קצת חופש
[מצטער, קצת ארוך. למי שאין כח לקרוא שיעבור להודעה החשובה שבפסקה האחרונה]
לפני שבועיים נסעתי למילאנו, לסקר (שוב) מטעם העיתון את סלון הרהיטים ה-49 שהתקיים במילאנו ואת שלל אירועי העיצוב שהתקיימו במקביל ברחבי העיר. היום התפרסמה בגלריה סקירה כללית, סיכום של אירועי השבוע, כתבה ראשונה מתוך סדרה של כמה כתבות שיתפרסמו בעתיד (זה, אגב, מה שהיה לי להגיד בשנה שעברה).
הייתי אמור לחזור ממילאנו אחרי חמישה ימים, בלילה שבין שבת לראשון. אבל אז הגיע הענן הוולקני, ולבסוף הצלחתי לחזור רק ביום חמישי בבוקר. האמת - יש מקומות וסיטואציות גרועים יותר להיתקע בהם מאשר מילאנו: מזג האוויר היה נעים, האוכל לא רע בכלל, וקצת חופש עוד לא הזיק לאף אחד. אחרי שני לילות כשהבנתי שזה לא הופך לפשוט יותר, נסעתי עם חברה לטורינו והיינו שם שלושה ימים. זה היה בונוס אמיתי: טורינו יפה-יפה-יפה, שילוב של פריז ווינה, מלאה ארמונות ורחובות קטנים ונחמדים. הדבר הכי מוצלח שהיה בכל הסיפור - לא הייתי צריך לנתח כל הזמן מה אני חושב על מה שאני רואה ומה אכתוב על החוויה.
זה אולי נשמע קצת מפונק אבל כל ירידי העיצוב האלו הם לא פשוטים בכלל (ולא, אני לא באמת מתלונן). זה מתחיל שבוע או שבועיים לפני שתיבת המייל מתפקעת משלל הזמנות לפתיחות, תערוכות, מיצבים, מיצגים, חדרי תצוגה, השקות ומה לא. אז אתה מבין שאין סיכוי שתספיק לראות אפילו חצי ממה שאתה רוצה, ושחייבים לוותר.
אז גם מתחילה הדילמה - על מה לוותר. תמיד יש את החשש שאולי אתה מפספס את הדבר הכי שווה. מילא אם אתה סתם נוסע להנאתך, אבל כשאתה צריך לכתוב ולסכם את השבוע הזה, מתלווה לכך אחריות ותמיד יש את החשש - איך אני יודע שמה שראיתי זה באמת מה שמייצג את היריד? הרי כל מבקר אחר יכול היה לכתוב התרשמות שונה בעקבות המקומות והאירועים שהוא הלך אליהם, התרשמות שתושפע מהסדר שבו נראו הדברים, ממצב הרוח ומהעייפות, ומעוד אלפי פאקטורים נוספים.
גם פה צריך מידה מסויימת של ביטחון עצמי, ואמונה שגם אם פספספת את הדבר הכי שווה, הצלחת לקלוט את הלך הרוח ולהבחין לאיזה כיוון היא נושבת. בתחילת הכתיבה שלי זה היה יותר קשה, היום זה קצת יותר פשוט (אבל האמת, רק קצת).
ואז הגיע הענן, ששם את הכל בפרופורציות.
פתאום, כל המירוץ אחר כסאות, ספות, שולחנות ועיצובים שונים ומשונים נראה חסר תכלית. לא משנה שכמה ימים לאחר מכן, הכל (כך נדמה) חזר למסלולו ושוב עומדים בפתח עשרות אירועי עיצוב, תערוכות, מעצבים וכן הלאה. אבל לרגע אחד העיצוב פינה את הבמה לטבע, ומה אני אגיד לכם - זה היה רגע מעניין להיות בו, דווקא במילאנו, בירת העיצוב, בזמן סלון הרהיטים, השבוע הכי חשוב בשנה של עולם העיצוב.
ניסיתי לא להישאב להיסטריה שאפפה את חלק מהנצורים באיטליה (ונדמה לי שאפילו הצלחתי). זו הייתה גם הסיבה שנסעתי לטורינו - להפיק את המיטב מהמצב שנכפה עלי ולנוח קצת מההמולה ומהקצב הלא שפוי של החיים האלו. בטורינו התאכסנתי בבית של בחורה בת 30, חברה של חברה, מעצבת מהממת וסופר מוכשרת שכבשה אותי באישיות שלה בתוך 2 שניות.
מה שהפתיע אותי יותר מכל היה שלא היה לה בבית לא טלוויזיה, לא טלפון ולא חיבור לאינטרנט!!!
לזה לא ציפיתי. אי אפשר להגיד עליה שהיא מנותקת, שהיא לא יודעת מה קורה, היא פשוט חיה כמו שצריך. הניתוק מהאינטרנט היה לי קצת לא נוח, במיוחד שצריך להתעדכן מה קורה עם הטיסות ומתי אפשר לחזור כבר הביתה, אבל חוץ מכמה מיילים אני לא יכול להגיד שזה היה מאד חסר לי.
מאז שנסעתי, כבר שבועיים, לא נכנסתי לטוויטר. גם על פייסבוק אני מסתכל בחשדנות, וגם עם הבלוג אני מנהל יחסים מורכבים. מי שקצת עוקב אחרי אתר רשימות יודע שעוד כמה שניות הוא משנה קצת את האופי שלו, כתוצאה מהמעבר של בעלי הבלוגים באתר לאתרים עצמאיים. גם אם זה לא אמור לשנות לקהל הקוראים, בעלי האתרים נדרשים לשנות הרגלים ותיקים (מי יותר, מי פחות).
פתחתי את הבלוג בינואר 2005. בימים אלו אני עובד על אתר חדש לבלוג ולשאר הפעילויות שלי, ועד שהוא יעלה לאויר (אני מקווה שתוך חודש) אני לוקח חופש קטן מנוכחות האונליין שלי. בינתיים, מי שמאד רוצה, יכול למצוא את כל תכני הבלוג בכתובת זמנית (אין טעם לשמור אותה - לא יהיו בה עדכונים, ולאחר שיעלה האתר החדש היא לא תהיה פעילה). הכתבות בגלריה יתפרסמו כאן, כרגיל, תחת הטאג שלי בעכבר אונליין.
זהו לבינתיים, להתראות בקרוב (הודעה מסודרת על הבלוג החדש תצא בצינורות המקובלים).
פורסם ב 26 באפריל 2010 10:32 במדור גלריה | 3 תגובות | אפשרויות
20 שנה לפוטושופ
"תמונה כבר לא שווה בהכרח 1,000 מלים! כיום, התמונה שהמצלמה מצלמת היא לא בהכרח התמונה שאנו רואים בעיתונים ובמגזינים. הטכנולוגיה הופכת את השאלה מה אמיתי ומה לא למורכבת עד כדי כך שלא תמיד אפשר לענות עליה".
כך נפתחה ביום קר אחד בפברואר 1990 ידיעה במהדורת חדשות שהציגה לעם האמריקאי את תוכנת הפוטושופ. 20 שנה מאוחר יותר המלה פוטושופ כבר משמשת כפועל, והמשפט "הצילום חייב לעבור פוטושופ" הוא אחד המשפטים הנפוצים כיום בתעשיית הפרסום, האופנה, הבידור ואף בצילומי עיתונות ובקמפיינים פוליטיים.
כך גם נפתחה הכתבה שמסכמת את הפרויקט שהתפרסם בסוף השבוע בגלריה, והתפרס על פני ארבעה עמודים, לציון יום ההולדת ה-20 של תוכנת הפוטושופ. אני זוכר איך מיד כשקראתי על כך לפני כחודשיים - אני כבר לא זוכר איפה, לדעתי זה היה באיזה בלוג עיצוב מחו"ל - ידעתי שיש פה פוטנציאל למשהו מעניין.
ניסיתי לברוח מקלישאות ומדיונים משמימים, ולנסות להבין קצת יותר למה תוכנת הפוטושופ, שהפכה למושג, היא אחד המאפיינים הבולטים של העידן שבו אנחנו חיים. בסופו של דבר הפרוייקט מורכב מחמישה חלקים (ואני מקווה שיצא מעניין. כרגיל, מומלץ יותר לקרוא בגרסת הפרינט):
- שמונה אמנים, מעצבים וצלמים בחרו עבודה שלהם שמתייחסת למושג הפוטושופ. הבריף לא היה בהכרח לעשות עבודה בפוטושופ אלא לבחור או ליצור עבודה שמתייחסת למשמעות של התוכנה בעידן המודרני. המשתתפים בפרויקט: אוהד מטלון, דורון רבינא, דורין פרנקפורט, יובל שאול, יוסי למל, יותם הדר, מיכה קירשנר ומירי דוידוביץ'.
- טקסט של עמרי הרצוג שעניינו הויתור המהיר של התרבות המערבית על ההבחנה החזותית בין אמיתי לכוזב, בין ממשי למדומיין
- טקסט של מיקי קרצמן שעוסק בשאלות המרכזיות בעידן הפוטשופ - מהם כללי האתיקה החלים על צלמים דוקומנטריים וכיצד ניתן להוכיח את מקוריותו של התצלום
- טקסט קצר שלי על ימיה הראשונים של התוכנה, שנקראה בימיה הראשונים "דיספליי" ו"אימג' פרו"
- ולבסוף ראיון שלי עם האמן והסטייליסט ראובן כהן ועם המעצבת יערה קידר (שכותבת את הבלוג הנפלא נקודות), שמסכימים שלא התוכנה היא הבעיה, אלא התרבות שהמציאה אותה.
פורסם ב 11 באפריל 2010 08:29 במדור גלריה | 0 תגובות | אפשרויות
סדר פסח
הצטברו אצלי כל כך הרבה התחלות של פוסטים, שברי מחשבות, קרעי רעיונות ואינספור לינקים שקצת שיתקו אותי בשבועיים האחרונים. ודווקא עכשיו, שיש לי הרבה זמן פנוי, אני לא מוצא את הדרך להפוך אותם למשהו קוהרנטי שגם אומר משהו מעבר לאיזה יופי.
אז בגלל שחבל לוותר, הנה בכל זאת.
טי שירט שלפי כמות הזיעה אומרת כמה זמן רצת (סוג של אינפוגרפיקה) (מקור)
המאייר Albert Exergian בסדרת פוסטרים מקסימה לתוכניות טלוויזיה (מקור)
תיק מעטפה של twelvesouth ששומר על המחשב הנייד בצורת ספר ישן. רוצה כזה.
הצלם Josef Schulz מוחק לוגואים משלטי חוצות. לא מאד חדש ועדין מצליח לעורר סקרנות (מקור)
מנורה בצורת מגירה גבוהה שהתחפשה לחיה ממלחמת הכוכבים, בעיצוב הסטודיו lifegoods (מקור)
ואם כבר מנורות שהתחפשו, הפעם לעגורנים ולמנופים, בעיצוב סטודיו ג'וב (מקור)
muddy york, קבוצת הגיי פרנדלי רוגבי של טורונטו מגייסת שחקנים חדשים. כן, כן. (מקור)
בן שלו תוהה בגלריה מדוע מיטב בנותיו של הפופ הישראלי החדש והאיכותי יוצאות אל השדות.
צעיף פולארויד. (מקור)
סליפ בוקס לשדות תעופה. ואני אומר, למה רק בשדות תעופה?
לשלוח מייל מגוגל, אבל בדואר. אחלה קונספט (מקור)
- - -
ולסיום, קמפיין של פולקסואגן של AlmapBBDO Brazil שמדגיש את עיצוב הפנים של המכונית (הנה האתר). כל כך מצא חן בעיני (לא יודע למה) אז החלטתי שמגיע לו יותר מתמונה אחת (מקור). חג שמח.
פורסם ב 31 במרץ 2010 22:25 במדור דימויים | 3 תגובות | אפשרויות
אני לא רואה פיל ירוק, נעליים שחורות, או כובע סגול. אני רואה סגול; ירוק
דן ריזינגר בצילום המעולה של דודו בכר (ברקע, חלק מהתערוכה)
ביום חמישי שעבר הלכתי לראיין את המעצב דן ריזינגר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 1998, לכבוד תערוכה חדשה שלו שנפתחת ביום שבת הקרוב במוזיאון אשדוד לאמנות. אמנם התערוכה היא יותר תערוכת אמנות מתערוכת עיצוב, אבל בכל זאת, מדובר באחד מבכירי המעצבים בישראל, שעיצב (תרתי משמע) את התפיסה החזותי של מדינת ישראל משנות ה-60.
התרגשתי.
לא כל כך מהתערוכה, גם לא מגודל המעמד. כחושבים על זה, בסך הכל מדובר בעוד ראיון לעיתון. מצד שני, לא מדובר בעוד מעצב בינלאומי, אלוף ביחסי ציבור, גם לא באיזו תגלית חדשה ומרתקת. הייתה מי שהרגיעה אותי בטלפון לילה קודם וסיפרה לי שמדובר באיש מקסים, מלא בחוש הומור, שלא נותן לכל הפרסים וההשגים שלו להשתלט על השיחה, והבטיחה לי שאהנה מכל רגע.
חמש דקות אחרי שנכנסתי לסטודיו שלו ברחוב הירקון בתל אביב, ההבטחה שלה התגלתה כנכונה. אבל, שום דבר, גם לא דברי הרקע שלה, לא הכין אותי לסיפורים על הילדות באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ועל ההשפעה המכרעת שהייתה להם ולימים שבהם הסתתר ריזינגר מהנאצים, על התפיסה החזותית שלו ועל האופן שבו הוא רואה את העולם. רואה מכל הבחינות. הייתי בטוח שהשימוש בצבע מקורו בתקופה שבה שהה באירופה, אבל לאט לאט הדברים נחשפו.
תוך כדי שאני מקשיב, אני לא מפסיק לחשוב איך דבריו ישמעו בעיתון. הדבר האחרון שרציתי שיקרה היה שהם ישמעו כמו עוד קלישאה של איש מבוגר, במיוחד, שמה לעשות, כשריזינגר מדבר על צבע מותר לו להישמע קלישאתי. אפשר להגיד שהוא היה שם לפני שהן הפכו לקלישאות. במיוחד גם כי ריזינגר הוא מסוג האנשים שלא משנה על מה הם מדברים אתה יושב מרותק ומקשיב (תסתכלו על הצילום, שבגרסת הדפוס מתפרס על חצי עמוד. אני חושב שאפשר להבין ממנו על מה אני מדבר).
ארבעה ימים לאחר מכן, פגשתי אותו שוב בביתו, והכרתי באותה הזדמנות גם את אנאבל, אשתו המקסימה, ואת בנו הצעיר אילן. שנייה לפני שאנחנו יוצאים לכיוון אשדוד אנחנו מדברים על הטשטוש בין עיצוב לאמנות ועל ההגדרות של כל אחד מהשדות האלו. אני קצת מספר להם על הקורס שאני מעביר בבצלאל, סמינר על עיצוב עכשווי. למה אני קורא עיצוב עכשווי, הוא שואל. ופתאום, אני קולט כמה זמן עבר בין שנת 2010 לבין התקופה שבה החל ריזינגר לעצב.
יצאנו לאשדוד. ריזינגר עם בנו במושב הקדמי, אני מאחורה מקשיב לסיפורים. עכשיו כבר פחות התרגשתי, מה שלא הפך את הסיפורים שלו לפחות מרגשים. הגענו למוזיאון, הסתובבנו בתערוכה, פגשנו את יונה פישר, שאצר את התערוכה ביחד עם רוני כהן-בנימיני, הגיע דודו בכר, הצלם מהעיתון, לצלם את ריזינגר, וגם אבי חי, הצלם שיצלם את התערוכה.
כשישבתי באוטו בדרך חזרה, חשבתי פתאום עד כמה התמזל מזלי, לשבת עם ריזינגר באותו האוטו ולשמוע אותו מתאר את סיפור חייו, מלווה בהיסטוריה של המדינה, קופץ מעשור לעשור, ממדינה למדינה, מתחום לתחום. השבוע ציינתי שנתיים להיותי כתב העיצוב של גלריה. הראיון שהתפרסם היום בעמוד הראשון של גלריה, עם הצילום המעולה של דודו בכר, הוא מתנת יום ההולדת הכי יפה שיכולתי לארגן לעצמי לציון המאורע.
וכך מתחיל הראיון: "נולדתי עם ריח של צבע. צבע בעבורי הוא כמו מוסיקה לאנשים אחרים. כשאתה רוצה להירגע אתה שומע מוסיקה או הולך לנוח, אני עובד עם צבע. בשבילי הצבע היה תמיד המהות. אני לא רואה פיל ירוק, נעליים שחורות, או כובע סגול. אני רואה סגול; ירוק".
פורסם ב 18 במרץ 2010 08:30 במדור גלריה | 14 תגובות | אפשרויות
עיצוב שמתעסק בעיצוב
מתבקש שהלוגו של מוזיאון לעיצוב יהיה הכי מקצועי, הכי מוצלח והכי "מעוצב" שיש. אבל סקירה של לוגואים של מוזיאוני עיצוב ברחבי העולם - כמו מוזיאון העיצוב של לונדון או הקופר יואיט, מוזיאון העיצוב הלאומי של ארצות הברית - מגלה מציאות שונה לגמרי. כמעט כולם מורכבים מאותיות בלבד ואינם מלווים בסמל.
עדי שטרן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שעיצב את הלוגו של מוזיאון העיצוב בחולון, סבור כי הסיבה לכך היא רצונם של המעצבים לשמור על אובייקטיביות וליצור לוגו שיכול להכיל כל דבר, "סוג של קובייה לבנה". בנוסף לכך, הוא אומר, "מכיוון שמדובר באחד הפרויקטים הכי מרתקים, מפתים ומרגשים שיכולים ליפול בחיק מעצב, יש בזה משהו מאיים ומשתק. זה עיצוב שמתעסק בעיצוב".
שטרן מספר שכאשר קיבל עליו את מלאכת עיצוב הלוגו, השילוט ומוצרי התדמית של המוזיאון, היה לו ברור שמבנה המוזיאון הוא חלק מרכזי מהסיפור שלו: "למבנה יש נוכחות דרמטית מאוד בנוף הישראלי, משהו שלא דומה לשום דבר אחר, והיה לא נכון שלא להתייחס אליו. יש זהות חזקה בין המבנה לבין התוכן שלו; רואים על הבניין שהוא מוזיאון לעיצוב. אפשר להגיד שבמובנים מסוימים הבניין כפה את עצמו עלי".
התוצאה היא לוגו שמורכב מסמל, המדמה את רצועות הקורטן שמקיפות את המוזיאון, ולצדו שלד טיפוגרפי בשלוש שפות - עברית, ערבית ואנגלית; כולן באותו הגודל, באותו הריווח ובאותו המשקל, מתוך החלטה עקרונית שלא להעדיף את אחת השפות. על אף מורכבות הבניין, הסמל פשוט יחסית. "הוא אמנם דומה לבניין אבל איננו הרישום שלו", מציין שטרן. כלומר, "אי אפשר ‘לצלם' את הלוגו, אין זווית שממנה הבניין נראה כפי שהוא מתואר בלוגו. הוא התמצית והזיכוך של רוח הבניין, של החוויה".
לעיצוב שאר החומרים התדמיתיים של המוזיאון, כמו אתר האינטרנט וההזמנה לאירוע הפתיחה, צירף שטרן את המעצב גיא שגיא מסטודיו שועל. בניגוד למקובל, הלוגו מופיע בהם בצבעים שונים, וגם המיקום של הסמל ביחס למיקום של השלד הטיפוגרפי אינו קבוע. קטלוג התערוכה הראשונה מעוצב בדיוק ובאיפוק ועם זאת מתאפיין גם הוא בבחירות עיצוביות לא שגרתיות. למשל, בשימוש בכמה סוגים וגדלים של נייר וכן באופן הצגתו של האובייקט הדו-לשוני: אם בדרך כלל בפרסומים מקומיים השפה העברית מופיעה בהתחלה והאנגלית בסוף, בקטלוג התערוכה (שהמעצב יותם הדר היה שותף בעיצובו) הטקסט האנגלי ממוקם בכל עמוד משמאל לזה העברי, כשהוא הפוך. אם בתחילה הדבר נראה כגימיק, כשהופכים את הקטלוג ההחלטה נעשית ברורה והגיונית. כך הקריאה בשפה האנגלית נוחה כמו הקריאה בעברית.
- - -
[התפרסם היום בגלריה, לצד ראיון עם ברברה בלומינק, האוצרת הראשית של התערוכה הראשונה שמוצגת בימים אלו במוזיאון העיצוב]
קטלוג התערוכה "מצב הדברים" (כריכה קשה)
פורסם ב 17 במרץ 2010 08:19 במדור גלריה | 6 תגובות | אפשרויות
קצרים
- פלאסיבו מגיעים לארץ, ארבעה ימים לפני הפיקסיז. שמחה גדולה.
- לפעמים אני צריך להזכיר לעצמי שאף אחד לא חייב לי כלום.
- בצופים אין מין. (הכי אהבתי את טוקבק 27: יובל סער - יצאת טונה...) (לא נגעתי)
- בשבוע שעבר נתקלתי במקרה בבית קפה בציפי ליבני. היא הייתה לבושה בשמלה סגולה (!) ונראתה לוהטת.
- לא ברור לי איך זה שכבר שלושה שבועות אני מכין כתבות לפסח, כשרק בעוד שבועיים ליל הסדר.
- ואם כבר, הולכים להתפרסם אחלה דברים שלי סביב פסח בגלריה.
- אני לא מתרגש בדרך כלל ממרואיינים. אבל לפגוש את דן ריזינגר היה מרגש. מאד.
- מחר אני שנתיים בגלריה. איך שהזמן עובר.
- אם לא התחלתם לקרוא את אנטייטלד, זה הזמן.
- וגם את יערה קידר שווה לכם לבדוק.
- ספר צילום חדש לאמן אורי גרשוני, Day & Night.
- אירועי עוצב בישראל יתקיימו בפעם השלישית בחודש מאי.
- אני מחפש אנשים מהמוסד (באמת). אשמח לקישור אם אתם מכירים.
- 2,500 איש ביקרו במוזיאון העיצוב בשבוע הראשון לפתיחתו. על האף הדיעות החלוקות - מומלץ.
- בעוד חודש אני טס למילאנו.
פורסם ב 14 במרץ 2010 21:45 במדור טקסטים | 7 תגובות | אפשרויות
צוללת (תה) צהובה
צוללת התה הצהובה מבית היוצר של סטודיו אוטוטו מצאה חן בעיני מהרגע הראשון - חוש ההומור, הממדים הקטנים, הרפרנס לשיר ולסרט של הביטלס - הכל. אני די משוכנע שאם הביטלס היו עדיין קיימים הם היו בשמחה משתמשים בה כדי להכין את התה שלהם (מעניין אגב איזה תה היה שותה כל אחד מהם) (בטח לבועז יש תובנה בנושא).
הצוללת היא פתרון מושלם בעבור מי שרוצה להכניס מעט חוש הומור לכוס התה שלו או בעבור מי שרוצה לחבב את המשקה על ילדים. היא עשויה מסיליקון, מה שהופך אותה לאידיאלית לנקיון ולשימוש חוזר, וממדיה הקטנים (רוחבה 3 ס"מ וגובהה 5.5 ס"מ) הופכים אותה לנוחה לשימוש בכל כוס.
מקסים.
פורסם ב 9 במרץ 2010 07:57 במדור עיצוב ישראלי | 9 תגובות | אפשרויות
אחד אוסף עלה ברחוב, השני מרים פרח, השלישי קונה תכשיט ב-10,000 דולר
מימין: עינת לידר, סיגל ליפשיץ ושרון קרן | צילום: דניאל צ'צ'יק
כשהתחלתי לכתוב על עיצוב בגלריה לפני שנתיים, גיליתי יום בהיר אחד שאני אמור לכתוב גם על עיצוב תכשיטים. לתומי הייתי בטוח שמי שאמור לסקר את התחום זה כתב האופנה, שבטח יותר שוחה בתחום ממני. מהר מאד הבנתי שהטכניקה והחומרים אכן עקרוניים, אבל מה שבאמת מעניין אותי זה שאלות שמעסיקות גם תחומי עיצוב אחרים כמו קומפוזיציה, אסתטיקה, מקוריות והסיפור מאחורי העבודה או הסיפור מאחורי המעצב.
השאלה האם התוצרים של עולם הצורפות שייכים לעולם העיצוב, האמנות או האופנה ממשיכה להעסיק אותי. זו גם הייתה אחת השאלות שעלו סביב השולחן ברב שיח שהפגיש שלושה ראשי מחלקות לצורפות בארץ: עינת לידר מבצלאל, שרון קרן משנקר וסיגל ליפשיץ מתל חי.
זו הפעם השלישית שנערך מפגש מסוג זה. מי שרוצה לעקוב אחר מהלכו יכול לקרוא על כך בכתבה שהתפרסמה היום בגלריה. המפגש הראשון התקיים לפני כשנה ובו השתתפו ראשי מחלקות לעיצוב תעשייתי. המפגש השני התקיים לפני כחמישה חודשים ובו השתתפו ראשי מחלקות לתקשורת חזותית.
לאחר שעה של דיון שהתנהל על מי מנוחות, היה רגע אחד שבו התעוררו הרוחות. במשך יותר משעה עלו מסביב לשולחן מושגים כמו עיצוב, חומר, טכנולוגיה ומסורת, והכל היה שלו ומאופק עד שעלתה לדיון שאלת הרלבנטיות של תחום הצורפות במאה ה-21, והעניין שיש לציבור הרחב בישראל בתחום. "זאת שאלה לא פשוטה שנכונה ללא מעט תחומים אחרים", אמרה לידר, והוסיפה, "החוג ללימודי אפריקה באוניברסיטה העברית נסגר, אז אולי אפריקה לא מעניינת? שליש מאוכלוסיית העולם, אולי הם לא מעניינים?".
"אין מה לעשות, אנחנו חיים במדינה מיליטריסטית, שמשקיעה בבטחון ולא בתרבות", המשיך קרן. "זה בדיוק כמו קול המוזיקה, אין סיבה שזה יעניין את כולם. אנשים צורכים צורפות כל הזמן ברמות שונות: אחד אוסף עלה ברחוב ושם אותו בראש, השני מרים פרח ושם אותו בדש, השלישי נכנס לחנות וקונה תכשיט ב-10,000 דולר. אנחנו חלק מהתרבות המקומית, חיים ועובדים כאמנים, כמורים וכמחנכים, כחלק מדיאלוג תרבותי".
שאלה אחרת שהעסיקה אותי, ועניין אותי לשמוע מהדוברים את התייחסותם, היא העיסוק בקראפט בעידן הדיגיטלי, ענין לא ברור מאליו בכלל. "לאנשים יש היום צורך בחפצים אמיתיים, שאפשר לגעת בהם, שכשאתה נוגע בהם אתה חושב על הזמן שלקח למישהו לעשות אותם", אמרה לידר. "הקראפט הוא נשמתו של היוצר דווקא בעידן הוירטואלי. אתה צריך לראות איך הסטודנטים בשנה א' כל כך מאושרים כשהם מביאים את העבודות שלהם, את הדברים הראשונים שהם ארגנו והלחימו. כשאתה יוצר בתחומי הטקסטיל, הקרמיקה או הצורפות, הנגיעה בחומר מייצרת תוצרים שלא היו צפויים קודם לכן, טמון בכך הרבה חידוש. אתה אף פעם לא נוגע בחימר באותה צורה, אתה אף פעם לא מכה בפטיש באותה צורה".
קרן המשיך: "גם בעידן הוירטואלי אנשים עדין קשורים לחומר - הם אוהבים לאכול, אוהבים לבשל, אוהבים להתלבש. אנחנו מכירים את החשיבות של נגיעה בחומר כתפיסה להבנה של העולם העיצובי - ניסור, הלחמה או לישה - זה לא משנה".
- - -
פורסם ב 8 במרץ 2010 08:46 במדור גלריה | 3 תגובות | אפשרויות
הכל מדהים ואף אחד לא מאושר
נשמע מוכר.
שבוע טוב.
[מקור]
[הגזימו אגב, 64$]
פורסם ב 7 במרץ 2010 00:07 במדור דימויים | 6 תגובות | אפשרויות
הדבר הכי חשוב לדעת במוזיאון הוא שאין אמת אחת
גלית גאון מעמידה את אחד המוצגים התערוכה
אתמול בערב נפתחה התערוכה הראשונה (אי פעם!) במוזיאון העיצוב בחולון, בסיומו של יום ארוך שכלל כנס עמוס במשתתפים, הרצאות של מעצבים ואוצרים מכל העולם, וביקור של נשיא המדינה (גם פרס חובב עיצוב). כמו שכבר כתבתי בעבר - מרגש.
היום התפרסם בעמוד הראשון של גלריה (ובזה שלאחריו) ראיון שערכתי עם גלית גאון, המנהלת האמנותית של המוזיאון. הראיון נערך בשבוע שעבר בשני חלקים, מתוך כוונה לתעד את שלבי ההקמה של התערוכה, לספק הצצה אל מאחורי הקלעים של המוזיאון, ולנסות לשרטט פרופיל של גאון.
לא מדובר בסקירה של התערוכה (הסקירה תתפרסם בשבועות הקרובים). סקרן אותי לראות מה קורה במוזיאון לפני שהמבקרים הראשונים נכנסים, ועל אחת כמה וכמה להציץ אל אחורי הקלעים של התערוכה הראשונה שתתקיים במוזיאון העיצוב. למזלי הגדול נפלה בזכותי הפריוילגיה לגרום לכך שאם זה מעניין אותי אז אני יכול לגרום לזה לקרות. אם יורשה לי, אני מאמין ומקווה שהתוצאה מצדיקה את עצמה.
- - -
הנה קטע קטן מהכתבה, שאולי יסביר יותר טוב את העניין שלי בנושא:
שלושה ימים לאחר מכן הגלריה התחתונה עדיין ריקה, שני עובדים ניצבים על סולמות ומדביקים את השלט עם שם התערוכה על קיר הכניסה. בגלריה העליונה כבר התחילו להציב את העבודות הגדולות. 16 אנשים מסתובבים בה, מזיזים, מדביקים, בונים, ממקמים. מצלמת וידיאו שניצבת באחת הפינות מנציחה את כל ההתרחשות: את פריקת העבודות מהארגזים, את רעש המקדחות, את הקרטונים והניילונים שמפוזרים על הרצפה ועוד.
לגאון אין רגע דל. התעוררה בעיה עם החיווט החשמלי של אחת העבודות שהגיעו מסין, "מבול", גופי תאורה שמורכבים מחמישה אגרטלי זכוכית בגובה 60-90 ס"מ, בתוכם נורות וכבלים חשמליים, שאמורים להתמלא במים. גאון עוטה כפפות לבנות לפני שהיא ממקמת את האגרטלים על הפודיום, ומבקשת מהעוזר האישי שלה לשלוח מייל לאוצרי התערוכה וליוצרי העבודה ולשאול מה בכוונתם לעשות. "מקסימום יפעל רק גוף אחד, או גם זה לא", היא אומרת. "כבר הקמנו פעם מוזיאון אז אני יודעת שמצבנו טוב. חשבתי על זה היום בבוקר: מובן שרציתי שהכל יהיה מושלם, אבל אני יודעת שזה יכול להיות מושלם רק בעוד שנה".
- - -
יש לי הרבה הערכה לגאון, אישית ומקצועית. לא הכרתי אותה לפני שהתחלתי לכתוב בגלריה, אבל בשנה האחרונה למדתי להעריך את המקצועיות שלה, ואת ההתעקשות שלה לעשות את הדברים כמו שצריך. ככה גם נראה המוזיאון, ככה נראית התערוכה, ככה גם נראה הקטלוג - כמו שצריך. אין הרבה מוסדות בעולם שהיו יכולים להרים כזו תערוכה, אין הרבה מקומות בעולם שהיו מצליחים להקים כזה מוזיאון.
"הדבר הכי חשוב לדעת במוזיאון הוא שאין אמת אחת", אמרה גאון באחת מהפגישות שלנו, אמירה שאני מתעסק איתה די הרבה בשמן האחרון ואולי ארחיב עליה בהזדמנות. "אחת התלונות העיקריות שמופנות אלי במערכת היא שאני לא ממהרת להחליט. כל הזמן יש לי צורך לבדוק עוד סיבוב, לשאול עוד שאלה, לבדוק עוד פעם, וזה לפעמים מוציא אנשים משלוותם. אני מקווה שבסוף אנחנו מגיעים למקום קצת יותר מדויק". זה הזכיר לי את דבריו של איציק רנרט, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, בפאנל ראשי מחלקות לתקשורת חזותית שהתקיים באוקטובר האחרון: "מאז שאני ראש המחלקה, יש לי הרבה פחות תשובות משהיו לי בעבר. הדעות שלי פחות נחרצות, פחות ברור לי מה נכון ומה לא".
לבסוף היא אמרה "אני לא חושבת שיהיה אפשר למדוד הצלחה לפני שיעברו חמש שנים; עצם קיום המוזיאון במשך חמש שנים ייחשב להצלחה. אני רוצה שנצליח להתרגש עם האנשים, גם אנשי המקצוע וגם כלל האוכלוסייה, להיפגש אתם שוב ושוב, ושאחרי כמה פעמים אנשים יגידו: ‘אני חייב ללכת, זה נורא מעניין אותי'. ולא בגלל יחסי ציבור, לא מפני שהיתה כתבה בעיתון. שאנשים יגידו, ‘הייתי היום במוזיאון, למדתי משהו חדש, הבנתי משהו שלא הבנתי קודם, בא לי רעיון מעולה, קרה לי משהו'. לא צריך להתפעם בכל פעם, לא מכל דבר צריך להתמוטט. לפעמים מספיקות חוליות קטנות של התרגשות ושל תובנה".
לראיון המלא (ואם זה לא היה ברור - לכו לבקר במוזיאון ובתערוכה. לא תתחרטו)
המצלמה שמתעדת את הקמת התערוכה
פורסם ב 4 במרץ 2010 07:12 במדור דימויים | 7 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
