה בתיאור מונוטוני של הדברים שעשה עם החברה שלו פעם אחת בזמן יחסיהם המתסכלים, מעידה על הסתמיות של הקשר הזוגי. ומציגה באופן ביקורתי-כלשהו את ה"חד פעמיות" שביחסים כאופציה חיוורת. וכאן גם מהמונוטניות יש התפרצות וולקנית: כמות האימייל העצומה שקיבל הדובר בשיר.
התקעתנות מגיעה גם לשימוש בשורשים מרובעים של מילים כפולות וסימטריות שאליהן מתמכר זך: יתמהמה, מתמתיקה ואפשר גם לציין את "כה וכה" או "זהו זה" (בשיר "פרידה סופית", השיר השני ב"שירים שונים") או "מרחרח" (בשיר "שתיינות", השיר השלישי ב"שירים שונים"). כלומר שלושת השירים הראשונים ב"שירים שונים" (שיצא ב1960 וב1962) תקועים כאחד, בניגוד לשם הספר, "שירים שונים" (אלא אם מתייחסים לאותיות ש'ין יו"ד מ"ם שחוזרות גם בשם הספר במילה 'שירים' ו'שונים').
הדבר נכון גם בספרים אחרים של זך במה שנחשבת לתקופה הדִבשית שלו: למשל בשיר 'במה להמתיק ימים', 'איך זה שכוכב (אחד מעז)' ובאינספור שירים נוספים שכוללים את אותו טריק, דווקא הטובים יותר או המצליחים יותר של זך. מעניין שדווקא חוקרי זך בחרו לקבל כפשוטם את טענותיו של זך וגרסו כי כתיבתו משוללת-סימטריה, וחסרת סדר מלאכותי. למשל, בספר "אהבה במושב האחורי" (2005), פרופ' יאיר מזור טען כי הסימטריה של זך היא רקע לחוסר-סימטריה ולמעשה זו גרוטסקה של סימטריה (אני מקצר מאוד את הטענה). רחל ויסברוד במקראה "בימים האחרים" (2002) ייחדה פרק שלם לאמצעים אמנותיים של זך, ולכן לא יכלה להתעלם מהחזרות אצלו. אבל היא פירשה זאת כשחזור של דיבור טבעי, טענה שלא עומדת עם תכני זך שציינו כאן, אבל היא פירוש סביר לגבי 'מרגוט' ו'דברים' של הרץ, שבהם השפה היא דיבורית. כמקראה רשמית של האוניברסיטה הפתוחה, ויסברוד מונה בזה אחר זה וממספרת חמישה אמצעים אמנותיים בשירת זך, אולי כי סטודנטים אמורים להיבחן על כך, ירחם האל הטוב. אלמנט 'החזרה' נדחק אצלה למספר ארבע. לטעמי זה ה-אמצעי הזכי, כמו הטכניקה הקוביסטית אצל פיקאסו ויוצרים אחרים מתקופתו, למשל.
כשפרצה הרץ, הציגו אותה מספר מבקרים כמי שמושפעת יתר על המידה מזך. גם החוקרת חמוטל צמיר התייחסה להשפעה של זך על הרץ ב"בשם הנוף – לאומיות, מגדר וסובייקטיביות בשירה הישראלית בשנות החמישים והשישים" (2006) מהצד המגדרי. כיום התמה המרכזית לגבי הרץ היא ההשוואה בינה לבין מה שקוראים "משוררות נשיות", שדחק את הטענות על העיסוק בדמיון בציר הרץ-זך. בהשוואה של ימינו בין "שירים שונים", ספרו השני של זך, שיצא שנה לפני "מרגוט", אני לא חושב שישנו דמיון גדול מדי בין הרץ בגדולתה לבין זך בשיריו הטובים יותר. הם הפכים: זך מאופק ומינימלי והרץ זרוקה וקשקשנית. אציין, אולי באופן אינטואיטיבי או גסטרונומי, כי הרץ טובה כשהיא רטובה יותר וזך טוב כשהוא צחיח יותר. גם השימוש שלהם ברפטטיביות הוא הפוך. אצלו השימוש מהורהר, אצלה מגומגם. כלומר, אצל זך התקיעות נועדה להציג אותו כעמקן, ואצל הרץ כנבוכה.
אבידן, עמיחי: אין לאן ללכת
גם אצל אבידן קיימת התקעתנות הזו, אך פחות מאצל הרץ או זך. ב"ניסויים בהיסטריה" (שירי לחץ, 1960-62) שיצא בערך בתקופה של "מרגוט" של הרץ, ו"שירים שונים" של זך, אבידן פותח במניירה זכית ברורה: "יש אנשים, שאין להם מה להפסיד, יש אנשים\ שאין להם. מה, אין להם, מה. אין להם מה להפסיד?".
או בשיר "ייפוי כוח" (בעיות אישיות 1954-57) שאהוב על ידי רבים: "מה שמצדיק יותר מכל\ את הבדידות, את היאוש הגדול\ את הנשיאה המוזרה בעול\ הבדידות הגדולה והיאוש הגדול\ היא העובדה הפשוטה, החותכת\ שאין לנו בעצם לאן ללכת". גם כאן תקעתנות תמטית וצורנית. מה גם שבהמשך השיר, הבית הזה חוזר פחות או יותר. וכך כמו אצל זך ב"שיר ערב" או ב"דברים" של הרץ, השימוש בשורש ה.ל.ך, שנועד לרמז על תנועה, הוא במובן השלילי, התקוע. אצל זך זה הולך ומסתבך. אצל הרץ היא הולכת משועממת בטיילת. ואצל אבידן המוקדם אין לאן ללכת. דבר שאיני מסכים איתו: יש לאן ללכת.
אצל אבידן התקעתנות הזעיר-תלאביבית (שכמעט נעדרת לגמרי בספרו הראשון שיצא בשנות החמישים) מתמוססת עם התקדמותו כמשורר ומתנפצת לטובת מדע בדיוני, שירי קרקוש וקשקוש וחציפות אנטי-פואטית. הוא חי בתל אביב קטנה, אבל מדמיין בתקופה הבאה שלו תל אביב בדיונית, כך אפשר גם לקרוא את "לילות תל אביב עם דוד אבידן – מדריך לחיי הלילה", אחד הספרים החשובים שלו, שמתאר תל אביב מגה-תאגידית ובדיונית. בספר, הוא מתאר סיבובים בתל אביב עם המכונית, בטכניקות לופיות, תוך איתור מרכזי חום וכוח, וגישות מיניות מהפכניות, אך בפרק האחרון הוא מתאר תל אביב עתידנית, אבידניומית, הגועשת 24 שעות ביממה. וכמובן ב"המפרץ האחרון: שירי סופת המדבר" (1991), ספר שיריו האחרון בחייו, שעסק במלחמת המפרץ, במרכז הספר, הציב אבידן תמונה של משגר טילי פטריוט הפונה לשמים. תמונה המכילה את כל הפתטיות של אבידן המאוחר, הרוצה להיות משוגר לשמים, אך למעשה להיות מנופץ. המאמין בקדושת התוצרת האמריקאית הבוהקת, אך בסוף מת כטיל פטריוט כושל, מצג ראוה, שבסופו של דבר פוגע בצד שלו עצמו: אבידן רצה עולם של נמרים וכבשים, והיה הראשון להיטרף. מעניין להשוות בין הפטריוט אצל אבידן לבין עבודה של האמנית מעין שטראוס, עשור אחר כך: היא נעמדת בתחפושת של אינדיאנית לצד טילים שהושמו ביפו במלחמת עיראק השניה, וכמוהו משלבת בין אמנות, מין לבליסטיקה. גם בכמיהתו ללוייני ריגול ולמסעות ל.ס.ד, או התנהגותו הלא מכובדת וחיבתו לסיאנסים, קשורה לצורך שלו לצאת מהמניירה התקעתנית-דומסטית. אני חושב שהביקורת, מטיבה הבורגני והתקוע בלופים, דווקא העדיפה את הצד המלנכולי והתקוע של אבידן, שיריו "המשפחתיים", ולא את הצד הפרוע, הנלעג והחללי שלו, ששיאו סרטו "שדר מן העתיד" (1981). במהלך פסיכולוגי, אציין כי יתכן שהעדפת שיריו התקועים יותר של זך שהפכו "להיטים", קשורים לאלמנט המלנכולי שבתקיעות, שחביב על בורגנות שמרנית או על סטודנטים לספרות שנמצאים בשלב החמצמץ בחייהם, כי הוא מזכיר את התקיעות שמצויה בהם עצמם, התהיות הקטנות שלהם והיומרות המינימליות המשפחתיות שנוחות לעיכול, לעומת החתרנות והסכנה שבפלישה לעולם הבליסטי. אף שאפשר למצוא לפופולאריות של השירים התקועים גם הסבר טרויאלית יותר. בלש התרבות, אלי אשד, בהתייחסו להלחנת שירי משוררים, ציין בזמנו שהכתיבה החופשית פוגעת ביכולת להלחין שירה, עם זאת, התקיעות יוצרת חזרה, חריזה ומשקל זהה, שמקלים על הלחנת השירים, הצלחתם, והגעת המשורר לקהל שהוא מעבר לחובבי השירה. והדבר נכון במיוחד לגבי זך ("לבדו", "איך זה שכוכב"), אך גם אבידן.
מניירת החזרתיות נמצאת גם אצל יהודה עמיחי, משורר אחר בן תקופת "דור המדינה", אם כי פחות מאשר אצל זך או הרץ. אפשר למצוא אותה בפתיחת "אכזיב שוב" (ולא על מנת לזכור, 1971): "בשנה שעברה\ הייתי מאושר כאן\\ השנה אני מאושר כאן\ משום שלפני שנה\ הייתי כך", בפתיחת "פריחה שקטה": "פריחה שקטה\ בסוף השנה\ על סף. למי?\ על סף\ בלי דלת". וכמובן ב"אל מלא רחמים": שנפתח ב"אל מלא רחמים/ אלמלא מלא האל רחמים/ היו הרחמים בעולם. ולא רק בו" שמסתיים בסימטריה ב"יודע כי אלמלא האל מלא רחמים/ היו הרחמים בעולם/ ולא רק בו", שהפך לאחד משיריו הידועים ביותר, גם בזכות מערכת החינוך.
המקפצה
ניתן לסכם כי מדובר באמצעי סגנוני מרכזי אצל משוררי הדור הזה. איני רוצה להיכנס לויכוחי זך-אלתרמן. אין לי צד בעניין, ואיני רוצה בו מניות. אני גם לא חושב שזהו ויכוח חשוב מדי, ממילא אנשים היו מתעייפים מלכתוב חרוזים פומפוזיים או לחלופין מתגעגעים אליהם גם ללא דחיפתו של זך. המלחמה הזו היא מעניינת בעיקר לשיחות קפה או להרצאות שירה לקהל מנויים, כהכנסה צדדית של חוקרי ספרות ומשוררים. היות וקטע זה אינו נכתב בתשלום, אין טעם לטרוח ולהוסיף עוד קומה על היסודות הרעועים של הויכוח הזה.
עם זאת, ניתן להעלות טענה שמשוררי הסיקסטיז, ובראשם זך, ויתרו על החרוז-משקל לטובת הלופיות הזאת. כלומר הם ויתרו על אמצעי אמנותי מנייריסטי אחד, לטובת אחר, מלאכותי עוד יותר. בוודאי שהשימוש הזה מגחיך את הטענה כאילו משוררי "דור המדינה" כתבו במקצב חופשי, הרי הלופיות הזו מציגה את שירת תקופתם כסגורה ונעולה עוד יותר מבשיר ממושטר, שגם אם הוא חרוז ושקול, הוא לפחות נע קדימה, מהעבר אל ההווה, או מההווה אל העתיד, במקום מהעבר אל העבר. כמובן, שאמצעי אמנותי כַלאני הוא גם דבר יפה שיוצר רסיסים בוהקים כחלחלים כשהוא מנותץ, בעזרת תחכום תוכני או נושאי, למשל בסונטות הפוליטיות של שבתאי, בשירים פרועים וממושטרים של אבידן או בשירה זרוקה נוסח סיון בסקין או מיכל דר, למשל, היום.
אין כאן שלילה של האמצעי הצורני הזה או אחר, אלא: א. טענה שישנו אמצעי צורני כזה. ב. טענה שהשימוש בו היה נפוץ או נפוץ מדי בתקופה מסוימת. ג. ניסיון להבין מה תפקיד האמצעי הצורני הזה, ומה מקומו הפוליטו-פואטי. השאלה היא אם האמצעי הזה מתאר את רוח השעה והלך הנפש של הכותבים הרץ-זך-אבידן, או שהוא מודבק. כלומר האם ונציה היא ונציינית או שהיא כמו הקזינו ונציה המשחזר את ונציה בחולות נוואדה, בקזינו של שלדון (זו דוגמה בעייתית: גם ונציה אינה ונציינית).
אני חושב שהאמצעי הזה הוא לרוב טבעי. יתכן אפילו שניתן לקשר בין התקיעות הזו לאופי הזעיר והחנווני-מפא"יניקי של החיים בישראל של אותה תקופה. אם נמשיך טענות פוליטו-פואטיות שהן תמיד מפוקפקות (מפוקפקות כמו טענות דוריות, שאני מטיל כאן כפגזים לא מטווחים), אפשר להגיד שהדבר קשור במצב התקוע של ישראל אז, המבודדת כאי במזרח התיכון, עיר קטנה הטרוקה בטיילת, כמו בשיר 'דברים' שבו הרץ מסתודדת עם דברים על הטיילת ואינה מביטה לים אפילו (הים, הגלים והחול לא מוזכרים בשיר המתרחש בטיילת, אלא רק המשוררת ו'דברים'), ללא בני ברית מלבד 'הדברים', מדברת על מוות (לכרות ולהיכרת) ועם תחושת שו-שו צבאית שעימו מסתיים השיר והספר הזה ("זה סודי, זה סודי ביותר").
הויתור על החרוז והמשקל המסמלים (אולי) איזו אינטרנציונאליות, אף שהם מוזרים לאקלים של המזה"ת כמו כובעי פרווה, והמעבר לתקעתנות, שאולי מרמז לישראל הקטנה, צריכים להיחקר על ידי מישהו אחר. על כל פנים, גם אם אני מרחיק לכת בטענותיי, אני סבור שיש למצב המקום קשר לאמצעים האמנותיים של התקופה, כשם שקניון עזריאלי, מקדש הניאו-ליברליזם וצרכנות-הסרק, וחומת ההפרדה, משפיעים על שירת תקופתנו. גם במאמר המפורסם על 'דלות החומר' מ1986 שרה ברייטברג סמל היא דיברה על תכונות קבועות פחות או יותר וחומרים של "אמנים תל אביבים" ו"טעם המקום" המושפע מהלך רוח התקופה. במאמר זה מובא, אגב, גם ציטוט של זך, שאולי את התקעתנות שלו ושל משוררי תקופתו אפשר לקרוא גם דרך המאמר של סמל.
אם נמשיך לאנלוגיה מעולם האמנות, בזמנו זיהיתי כי עבודות וידאו-ארט שנעשות על ידי אמנים ירושלמים היום, משתמשים במניירה דומה: חזרה ולופים על מהלכים ויזואליים ועל סימפולים קוליים שוב ושוב. וזאת מן וידאו ארט תל אביבי שהוא זורם יותר. הדבר אולי קשור לתקיעות שהחילונים בירושלים המערבית חשים. כמי שלא חי בתל אביב של אז, אולי זו באמת השוואה נכונה לתל אביב בסיקסטיז, כי ירושלים המערבית מספקת לך מספר מוגבל של מקומות, שאתה מנווט בתוכן שוב ושוב, בייאוש לוחמני. מול תל אביב שנתפשת כחלק מהעולם.
על כל פנים אף שלעתים נעשה לטכניקה הזו שימוש מעניין (כמו בשיר "מרגוט"), עלי להודות שאני לא ניחן ברגישות להנאה רבה מדי מהטכניקה הזו. יתכן כי אני חי בתל אביב פתוחה יותר שבה קל מאוד לנסוע לקהיר או לפריז. כבר איננו חור בלבנט.
עוד דבר שיש להתעכב עליו הוא הקלות של השימוש במניירה הזאת, שבמסגרתה ניתן להסב כל שורה מקרית לשיר מהורהר ואקזיסטנציאלי-בגרוש. למשל את הפתיחה של המאמר אוכל להפוך ל: "נתבקשתי לכתוב על דליה הרץ\ על מי נתבקשתי לכתוב? על דליה הרץ. אבל אני\ אני רק רוצה להשתמש בה כמקפצה\ אם ארצה לקפץ\ המקפצה תהיה\ דליה הרץ. גם אם ארצה לקצץ\ המקפצה תהיה\ מה שנתבקשתי לכתוב עליו, דליה \ היא המקפצה\ הרץ".
המאמר התפרסם בגליון "עמדה" החדש על דליה הרץ.
----
ברכות למתי שמואלוף, ידידי מ"גרילה תרבות" על ספרו החדש, "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים".
---
אירועי הערב והימים הקרובים:
מוצ"ש - 23.1 21:00 - סינקופה, חיפה - ערב דםדם (עם רייסקינדר, רוצי בובה ואנטיביוטיקה) - 30 שח
יום שלישי - 26.1 21:30 - טקסידרמי, הרכבת 18, ליד המשטרה, המקום החדש והפוחלצי של אדם הורוביץ - הופעה סודית שפותחת את המקום
בוטל - יום שישי - שייח ג'ראח,
יום שישי 5.2 12:30 - רחוב רוטשילד ליד הקיוסק - פסטיבל 15 דקות (כל אמן בהופעה בת 15 דקות)
יום שבת 6.2 17:30 - פסטיבל פת\קית, בית פת\קית, רחוב פראנצויז, יחד עם רם אוריון והאפרונז.
פורסם ב 23 בינואר 2010 13:38 במדור מאמר פובליציסטי | 3 תגובות | אפשרויות
שבתי לדרכים
חזרתי להופיע כזמר\משורר לא ברור. ויש לי אפילו מנהל הופעות בשם בן ריפתין. אמנם אני עדיין לא יודע מה אעשה בהופעות ומחליט ביום האחרון מה יקרה. אבל יש תאריכים שקבועים מראש ואתם מוזמנים.
יום שבת - 23.1 21:00 - סינקופה, חיפה - ערב דםדם (עם רייסקינדר המדהים, רוצי בובה ואנטיביוטיקה)
יום שלישי - 26.1 21:30 - טקסידרמי, הרכבת 18, ליד המשטרה, המקום החדש והפוחלצי של אדם הורוביץ - הופעה סודית שפותחת את המקום
בוטל - יום שישי - שייח ג'ראח,
יום שבת 6.2 ערב - פסטיבל פת\קית, בית פת\קית, רחוב פראנצויז, יחד עם עוד מלא להקות ובהן רם אוריון ורייסקינדר
----
לאחרונה מת דני דאור. פרסמתי עליו שירים קצרים פה. ומצאתי היום משהו שכתבתי בבלוג הישן שלי על "החיים הסחופים", ספר יפהפה שהוא תרגם. היינו מיודדים וקולגות, כי הוא תרגם למעין עוד מהגליון הראשון שירים של בוריס ויאן. לא היינו ממש חברים, אבל אהבתי אותו. האור של השמש הוא אולי אותו אור, אבל הוא נעים לי פחות.
----
המלצה על הבלוג "סינקדוכה תל אביב" של ג'ניפר ג'ן אבסירה, אחת הרכזות התוססות בישראל, מומחית לקולנוע, וצלמת שעובדת עם מצלמה שבנתה במיוחד מקופסאות שימורים של דגים מלוחים.
פורסם ב 21 בינואר 2010 11:49 במדור מאמר פובליציסטי | 4 תגובות | אפשרויות
ג'פאניקה רוטשילד \\ גרילה תרבות באקרשטיין - סיכום אישי
נר שמיני של
חנוכה: העובדים
הסינים בכאפיה
דוכן הסושי
אני מניח מטבע
לוקח מטבע
היא רוצה
קומבינציה ב'
ביום שבת
אמריקאית עם
ארנק לבן עם
אמריקאית
בקבוק הסויה
חצי מלא
באוויר
(חנוכה ה'תש"ע 2009, נכתב על מפית ג'אפניקה)
---
הפגנת השירה באקרשטיין ירוחם היתה אחת המוצלחות של גרילה תרבות. אני חושב שזה היה רגע מפנה בפעילות שלנו. העובדים נטלו בו חלק יותר מבאירועים קודמים והיה באוויר גם מרכיב דתי חזק. לאה שקדיאל ועיתונאי מקומי מסורתי בשם שימי, נשאו נאומים מרגשים וספונטניים. שקדיאל בירכה את הנכדה של גיורא אקרשטיין שנולדה בדיוק ביום ההפגנה בכך שתבין שכספה הוא מעשה עמל של אחרים ותעריך זאת (מקווה שאיני משבש מדי את דבריה), שימי דיבר על משה רבנו הפוגש בנוגשים מצרים המכים פועל, ושוחח על מושג ה'אנחנו'.
הבלוגר אלי אשד, שבימים כתיקונם נראה כטרוד רק בעסקי המד"ב, קרא פסוקים מעמוס בהתרגשות ובחולצה אדומה (ועם כובע שנעלם בצורה מסתורית והופיע באותו ערב על קבר בן גוריון ואז נעלם שוב). על אף הסיטואציה הקשה והקרבה לעוול גדול שנעשה לעובדים הותיקים במפעל, כדי שהבעלים ירוויח עוד כמה גרושים, יצאנו מהמקום לא מדוכדכים. יצאנו בתחושה שחיזקנו את העובדים והם חיזקו אותנו. בניגוד למשל לאירוע בפולגת קרית גת, שהיה מדכדך כי המפעל נסגר.
העובדים נמצאים במאבק נגד הרוע (אקרשטיין גם בונים את חומת ההפרדה ובטח יבנו את החומה נגד ניצולי השואה האפריקאית) ואני משוכנע שהם ינצחו בו. כי אין להם מה להפסיד - הם עובדים כבר 16 שנה, 12 שעות ליום, ומקבלים 20.70 לשעה. והם בסך הכול רוצים ועד, מה הסיפור? אני מקווה שעוד גופים יתארגנו לקחת אוטובוס לירוחם ולתמוך בהם. או סתם אנשים. כי זו החזית של ישראל 2010, לא בקרבות מדומיינים של חולי רוח ממגדלי אקירוב מול אירן, לא מול סוריה, ולא מול הפלסטינים. החזית כרגע היא ירוחם. ומי שלא מגיע - משתמט.
הרגע המרגש ביותר היה דווקא מצד המשטרה, שבדרך כלל מתנכלת אלינו. כאן פנה אלינו השוטר בחביבות, ואמר שהוא כועס עלינו. כששאלנו למה, הוא הסביר, "כי אתם לא באים אלינו, להפגין שגם במשטרת ירוחם יהיה ועד".
הנה כמה תמונות שצילמו המשוררות דניאל עוז והדס גלעד. בקרוב נעלה את הוידאו (מישהו מתנדב לערוך?).
שני טקסטים מעניינים שנכתבו בעקבות האירוע:
הסיקור של אתר החדשות הדרומי דימונה ניוז, דן בונבידה
המשורר איתן קלינסקי על אלכס באבאייב, עבודה שחורה
הערה לטוקבקיסט המתנשא בלי השם:
1. דבר יכול להיות מרושע גם אם הושג בדרך של מכרז. אם היו בונים פה גיליוטינה בדרך של מכרז, עדיין זה היה מרושע.
2. מר גיורא אקרשטיין מספק פרנסה להרבה משפחות, אבל זו פרנסה עלובה ובתנאים איומים ומשפילים וגם מסוכנים כפי שהוצג ב'עובדה'. מה שבטוח זה שהרבה משפחות מספקות פרנסה לאקרשטיין, שהיא לא כל כך עלובה. ונראה שהוא לא מעריך את זה.
3. אני לא כאן כדי להגן על העיתון שלי, אבל אני מקווה שהם לא מעסיקים אנשים שעובדים אצלם 12 שנה, עשר שעות ביום, עדיין בשכר של 20.70. ואני מקווה שהם לא היו מסתירים מקרים של פגיעות גופניות. אפשר להגיד על ידיעות אחרונות, ועל גלובס, בו עבדתי קודם, הרבה דברים, אבל לעובדים מתייחסים שם בכבוד יחסי. כמובן שיש הרבה לתקן. אני מקווה שבסוכנות הטוקבקיסטים והספינים שבה אתה עובד נותנים יותר מ20.70.
4. אם אתם חושבים שאני תופס טרמפ על אקרשטיין, דעו שאשמח לרדת מהטרמפ, ושתתירו לעובדים, ששני שליש מהם רוצים להתאגד, את מה שחובה עליכם לעשות על פי חוק.
תוספתא: אלי הירש
אלי הירש העלה לרשת אתר חדש שמציג את הביקורות שהוא כותב במוסף הספרות של ידיעות אחרונות. כל מה שאכתוב על הירש יהיה טבול במיץ עמוק של גילויים נאותים, ולכן אני מקפיד לבקר אותו והוא לבקר אותי, יתכן שיותר מאשר אם לא היינו עושים דברים יחד.
האתר עצמו הוא בוודאי חשוב מאוד, כי הירש (לצד מנחם בן) הוא מהיחידים שמבקרים באופן קבוע ומסודר ספרי שירה. יש לי השגות על הטעם של הירש בשירה, שהוא אחרי הכול "טעם טוב", לטוב ולרע. אבל אין ספק שהעלאת הביקורות לאינטרנט היא עניין חשוב לתיעוד התקופה הזו בשירה. בסופו של דבר, האתר הוא ממש אנציקלופדיה של שירה חדשה.
האתר נראה מעניין מאוד מהמעט שראיתי. עם זאת, אני חושב שההפרדה הגילאית בין משוררים היא בעייתית וגילנית. בוודאי איני בן דורו של אילן ברקוביץ' (למשל), שהוא בן גילי הביולוגי, אבל אני קרוב למשל לרומן באימבאייב, הגדול ממני בכמה עשורים. כך שלא משיגים הרבה בחלוקה הזו, וסתם מפרידים בין צעירים ומבוגרים. אני חושב שצריך לדבר לא על גיל, אלא על טריותה של השירה, כמו שמבקרי מסעדות מדברים על טריותם של מאכלים, ולא על פרק הזמן שבה המסעדה פועלת. זה גם מוזר ששמעון אדף מופיע במבוגרים כששלמה חסקי מופיע בצעירים. העניין לא מובן ולא מועיל.
הערה נוספת: חבל שלא ניתן לקרוא את שיריו של הירש, במיוחד אלה הישנים שלא ניתן להשיג בחנויות. אפשר להעלות את הספרים הישנים לSCRIBD לטובת קהל צעיר שבוודאי היה מזדהה עם השירים הישנים, שלטעמי שומרים על טריותם, מהמעט שאני מכיר.
---
מומלץ לשים לב לתערוכה המעניינת של צאלה כץ וערן הדס בוואלה! תרבות
כתבתי טוקבק ארוך כתגובה למאמר מדכדך של עורכת כתב העת קטע. הנושא: האם כתב עת צריך אב רוחני? אני נגד. (הלינק לא תמיד פועל).
פורסם ב 12 בינואר 2010 10:44 במדור מאמר פובליציסטי | 20 תגובות | אפשרויות
עובדים הם לא מרצפות משתלבות: גרילה תרבות באקרשטיין ירוחם
אירוע תשיעי לקבוצת גרילה תרבות
אקרשטיין תעשיות בע”מ’ מציגה:
איסור על התארגנות עובדים במפעל
ביום חמישי, 7.1.10, בשעה 16:15 מול מפעל קרשטיין בירוחם יתקיים אירוע סולידריות ותמיכה של 'גרילה תרבות' עם מאבקם של העובדים במפעל.
הפועלים באקרשטיין-ירוחם עובדים כ- 12 שעות ביום בתנאים פיזיים קשים, תמורת משכורת מינימאלית וללא ביטחון תעסוקתי.
בשנה האחרונה חלה הרעה בתנאי העסקתם ובוטלו הטבות שניתנו להם בעב. כל זאת בנוסף לבעיות בטיחות במפעל, ליחס משפיל כלפי עובדים ולחתימה על חוזים אישיים שבהם סעיף בלתי חוקי האוסר עליהם להתאגד, אשר הוכנס לחוזים לאחר ניסיון קודם של העובדים להקים ועד שפוטר באופן מידי.
העובדים התארגנו במסגרת “כוח לעובדים”, אך ההנהלה מסרבת להכיר בוועד. פניית העובדים להנהלה במטרה להיפגש ולנהל משא ומתן לצורך חתימה על הסכם קיבוצי נדחתה על ידי ההנהלה אשר החלה לנקוט בצעדים אגרסיביים לשבירת ההתארגנות, תוך אזהרות שהקמת הוועד תעודד את סגירת המפעל והעברתו לרומניה ושלל אמצעי הפחדה. יש לציין כי בעלי המפעל קיבלו בחמש השנים האחרונות מענק של 40 מליון ₪ ממשרד התמ"ת על עצם קיום המפעל בירוחם.
הצטרפו אלינו – שוברים את חומת השתיקה בירוחם!
העובדים נלחמים על הזכות להתאגד ואנשי 'גרילה תרבות', משוררים מכל הארץ, נותנים להם גב:
עובדים הם לא מרצפות משתלבות!
האירוע מתקיים ביוזמת גרילה תרבות, ארגון-על של יוצרים וכתבי עת, שמטרתו להוציא את השירה ממגדל השן הצונן אל השטח הבוער ולהשתמש ביצירה בישראל כדי לסייע במאבקים חברתיים. הפגנת השירה של גרילה תרבות נעשית בשיתוף עם ארגון כוח לעובדים, וכתבי העת לשירה: מעין (תל אביב), כביש 40 (מצפה רמון), אלת המסטיק (חיפה) ודקה (באר שבע).
גרילה תרבות יזמה בין היתר הפגנות שירה וסולידריות עם עובדות ועובדי "קופי טו גו", "פולגת קרית גת", "מכון ויצמן" וה"האוניברסיטה הפתוחה", מתחת למגדלי אקירוב בזמן "חומת מגן" כסולידריות עם תושבי הדרום ותושבי עזה, מול משטרת ההגירה כנגד מדיניות הגירושים של מהגרי עבודה וילדיהם, מול משרדי הממשלה כנגד החוק הביומטרי, מול חומת אבו דיס בעד חיים משותפים לצד הפלסטינים ללא חומות אפרטהייד ועוד.
משוררות/ים שיופיעו בהקראת השירה מול מפעל אקרשטיין בירוחם:
לפרטים נוספים: מתי שמואלוף: 052-2471270
האירוע בפייסבוק / האירוע בטוויטר
למידע נוסף על מאבק עובדי אקרשטיין ירוחם:
איך מגיעים?
האירוע יתקיים ביום חמישי הקרוב ב 16:15 מול מפעל אקרשטיין ירוחם.
נצא ב15:15 באוטובוס משוררים שיעמוד סמוך לחדר האוכל במדרשת שדה בוקר בה מתקיים פסטיבל שירה במדבר.
ניתן להגיע למקום בדרך עצמאית מתל אביב על ידי קו 370 שיוצא ב 13:30 מהתחנה המרכזית החדשה ברציף 626, ואז קו 58 לירוחם שיוצא ב15:15. לרדת בתחנה שקרובה למגן דוד אדום. משם ניתן להתנייד במונית בטלפון 0507912762
כדאי להביא בגדים חמים.
נשמח אם תשלחו את ההודעה למי שגרים בדרום הארץ ויש סיכוי שיגיעו לתמוך.
אירועים נוספים לפסטיבל
יום שישי הקרוב - אירוע לכבוד 100 גליונות לכתב העת 'כביש 40'
ב-19:00 // שירת העתיד: "הקראת שירה נחוצה, פוליטית
אירוטית וזאופילית של מקריאות ומקריאים נאים לקהל יפהפה
ברוח סלונית"
משתתפים: א.ב דן, רוני הירש, בעז יניב, אווה גורי, אור דהן, יהושע סימון, ואן נויין
חגית גרוסמן, יוני רז-פורטוגלי, יחזקאל נפשי, מאירה מרום, מתי שמואלוף,
מיטל ניסים, מיכל דר, נועם פרתום, נטלי לוין, נמרוד קמר, הדס גלעד, צאלה כץ ז"ל
שלמה קראוס
ב-22:00 // מסיבה: אליוט, תמי ביברינג, עדי צור, רנז
כניסה חינם
אפשר וכדאי להביא שקי שינה ולהשאר לישון (בעלות סמלית) בהאנגר אדמה
האנגר אדמה, מצפה רמון
----------
העתיד בטריינינג: אירוע השירה של כתב העת מעין, דקה, אלת המסטיק וחברים
משתתפים: א.ב דן, רוני הירש, בעז יניב, אווה גורי, אור דהן, ואן נויין
חגית גרוסמן, יוני רז-פורטוגלי, יחזקאל נפשי, מאירה מרום, מתי שמואלוף, ערן הדס,
מיטל ניסים, מיכל דר, נועם פרתום, יהושע סימון, נטלי לוין, נמרוד קמר, הדס גלעד
שלמה קראוס
פורסם ב 4 בינואר 2010 00:56 במדור מאמר פובליציסטי | 3 תגובות | אפשרויות
שירים לדני דאור
מתחת לספרים
דבוק לשמשה
צחוקו
זוכר את
שיניו
לבנות כעורב
אם השמש לא תזרח
הירקות ירקבו
נאכל קליפות ליצ'י
גיהוקך
הקשת בענן
ביום שמשי
ובכל זאת
יום שמשי
(31 בדצמבר 2009, חיפה-תל אביב)
פורסם ב 31 בדצמבר 2009 18:09 במדור מאמר פובליציסטי | 6 תגובות | אפשרויות
חג המולד בבית לחם
משרד התיירות התגאה השנה שהוא דואג להקלות לצליינים שמעוניינים להגיע למיסה המיוחדת של חג המולד בבית לחם, כאילו שזה לא משהו שצריך להיות מובן מאליו. אבל אני הרווחתי מכל העניין. נסעתי באוטובוס הריק שמומן על ידי משרד התיירות, יחד עם נהג משופם ושלושה תיירים נאים מאנגליה והולנד. כריס, אחד מהם, אומר שלא פחד להגיע. "אם ישו היה נולד בעזה, אולי היינו שוקלים מחדש אם לבוא".
אולי כדי לשקם את ההסברה הפגועה, העניקה בחורה ממשרד התיירות לכל יושבי האוטובו שק ממתקים. גם אם זה גימיק זול, זה ודאי עדיף על שיפחידו על תיירים. "הנה פתרנו את בעיית ארוחת החג", אומר כריס, מביט בתאווה על הממתקים הציוניים, עליהם כתוב 'עמי ממתקים'.
רחובות בית לחם פקוקים. לצד כל סמטה, שני חיילים פלסטינים עם נשק. הם נראים דרוכים למדי. החיילים הפלסטינים היו תמיד נראים מעט מצחיקים. אבל כנראה שקיבלו מדים חדשים והם נראים לפתע מאוד מפחידים, כמו חיילים מסרטי אימה. הם בוודאי הובאו כדי להשרות בטחון, אבל תמיד אין דבר יותר מפחיד מאבטחה.
אנחנו יורדים בכיכר הראשית ומתחילים לצעוד עד הכנסיה. בדרך, מתחת למסעדה בשם "מסעדת סבבה", ילדים חמודים מברכים אותנו לשלום באנגלית. הרחובות עם פחות דגלים פלסטינים וכמעט ללא תמונות של מנהיגים פלסטינים, דבר שקצת חסר לי. המקום האופנתי ביותר הוא רשת סטאר אנד באקס, החיקוי הפלסטיני של סטארבאקס.
האוירה סקסית למדי, ויש רוב מפתיע לצעירים בקרב התיירים. גם הפלסטינים מתלבשים טוב לרגל החג. פלסטינית אופנתית וחמודה עם מגפי כסף, פניה עטופות, עושה לי עיניים. אולי מתוך נימוס. אני מנסה לראיין אותה, אבל היא לא יודעת אנגלית.
לכנסיה לא נתנו לנו להיכנס, כי היה צריך להזמין כרטיסים חודש מראש, וגם כרגע כי אבו מאזן נמצא שם. לי זה לא כל כך משנה, כי אני די משתעמם מכנסיות. שתי אמריקאיות צהבהבות מבוסטון לא השיגו כרטיסים. "אני חושבת שאם נחייך, אולי יכניסו אותנו", הן אומרות בעצב. כדי לשמח אותן, אנחנו נותנים להן חטיף טעמי מתוך עשרות הממתקים שקיבלנו ממשרד התיירות.
בינתיים על הבמה, תוכנית אמנותית: ילדות בתלבושות לבנות ושלל זהבים מציגות בחוסר סדר קיצוני את מה שנראה אולי ככוריאוגרפיה הגרועה ביותר שראיתי מעודי. אבל עם השירה שכוללת את המילים "אני מאמין בעצמי\ אני מאמין בישו\ אני מאמין בתחייה" , הכול נראה די חינני.
לפתע צועקים שניים "פספורטס". זו מתיחה. מדובר במיכאל, מכר ישראלי שמתגורר בחברון. הוא מסתובב משועמם עם חברו עיסא מחברון והם מתלוננים על איכות ההופעות. עיסא, ששמו הוא השם הערבי של ישו, ציני: "אני לא אוהב את כל מה שקורה פה, וגם הארגון לא טוב. אין מקום לשבת, אין מקום לצלם".
-אם אדם הקרוי על שם ישו מתלונן זו בעיה.
"נכון, מעליב שזה יום ההולדת שלי ואני לא מקבל מתנות".
(פורסם לפני כמה ימים בידיעות)
פורסם ב 27 בדצמבר 2009 11:55 במדור יומני | 3 תגובות | אפשרויות
בעניין שליט
אמרו כבר כל כך הרבה דברים על עסקת שליט. אבל בכל זאת, אנסה לכתוב משהו שיחמוק מהגישה הקלישאית לנושא, ואני מקווה שלא אפגע בחלק מקוראי, כי כולם מלאי רגשות בנידון.
אם שחרור שליט תמורת אסירים יביא שוב למעשי חטיפה, דבר שהוא מן ההיגיון הבריא, אז עדיף לא לשחרר את שליט בתמורה לאסירים פלסטיניים. מתמטית, במקום שליט בשבי החמאס, נקבל חטוף אחר או כמה חטופים. אמנם הרגש קורא לשחרור שליט מצד אחד, (בדיוק כמו שאצל ארגוני המשפחות השכולות, הרגש קורא לביטול העסקה), אבל איננו ילדים. אצל אנשים מבוגרים – ההגיון אמור לפעול לצד הרגש בזמן הכרעה מדינית.
הציבור הורגל לראות בחטיפה משהו נורא, אולי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאדם. הסיבה לכך היא כי העניין מקבל נפח תקשורתי, כי זה אייטם. אבל המציאות שונה: שליט ישוב כנראה, ומי שלא יחזור הם החיילים שנהרגו ונפצעו בזמן החטיפה ואיש לא זוכר את שמם ואת הוריהם. בוודאי אלמוני שאיבד רגל בחטיפה, או שוכב כצמח, חייו נוראים יותר מזה שהיה בשבי חמש שנים ובקושי ידע מה קורה כל הזמן הזה, אכל חומוס בבוקר ולבנה בערב. איש לא עושה פונט מהמכתבים שלו, אבל סיבלו גדול בהרבה. אולי אני מציג טענה קצת קיצונית, אבל לא בטוח אם אדם מבוגר שפוטר מסיבות של יעילות לא מרגיש גם תחושה איומה. לא כמו של שליט, אבל לא הרבה פחות. אבל בוודאי זה לא יעניין איש במערכות העיתונים.
משיחות של מכר עם נהג המונית טננבוים (העיתונות הישראלית ההיסטרית דיווחה בזמנו ששיניו וציפורניו הוצאו) ומדיווחים אחרים שפורסמו, ניכר שהתנאים של שבויים מיוחסים כאלה הם יחסית הומניים. כמובן שאין מה לקנא בו. אבל שליט בסך הכול יושב בכלא סגור מאוד.חטוף ישראלי אחר, מרדכי ואנונו, שזכה לבידוד ותאורת-יום מעל עשר שנים כדי שישתגע, עבר מאסר קשה יותר. שלא לדבר על מה שעשינו עם מקל בייסבול לשייח' דיראני. מי שקורא אודות העינויים המוצגים בספרה המצוין של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם", יודע שאמנות העינויים יכולה להיות איומה. שליט המסכן הוא אסיר מאוד חשוב, והחמאס שומר עליו טוב ככל שאפשר ומאכיל אותו היטב. ולו מסיבות של הסברה, כי חמאס מנסים לייצר תחושה של אחריות מדינית סביבם.
עניין נורא מעצם האחזקה בשליט הוא תופעות הלוואי: החטיפה הביאה להרוגים במהלכה, ויותר מכך ב'גשמי קיץ', מבצע התגמול הנשכח בעזה תיכף אחרי החטיפה שבו נהרגו חיילים ואזרחים ישראלים נוספים ועוד 380 פלשתינים, חלקם אזרחים. כלומר, אם ישוחרר שליט בתמורה לכך וכך חטופים או שבויים או אסירים פלסטינים, כל העניין יהפוך למשתלם ויחזור על עצמו – שוב חטיפה, שוב הרוגים לשני הצדדים, שוב תגמול ישראלי ושוב כליאת והרעבת מיליון איש בעזה, ואז שוב הפצצת דרום הארץ שמתאוששת בימים אלה ושוב תנועה לכיוון מלחמה, ואז בסוף שחרור אסירים. אני לא מציג כאן עניין של ימין ושל שמאל - ראש ממשלה אחראי וחכם צריך להפסיק את שרשרת ההרג הזו, השבה על עצמה, ומזיקה לנו ולפלסטינים במידה רבה. אסור שכניעה חוזרת ונשנית לסחיטה תהא מדיניות רשמית של מדינה ריבונית, הנעה בין אופוריה משוחצת ואלימה לתבוסתנות אפוקליפטית. אי אפשר להשתית קבלת החלטות על היסטריה.
אלא שמצד שני, עד שלא ישוחררו כל האסירים הפלסטיניים, יימשכו החטיפות בכל מקרה. קל לגלגל עיניים, אבל כמה שזה לא נשמע כך לאנשים שהפנימו את הגיון הפרשנים בעיתונים ובטלוויזיה, החטיפות של הפלסטינים לגיטימיות כמעשי הנבלה שלנו. לאחר ששבו את רון ארד, גם אנחנו נכנסנו ללבנון וחטפנו קלפי מיקוח, ביניהם שני ילדים בני מתחת לגיל 15 ולבנוני מסכן עם פיגור שכלי שהיו בסביבה של דיראני. גם אנחנו לא הודענו עליהם לצלב האדום ולא התרנו ביקורים במתקן הסודי, וכאמור, לא דובר בחיילים או לוחמים, אלא בסתם ילדים, ללא מדים, לא משהו שיעניין יותר מדי התקשורת הישראלית. וגם כשחטפו את שליט, אנחנו בתגובה לכדנו שרים וחברי פרלמנט פלסטינים – פוליטיקאים לכל דבר, שלא קשורים לנושאי צבא, כמו שר האוצר הפלסטיני. ואני ממליץ לקרוא על פרשת הסרג'נטים, כדי לראות איך נוהג עם כבוש שרוצה שדרישותיו ייענו. בקצרה: אנחנו גם תלינו שני סרג'נטים שבאו לבלות בבתי קפה בנתניה. אנחנו גם מילכדנו את הגופות שלהם, שניתלו על עץ לאחר שנרצחו יממה קודם במקום אחר. מעניין לקרוא את הערך הזה בויקיפדיה שהוא ממש כתב הגנה לסוג הגרילה המכונה בתקשורת שלנו טרור.
אפשר להבין כי כל אם שתשאף כי בנה ישוחרר. רק שבשבילנו 7000 האסירים הפלסטינים הם טרוריסטים חיות אדם, ובשבילם מדובר בלוחמי חרות, אצלם יש לאותם אנשים אבא ואמא וילדים, שאותנו לא ממש מעניינים. האמת שוכנת איפהשהי באמצע בדרך כלל, יש בין האסירים הפלסטינים פושעי מלחמה נוראים שרצחו משפחות. והנטיה שלי ככותב ישראלי היא לחבב את גלעד שליט ולהתרגש בשחרורו, בלי קשר לעמדות הנמצאות כאן, ולא לדעת אפילו את שמו של אף אסיר פלסטיני מן המניין, מלבד הרוצחים הגדולים יותר. עם זאת, ישראל הרגה ביום הראשון ל"עופרת יצוקה" עשרות שוטרי תנועה שזכו בהסמכתם, באישור אסא כשר. הטענה של ישראל היתה כי הם עקרונית יכלו להשתתף במלחמה עם ישראל – מה שאפשר לקרוא 'נקמה מונעת'. על פי אותם חוקי מלחמה שטניים של כשר וצה"ל, חטיפת שליט החייל, שהיה יכול להשתתף במתקפה עתידית על עזה, היא צעד סביר.
אין הבדל בין כאב משפחתו של שליט למשפחתו של אסיר פלסטיני. כל אחד רוצה את בנו ויעשה כל שאפשר, גם אם זה נורא לצד השני, כדי להשיג את החופש הזה. גם נועם שליט מוכן היה שמיליון וחצי איש ירעבו בעזה בגלל בנו הקטן, והתקשורת הבינה אותו כשתומכיו חסמו משאיות מזון שביקשו להגיע לעזה הגוועת. הוריהם של שלושת חטופי 2000 חתמו ב2006 על פגזים ששוגרו ללבנון והרגו ילדים, ואי אפשר להאשים אותם באכזריות, כי אין שופטים אדם בצערו. אני מניח שגם כל אב פלסטיני שרוצה את בנו, יהיה מוכן שכל ישראל תרעב כדי שבנו יחזור הביתה.
אם כן, הפתרון שאני מציע, ומזכיר יותר מקצת את זה של עדה יונת, הוא פשוט לא להיכנס למשא ומתן בנושא שליט, או לגבי כל חטיפה עתידית. אפשר לשוחח עם חמאס על רגיעה ועל נושאים אחרים, כי בחמאס יש חלקים פלורליסטים. אבל לא לקיים משא ומתן עם חוטפים וסחטנים, כי זה רק מעודד אותם.
מצד שני, לקחת את היוזמה לידי ישראל ולהודיע שבשמונה וחצי השנים הקרובות, אם יהיה שקט (במקביל להמשך המשא ומתן עם הפלסטינים והסרת המצור על עזה) ישוחרר כל חודש אחוז אחד מהאסירים הפלסטינים ללא תמורה, שיחתמו על אי-חזרה לפעילות צבאית. אם ייחתם הסכם שלום לפני כן, ברור שכל האסירים צריכים להיות ממילא משוחררים משני הצדדים. כמו בסוף מלחמות. זה מסורת חשובה.
וכך, בסופו של דבר לא יישארו בידי ישראל אסירים פלסטינים ולא יהיו חטיפות. וגם גלעד שליט יוחזר. מישהו השווה את הפעולה הזו לאדם שנותן כסף לגנב כדי שלא יגנוב אותו, אלא שיש הבדל גדול: האסירים הם לא רכוש ישראל, אלא שייכים לפלסטינים מראש. כלומר אותו "גנב" הוא למעשה אדם שגנבו ממנו, והוא רוצה את כספו בחזרה, ויעשה הכול בשביל זה.
מכיוון שממילא ישוחררו בסוף כל האסירים הפלסטינים, לא יהיה טעם בהשקעת אנרגיה בחטיפות ובנזקי הצד האיומים שלהם. זה גם יחזק כוחות מתונים בפתח ובחמאס ויתן תקווה לאיזור, במקום עסקה כזו שתחזק גורמים קיצוניים ותזרה יאוש ודכדוך לטווח הרחוק.
אני מניח שראש רובכם מלא בהבלי העיתונים והטלויזיה וכל הדן מרגליתים שמביאים אותנו לאסון אחרי אסון, כך שזה אולי נשמע לכם מטומטם לתת לפלסטינים את אסיריהם, יתכן גם שאני טועה. אבל ככל שאני אידיוט מוחלט כאן ולא מבין בעניינים האלה, אם אני מבין בעניינים כלשהם, מה שישראל ההיסטרית עשתה עד כה מטומטם פי כמה: בתגובה לחטיפה, היא פלשה לעזה, הרגה מאות, הרסה בתים רבים ותשתיות חשמל והשאירה רבים חסרי בית ומתוסכלים, חסמה את הרצועה, פגעה באפשרות לרגיעה אחרי ההתנתקות, העלתה את החמאס, מעטים זוכרים, שחיזבאללה פתח בעקבות המבצע של שליט בחזית שניה, שנקראת מלחמת לבנון השניה, שבה ישראל גרמה לעצמה נזק לא יאמן. זה גם הקרין על מלחמת עזה בתחילת השנה, שבה ישראל שוב הזיקה לעצמה וחירבנה את היחסים האסטרטגיים עם התורכים, שהיו היחסים האסטרטגיים החשובים של ישראל עם גוף בסביבה. ישראל הודיעה שלא תיכנע לאולטימטומים ובסוף לאחר ששילמה מחיר כבד, תעשה כמעט בדיוק מה שהוצע לה בהתחלה, ככלב שנובח שעות ובסוף חוזר מרוט להצטנף לפינתו, עם גרון צורב, שנוא על ידי כל השכנים.
----
ולא קשור, סרט אנימציה מרגש בנושא קרח ונדל"ן של בועז קדמן וגיל לביא. בועז פרסם בזמנו קומיקס בנושא אסקימואי במעיןן.
פורסם ב 22 בדצמבר 2009 19:28 במדור מאמר פובליציסטי | 27 תגובות | אפשרויות
המלפפון היבש - בעניין הטראש
קראתי בעצב את המאמר ב"7 לילות" של רונה קינן בגנות הטראש ואת תגובת הנגד של ניסן שור ב"טיים אאוט". כמי שהיה קשור ברמות כלשהן לקבלת הטעם הרע כמשהו מרגש, אולי אפילו כמי ששם רע הוא שמו הנרדף, אני חושב שבמבחן התוצאה, הפעולה גרמה נזק יותר מתועלת.
אם פעם שררה איזו עריצות אפרורית של תרבות הטעם הטוב, כיום במקום ליצור מצב מגוון ומעניין, אין כמעט במות לתרבות, כלומר נוצרה עריצות של הבידור, בדרך כלל משעמם ומתיש, שאותה איתרה קינן היפה. ברור שלא לבינוניות הזו ייחלנו, אבל נמצאו סמנכ"לי השיווק שלקחו טרמפ על הרעיון, וחירבו את העסק.
בסופו של דבר אחת הצרות היא שהפנים הרעות של מה שקוראים בפאנלים משמימים "תרבות הרייטינג" (הם בחרו את הנושא לפאנל כי זה מביא קהל?) חלחלו גם לתרבות. מושגים בסיסיים של פעולה תרבותית נכתשו, למשל יצירה שבה היקף הקהל אינו הליבה, חדשנות או התנגדות. גם אצל קינן שאני אוהב, אני חושש שאין התנגדות בטקסט או בצליל, אלא קבלה.
הפוטש של התרבות הנמוכה התרחש במקביל להפרטה ולכניסת החברות הרב-לאומיות לישראל. כמו בהפרטה, הגובה מחיר כפול בכך שהשירותים הציבוריים מתרסקים, מושגים שיווקיים ממאירים הפכו למובנים מאליהם בעשייה תרבותית. לאחרונה, בפגישה על סביח עם נגן קונטרבס אוונגרדי צעיר, הוא סיפר שכמעט כל אולם קונצרטים שואל אותו "כמה אנשים אתה חושב שתביא?". כך שהוא מעדיף להופיע כבר במוסדות יידיש. במאי פולני סיפר לי שעבד עם שחקנים ישראלים שכל הזמן דאגו אם כל הקהל יבין את מה שהם עושים, במקום לעשות תיאטרון מוצלח.
ברור שיש בעיה בחלוקה לגבוה ולנמוך, שאליה מציעה לחזור קינן. זוהר ארגוב, שנחשב בנערותי לדבר הבזוי והממוסחר ביותר, מתגלה היום כקלאסיקה ברורה והאיכויות שלו רק משתבחות. כשם שקרה למשל עם בלזק, מחבר רבי מכר על פי משקל שהיום גאונותו ברורה. אבל עם כל האהבה שלי לאתניקס ולאפריק סימון והערכה לחתרנות שלהם, וכמי שלא סבור שיש הבדל איכותי אמיתי בין גבוה לנמוך, או ממש דבר כזה, גבוה ונמוך, ושחלק מהחלוקה היא גזענית, אני חושב שהמהלך יצא משליטה. הניתוח התיאורטי הצליח, אבל החולה הרג את האחות. למדתי את זה על בשרי: בזמנו, ערכתי פיילוט מוצלח מאוד לתוכנית על כתיבה ואף זכיין לא היה בעל אומץ לקחת, על אף שפרק הפיילוט ששודר קיבל רייטינג פי כמה יותר מהתוכנית "שורדות בבית" עליה מתפייט שור ושבה צפיתי כמה דקות כשהייתי בבדיקת דם בקופת החולים (במאמר מוסגר, אין לי אידס וגם נפתרה הבעיה של החומצה הפולית).
בארץ יש בלבול וכל מלודרמה קיטשית מלנכולית נחשבת לדרמת איכות, או כל פופ אקוסטי מלנכולי ועמוס שנאת-נשים נחשב לרוק מנומק. קידום התרבות הנמוכה נועד לפוצץ את נפיחות-היתר ולהחדיר קולות חדשים, מרעננים ונושאי רוח טובה, אך במקומה קיבלנו שם רע לתרבות בכללה, עד כדי כך ששירה למשל, עצם הקיום שלה, נחשב היום למשהו מבאס אצל אנשי התקשורת. אז הם בעצמם כמובן אוהבים את זה, אבל פוחדים על הקהל הרחב.
זה אולי טאבו, אבל שקספיר מעניין ועסיסי בעיני מצפיה בהולמרק. אז סליחה, טעיתי. הבעיה היא בתמהול ובכך שאם פעם נערי הפופ השפילו מבט, היום אדם שיוצר תרבות צריך להתנצל ולהתגמש כלפי כוחות השוק. אם כפית שמן זית נותנת טעם לסלט, קיבלנו כאן מלפפון חתוך ויבש מוקף בריר שמנוני.
(התפרסם אתמול גם ב7 לילות, העיתון של המדינה)
לעיון נוסף:
היום התפרסמה התגובה של רונה קינן בטיים אאוט וטקסט יפה של יהלי סובול בהעיר.
פורסם ב 18 בדצמבר 2009 21:26 במדור מאמר פובליציסטי | 9 תגובות | אפשרויות
שמונה נרות ושמש לאנשים שמגיע להם כבוד
הספרניות
אחד הדברים הטובים שיצאו מהמפד"ל ז"ל זה חוק שהופך את הספריות לחינמיות. אני אוהב את ישראל, המדינה לא נותנת יותר מדי סיבות לאזרח להיות גאה בה. בדרך כלל, כל החלטה חדשה משמעה שצריך לשלם יותר ולקבל פחות. מורידים מסים על מכוניות חדשות, כשלי אין רשיון, רק כרטיס רב קו לאוטובוס שאיבדתי בכביסה. ובונים מגדלים לעשירים, שיחסמו את האויר ואת השמש שלי.
מה קרה טוב השנה? אני לא מדבר על משהו רע שסוכל, כבתי הכלא הפרטיים או המס על ירקות, אלא על שינוי לטובה. חוק הספריות שכמעט לא זכה לפרסום הוא הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו. אני מקווה שכל המוזיאונים והתחבורה הציבורית יהיו מתישהו בחינם או במחיר סמלי. למה לא? שיוותרו על שני מטוסים חמקנים.
כשהחוק יצא לפועל, גרתי בכרם התימנים. הספריה במגדל שלום שכמעט שחולדאי סגר היתה הקרובה ביותר. אמנם מבחר הספרים לא משהו, אבל יש מעלית מיוחדת שמגיעה רק לספריה והנוף בשקיעה לא יאמן. אף שזה מוזר לקחת תיירים לספריה, אני חושב שהיא יפה הרבה יותר ממצדה. לצערי עברתי דירה, ועברתי לספריית בית אריאלה הסטנדרטית. הנר הראשון מוקדש לכל הספרניות ובמיוחד לספרנית החביבה ממגדל שלום. אשלם את קנס 36 הש"ח על האיחורים כשאעבור במקום.
המגיהות והמעצבות בידיעות
עבדתי 12 שנים נעימות בגלובס, והשנה התחלתי לעבוד בידיעות אחרונות. זה צעד שלווה בחשש, כמו כל עבודה חדשה, אבל הוקל בזכות החברים החדשים. המגיהות הן הבחורות האחראיות לכך שאין טעויות כתיב בעיתון או פסיק כפול. משום מה, הן תמיד נשים מיוחדות. נהוג לספר בדיחות על עדות, דבר שאני תומך בו בעקרון, אבל הוא לא ממש מוכיח עצמו כמדויק. אני מאמין שלמקצועות יש אופי. מנהל בנק או ארכאולוג יתנהגו בדרך אחרת, ומגיהה בדרך אחרת. המגיהות, דווקא בגלל שמצופה מהן להיות נוקדניות ונוקשות, הן תמיד דבש עם מקלדת. בברנז'ה, המגיהות הן בתחתית סולם המזון של העיתונות. אך מבחינתי הן מספר אחת. חבל שאי אפשר להקים מדינות על פי מקצועות ולא על פי משהו שרירותי שנקבע בלידה, הייתי רוצה לגור במדינת המגיהות.
עומַאר מאכזיב
באכזיב, מנהלים אלי ורינה אביבי במשך שנים את בית ההארחה המיוחד שלהם, שלעתים מזכיר את המלון של פולטי. זה אחד המקומות הזולים והמוזרים ואני אוהב ללכת לשם לכתוב ולערוך.
עומאר הוא איש התחזוקה במקום. הוא זה שמרוקן פחים ועוקר יבלית. השנה, הסכרת הסתבכה אצל אשתו של עומאר, והיה צריך לכרות לה אצבעות. בגלל שהייתי לקוח קבוע, הוא הגיע פעמים רבות אל חדר האבן שלי, הניח את המריצה, וסיפר לי על מצבה, ואז אמר לעצמו 'יהיה בסדר, מה אפשר לעשות'. עומאר הוא בן 40 פלוס, אבל עיניו כחולות וגדולות כשל ילד בן 12. מה אפשר לעשות.
העובד שפוטר מפולגת קריית גת
במסגרת "גרילה תרבות" עשינו אירועים רבים של הפגנות שירה נגד תנאי תעסוקה נצלניים, חוק "האח הגדול", חומת ההפרדה, המלחמה בעזה. כשאתה נאבק, אתה תמיד אופטימי, יותר מכשאתה מקטר סתם כך.
אבל בפולגת איחרנו ועשינו את האירוע אחרי הסגירה המבישה, לאחר משיכת קופת המפעל כדיבידנד של הבעלים.
זכור לי שאחד העובדים סיפר שעובדים רבים שלא מצאו עבודה מאז, הגיעו כל יום לראות את המפעל, כאם הבאה לבקר את קבר בנה. העובד סיפר שאחד המנהלים הציע להקים ספסל כדי שיהיה נח לבוכים. כשהעובד סיפר לי את זה כמעט ירדו לי דמעות. אבל לא בכיתי, בגלל שהייתי אחד ממארגני האירוע. וכשאתה מארגן, אתה בעיקר לחוץ בענייני הפקה.
אנשי "כוח לעובדים" ו"אדם טבע ודין"
כשאתה בארגון עובדים או ארגון ירוק, אתה גורם נזק כספי מאוד גדול לאנשים מסויימים. תנאים סבירים לעובדים ועצירת פרויקטים מזהמים כמעט תמיד יגרמו לעליה בהוצאות, שמקטינה את רווחי בעלי העסקים. אין דרך אחרת להציג את זה.
לכן יש חברות יח"צ ולוביסטים מרושעים שמתמחים בשבירת מאבקים ושביתות, שחלקם עובר דרך פגיעה בשמם הטוב של הגופים. הארגונים זוכים להשמצות וספינים כל הזמן ואני מקווה שהנר הזה ייתן להם כוח לדחוף קצת קדימה. מבחינתי להיות פרו-ישראלי זה להיות בעד האויר של ישראל, בריאות תושביה, והיכולת של תושביה להשתכר בכבוד בראשון בחודש. אם יש לכם פירוש טוב יותר, אשמח לשמוע.
המוכרות בחנויות הספרים
אני עורך כתב עת לשירה. עורכים ספרותיים מדברים בדרך כלל על השירים והסיפורים. מבחינתי, מעניינים לא פחות אנשי הדפוס. לא פחות מהעריכה אני נהנה מסיבוב עגלה בפיזור עיתונים בחנויות הספרים העצמאיות, שמלאות באנשים מקסימים שפשוט אוהבים ספרות. אני לא חובב של רשתות, אבל גם בהן יש מוכרות מקסימות.
העסקים הקטנים בכרם
נחמה מרחוב ישכון, שמשון מרחוב קפאח והספר האוזבקי רפי מרחוב השומר אולי לא נמצאים בגוגל, אבל הכרם מנוקד בהם ועוד עשרות מסעדות קטנות ויוצאות דופן, חלקם בבתים פרטיים, מכולות, גלבים וחנויות נחמדות, שמתחרות נגד הקצב העירוני והרשתות הגדולות. הכול באיזי ופחות גרידי. המסעדות נועלות מוקדם, כי נגמר האוכל. הם נעלבים שאתה לא אומר שלום, אלא רק בא בשביל האוכל. לאט לאט מתפתחות נאמנויות, ולא נעים להיכנס למתחרים. העובדה היא שרגשי אשם הופכים כל מרק לטעים יותר. זה מעין פלא בלב תל אביב, רחוק מהמושגים הפרנואידים של אנשים מחוץ לעיר על "תל אביב המנוכרת", אבל תל אביב בלי הכרם היא סתם תל. הבעיה שכמו בנווה צדק, גם אנשי הנדלן הבינו את היופי של השכונה והריחו את הדם מהשיפודים, המחירים עלו לשמיים, ובסופו של דבר הם גם יקברו את המקומות הקטנים האלה. כדאי למהר לפני שהלחוח יתקרר.
הבלוגרים הפוליטיים
על אף שעולם הבלוגרים חדש יחסית, מפליא לראות את ההבדל בין הבלוגרים לבין העיתונאים בתקשורת הממוסדת. אולי בגלל שאין להם בוסים או פרסומות, הם למשל מרשים לעצמם לכתוב נגד תאגידים עם שמם ולא רק נגד חברי כנסת שקל לנגח, או לנקוט בקו יותר סוציאליסטי, כשבתקשורת כמעט אין אנשים כאלה. ממעיטים בערכם, אבל הבלוגרים הפוליטיים היו מהאחראים לכך שעיר לכולנו להפוך למפלגה הגדולה בתל אביב, נגד רוב הפובליציסטים מימין שנבהלו מהתופעה. מצד שני, הם הובסו עם "הירוקה", שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. הם עובדים בחינם, רוטטים מרוב אידיאולוגיה, ואיש לא יקנה את הדעה שלהם. נקווה שמשם תגיע המהפכה.
השמש - סבתא שלי
לכל אחד סבתא, לרומני, לעירקית, לאסיר הבטחוני שחשוד בהתארגנות עויינת, למוכר הנקניקיות ההומו, למתכנתת ההיי-טק שמחפשת חתן. לכולם סבתות טובות. הסבתות הן התחלה של שלום עולמי. ורה, סבתא שלי עבדה בחברת חומצות בשם פלאציד במפרץ חיפה שפשטה רגל. היא נולדה בבודפשט וראתה בזמן המלחמה את הדנובה מאדימה מדם יהודים, אבל כעת היא חיה מאושרת בקריית בנימין בבית מרווח ונעים, מבשלת את האוכל הכי טעים, כמו רוב הסבתות כנראה. לעתים אני מרגיש אשם שאני לא מבקר או מתקשר מספיק ובוודאי על זה שאני מתעקש להביע עמדות שנחשבות לעתים מתועבות בשיח הישראלי, או סתם להתנהג כאידיוט, כיף לא קטן אגב. אף פעם היא לא העירה לי, אבל אני מניח שגרמתי צער שאני לא נכד נורמלי. אולי יש בזה שחצנות מצידי. אני רוצה להקדיש נר זה לכל הסבתות באשר הן, בכל מקום בעולם. הנכדים אוהבים אתכן.
התפרסם בקיצור ועם שינויים מסויימים בוויינט
----
הסיפור המזעזע של שרון קספר שבאה לנגן באגוגו בהפגנה בשייח ג'ראח ונכנסה למאסר, למי שסבור שאנו מדינה דמוקרטית. (פייסבוק)
הסיפור המזעזע של איל פרידנלדר שבא לראות תערוכה בהדר ונכנס למעצר ולמעצר בית.
ותחשבו איך מתייחסים לערבים.
פורסם ב 15 בדצמבר 2009 22:08 במדור מאמר פובליציסטי | 10 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
