גם אנחנו נהיה יום אחד סירופ שחור אינסופי

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין...". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!".

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון - גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה..." – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה..." – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" - סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו?

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

אפריקה בברזיל, או הגניוס היהודי ניתר כמו חרגול

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

פורסם ב 3 בינואר 2010 16:53 במדור כתיבה | 0 תגובות | אפשרויות

קופקבנה! איפנמה! לֶבְּלוֹן! שוקו חם!

חצי שעה לאחר מכן אני הולך לבד ברחוב – חגורת כסף אחת למותני, גרב סודי מלופף סביב ירך ימין, אני נכנס לבנק ומושך כסף, יוצא לרחוב ומסתכל לצדדים, "מי עוקב אחרי?", ואחר-כך אני מתיישב בבר השכונתי ושותה קפה-זיניו עם חתיכת עוגה. כל הנוכחים צופים בעניין במהדורת החדשות בטלויזיה, בפרשיית החטיפה היומית: בכל יום חטיפה אחרת

פרק ביומן המסע לברזיל 2008

ריו דה ז'נרו היא העיר היפה בעולם, אבל צריך לראות אותה מבעד למסך של שמש. כדי ליהנות מיופייה של העיר הזאת צריך שהראוּת תהיה חדה. בזמן שעננים מסתירים את השמים וערפל מטשטש את ההרים המקיפים את העיר, הכול נבלעים בבתי הקפה ושותים קפה-זיניו, אוכלים ארוחות לפי משקל, מנקרים בעופות שחומים במסעדות ענק. ברחובותיה העגמומיים של ריו עומדת לחות. ילדים מתרוצצים בכבישים ומבקשים נדבה, ושרווליהם הארוכים נשרכים אחריהם ככתונת משוגעים. ברחובות דוהרים בגשם האוטובוסים, וחותכים שלושה וארבעה מסלולים כשרק מניפים להם אצבע. על חוף הים, החול לח ומגורף, ואגוזי הקוקוס רובצים ומחכים שייפתחו סוף-סוף הדוכנים ומישהו יבוא לנתץ בפטיש את גולגלתם, לשתות את מיצי המוח שלהם וללקט את הקרום הלבנבן שיצוף בשאריות הקליפה.

וכשניסינו – דורי ואני – להעפיל מעל כל זה לשכונת סנטה תרזה שעל צלע ההר, התיישבנו בקרון רכבל שטיפס בעצלתיים, עצר בכל מיני תחנות והמשיך להעפיל. הגשם חדר מכל העברים ודקר את הפנים שהחבאתי בקפושון, וכל הנוסעים הצטופפו וצחקו וצעקו ונדחפו. באחת התחנות ירדנו והתהלכנו לבדנו בגשם. היה שם מוזיאון קטן ונחמד עם ציורי זימה יפניים, וגם בית קפה סגור, היו רחובות שהשקיפו על ריו דה ז'נרו שעדיין לא היתה ריו דה ז'נרו משום שהמים והערפל טשטשו אותה כמו אדם צלול שמטמטם את חושיו באמצעות אלכוהול או תרופות או צפייה בטלויזיה.

באחד הערבים מצאנו את עצמנו במקום קטן ששמו "ביפ ביפ" – בר קטן באחד הרחובות המובילים לחוף קופקבנה. בפנים יושבים כעשרה נגנים סביב שולחן: מנגנים בגיטרות, בכלי הקשה. הם מנגנים סמבה, את הסמבה שכבר הספקתי להכיר בסאו פאולו, סמבה איטית, שהקצב שלה נדמה כהולך ומתגבר, הולך ונעשה מהיר יותר, אבל זה תעתוע בלבד, משום שהקצב נשאר בעינו והדבר היחיד שמתגבר הוא שירתם של האנשים, השירה המתעצמת עד לסוף השיר – חמש דקות או עשר דקות או שתים-עשרה דקות לאחר מכן.

היה צריך לעזוב את ריו דה ז'נרו, להמריא ממנה לסלוואדור דה-באהיה ומסלוודור דה-באהיה להפליג לאי מורו דה סאו פאולו – כדי לשוב בסופו של דבר לריו דה ז'נרו העומדת בשמש.

ואז פתאום נגלה הכול: הר הסוכר (הנקרא כך משום שצורתו מזכירה חרוט של סוכר), וההר השני, "גבֶאַה", והפאוולות – שכונות הפחונים העגומות והססגוניות התלויות על ההרים סביב העיר. ובמיוחד הים. הכול נוהרים אל הים. לא כמו הים בתל-אביב, הדבוק אליה כמו בדבק פלסטי – באחורַיים של הרחובות ובמקביל להם. כשעומדת השמש בריו דה ז'נרו, הכול נמשכים לים בלבוש מינימלי, נעמדים שם שעות ובוהים במים, שותים את משקה האסאי הסגול מתוך גביעים, אוכלים גבינה מותכת שמחממים להם על גריל קטן.

כשאנחנו מטפסים על ה"פאו דה אסוכר", אני רואה את העיר הרובצת למטה ומבהיקה כקשקשים של דג, מבטי צונח אל החופים שלה ונוסק בחזרה אל ההר, ואל הקורקובדו – פסלו של הצלוב הפורש את ידיו מעל ריו, מעל "נהר ינואר" –כפי שכינו הפורטוגלים את העיר הזאת כשהגיעו וחשבו בטעות שרצועת החוף הצרה הזאת היא נהר לכל דבר ועניין.

ובלילה אנחנו נבלעים במיניבוס ונוסעים שלושת-רבעי שעה למם דה סה, לאזור אמת המים החוצה את מרכז העיר. עשרות אלפי אנשים נקהלים ברחובות, רוקדים סמבה, שותים קייפירינייה. במסעדות אפשר לצפות במופעי סמבה חיים, אבל בהמשך הרחוב יש מקום מעניין יותר, שבקומה הראשונה שלו עומדים נערים ונערות ומזייפים בקריוקי, ובקומה השניה יש דיסקוטק שאפשר לרקוד בו עד חמש בבוקר, עד שש בבוקר, ובין לקוחותיו מפזזים זוגות המורכבים משרירנים צעירים ובנות זוגם שהן על פי רוב גברים-לשעבר, בשנות השישים לחייהן, לבושות מכנסי סטרץ' ורוד. אצבעותיו של השרירן לופתות את עגבותיה של בת זוגו, והיא, מצידה, מדביקה על לחיו נשיקה ורודה.

וכולם מתנשקים כל הזמן. בברזיל מתנשקים הרבה, נשיקות ארוכות ורטובות, ללא סוף. בשעה ארבע בבוקר שואלת אותי אופנוענית לסבית מקומית מאין אני, ועוד לפני שהספקתי לענות, היא מתחילה לדבר אתי בגרמנית רצוצה (פשוט משום ששהתה פעם במשך חודשיים בברלין), ואני לא מאבד את העשתונות ומשיב לה ביידיש שלמדתי בקורס הקיץ. הברזילאית סבורה, מן הסתם, שמדובר בדיאלקט של גרמנית, ואנחנו ממשיכים לקשקש, שנינו שיכורים, עד שמגיעה למקום חברתה האימתנית וגוזלת אותה ממני. בדרך החוצה אני נתקל בבחור נמוך קומה ודקיק כבן עשרים, הנושא אלי את עיניו השחורות ואומר: "בז'וֹ"? ("נשיקה?").

אחר-כך דורי ואני עוצרים מיניבוס ועושים את דרכנו חזרה לקופקבנה. כתבתי "מיניבוס", אבל למעשה מדובר במכונית שבעליה החליטו באופן חד-צדדי שהם מתפקדים הערב כמיניבוס לעת-מצוא. הנהג נוסע במהירות של כמאה וחמישים קמ"ש, דלתות המכונית פתוחות לרווחה, ובפתח עומדת בחורה נערית, תסרוקת קצוצה לראשה, ותפקידה הוא כמדומה לחסום בגופה את הנוסעים, שלא ייפלו חלילה לכביש במשך הנסיעה. וכשעוצר הנהג בחריקת בלמים, מכריזה הכרטיסנית את שמות התחנות: "בּוֹטָפוֹגוֹ! קופקבנה! איפנמה! לֶבְּלוֹן! שוקו חם! ". תמיד בסוף– שוקו חם. (עד סוף השהות בריו לא הצלחנו לברר מה פשר השוקו החם הזה. מילא).

אנחנו יורדים מהמיניבוס המאולתר בחוף קופקבנה בסביבות שבע בבוקר, עומדים בפתח הבניין ומעירים את השומר, הוא פותח לנו את השער, ואנחנו עולים במעלית לחדר. וכעבור שעתיים כבר מעירה אותי דנה, שהגיעה לִגבות את שכר הדירה. אחרי שדנה עוזבת (יכול להיות שהיא רימתה אותי קצת בתשלום? אני עייף מכדי לבדוק את העניין לאשורו), אני שולף גפרור ארוך וגדול, מצית אותו ומבעיר אש בקרביו של דוּד המים הקשיש שלנו.

חצי שעה לאחר מכן אני הולך לבד ברחוב – חגורת כסף אחת למותני, גרב סודי מלופף סביב ירך ימין, אני נכנס לבנק ומושך כסף, יוצא לרחוב ומסתכל לצדדים, "מי עוקב אחרי?", ואחר-כך אני מתיישב בבר השכונתי ושותה קפה-זיניו עם חתיכת עוגה. כל הנוכחים צופים בעניין במהדורת החדשות בטלויזיה, בפרשיית החטיפה היומית: בכל יום חטיפה אחרת. פניו של החוטף מכוסים תמיד בכובע ובו חורים לעיניים. הוא מחזיק את בת-הערובה בכתפה ביד אחת, ובידו השניה הוא מנופף ברובה אוטומטי.

ואני סברתי לתומי שרק קוצצים להם כאן את האוזניים. טק-טק-טק.

בערב אנחנו הולכים לאירוע שנערך לכבודה של הזמרת מריה בתנייה, במוסד ותיק ללימודי סמבה, החוגג 80 שנים להיווסדו. באחד העיתונים המקומיים קרא דורי שלרגל החגיגה הזמינו את בתנייה לקבל פרס מפעל חיים. דווקא בישראל לא מכירים אותה כל-כך, אחִיה– קָאֵטָנוֹ וֵלוֹסוֹ – מוּכר כאן יותר, בעיקר בזכות ה"קוּקוּרוּקוּקוּ פָּלוֹמָה", אותו שיר נפלא ששר ב"דבר אליה" של אלמודובר על שפת הבריכה (אגב, שני האחים נולדו וגדלו בבאהיה).

אותי מעניינת דווקא מריה בתנייה. קולהּ עמוק ונמוך, והוא השילוב המדויק – הטמפרטורה המדויקת – בין קול של אישה לבין קול של גבר. כשהיא שרה שומעים שהיא מחייכת. יש לה שירים עצובים אבל היא מחייכת, וכשהיא מחייכת תוקף אותי חשק לפרוץ בבכי.

כמאתיים אנשים נכחו במקום, חמושים במצלמות ובתקליטורים. כל אחד מהם הצטלם בתורו עם מריה בתנייה, שחייכה למצלמה את חיוכה המפורסם. לאחר שפג הבזק הפלאש, זקרה בתנייה את אגודלה, כפי שעושים הברזילאים כשהם רוצים להביע שביעות רצון. במשך שעתיים הבהבו הפלאשים מול עיניה, וחיוכה של בתנייה לא מש מפניה. לצידה ישבה בת זוגה, הצעירה ממנה בכעשרים שנים, ונראתה משועממת עד מוות. ברקע היתה עסוקה זמרת לבנבנה ברצח שיריה של בתנייה, בליווי תזמורת. מדי פעם הניחה בתנייה את כפות ידיה על אוזניה, אבל עד מהרה התעשתה, חייכה חיוך רחב והמשיכה להצטלם ולחלק חתימות.

בסופו של דבר אזרתי אומץ. ניגשתי אליה וביקשתי שתיתן לי חתימה. לאחר שמריה בתנייה חתמה בפנקס שלי ("ל... עם נשיקה, מריה בתנייה 2008"), קמו כל יושבי השולחן שלה כמו על פי אות, הודו יפה למארחים ועזבו את המקום. על הקיר המשיכו לרצד תמונות שלה מהעשורים האחרונים, כולל תמונות שבהן היא מעורטלת. איזה חזה מפואר היה לה. בנעוריה היתה כמעט מכוערת, אבל למעשה היתה יפה מאוד. כבר בילדותה היה קולהּ עבה, ובסרט דוקומנטרי שבו צפיתי מספרת אמהּ שאמרו לה שבכלל עדיף לה שלא תשיר, משום שקולהּ גברי מדי. וחשבתי לעצמי שגם ריו דה ז'נרו היא כזאת, עיר מרהיבה, שהיופי שלה מסנוור כל-כך, שכמעט יש צורך לעצום את העיניים כשמסתובבים ברחובותיה ונושאים את הראש אל ההרים. אבל לא היה הרבה זמן להרהר במחשבות. מייד כשנזקרה האצבע, עצר לצדנו בחריקת בלמים המיניבוס לעת-מצוא, והוביל אותנו בחזרה לקופקבנה – דרך בוטפוגו, ולפני איפנמה, לֶבְּלוֹן, וכמובן – שוקו חם.

(להוספת תגובה, יש לגלול מטה.)

לקריאת הפרקים הקודמים של יומן המסע:

"תאכלו, תאכלו, אין לכם כאלה פירות בתל-אביב"

וגם:

יומני מדריד

יומן ברלין

רשימות נבחרות:

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין...". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!".

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון - גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה..." – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה..." – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" - סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו?

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

פורסם ב 5 בנובמבר 2009 09:49 במדור הרפתקאות | 0 תגובות | אפשרויות

גבר עם סוסה - אין עבירה?

§187     כי יחטא גבר עם פרה, תועֵבַה היא ויומת. אל שער הארמון יובילוהו ויהרגֵהו המלך או יחַיֵהו. אך למלך בַּל ייגש.

§188     כי יחטא גבר עם כבשה, תועֵבַה היא ויומת. אל שער הארמון יובילוהו ויהרגֵהו המלך או יחַיֵהו. אך למלך בַּל ייגש.

§199     כי יחטא מישהו עם חזירה (או) כלבה, יומת. אל שער הארמון יובילוהו ויהרגֵהו המלך או יחַיֵהו. אך למלך בַּל ייגש. כי יקפוץ פר על איש, יומת הפר. אך האיש לא יומת. יכפרו בכבש אחד תחת האיש ויהרגוהו. כי יקפוץ חזיר על איש, אין עבֵירה.

§200א כי יחטא גבר עם סוסה או עם פִּרְדָה, אין עבֵרה. אך למלך בַּל ייגש ולכוהן לא יהיה. כי יקיים מישהו יחסים עם עקוּרַה וישכב גם עם אִמהּ ואחותהּ, אין עבֵירה.

עבודתי במפעלי הספרות של "מרכז ההדרכה לספריות בישראל" כוללת לא מעט עניינים ביורוקראטיים. אבל יש רגעים שבשבילם משתלם לשבת שעות מול המחשב בעיניים טרוטות.

מי שיעיין בספר החדש "החתים ותרבותם", מאת איתמר זינגר (הוצאת מוסד ביאליק והמפעל לתרגום ספרות מופת, 2009), ימצא בו תעודות המספרות על תולדות ממלכת החתים – אותה ממלכה שהתקיימה באנטוליה הקדומה (במרכז תורכיה של היום) באלף השני לפנה"ס – וכן תעודות בנושאים כגון חוק ומשפט, דת ופולחן, ריטואלים מאגיים, מיתוסים ועוד. אחד הדברים שלכדו את תשומת לבי בספר הוא הפרק שעוסק בחוקי הענישה, ובמיוחד בכל הכרוך במשכב בהמה.

ונשאלת השאלה: מדוע משכב עם פרה, כבשה, חזירה או כלבה – לא, ואילו יחסים עם סוסה או פִּרדה – כן?

ואכן, פרופ' זינגר נותן דעתו על סוגייה חשובה זו. הוא מעיר כי בניגוד לחוקי המקרא (שמות כב', יח'; ויקרא כ', טו-טז), "החוק החתי מגדיר כתועבה הנושאת עונש מוות (גם לאיש וגם לחיה) רק משכב גבר עם פרה, עם כבשה, עם חזירה ועם כלבה, אך לא עם סוסה או פרדה. עד כה לא נמצא הסבר מניח את הדעת לחריגה זו, אך החיפוש מתמקד בעיקר ברקע ההודו-אירופאי של החיתים וזיקתם הקרובה לסוס. (במסורות הקדומות של הודו, רומא ואירלנד קיים ריטואל הַמְלַכַה שבמסגרתו מבוצעת הזדווגות ריטואלית עם סוסה שאותה מקריבים אחר-כך.) מן-הסתם, גם המחיר הגבוה של הסוסיים (...) שיחק תפקיד בהמתקת העונש. יחד-עם-זאת, נאסר על האיש שקיים יחסים עם סוסה או פִּרדָה להתקרב אל המלך או לעסוק בפולחן הממלכתי".

או במלים אחרות: הבא בתור הוא סוס.

- - - - - - - - -

*כדי להוסיף תגובה יש לגלול מטה

לקריאת רשימה מאת ד"ר עירית ציפר על-אודות הספר (מתוך מוסף "ספרים" של עיתון הארץ), לחצו כאן.

רשימות נבחרות:

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין...". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!".

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון - גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה..." – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה..." – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" - סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו?

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

פורסם ב 2 בספטמבר 2009 10:24 במדור שאר ירקות | 4 תגובות | אפשרויות

על ספרות בכנסת ועל שפיכת זרע לבטלה

שוו לנפשכם לרגע מה היה קורה אילו בחר דב חנין לקרוא דווקא את שירו הלאומני של אצ"ג, או לו קרא אורי אורבך, נניח, את שיר האהבה שכתב אהרון שבתאי לטלי פחימה?

הרשימה הופיעה - בגרסה מעט מקוצרת - במוסף הספרות, 7 לילות, ידיעות אחרונות, 26.06.2009

אברהם שטרן ("יאיר")

"שילוב של פוליטיקה בספרות", כתב פעם הסופר הצרפתי סטנדל, "כמוהו כיריית אקדח בעיצומו של קונצרט". אבל מה קורה כאשר תופסים בגרונהּ של הספרות ומשליכים אותה לזירה הפוליטית? התשובה, כפי שאפשר היה ללמוד מאירוע "הצעה לספר", שנערך בכנסת לרגל שבוע הספר העברי: (כמעט) שום דבר.

ביום ג' שעבר המה טרקלין שָגאל במשכן הכנסת מבַקרים. על השולחנות מימין לבמה עמדו מגשי בורקס וכוסות מיץ תפוזים. בין הספסלים הערוכים כבר שוטטו חיילות וחיילות והמתינו לתחילת האירוע, שבו עמדו חמישה-עשר שרים וחברי כנסת לקרוא קטעי ספרות לפי בחירתם.

אירוע "הזמנה לספר" לא נועד להיות אירוע פוליטי. למעשה, היה זה אירוע א-פוליטי במפגיע. כמעט כל הקוראים עלו לבמה באיפוק מפוהק וקראו ללא נפנופי ידיים, לא הגבהת קול. אדרבה: כולם היו ממלכתיים מאוד, מתורבתים מאוד. ואם הם קראו כפי שקראו, הרי זה בדיוק משום כך: כי הם תופסים את הספרות כזירה מתורבתת, משמימה ודהויה.

ולא שחסרו שם טקסטים פוליטיים. ח"כ אורי אורבך, יוזם האירוע, קרא קטע מתוך רומן המתנחלים המדובר, "תריס" של אמילי עמרוסי. אורבך הוא פוליטיקאי מיומן, ומי כמוהו יודע שהצפוי הוא המוֹכר: המתנחלים יקראו ב"תריס" ויחשבו שהם מביטים בעצמם במראה, ואילו הלא-מתנחלים יקפצו על ההזדמנות המציצנית הזאת המוגשת להם באצטלה כוזבת של ספרות. בינתיים אפשר לנצל את ההזדמנות ולעשות קצת נפשות לרומן של דוברת מועצת יש"ע לשעבר.

"איננו עוסקים כאן השכם והערב רק בווכחנות ובפולמוסים", כתב יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין בדברי הברכה שלו לאירוע. "הבסיס המאחד אותנו רב על המפריד, והתרבות – כפי שהיא משתקפת בעושר היצירה והשפה – היא אחד היסודות המהווים דֶבק איתן של החברה בישראל ושל נציגיה כאן במשכן". הנה כי כן, לפי ריבלין, במקומות אחרים פועלת הספרות לפעור פצעים בחברה, ואילו אצלנו, היהודים, היא נועדה לאחות וללכד.

בדרך לירושלים ערכנו בורסת הימורים קטנה בניסיון לנחש מה יקראו, וכמובן לא טעינו יותר מדי. דליה איציק קראה קטע טרחני על קשייו של המורה הישראלי מתוך "הטור השביעי" של אלתרמן; שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, קראה שירים של נתן יונתן ושל לאה גולדברג; ח"כ אריה אלדד קרא בהטעמה אין-קץ קטעים משירו תאב-הדם של אורי צבי גרינברג, "קודש קודשים". ולזאת השיב דב חנין במלותיו של המשורר יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים,/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב". אבל כל זה היה צפוי וברור מאליו. שוו לנפשכם לרגע מה היה קורה אילו בחר דב חנין לקרוא דווקא את שירו הלאומני של אצ"ג, או לו קרא אורי אורבך, נניח, את שיר האהבה שכתב אהרון שבתאי לטלי פחימה?

ואף על פי כן היו כמה רגעים מעניינים יותר, רגעים של היפוך מפתיע. למשל, חברת הכנסת חנין זועבי מבל"ד, שקראה שיר פוליטי נוקב של אבות ישורון, ובו בין היתר השורות הבאות: "באת פעם להכרת פנים עם הערבים? שוֹאתנו/ בָּכינו, שואתם לא בָּכינו?". המהלך המרתק שעשתה זועבי היתה הבחירה בשירו של משורר עברי, היושב בגלותו בתל-אביב, ומבכה את הקיום היהודי שנקטע, את משפחתו שנגדעה ואת הכפר שלו שהוחרב. שורות כאלה, לו נאמרו ע"י ח"כ ערבי באולם המליאה, היו ודאי גוררות קריאות גנאי נמרצות מצד אנשי הימין. אבל לא כאן: כאן זו ספרות, אפשר להמשיך להתנמנם.

הפתעה נוספת סיפק מסעוד ע'נאים מסיעת רע"מ-תע"ל הלאומנית-מוסלמית, שבחר לקרוא דווקא מתוך "וכי נחש ממית?" של ישראל סגל: "המשגיח (...) האזין ואמר בקוצר רוח: 'תעשה תשובה. צריך לעשות תשובה'. אבל הוא לחש לעברו, 'מה הטעם. הרי בזוהר הקדוש כתוב במפורש שעל שפיכת זרע לבטלה אין תשובה. ואם כך, אנה אני בא?". זה היה בלי ספק משיאיו הסהרוריים של האירוע: ח"כ ערבי עומד בטרקלין שָׁגאל וקורא בעברית על בחור יהודי דתי המתענה בגלל שפיכת זרעו לבטלה.

ברגע משעשע נוסף זיכתה את הנוכחים לא אחרת מאשר ח"כ ציפי חוטובלי, שעלתה לבמה בסריג מתנחלות תכול ובתליון מנצנץ בצורת מגן-דוד. בתחילת דבריה היא הכריזה שדווקא בכנסת, מקום שבו "לא דבקה הילה אינטלקטואלית", צריך "לשאוב ממקום גבוה יותר". והיא הוסיפה לדבר עד שהתחשק להשיב לה במילותיו של עגנון מתוך הסיפור "תהילה" שהיא בחרה לבסוף לקרוא: "חבל על תינוקת זו, אם היא מבזבזת כל דבריה בילדותה, מה ישתייר לה לזקנתה".

אך סיימה חוטובלי את קריאתה, שבמהלכה הקפידה הקפדה יתרה על בניין הֵפעיל הנורא, ההולך ומתאזרח במקומותינו ("עד שלא יצאתי מירושלים לא הֵכרתי אותה", הטעימה חוטבלי את עגנון), ומייד זינקו לבמה כַּנר, כנרית ואקורדיוניסט, וביצעו את "ערב כחול עמוק" במקצב הפסודובלה. עיניו של הכנר התגלגלו אל הרקיע השביעי כמנהג הקדושות הנוצריות. מולו, בשורה הראשונה, ישבה ברגליים שלובות חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, ואושר עילאי מאיר את פניה. וכשבא סוף-סוף הרגע שהכול חיכו לו ועלתה מיכאלי עלתה אל הבמה, היא קראה מתוך ספר ילדים חמור-סבר ודידקטי, שמטיף לשמירה על איכות הסביבה.

ח"כ ניצן הורוביץ חתם את קטעי הקריאה בשירהּ של רונה קינן, "כשהקוצים היו קוצים", מתוך כתב העת לספרות "הו!" (שהח"מ נמנה עם עורכיו): "אז היו המלחמות יפות,/ הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות". השיר מסתיים בציטוט מתוך המנון הלח"י: "חיילים אלמונים הננו בלי מדים,/ מסביבנו אימה וצלמוות./ כולנו גוייסנו לכל החיים,/ משורה ישחרר רק המוות". וגם הציטוט הזה הוא היפוך: הסופר עמוס קינן, אביה של רונה קינן, הוא איש לח"י שהפך ללוחם שלום. ובשירהּ של בתו, המוות המשחרר שוב אינו מות גיבורים, אלא מותו העגום והבנאלי של זקן שבע ימים וחולה. שוב אין זו אפוא שורת הלוחמים, אלא שורת החיים שהתפכחו.

לסיום עלתה לבמה המשוררת אגי משעול ונשאה דברים מדויקים על כוחה של המטפורה. ולא אפשר היה שלא לחשוב על מטפורת הדֶבק שבה השתמש יו"ר הכנסת בדברי הברכה שלו, ועל התפקיד המאחה, המדכא כל-כך, שהוא מועיד לספרות. אלא שהדבק הממלכתי הזה של ריבלין אינו אלא פלסטר גדול המכסה לשווא על פצע מוגלתי: תחת הפלסטר רוחש הפצע ומבעבע, וסופו שיגיע לעצם.

רשימות נבחרות:

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין...". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!".

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון - גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה..." – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה..." – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" - סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו?

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3727922,00.html

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

פורסם ב 29 ביוני 2009 15:28 במדור אקטיביזם | 2 תגובות | אפשרויות

"דבר אחד המיוחד להומוסקסואלים משותף להם עם הנשים"

רשימה חדשה ב- Ynet:

כתיבה הומוסקסואלית: יש דבר כזה?

לסופר משה סקאל לקח זמן להחליט אם לכתוב בלשון זכר או נקבה. הוא היה צריך את פריז, ז'אן ז'נה ואפילו את שמואל הנגיד כדי לפלס לו דרך בכתיבה, וגם בחיים

משה סקאל

"דבר אחד המיוחד להומוסקסואלים משותף להם עם הנשים: מאחר שהם חלשים יותר מבחינה פיזית, חובה עליהם לכוון לפרצוֹת בשריונָם של יריביהם, ובגלל הטכניקה הזאת, שאותה כפו עליהם מאות שנים של היסטוריה, ההומוסקסואלים עצמם מוגנים ביותר במקום שאחרים נוחים ביותר לפגיעה".
את הדברים האלה אמר הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג, תלמידו של זיגמונד פרויד. הציטוט מופיע בספר "נביאים בבלי כבוד" מאת פרדריק גרינפלד (הוצאת "עם עובד", בתרגומו של אהרן אמיר), אך בשינוי קטן: יונג לא דיבר על הומוסקסואלים, אלא על יהודים.

לרשימה המלאה ב- Ynet:

פורסם ב 14 ביוני 2009 10:23 במדור שאר ירקות | 3 תגובות | אפשרויות

"שבעה ילדים נולדו לי ממנה, ומעולם לא ראיתי את הטבור שלה"

הריקבון והמוות נוכחים ב"הברדלס" כבר מתחילתו של הספר, ומכאן שהשקיעה היא בלתי נמנעת. הקוראים מתוודעים לשלל ריחות עזים, הממלאים את הדמויות במיניות ובאלימות כבושה ועל פי רוב בלתי ממומשת. מתוך מוסף ספרים, "הארץ", 13.05.09 מאת משה סקאל

להמשך המאמר...

פורסם ב 13 במאי 2009 14:09 במדור יצירות מקוריות שראו אור | 1 תגובות | אפשרויות

"אולי הגרמנים יכבשו שוב קצת?"

ספק רב אם ספר שלוח-רסן כזה, המתכחש בעזות מצח לכל תקינות פוליטית ונמנע מכל חנופה לטעם הקהל ה"מהוגן" ולרשימות רבי המכר, היה יכול להיכתב בישראל של ימינו, או לראות בה אור כספר מקור. מכל מקום, יש לברך את הוצאת שוקן על פרסומה של ספרות הביבים הנעלה הזאת.

להמשך המאמר...

פורסם ב 25 במרץ 2009 09:04 במדור שאר ירקות | 6 תגובות | אפשרויות

שני קילוגרמים ושש-מאות

משה סקאל
קטעי יומן
תל אביב 31.08.2008 – 05.09.2008

* קטעי היומן לקוחים ממדור היומנים, המופיע בגיליון השביעי של כתב-העת לספרות "הו!"

31 באוגוסט

הזעקה האחרונה של אחותי נשמעת בארבע וחמישים לפנות בוקר דרך כל הקירות והדלתות הסגורות. מיד אחרי הצעקה הזאת חודרות צווחות חדשות את חומות הבטון והפלסטיק, צווחותיו של תינוק טרי, תינוקת, האחיינית שלי. חצי שעה התעניתי בזעקותיה של אחותי, וכעת הן נקברות בבת אחת תחת קריאת הגרון החדש, המרוֹקֵן את כל מה שיש לו בבטן על העולם ועל האור החזק ועל האוויר. צריך להתחיל לנשום.
כל בני המשפחה התאספו בחדר ההמתנה של בית היולדות באיכילוב. אבא ברח החוצה לפני שעה, הוא לא עמד במחנק וברעש. כשאני נכנס לחדרה של אחותי, אני מגלה שאור היום כבר עלה, ועכשיו נכנס האור דרך החלון ונופל על גופה הסגול של התינוקת. היא מקופלת בתוך השמיכה של איכילוב, הרגליים שלה מציצות מהשמיכה, הפה שלה כבר יונק, עושה קולות של יניקה, מצד אחד ואז מצד שני.
אני מניח את היד על כתפה של אחותי, כמו שעשינו בילדותנו כשהיינו מתפייסים, אחרי הטחת הראשים בקיר, החריטות העמוקות בבשר, כשהוצאתי את הלשון מהפה וליקקתי את הדם הזב ואז הנפתי דגל לבן לכניעה, שביתת נשק. הכול נגמר עכשיו.
כשהייתי קטן, קראו לי במשפחה מושיקָטן, להבדיל ממושיגָדוֹל, בן דודי שנולד שישה חודשים לפנַי.
אני חוזר הביתה בשבע בבוקר, הולך לישון ומתעורר בשתיים בצהריים. הראש שלי כואב, הבטן כואבת. אני אוכל משהו והולך לתרגל יוגה, אבל אירועי הלילה והבוקר אינם מרפים, הם צצים כמו תחילתו של התקף מיגרנה, עמומים וקרבים, הולכים וקרבים, קשה לי במיוחד היום עם התנוחות ההפוכות, כי הדם נתקע בראש ומסרב לרדת לרגליים, לכל היותר הוא נעצר בירכיים וזהו, אין לי מספיק דם, ואני צונח על המזרן ופרצופי משתקף במראה: סגלגל כמו פרצופה של אחייניתי. לשנינו ראש-ביצה.
אבל היום אינו נגמר כל כך מהר. בערב אני מגיע שוב לזירת הפשע, התינוקת ישֵנה כי נתנו לה אנטיביוטיקה, אלוהים יודע למה, ואחר כך, באחת-עשרה בלילה, אני אוכל שקשוקה ביפו, וגם מכרסם בנמל כנאפה שקניתי ברחוב יפת, ורק בסוף, מאוחר בלילה, מקרטע למיטה ונרדם.
ששש... דוד מושיקָטן ישן שנת ישרים.

1 בספטמבר

יום ראשון. אני רוכב על האופניים לחנות התכשיטים של אבא. מבעד לסורגים אפשר לראות אותו, רכון מעל שולחן העבודה, משקפי העבודה על ראשו, והוא עובד לאור מנורת הנאון. אני ממשיך לעמוד שם עוד קצת, עד שהוא מרים את הראש ומסתכל לעברי ולא באמת רואה אותי בגלל החושך בפנים והשמש בחוץ, אבל הוא יודע שאני שם, כמו אדם עיוור שמישהו נכנס לתחומו והוא מרגיש. אבא לוחץ על הכפתור ואני הודף את הדלת ונכנס ומדליק את כל האורות.
לפעמים, כשאני עומד בחוץ ומציץ דרך חלון הראווה, אני רואה אותו יושב, הרגליים על השולחן וכוס קפה ביד. את הקפה הוא מחמם לעצמו בעזרת הלהבה, שבה הוא מַלחים תכשיטים. שולחן העבודה שלו עמוס פּלאיירים, פצירות, מלקחיים, חומצות שונות, גושי מתכות ואבני חן. משמאל לשולחן העבודה של אבא תלויה תמונה שבּה הוא בן שלוש או ארבע, על ראשו תלתלים והוא מחזיק סוכרייה על מקל ומחייך. הוא יושב על משהו שנראה כמו גזע רחב וכרוּת. שולחן עגול, מן הסתם.

*

בלילה אני מבקר את המשוררת א', והיא אומרת שיש לי קו גורל קטוע בכף היד.

2 בספטמבר

וגם בבית היולדות, שוב בבית היולדות באיכילוב, כל המשפחות, הילדים, המבקרים, הנֵאונים, הפרחים והבובות הוורודות. אנשים שמגיעים לבקר את היולֶדת בלי להתקשר ולקבוע מראש, כאילו מדובר בהצגה, שעשוע להמונים. אחותי, למען השם. אני מתקשר ושואל אם אפשר לבוא. כן, בטח, אומר גיסי.
טוב, אז אני אגיע עוד מעט. אתם צריכים משהו?
לא... לא, לא, תודה.
ושם, בגינה של בית החולים איכילוב, אנשים מדדים על רגליים כפותות בפלסטיקים ובברזלים. זה בית חולים, לכל הרוחות, לא "הבימה" – שלד אפלולי ומתוחם, מעל מגרש החניה התת-קרקעי. אני הלא אמור להכיר בתי חולים, לא מבפנים, מבחוץ.
כמה הייתי רגיש, כמה אני רגיש לכל דבר: לחלב, לקור, לעייפות, לשינה. לחלב. האם היניקו אותי? לא, בקבוק היניק אותי. ינקתי חלב מזויף מבקבוק מחוטא, כל שלוש שעות בוּל. הייתי שמן, בלונדיני, מפונק, לא רציתי לדרוך על החול ברגליים חשופות, ולא בגלל החוֹם. סרגו לי גרביים קטנים, ובהם ירדתי לחוף הים. הים היה קרוב, ישבתי קרוב למים, בגופייה לבנה, צמיד קטן על פרק היד, שרשרת משתלשלת מהצוואר ועליה תליון: שני דגים מעורסלים זה כנגד זה, מאחורי התליון – שמי, מספר הטלפון בבית ומספר הטלפון אצל סבתא.
אני הנכד הבכור. סבתא יושבת במרפסת בעלת התריסים הירוקים, קשה לה ללכת, אף שהיא רק בת חמישים ו-. כשהיתה בת שנתיים פגעה בה מחלה, וכשאני כבר בן עשר ומגיע אליה לבדי, צריך לחכות הרבה זמן ליד הדלת עד שהיא מגיעה עם מקל ההליכה האפור, לאט לאט. אנחנו יושבים במטבח, אני מניח את הידיים על השעוונית, סבתא מבקשת שאזיז את הידיים, ופורשׂת גיליונות נייר ששולחים אליה מ"מפעלי נייר חדרה". סבא אֶבְּרָם עבד שם עד שיצא לפנסיה. כשאני בן שש או שבע, בעקבות מריבה גדולה בין סבא וסבתא, עובר סבא אבּרם להתגורר אצלנו. יש לו חדר משלו ורגל מפלסטיק. כל היום הוא יושב על הכורסה, פושט את רגל הפלסטיק לפנים וקורא ספרים בצרפתית. הוא קירח, יש לו שפם אפור, הוא שונא מוזיקה מלבד נגינת הכינור, ומספר לי שישב בכלא המצרי באשמת ריגול לטובת ישראל. והוא הרי היה חובב רדיו ולא מרגל.

אני זוכר הכול. הזיכרון אצל הסוֹפר הוא כמו האצבעות עבור הפסנתרן.

סבא נולד במצרים, למשפחה ממוצא צ'כי. ככל הנראה. סבתא לא מדברת עליו יותר אף פעם, גם כשהוא כבר מת. היא פורשׂת את גיליונות הנייר של "מפעלי חדרה" בנדיבות על השעוונית, מכניסה שתי פרוסות לחם אחיד לטוסטר. אני אוהב אצלה הכול: את הקוטג' ואת המיונז ואת המלפפון והעגבנייה ואת הממרח שהיא מכינה מטחינה גולמית ומדבש, ואת הכּוֹנָפָה – עוגה העשויה אטריות, עם הרבה סוכר ובוטנים. אני אוהב את התריסים הסגורים-תמיד מחשש ה-courant d'air, "רוח הפרצים", את כל החפצים המכוסים ניירות אלומיניום וניילון – בשביל ההיגיינה. כשאני הולך לחדר השירותים, היא מכבה את הטרנזיסטור, כדי לשמוע אם רחצתי ידיים. אני משאיר את המים נוזלים עוד דקה או שתיים, שהיא תהיה מרוצה.
רחצת ידיים?
כן.
היא מסתכלת על האצבעות שלי. היא יפה כל כך, היא מדברת איתי בצרפתית, גם כשאני עדיין לא מבין. ובגיל שלוש-עשרה אני מתחיל ללמוד את השפה הזאת, יש לי מבטא מרוקני בגלל המורות בבית הספר, אבל אני אוהב את השפה הזאת, אני קשור אליה. היא עשתה דרך ארוכה –
– מצרפת לקהיר, ומקהיר לתל אביב ועד אלי. אני מדבר עם סבתא בצרפתית, הצרפתית שלי נכונה מבחינה דקדוקית אבל איומה מכל בחינה אחרת, אני מתעקש לדבּר בצרפתית, היא מסרבת להכיר במבטא המרוקני שלי, ואילו אני רגיל לשמוע את הרי"ש שהיא מגלגלת. כמה שנים לאחר מכן אני עוקר לפריז ומאמץ שם את המבטא הפריזאי, ומאז סבתא מסתכלת עלי ולא מבינה שום דבר. היא היתה יכולה להבין, אבל היא לא רוצה.
את הדירה שלה היא עוזבת כשאני כבר בן שלושים. אנחנו מפַנים משם הכול: את שולחן הטואלט ואת מראת הטריפטיך, את השידות, את התמרוקים ואת הסיכות לשֵׂער שהיא שומרת בתוך קופסת לב שנתתי לה במתנה, את המיטה, את כל הניילונים, ניירות הטואלט, גלילי הצמר-גפן וניירות האלומיניום בשביל ההיגיינה. מאז אני מַפנה את המבט בכל פעם שאני עובר ליד הבניין הישן שלה, אבל פעם אחת הספקתי להבחין שהתריסים הירוקים כבר לא שם, וגם לא סבתא.

איפה את, סבתא? אני כותב את זה כשאת עוד כאן, חשוב לי לכתוב כשאת כאן, ולא אכפת לי שזה לא יהיה מעובּד. את שוכבת בהרצליה בבית האבות, את בחרת את המקום הזה בעצמך, התגלגלת מבית אבות אחד למשנהו עד שהחלטת ששם, בהרצליה, יהיה לך טוב. והיה לך שם חדר משלך עם מרפסת לגינה, עם כל הרהיטים שסחבנו מהדירה הישנה בתל אביב, עם כל התמרוקים שלך והשיגעונות שלך ונייר הסלוטייפ להגנה מה-courant d'air, וכל גלילי נייר הטואלט והצמר-גפן, עד שהחלטת שזהו, את עוברת למחלקה הסיעודית שבקומה ד', כי ככה את רוצה.
ושם, בקומה ד', את חולקת חדר עם אישה שכל היום צועקת בפרסית, והפנים שלך אינן פונות לחלון ואינן פונות לטלוויזיה, הן פונות היום לתמונה של הבן שלך, דוֹד שלי, הבן שהיה לך ומת מהתקף לב לפני שישה חודשים, בגיל ארבעים ושבע. הצמדת את התמונה שלו לקיר באמצעות נייר סלוטייפ ואת מסתכלת עליו כל היום. כבר עברו שישה חודשים מאז שהוא מת, סבתא, אבל עלייך זה נראה כאילו עברו עשרים שנה. איפה החיוּת שלך? והנחמה שלך? והצחוק שלך? ולמה את כועסת עלי?
את לא רוצה לראות אותי, סבתא, את לא רוצה שאבוא.
יקירִי, עכשיו ישנים.
יקירִי, עכשיו לא רגע נוח. סלח לי.
אני לא סולח. פעם אחת, לפני שבועיים, עשיתי את כל הדרך בחיפושית הלוהטת, בשמש של חודש אוגוסט, עד להרצליה, עליתי לקומה ד', עצרתי את הנשימה כשנכנסתי למחלקה הסיעודית, ושם, בקצה המסדרון, דפקתי על הדלת וקיוויתי לשמוע את הקול הדק שלך. לא שמעתי אותו, אבל הכניסו אותי לשם איכשהו, ישבתי לידך כמה דקות. הסתכלת על הקיר, על התמונה שלו. גילגלת את העיניים לאחור או לשמַים, ואחרי כמה דקות ביקשת שאלך.
הגזע הכרות, אני חושב על הגזע הכרות כשאני רואה את כל התינוקות האלה בבית היולדות ואת המשפחות האלה. תוך יום העלו אותך בדרגה, סבתא, תוך שנייה אחת, הצעקה של אחותי והצווחות של האחיינית, בן-רגע הפכת מסבתא לסבתא-רבתא.
את לא אוהבת את הצליל של זה, ובצדק.

3 בספטמבר

והציונות העיקשת שלך. את בני המשפחה שיכנעת לעזוב הכול – את כל התפארת בקהיר ואת בתי הקיץ באלכסנדריה – ולעלות לארץ. פשוט נסעת לחופשה בתל אביב, ואז הודעת להם שאת נשארת כאן, ושמי שרוצה, שיבוא. את כולם העלית לארץ, מלבד אח אחד שהשתקע בבלגיה, ועוד אח שחי במשך שנים בפריז ובלונדון ולבסוף בא למות בנתניה.
פעם אחת שמעת אותי מדבר על הצבא, והתרתחת: "Nous nous défendons!"(אנחנו מגִנים על עצמנו).
את יודעת.

אבל רק לפני שנה, כשנפלתי מהאופניים וסדקתי צלע, דיברתי איתך והבנת אותי. היית אולי היחידה שהבינה מה מתחולל בתוך הגוף שלי, הרי כל החיים את מסתובבת פגומה, צריכה להיזהר, כל דבר שובר ונשבר, כל דבר מחליש עד כדי הירתקות למיטה. ומן המיטה – מְנַהלת את כל העולם. אבל לא אני. אין לי הכישרון לזה.
אחרי שנפלתי, קמתי מהרצפה כמו חולה שנגע בו קדוש והוא קם לתחייה. תכף ומיד מיהרו אלי אנשים, עזרו לי לקום ונתנו לי לשתות כוס מלאה במַים מוניציפליים שכמעט הרגו אותי. חזרתי הביתה, לבשתי בגדי התעמלות, יצאתי ועשיתי ספורט. הכאבים התחילו יומיים אחר כך, וגיליתי עד כמה שברירי כל העסק הזה, הגוף – העור והעצמות ומה שביניהם, האיברים הפנימיים, אלה שלא חושבים עליהם אף פעם מלבד כאשר יושבים במסעדה ומניחים לפניך: מוח, אשכים, טחול, לשון, קישקע.
כשהצלע סדוקה, אפילו כשנושמים – כואב. אפילו כשנאנחים. נאנחתי הרבה, אבל בשקט. אוי אוי אוי, הייתי נרדם מרוב כאבים, ולִפנות בוקר מתעורר מרוב כאבים, ולא יכול לשכב על צד שמאל ולא על צד ימין ולא על הבטן ולא על הגב. הלכתי לָשבת בסלון, בזהירות, על הספה, עצמתי את העיניים, וכל חלומות הבלהה שרק חיכו ליום שבו אפול ואסדוק צלע, כל החלומות הללו באו אלַי בשעות הבוקר המוקדמות. שמחתי שאין שֶבר בצלע, הודיתי לאל שלא שברתי שום איבר חלילה, אבל כמה אפשר לשמוח כשאפילו לשמוח כואב?

לפני חודש שברת את עצם הירך, ממש כמו זקנה טיפוסית. כשבאו להקים אותך בבית החולים, עצמת את העיניים וצווחת. הם נבהלו והלכו, השאירו אותך יושבת בכיסא הגלגלים. גם הפעם ניצחת. אבל מה עשו כולם לפני שִבעים שנה, כשאת כבר הסתובבת עם פּוליו ברגליים? בצילום על חוף הים בתל אביב רואים אותך שרועה על החול, יפהפייה, בבגד ים שני חלקים, שתפרת בעצמך.

*

ואם אני מתגעגע לארץ, לאיזו ארץ אני מתגעגע בדיוק? לזאת שתהרוג אותי בסוף – אני עוד אמות ממנה – או לזאת שלא נשארתי בה. וכל הגעגועים האלה, גם הם כבר שככו. הרגישוּת הקיצונית, הכאב, התענוג הצורב, כל זה הלך עם הגעגועים. בצרפתית זה נשמע טוב יותר, Mal du Pays, "הכאב של הארץ", העֶצב וקשיי ההסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי ההסתגלות האלה מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה ("החזרה לייסורים") או מלנכוליה. לפעמים גם בדיכאון. אני נזכר במה שכתב שאטובריאן: "הנוסטלגיה היא הגעגוע למולדת. גם על גדות נהר הטִיבֶּר חוֹוה אדם געגועים לַמולדת, אבל געגועים אלה גורמים לתוצאה שהיא הפוכה מהתוצאה הרגילה: הוא נתקף באהבת הבדידות ובשאט נפש כלפי ארצו."
אני אוהב את הבדידות. סבתא אוהבת את הבדידות. כל מי שברחוב – לא. ובבית היולדות.
לאחיינית הקטנה נתנו "עֶרְכַּת תינוקת". אבא מוכר את זה בחנות. יש בזה סיכת ביטחון קטנה מזהב, חרוזי קוראל ודמות קטנה של ילדה מזהב. אולי קמע, אולי קישוט לעגלה. אני מתבונן באחיינית, היא מתוקה מאוד, היא עוד לא יודעת כלום. יש בינינו קשר גנטי, המשפחה מתפצלת מכיוונים בלתי מוּכרים, אני הדוד שלה, דוד מוֹשיקָטן, כולם אומרים, דוד זה הכי כיף. שני קילוגרמים ושש מאות גרם, פחות מהלפטופ שלי. היא כל הזמן ישֵׁנה.

4 בספטמבר

יש לה קיבה בגודל של מטבע. חצי שקל. היא גומעת את החלב אבל לא ברור מה היא עושה בו, אומרים שזה בעיקר בשביל התנועה של השפתיים, שיהיה לה מה לינוק כשהקיבה שלה תגדל. השערות השחורות שלה זמניות. ראש הביצה וצבע העיניים – זמניים. היא מוצצת אצבע מלידה, את כל היד הקטנה שלה היא מוצצת בקול גדול. תיבת התהודה שלה אינה די מאומנת, אולי רק בלילות, כשהיא רעבה. והיא תינוקת ממין נקבה. כמה תינוקות-בנות אני מכיר, כמעט כולן כאלה. סיפרו לי שבתל השומר נולדו החודש מאה ועשר בנות ועשרה בנים. ביום שבת האחרון, מדווח גיסי, כל הזמן היה איתה כך: קקי – פיפי – קקי – קקי – פיפי – פיפי – קקי.

*
גלי בת שבוע. כבר שלושה ימים כואבת לי הבטן, ערכתי כבר חצי מהספר המתורגם, עבדתי בחנות ארבע פעמים, בישלתי לי מרק עוף באמצע הקיץ המהביל. והיוגה, היום אחר הצהריים יוגה. הדם חייב לרדת מהרגליים לראש, ואני לא מדבר על הדם הטבורי. אם אקנה אנזימים, אוּכל לשתות חלב, אבל אני לא רוצה.
וסבתא.
מחרתיים אסע אליה, הפעם לא אבקש את רשותה. אולי אגיע מזיע, בחיפושית, אעלה ארבע קומות והדלת תיפתח לקראתי, היא תקרא לי לבוא, תשאל לשלומי, תתעניין. אני אשב בידיים על הברכיים, כמו שהיא אוהבת. ואולי אימא צודקת, וכל מה שהייתי צריך לעשות זה לא לבקש.

5 בספטמבר

כי בעצם, כשישבתי בחדר היולדות (שוב אני חוזר לשם), הרגשתי באופן חזק מאוד את העקרוּת שלי, הרגשתי אותה בבטן ולא באשכים. ואז ראיתי שם בחורה, כבר לא כל כך בחורה אבל לא ממש אישה. והיה בינינו קשר סמוי, בגלל זה הסתכלתי עליה. ואז היא ניגשה ואמרה שאנחנו מכירים, שעבדנו יחד בפריז. נכון. אבל לא בגלל זה הסתכלתי עליה, לא זיהיתי אותה בכלל – היא השתנתה מאוד – אבל היה בינינו קשר סמוי של עקרוּת, של דודים נצחיים, דודים וזהו (עד שהדוד מת והאחיין שלו הולך אחרי האלונקה שלו ורואה איך זורקים אותו לאדמה. הדוד שהיה חזק וכשהייתי ילד רכבתי על הכתפיים שלו. הדוד שאהב רק נשים תימניות. שעישן הרבה. שהיה לו קול נמוך וסמכותי. בפעם האחרונה שדיברנו, זה היה לפני שנה בערך, הוא התקשר ושאל אם אני מכיר עיתונאים כדי לחשוף פרשייה בתחום קמעונאות המזון. אבל הוא נפל על רגע לא טוב, הייתי מדוכדך מאוד, כאבה לי הבטן. וככה זה גם יצא, אמרתי לו שלא, אני לא מכיר).
אחר כך לא יצא לנו לדבר, לדוד שלי ולי, חוץ מפגישה אחת חטופה באיכילוב אחרי ההתקף הראשון שלו. ואז היה ההתקף השני, בחודש פברואר, ועליו כבר סיפרו לסבתא שלי, ובימים שהוא היה מאושפז ללא הכרה, היא ביקשה לנסוע ולראות אותו. היא הזמינה אמבולנס פרטי, האמבולנס הגיע לבית האבות, לקחו אותה משם על אלונקה, ואז העלו אותה לאמבולנס וקשרו את האלונקה של סבתא טוב-טוב כאילו הולכים לשגר אותה לחלל. אחר כך נסעו ל"אסף הרופא" והיא ישבה ליד הבן שלה.
הוא היה רגוע כפי שמעולם לא היה. הזקן שלו כבר צימח. כל מיני מכשירים היו מחוברים אליו, והחזה שלו עלה וירד כמו בנשימה לא טבעית, שאין בה ממש. אנשי הצוות הרפואי היו נחמדים לבני המשפחה באופן מדאיג, והעלימו עין משעות הביקור המותרות. סבתא נשארה לשבת לצִדו שעה ארוכה, היא שאלה הרבה שאלות בנוגע למכשירים שמחוברים אליו, ולפני שעזבה את המקום על כיסא הגלגלים שלה, רצתה לדעת שלא קר לו.
למחרת חזרנו הביתה. ישבנו עליו שבעה. ואז, כאילו הבן-אדם הזה לא היה. מה שמוציאים מתוך האדמה ומחזירים לתוך האדמה, כאילו לא היה. מה שהסתובב ונשם ואכל וסבל, כבר לא מרגיש כלום. האדמה מעכלת את הבשר שלו ופולטת את העצמות. העצמות דוקרות לה כמו שורש של שן כלואה. זה כמו שן בִּינה, שרוצה לצאת החוצה, היא צובטת את החניכיים, היא דוקרת, היא רוצה לצאת ולא יכולה, כי יש שָׁם עצם. בדיוק במקום שבו היא צריכה לצמוח. ואז, מי שירצה להוציא את השן הזאת החוצה, יעשה חור בחניכיים, יכניס צבת וישבור את שן הבינה, וככה הוא יוציא אותה: חלקים חלקים. כמה דם יֵצֵא משם? המון. ולמחרת, הבן-אדם יקום עם פרצוף נפוח ולא יוכל לאכול שום דבר, רק לשתות.
מִספר הטלפון שלו עדיין שמור בזיכרונות של הטלפון הנייד שלי, אני לא מוחק אותו, אין לי מושג למה.

*
האחיינית ישֵנה בחדר שהכינו לה מבעוד מועד בבית של אחותי ברעננה. מחר אסע להרצליה, לבקר את סבתא, ובאמת לא אשאל אותה אם אפשר לבוא, פשוט אגיע. אימא אמרה לי היום: "אי אפשר להתנהג איתה כמו פעם." "כמו מתי, כמו לפני שנה?" שאלתי. אימא ענתה: "כמו לפני חודש."
את נעלֶמת לי, סבתא.
תמיד חשבתי שאני אמות לפנייך. כמה הכול יכול היה להיות יותר פשוט. אבל את נצמֶדת לחיים שלך כמו אזוב, בכל פעם שאני מספיד אותך בראשי, את חוזרת. אולי מחר תיעתרי.

קטעי פרוזה שפרסמתי על סבתא:

"המלה האחרונה של דודה חבצלת"

"שם"

"מה לך וליידיש?"

"הלהבה הגדולה הזאת"

על הגיליון השביעי של כתב העת "הו!":

"באמת הו", מאת מנחם בן, מתוך מוסף הספרות של מעריב

"הו! רה מי": פרופ' נסים קלדרון על הגיליון החדש בווי נט

"זו שהייתי זה שאהיה": ראיון עם המשורר אילי אבידן-אזר במוסף "גלריה"

לקריאת פתח הדבר של הגיליון החדש
להאזנה לדיסק הו! בהופעה חיה

רשימות נבחרות:

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין...". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!".

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון - גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה..." – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה..." – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" - סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו?

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.