כמו ספינות תקועות על שרטון
(פורסם לראשונה במוסף "ספרים" של הארץ)
סמי שלום שטרית
כמו ספינות תקועות על שרטון
דודו בוסי. הירח ירוק בואדי. עם-עובד, 272 עמודים.
כל מי שגדל בשכונת מהגרים קשת יום, יכול לסמן את הרגע בו התבהר לו שהוא חי בשכונת עוני ולא במגרש משחקים ענק וחסר גבולות; למרות אהבתך לשכונה, אתה מבין אז שיש מקומות אחרים עם גורלות אחרים. זהו הרגע בו נפסקת הילדות באחת וכמו במעשה קסם מאבדים הבתים, הרחובות והאנשים את צבעי האיפור הילדותיים ועל הכל נופל כיעור אפור ומדכא. ברגע הזה כל שאתה רוצה זה להתעופף משם הלאה, אבל אתה לא זז כי לבך קרוע כל-כך בין אהבה לשנאה. זהו רגע התודעה.
בוסי מוביל את גיבורו הנער, מוסא, אל הרגע הזה כשיאו של תהליך התבגרות מואץ שנקודות הציון שלו, שהיו מפרנסות הרבה פסיכולוגים חינוכיים, אילולא התנגדותו של אביו ("אני מחרבן על כל הפסיכולוגים שלך" עמ' 193), הן: המכות והסיוטים מהחדר של המורי, משבר הזהות הראשון כאשר הוא מבין שבגלל אמו הפרסיה הוא אינו מושלם כשאר התימנים, העדות לרצח בן דודו אוני בן השמונה שהיה גדול ממנו בשנתיים, הסחיבות הראשונות, אבדן חברו הגדול "עזריאל שאריות" שתלה עצמו לאחר שנכנע ל"שאריות המלחמה" שרדפו את נפשו המיוסרת, ולבסוף הזיון הראשון ("ינעל כל העולם, אני גבר, אני גבר, אני גבר! עמ' 190) ושכטות החשיש הראשונות בגיל שלוש-עשרה ושבעה חודשים, שהביאו אותו להתגלות התודעה, שאני חייב להביאה כאן במלואה: "מצאתי את עצמי בבית-השימוש, מפשיל במהירות את המכנסיים, מתיישב על האסלה הקרה, משלשל בפראות, שומע את הצרחות ואת ניפוץ הכלים, מסתכל על הבבואה שלי שנשקפת אלי מאריחי החרסינה. אני מסתכל עליה ובולע ללא הפסקה את הרוק, ופתאום הבבואה מצמיחה זוג כנפי מלאכים, כנפיים צחורות ומבהיקות כמו חרסינה. אני משפשף את העיניים, רואה את הבבואה המכונפת ניתקת מאריחי החרסינה, מתעופפת ויוצאת דרך חלון השירותים וממשיכה להתעופף בקול משק כנפי חרסינה של מלאכים צחורים הלאה-הלאה, מעל לכביש הראשי הפקוק, מעל לגגות הבתים הדלים והצריפים הישנים, מעל לשוק הבשר המוצף ביוב, מעל למאורות הקלפים העשנות שאנשים מגודלים ומפחידים יוצאים ובאים בהן, מעל לתחנות הסמים הפזורות בסמטאות הצרות, מעל למגרש הכדורגל הקטן שידע כל-כך הרבה התפרעויות ומעשי אלימות, מעל לוואדי השוטף בימי הקיץ את כל השכונה בצחנת ביוב בלתי נסבלת, מעל לבתי-הכנסת וחדרי המורי המתרבים והולכים – ממשיכה ומתעופפת מעל לדיכאון ולייאוש של השכונה הגוועת..." אבל אחרי כל ההתעופפות הזו, בבואתו שהיא למעשה התודעה המביטה מלמעלה ורואה לראשונה את כל התמונה, שכוללת את מוסא הקטן המשלשל מפחד, "[ו]חוזרת ונכנסת דרך חלון השירותים ומתמקמת שוב על הקיר המבהיק. אני שוב משפשף את העיניים ורואה בבואה עייפה ומבוהלת, עם קמט ארוך ועמוק במצח, נשקפת אלי מהחרסינה."
בוסי לוקח אותנו אל המסע הזה על-פני 271 עמודים של קריאה שוטפת ומהנה כמעט ללא הפסקה, רק כדי שנהיה מסוגלים להתקרב להבנת הרגע הזה, שהוא תמצית המצב האקזיסטנציאלי של נער הגדל בשכונת התקווה: אינו הולך ואינו נשאר, כל-כך רוצה לעזוב ולהתנתק ואחר-כך נקרע מגעגועים ומרגיש לא שייך בשום מקום אחר. הדיאלוג האלגורי הבא בין ששון למוסא על גדת הוואדי המצחין מביוב ופסולת (וואדי מוסררה שהיום הוא נתיבי איילון) מתמצת את כל האקזיסטנציאליזם של הדרום מול הצפון, המערב מול המזרח, לשורות עדינות אחדות: "'תסתכל על הירח', אמר ששון והצביע על הכתם הירוק שצף במים, 'תראה איזה מעאפן הוא נראה בוואדי, ירוק כמו חרא של חתולים'. 'כי הוא תקוע איפה שאנחנו תקועים,' אמרתי ומשכתי באף, 'במים עומדים ומסריחים, במיץ של הזבל'. [...] 'אני רוצה לעוף מפה,' אמרתי והסתכלתי למעלה על ירח לבן, נפוח, נקי וטהור, זה ששומר על מרחק בטוח מהבבואה הירוקה שהוא משאיר אצלנו." (עמ' 86)
אבל שכונת התקווה אינה ככל השכונות והנער הזה אינו ככל הנערים ושונה אף מאחותו ציפורה למשל, אשר מתה להתחתן כדי לברוח מהשכונה ("אני יעזוב סוף סוף את השכונה המסריחה הזאתי." עמ' 42-43); וכמו גיבוריו של יוצר הקולנוע השחור ספייק לי, הוא נמצא תמיד מעל כולם בשלוש דרגות של תודעה חסרת מנוח. הוא רואה הכל שקוף ובתוך תוכו רוצה לתקן כל עוול שנקרה בדרכו. אך לבסוף הוא ממשיך הלאה בנפש מיוסרת, כפי שמציע לו יוסף הגנב, בעל הקיוסק: "הכי טוב תעשה כמוני – לא ראיתי לא שמעתי" (עמ' 186), כאשר הוא מבקש להזמין משטרה כדי להציל את עמרם השחיף ששנים חוטף מכות רצח מאחיו הגדול יעקב הדוס. כבר כילד בן חמש הוא נקרע למראה מוכר הפטרוזיליה העיראקי הזקן בשולי השוק, שאינו מוותר גם בשמש הקופחת, והוא מוסא הקטן עומד שם ובוהה בו ברחמים ולבסוף מציע לו מטבע 10 גרוש כנדבה. הזקן זרק עליו את המטבע וגירשו מעל פניו. גם את התנהגותו המתרפסת והכנועה של אביו הוא לא מוכן לקבל, ובמיוחד את מנהגו המביך "לקוד קידה ולהצדיע לכל העולם כאילו כולם רמטכ"לים בעיניו." (עמ' 34) רק לאחר ההתגלות המתוארת למעלה, הוא מצליח לעמוד מול אביו ולעמת אותו עם התנהגותו זו ועם טוב לבו לבריות שבא על חשבון משפחתו. אך המקום בו הוא נכנע יותר מכל, הוא במקרה של ליאת הנערה שהעניקה לו את ההכרה המוקדמת בגבריותו. הוא מזדעזע מהקלות בה היא מכייסת אישה מבוגרת באוטובוס, מההתמסרות המכנית שלה אליו, מהחשיש, מהיחסים המעוותים עם אחותה הגדולה ממנה בעשור ומהקלות הבלתי נסבלת בה היא עברה לאחרים ולבסוף מאיומיה שתרצח אותו. אבל הוא מתייסר וממשיך הלאה, כי היא אחרי הכל הייתה זו שפקחה את עיניו לראות את התמונה הגדולה. גם שנים לאחר מכן כשהוא כבר מחוץ לשכונה, הוא מתעניין בשלומה.
דודו בוסי עבר להתגורר מחוץ לשכונה, אך בנשמתו מעולם לא עזב את השכונה והיא לא עזבה אותו, כי הוא כותב את שכונת התקווה מתוך השכונה וזו הצלחתו של הספר הזה. כך גם צריך לקרא את הרומן, או לפחות להביא זאת בחשבון כשמצטרפים למסעותיו של גיבורו מוסא בנבכי ילדותו שהם נבכי השכונה ומבוכיה מגובה מבטו של ילד מתבגר. ואכן לאורך כל המסע הזה מתלווה תחושה של צפייה בסרט שאכן צולם מגובה מבטו של ילד, אבל הילד הזה מתבגר מהר מאוד ואולי מהר מידי, ומצליח להעניק לנו צילומי תקריב נועזים מחד, וצילומי אויר ממעוף בבואתו המכונפת מאידך.
יותר מכל ברומן שלפנינו, הלשון היא העניין המרכזי והבולט לעין הקורא כבר בשורות הראשונות. זוהי לשון שאינה נסמכת ואף מתעלמת מכל רבדיה של השפה הספרותית הישראלית ההגמונית. בוסי כותב כאילו איש לא כתב לפניו, ועל כך אמר פעם אורסון וואלס: "אמן צריך ללמוד רק מפנימיותו, כאילו לא יצרו דבר לפניו. כמו אדם בגן עדן ביום שקרא לחיות בשמותיהן." אין בלשונו של בוסי קריצות לשוניות לעמוס עוז ובני דורו או רמיזות ספרותיות לאתגר קרת ולספרות מתחם שינקין והדיוטי-פרי. זוהי עברית ספרותית חדשה שנולדה בתוך השכונות והיא מזרחית-ישראלית לחלוטין, אבל היא גם לא מנהלת שיג ושיח עם דן בנייה סרי ודורית רביניאן הנפלאים. היא נולדה מלשונותיהם של האנשים, בין דוכן העיתון המקומי לאולם הקולנוע. יש לה מקבילות ברובעי המהגרים במערב אירופה ובגטאות השחורים וההיספאנים בארה"ב. היא לשון פנימית עמוסת קודים ודימויים עצמאיים שאינם נזקקים למסמנים מן החוץ. למשל, "אמא רכרוכית כמו כבד-עוף חצי מבושל"(עמ' 25), או "נראתה כמו אלה שמשחקות את הנשים הרעות בסרטים הערביים של ליל שבת."(עמ' 244-245). כך גם השמות של הדמויות: לבנה הכושית, עשירה (הענייה), עזריאל שאריות, ששון צלקות, שמעון המדען (מדביק המודעות...); וגם ההכרזה הגאה "אני כן כושי, יא מניאק!"(עמ' 136), או הקללה העצמית "טפו עלי ועל המקום הזה שאני חיה בו"(עמ' 124) אינן באות בחשבון בהקשר אחר.
בוסי משכלל את הלשון הזו לכדי רומן מלא ובכך מצרף חולייה מכרעת לעיצובה של שפה עברית אומנותית ישראלית שנולדה מתוך המציאות המזרחית בשכונות ובעיירות. ראשיתה במה שנקרא אז מוסיקת הקסטות, אחר-כך בשפת המקומונים המזרחיים בסיפוריהם של בני שכונת התקווה שאול ביבי, בני זאדה ובני תורתי ששנים אחר-כך עיצבו ומיצבו את השפה הזאת בקולנוע המזרחי החדש, כמו גם חנה אזולאי-הספרי וחיים בוזגלו. היצירה שלהם כמו של בוסי, מציגה (ולא מייצגת!) עולם פנימי כאילו אין אשכנזים בעולם, אם כי הם נמצאים ברקע הגדול שלו (אצל בוסי הם סטטיסטים ממש: הפסיכיאטר הקבוע בשכונה, הרופא שהוא סוחר סמים (אדולן), המורה המאנפפת, הזונה הרומנייה). בוסי אינו עוסק בסוציולוגיה של השכונה, או בפוליטיקה שלה, כפי שעשו לפניו באופן מרתק, גורמזאנו-גורן בספרו "מקלט בבבלי" ושמעון בלאס בספרו "תל-אביב מזרח". הוא לא עוסק בחיפוש שורשי הדיכוי והעוני (יש מי שיעסקו בכך), אלא הופך אותם לכוח: יצירה תרבותית. זה היה תמיד כוחו של המיעוט המדוכא – ליצור ולברוא עולם חדש במקום בו "הסדינים והמגבות התלויים על חבלי הכביסה מתנפנפים על הגגות לצד דודי השמש ולרגלי האנטנות, כמו מפרשים קרועים של ספינות שנתקעו על שרטון." (עמ' 265). כל מי שמכיר את השכונה חייב להזיל דמעה על התמונה העגומה הזאת, ועם זאת לחייך חיוך רחב של שמחה על היצירה הנפלאה הזאת שנולדה מתוך נשמתה של השכונה.
פורסם ב 11 בפברואר 1999 20:36 במדור ספרות, קולנוע, אמנות תגובות נעולות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
