רב פעמית

ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע (ל. גולדברג)

האם אתם בשלים לפירות ירוקים?

נראה כאילו הקיץ מגיע לכאן בדילוג גדול על האביב. בכל מקרה, לקראת העונה החמה, ראיינתי לכאן את עודד יפה, אגרונום ומנהל "המעבדה החקלאית ש.ל.פ, שנתן את המתכון שלו לגינון חכם, גם אם אתם לא מחבקי עצים. הטיפים של עודד מיועדים כמובן למי שיש לו חצר, אבל בהחלט גם לאלה שיש להם "רק" מרפסת

טיפול מנע בזבובים חרמנים
"הגן הישראלי כמו שאנו מכירים אותו מורכב מדשא, קצת שיחים, כמה עצים וכמה פרחים. בין העצים יש עצי צל ובחצרות גדולות יותר יש עצי פרי," אומר עודד יפה. "עצי פרי דורשים טיפול. בארץ ובכל העולם מצויים זבובי ים תיכון או זבובי פירות אחרים, שפוגעים בעצי הדר, רימונים, אפרסקים, משמש וזיתים. הטיפול החקלאי בעצים כאלה הוא ריסוס פעמיים-שלוש בשבוע. החובב או בעל הגינה הקטנה צריך לעבור שינוי – או לא לגדל עצי פרי או לטפל, אם הוא מעוניין בפירות. לא חייבים להשתמש בחומרים רעילים, יש מלכודות שעושות את העבודה. במלכודות יש פורומונים, חומרי ריח מלאכותיים, שמזמינים ומטעים זבובים שחושבים שיש בהן בן זוג או בת זוג להזדווג איתם. הזבובים נלכדים בפנים ומתים. הפעולות נגד הזבובים צריכות להתחיל בשלב החניטה – הפיכת הפרח לפרי. מהרגע שהפרי בגודל של אפון ועד לסוף הקטיף, צריך להחליף מלכודות או לחדש את החומר בתוכן. אפשר גם להכין מלכודת מתוצרת בית: חותכים את חלקו העליון של בקבוק שתייה מפלסטיק. מכניסים פנימה שאריות של פרי, סוכר, שמרים ומים, וסוגרים עם חלק הבקבוק שחתכנו, אלא שמניחים אותו בצורה של משפך. הריח יזמין את הזבובים והם ילכדו בפנים."
(הערה שלי: לא מתאים למתרגלי אהימסה, אבל גם על זה אפשר להתפלפל)

 

 
יפה מציע שינוי חשיבה שיהפוך את הגן לבריא יותר וידידותי יותר, כזה שעם קצת עזרה מאיתנו יקיים את עצמו. "התרגלנו להשקות עם טפטוף, לגרף, לשים טוף על פלסטיק שחור. זה לא נכון מבחינת הטבע," הוא אומר. "צריך לחקות את הטבע. נושרים עלים, נשברים ענפים, הם נרקבים, ובחומר הזה יש את כל יסודות המזון של הצמח: חנקן, אשלגן ומיקרו אלמנטים. אנשים שמגרפים את העלים ומניחים פלסטיק עם חצץ מפסידים את החיים הטובים. העלים צריכים להישאר מתחת לעץ."
אפשר, לדבריו של יפה, למנף עוד יותר את נושא הדישון הטבעי. "יש כאלה שעושים ערימות של קומפוסט בקצה החצר," הוא מזכיר. "אבל אפשר לחפור בור בגודל של 40X40X40 ס"מ ליד העצים, לזרוק פנימה את עודפי הירקות, הפירות והעלים ולכסות בחתיכת פח. כשהבור מתמלא, חופרים חדש. כך ממלאים את החצר ב'בורות האכלה' לעצים. שורשי העצים הולכים לבורות האלה, שיש בהם מים, דשן ואוויר. אם נהפוך את הבוסתן לאזור חי, נוכל לעשות בו גן ירק."
 

 

 

סלט גינה
עודד יפה מציע את המתכון שלו לגן ששטחו מנוצל בחוכמה לתועלת המשתמשים: בחורף גוזמים את העצים כדי שתיכנס שמש. מכינים בין העצים ערוגות לירקות חורף, כמו חסה, צנונית, קולרבי, כרוב, פטרוזיליה, שמיר ותבלינים. לאורך הגדר, איפה שיש שמש, במקום לבזבז את השטח על שיחים, שותלים עגבניות, פלפל, מלפפונים, דלועים וחצילים שיטפסו על הגדר. במקום לכסות את שטח הגן במחסני פלסטיק ובכל מיני קישוטים, מקבלים גן שבין העצים בו צומחים ירקות נמוכים ומסביב ירקות מטפסים אוהבי שמש.
הירקות אינם מוגבלים לבעלי החצרות בלבד. יפה אומר שבהחלט אפשר לגדל את כל הירקות במרפסת. צריך בשביל זה שמש, משאב שיש ממנו בשפע כאן, ואדניות בגודל של 1X1 מ' שאת מצע הגידול בהן מחליפים פעם בשנה. בכל המשתלות יש לאורך השנה זרעים ושתילים של ירקות. אם רוצים, אפשר להשתמש בזרעי ירקות שאכלנו בבית, כמו עגבניה, דלעת פלפל וכדומה, אבל צריך לקחת בחשבון שהירקות לא תמיד יהיו דומים לירק האב, כי הירקות שמשווקים בארץ הם זני מכלוא שנוצרו בהאבקה מלאכותית, גם אם מדובר בתוצרת אורגנית.
הירקות, גם במרפסת וגם בחצר, זקוקים להדברה. חלק מהמזיקים ניתן להדביר בשיטות ביולוגיות. היום ניתן לרכוש "חבילות" של חרקים מועילים שידבירו את החרקים הלא רצויים. אקרית טורפת למשל, תאכל את האקריות שיושבות על עלי הירקות שלכם. חבילה של 2,000 אקריות תעלה כ-120 ש"ח. פרות משה רבנו (מושיות) יאכלו את הכנימות. על 20 חיפושיות כאלה תשלמו 55 ש"ח. יפה מסביר שאם לאקריות ולמושיות יש מספיק מה לאכול, הן יישארו. אם יגמרו להן הכנימות והאקריות, הן ייעלמו – וזה סימן טוב. בנוסף, ניתן לקנות במשתלות חומרי הדברה לא רעילים על בסיס שמנים, שאפשר לאכול את הפירות והעלים שרוססו בהם מיד לאחר השימוש וללא כל סכנה.
 

 

גם אם אין לכם מרפסת רחבת ידיים או גינה, עדיין תוכלו לגדל ירקות, בתנאי שיש לכם חלון שמחדיר הרבה שמש לבית. בתוך אדנית אפשר לשתול ירקות מזנים קטנים שקיימים כיום בשוק, כמו עגבנית שרי, פטרוזיליה קטנה, פלפל קטן, חצילים קטנים, סלרי ושמיר. הצמחים הממוזערים האלה נמכרים במשתלות גם בעציצים קטנים.
 
עם אצבע עמוק באדמה
לפני שאתם עטים על כל השפע הזה אם הצינור, לעודד יפה יש טיפ חשוב וחסכוני בנושא השקיה: "לפני שהיה טפטוף השקו בממטרה ניידת, צינור, תעלות, משפך. עכשיו יש מחשבים. המחשבים משקים בלי סוף, והבלי סוף הזה גורם לנזק. לפעמים עודף המים גורם לריקבון. גם כשיש מחשב, צריך לבדוק את הרטיבות בעציץ, באדנית ובאדמה. מכניסים את האצבע ומוודאים שהאדמה לחה. צמחים לא אוהבים עודף מים; הם אוהבים תנאי עקה – הצמח מתחזק כשהשורשים מחפשים מים באדמה. כשמפנקים אותם הם לא מחושלים ואז הם ימותו ביום חם במיוחד. תנו לצמח קצת להתאמץ."
יפה מזכיר שהגן לא עובד על אוטומט. צריך להיות שם, קצת להשקיע, לא להשאיר הכל למחשב ההשקיה והגנן. פעם בשבוע צריך לצאת לגינה או למרפסת ולתת תשומת לב לצמחים שלכם.
 

פורסם ב 18 במרץ 2010 00:03 במדור בין הסירים | 1 תגובות | אפשרויות

"כשאתה עבד אתה אוכל מה שנותנים לך"

אצל האפריקאים העבריים בני ישראל מירושלים, המוכרים כאן יותר בשם "הכושים העבריים מדימונה", הטבעונות היא דרך להתקרב אל האל. לכבוד "חג שמחת החלב" העגום, משהו על אוכל ושמחת חיים

את מסעדת "טעם החיים" ברחוב בן יהודה 35 בתל אביב קל להחמיץ אם עוברים במהירות על פניה. אבל אם תעצרו ותיכנסו, תמצאו חלל קטנטן, נקי ומעוצב בפשטות, שמציע אוכל טבעוני טרי, טעים ובמחירים נוחים למדי. המסעדה הלא מיוח"צנת הזאת פועלת בתל אביב כבר יותר מ-20 שנה, מתוכן כשלוש שנים במקום הנוכחי, והיא ממש חלוצה בתחום המזון הטבעוני בארץ. המקום מופעל על ידי קהילת האפריקאים העבריים שדור המייסדים שלה הגיע לכאן מאמריקה בראשית שנות ה-70. אצלם התזונה היא נדבך חשוב בדרך חיים רוחנית, אדוקה וחובקת כל. בפעם הראשונה שהייתי ב"טעם החיים" אכלתי ארוחה של נתחי סאיטן (חלבון חיטה) בטעם ברביקיו, אורז מלא עם ירקות וסלט טרי ברוטב עשבי תיבול. בפעם השנייה ישבתי ליד אותו שולחן עם יוכבד בת-ישראל, האישה שבישלה את ארוחת הערב שלי, ושמעתי קצת יותר על הקהילה הטבעונית והייחודית שאליה היא משתייכת.

 

 ב-1966 מנהיג הקהילה בן עמי בן-ישראל חווה התגלות שבה נאמר לו שהאפרו-אמריקאים צריכים לעזוב את אמריקה ולחפש את השורשים שלהם. "האבות שלנו היו עבדים," מסבירה יוכבד, שעלתה לישראל משיקגו ב-1976. "אבל אם עוקבים אחרי המקורות, רואים שהאפריקאים באו מישראל, כי לפני שנחפרה תעלת סואץ ישראל הייתה מחוברת לאפריקה. 12 השבטים התפזרו וחלקם הגיעו לאפריקה."
 
במובן הזה לקהילת האפריקאים העבריים יש מכנה משותף עם קבוצות עבריות נוספות שקיימות באמריקה. זאת בנוסף לאנשי הרסטפארה המוכרים שמדברים (ושרים) על הקשר ההיסטורי של צאצאי העבדים מאפריקה לבני ישראל. החל במאה ה-15 מיליוני אפריקאים נחטפו ממולדתם ונקרעו באחת משורשיהם, מדתם ומאורחות חייהם. לצאצאיהם שחיים היום באמריקה ובמדינות אחרות אין מושג מה היו שמותיהם האמיתיים, מי היו אבותיהם וכיצד חיו לפני שנשללה מהם זהותם. הרעיון מאחורי עזיבת אמריקה, מסבירה יוכבד, הוא "להתחבר מחדש אל האלוהים שלנו, וזה עניין רוחני יותר מאשר ארצי."
"תראי מה קרה לאנשים שלנו כל השנים." היא אומרת. "הגזענות קיימת כל הזמן. היום זה סוג אחר של גזענות שמופנית כלפי כל האנשים השונים, לא רק כלפי אפרו-אמריקאים. אנחנו נותקנו מהשורשים שלנו. כל האחרים יכולים לחפש את השורשים שלהם, אבל אנחנו, אחרי שנלקחנו מאפריקה, הופשטנו מכל המורשת שלנו."
 

 

 

הקבוצה המקורית שאסף סביבו בן-ישראל כללה 400 אנשים. הם עזבו את אמריקה ונסעו לליבריה כדי להיטהר מהשפעות המערב ולהתחבר מחדש לשורשים. זאת הייתה תחנה  בדרך אל ארץ האבות. במשך השנה וחצי שחיו באפריקה החלה להתרקם דרך החיים שמאפיינת היום את הקהילה. הם עזבו בתים, מכוניות, ומשרות, ונסעו לשם, גברים, נשים וילדים, כאילו שלפניהם מסע קמפינג. לא היה להם מושג מה ממתין להם בליבריה. הם מצאו את עצמם בלב ערבת עשב. המונסון הרס את האוהלים לפני שהספיקו לבנות לעצמם בקתות, נמלים אדומות נשכו ונחשים ארבו בעשב. המקומיים מאוד עזרו לאחים מאמריקה, והקבוצה החלה להקים גינות ולאט לאט לסגל לעצמה את התזונה הטבעית. זה היה תהליך הדרגתי. "אנשים עם תשוקה לבשר היו זקוקים ליותר זמן," יוכבד מסבירה. "המנהיג שלנו אמר שאם כולנו ירוצו באותה מהירות, יהיו כאלה שיירמסו." מחצית מהאנשים נשברו וחזרו לאמריקה, האחרים הגיעו לכאן ובהמשך הצטרפו אליהם קבוצות נוספות.
 
רק בישראל הושלם המעבר לתזונה המוקפדת.
הראשונים הגיעו לכאן ב-1969 ונקלטו יחסית בקלות בערד ובדימונה. מ-1971 המדינה החלה להערים קשיים, כצפוי, שהרי מדובר באנשים לא-יהודים שבולטים בשונותם האתנית ובדרך חיים שנחשדה ככת. היום הם מונים כ-3,000 נפשות, רובם ילדים, וכבר הוכיחו את עצמם כקהילה בריאה, שומרת חוק ומגובשת, שהתפרסמה בעיקר בזכות המוזיקאים שנמנים עליה ומשתתפים בהופעות ובהפקות שונות. הקבוצה מדימונה אפילו הוכרה לאחרונה כקיבוץ לכל דבר.
 
אז מה כוללת התזונה מלבד הימנעות מוחלטת ממוצרים מהחי? שלושה ימים בשבוע אוכלים מזון ללא מלח. מכניסת השבת ועד צאתה צמים צום מלא, מנהג שנקבע בהשראת הרעיון של שנת שמיטה. אחת לשלושה חודשים יש שבוע ללא סוכר ואחריו שבוע שבו אוכלים מזון נא בלבד (פרט ללחם וטופו). כיצד אורח החיים הזה תורם להתקרבות אל האל? הכל מתחיל בבראשית א' כ"ט:  "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה." את הפסוק הזה תמצאו על התפריטים במסעדת "טעם החיים". על פי דרכם של האפריקאים העבריים, הטבעונות היא מילוי של החוק האלוהי הראשון. יוכבד מפרטת: "כל מה שאלוהים ברא, כל מינרל, כל ויטמין, נמצא באדמה. אדם נוצר מהאדמה וככה הוא בונה את גופו – ישירות מהאדמה ולא מיד שנייה על ידי אכילה של פרה. פרה, למשל, אוכלת סויה, ואז אם אוכלים את הפרה מקבלים סויה מיד שנייה. האדם לא אמור לאכול בשר."  היא מסבירה כיצד למרות הציווי האלוהי, התגבשו ביהדות חוקי הכשרות שנותנים אור ירוק לאכילת בשר: "כשאתה עבד אתה אוכל מה שנותנים לך. לכן, כשבני ישראל עזבו את מצרים הייתה להם תשוקה לסיר הבשר ומכאן נוצרו חוקי הכשרות." כשאני קוראת מחדש את המילים האלה של יוכבד, אני מבינה בצורה חדשה את הקשר בין צאצאי העבדים מאפריקה לבין עבדות בני ישראל, ואת החופש שבטבעונות – כשאנחנו מכינים לעצמנו את האוכל מהמוצרים הפשוטים והבסיסיים ביותר, אנחנו משוחררים מנטל הג'אנק פוד ומהתפריט המתועש שמבשלים לנו התאגידים, תפריט שמשפיע לא רק על התזונה, אלא גם על הבריאות, הכיס ואורח החיים בכלל. 

 

 הטבעונות של האפריקאים העבריים היא המקבילה לאהימסא, ההימנעות מפגיעה, שמקורה במסורת ההינדואית ושהמשיכה ממנה לג'איניזם ולבודהיזם. כאן היא בגרסתה העברית. "כשאלוהים ברא את השמים ואת הארץ הוא ברא את כל בעלי החיים לפני שברא את האדם," יוכבד מזכירה. "האדם אמור לדאוג לחיות. לא נאמר שהוא צריך להרוג או לאכול אותן, אלא לדאוג למה שאלוהים ברא. כשהורסים הולכים נגד הבורא." מכאן באופן טבעי נולדת אתיקה סביבתנית (לכן מתכווץ לי קצת הלב כשאני רואה בכמה שקיות ניילון משתמשים ב"טעם החיים" לטייק אוויי). "יש תכלית ליערות עם החיות והצמחים שבהם. יש להם כוחות מרפאים. בצמחים יש כל מה שהגוף צריך בשביל להיות מוזן ובריא. אם אנחנו הורסים את האדמה ואת החי, אנחנו הורסים את עצמנו."
 
על כל פנים, טבעונות היא הרבה יותר ממה שמונח על הצלחת בארוחת הצהריים. האפריקאים העבריים לובשים רק בגדים מסיבים טבעיים, מספקים לעצמם שירותי בריאות שמבוססים על רפואת צמחים טבעית, כמעט שאינם נעזרים במערכת הבריאות הממוסדת וגם הלידות נעשות במסגרת הקהילה ולא בבתי חולים. יש להם מסגרת חינוך משל עצמם והנהגה היררכית פטריאכלית המאפשרת לגבר להינשא ליותר מאישה אחת (יש בקהילה יותר נשים מגברים).
 
לי, כצמחונית אדוקה וכטבעונית-כמעט, שמצד אחד רוצה לשמור על דרכי ומצד שני לא מעוניינת לתת לאוכל להפריע לחיי החברה שלי, קל להבין את חשיבות החיים בקהילה ששומרת על אורח חיים כזה. למרות שאצלי שירת העשבים מתנגנת ממקום אתאיסטי דווקא, אני חשה הזדהות גדולה וכבוד לאחים בני ישראל מאפריקה.
 
 
עוד על האפריקאים העבריים אפשר לקרוא כאן.
אתר הקהילה

פורסם ב 11 במרץ 2010 15:45 במדור בין הסירים | 10 תגובות | אפשרויות

האיש שראה הכל

הקשר בין מה שליו בולין עושה לבין הנושא של הבלוג הזה סמלי, אבל הוא קשר חזק

 

ליו בולין (Liu Bolin) הוא צייר סיני בן 35 שמתמחה בהיעלמות, מין דני דין שכזה, שבהיעדר מים סגולים צריך לעבוד קשה מאוד כדי להפוך את עצמו לרואה ואינו נראה. בולין בוחר מקום, בוחן אותו ומתבונן בו, ואז, בתהליך שנמשך כעשר שעות, הוא צובע את עצמו כך שיצליח להיבלע ברקע, ומצטלם. התמונות אינן מעובדות בפוטושופ. בולין אומר שהאמנות שלו היא מחאה כנגד פעולות הממשלה הסינית, שסגרה את הסטודיו שלו ב-2005 ורודפת אחר אמנים.

 

 

 

 

פורסם ב 6 במרץ 2010 19:03 במדור כאן, שם ובכל מקום | 11 תגובות | אפשרויות

הסאונד של האדמה

פבלו אוקנטו בונה רמקולים מחרס ונותן לאדמה להשמיע קול

 פבלו אוקנטאו (Pablo Ocqueteau) הוא קרמיקאי צ'יליאני. בצירוף מקרים קצת מוזר שמעתי על מה שהוא עושה זמן קצר לאחר שרעידת אדמה זעזעה את העיר אסונסיון בארצו. אוקנטאו יוצר רמקולים מחרס, שנראים נפלא, וכנראה שלא במקרה דומים לתופי כדים שמוכרים מהמוסיקה האתנית, אבל אין לי מושג איך הם נשמעים. הייתי שמחה מאוד לשמוע את הקול הבוקע ממעמקים של אדי ודר דרך הרמקולים האלה, שלא לדבר על גברת פצ'אממה, אמא אדמה, מרסדס סוסה. קשה לי מאוד לדמיין איך, למשל, ג'וני מיטשל תישמע אחרי שתעבור דרכם. לרמקולים קוראים מפוגאקן (Mapuguaquén), "צליל האדמה", אני מנחשת שזו מילה בקיצ'ואה.
 

אני לא מבינה בסאונד, אבל העבודה של אוקנטאו מקסימה בעיניי כי היא יישום כמעט מושלם של עקרון "מהעריסה אל העריסה". גישת מהעריסה אל העריסה, from cradle to cradle, היא האנטיתזה של "מהעריסה אל הקבר" ופותחה על ידי האדריכל האמריקאי הסביבתן וויליאם מקדונו יחד עם שותפו, הכימאי הגרמני מייקל בראונגרט. הרעיון הפשוט להבנה, אך אולי לא ליישום, מתייחס בעיקר לארכיטקטורה, אבל נכון גם לכל ענפי העיצוב – בונים בחומרים שמגיעים מהטבע, ובבוא היום, כשהבניין או המוצר יתפרקו, החומרים שמרכיבים אותם יתכלו ויחזרו אל הטבע. במלים אחרות, אנחנו רק לווים מהאדמה את החומרים ומתחייבים להחזיר אותם בתום השימוש.

 

מרסדס סוסה שרה על האדמה שלה
 
קרמיקה היא חומר עמיד ומופלא, ויעידו על כך אינספור חפירות ארכיאולוגיות. מצד אחד היא יכולה לשרוד אלפי שנים, ומצד שני, בניגוד לפלסטיק, אם היא מתפוררת, היא אינה מזהמת את האדמה והמים או מרעילה את מי שחי בתוכם ועל פניהם. בתור אחת שכלי אוכל לא שורדים אצלה הרבה זמן, אני מעדיפה קרמיקה על זכוכית, גם מפני שהיא נשברת פחות בקלות, וגם מפני שלאחר מפגש סוער עם הרצפה, כלי קרמי מתנפץ לפחות שברים ובמקרים רבים ניתן לתקן אותו. פלסטיק? כמה שפחות.

 

אין, פשוט אין, על הקול הזה.

פורסם ב 2 במרץ 2010 23:06 במדור כאן, שם ובכל מקום | 10 תגובות | אפשרויות

אקופמניזם: למה לשרוף חזיות כשאפשר למחזר אותן?

את המושג אקופמיניזם טבעה ב-1974 הסופרת הצרפתיה פרנסס ד'אובון כדי לבטא את כוחן של הנשים לשנות את הסביבה. מה שמעניין באֶקוֹפֶמיניזם זה שמחד רבים ורבות מאיתנו בכלל לא שמעו עליו, ומאידך מדובר בנושא לוהט למדי, ולא רק בגלל ההתחממות הגלובלית. אנחנו יודעים, פחות או יותר, מה זה אֶקוֹ, יש לנו מושג כלשהו לגבי פמיניזם, אבל מהו הדבק שמחבר את השניים?

 

(צילום: Karly)

מדובר בשתי תנועות שהתקיימו זו לצדה של זו, והשאלה מתי יתחברו הייתה בעיקר שאלה של זמן. משהו חשוב היה צריך לקרות בדרך: ההבנה שהסביבה והחברה הן לא שתי ישויות נפרדות, או במילים אחרות, ההכרה בכך שאנחנו משפיעים על הטבע, הטבע משפיע עלינו וחוזר חלילה.
אסונות טבע הם דרך מצוינת, גם אם עצובה, להדגים את מערכת היחסים ההדדית הזאת. תמיד אפשר להאשים את היושב במרומים או כוחות נשגבים אחרים ברעידות אדמה, שיטפונות, מפולות בוץ ובמגפות, אבל מה שהופך תופעת טבע רבת עוצמה לאסון זה בעצם מספר הנפגעים וממדי הנזק. למשל, כיסוי שטחים פתוחים בשמלת בטון ומלט (איפה הימים שבהם מילים כאלה העלו ניחוח רומנטי של סיפור האהבה בין החלוץ המסוקס לדמות המוֹלדת הנשית), תכנון ניקוז לקוי והזנחת שכונות עוני יכולים להפוך גשמי ברכה לטרגדיה אנושית, ולא במקרה הנפגעים משתייכים על פי רוב לאוכלוסיות החלשות. זהו המקום שבו הפמיניזם אוחז בחוזקה בידה של הסביבה ונכנס במלוא הקיטור לסצנה האקולוגית, כי הרי גם נשים הן קבוצת מיעוט שצריכה להיאבק על זכויותיה.
 
כמו התנועות הירוקות וכמו הזרמים הפמיניסטיים, גם האקופמיניזם מתפצל לשלושה ראשי חץ עיקריים: ליברלי, רדיקלי וסוציאליסטי, שנבדלים זה מזה בעיקר בדגשים. האקופמיניסטיות לא שורפות חזיות כי הגומי החרוך מזהם את הסביבה (אלא אם כן הזדרזו לרכוש את החזייה הצמחית הממוחזרת, או את זאת שהופכת באחת לשקית קניות רב פעמית ושופעת סקס אפיל). אבל אילו נשאלו האם ולמה להשמיד חזיות, או בעצם מדוע לבקר את מי שמייצר אותן, יתכן שהתשובות לא יהיו זהות לחלוטין.

 

 

 
אינטואיציה נשית
טענתן העיקרית של האקופמיניסטיות הליברליות היא שאפשר לשלוט בפגיעה בסביבה ולצמצם אותה בעזרתם של חוקים - הטלת קנסות על מפעלים מזהמים או סבסוד אמצעים לצמצום נזק סביבתי, לדוגמה. בכך הן אינן שונות מהתנועות האקו-ליברליות האחרות. כולם מסכימים שהפיתוח הכלכלי המואץ, שמנצל משאבים על מנת להשיג רווח שממנו ייהנה בעלי המאה והדעה, הם שהטביעו אותנו בבוץ המזוהם של הפגיעה באיכות הסביבה.
האקופמיניסטיות הליברליות טוענות שאלמלא נשללו מהנשים אפשרויות קידום בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה וההשכלה, הן היו יכולות לתפוס חלק מהעמדות שמאוישות בדרך כלל על ידי גברים ובכך לחוקק חוקים, לקבוע תקנות, לתרום לפיתוח מדעי ולתמורות כלכליות שיתרמו להגנה על הסביבה. היום רוב מי שקובע איך תיראה הסביבה שלנו הם גברים. במילים אחרות: עם יותר נשים בעמדות המפתח אולי היו כאן יותר תחנות כוח סולאריות ופחות תוכניות לתחנות כוח פחמיות.
 

 

אמא אדמה
האקופמיניסטיות הרדיקליות מצטרפות לתפיסה האקו-רדיקלית שטוענת שהאנושות שמה את עצמה במרכז, שכחה את הטבע וזנחה אותו, שזה במילים אחרות לדפוק ולזרוק, להתייחס אל הסביבה כאל ספל קפה חד-פעמי, טמפון או חיתול נייר. השאיפה שאין עליה עוררין לצמיחה כלכלית צריכה לפנות מקום לסדר קדימויות חדש, כזה שבעיניו מותר הג'יפ על הבהמה אַין, ושהזכות לצאת למרעה באחו לא נופלת מהזכות לצאת לצוד מותגים בקניון. אחת הטענות של האקופמיניזם הרדיקלי היא שבתרבות שלנו נשים משויכות אסוציאטיבית (ולא רק) לאמא אדמה, לכוח הלידה, הבריאה וההזנה, כלומר לטבע. לפיכך, הקישור לטבע, שכאמור, לא זוכה להערכה הראויה לו, מציב גם את הנשים בעמדה נחותה ומשפילה. הטכנולוגיות המזהמות שפותחו בעיקר על ידי גברים פוגעות במקביל הן במערכת הרבייה הנשית והן בסביבה הטבעית. הפתרון, מלבד ההכרה בכך ש"כולנו רקמה אנושית אחת חיה", הוא במידה רבה רוחני. אפשר לשאוב השראה מחברות מסורתיות, שבהן היחס לטבע הוא יחס של ייראה וכבוד והאנשים רואים את עצמם כחלק בלתי נפרד ממנו ותלוי בו, מה שמוכר היטב בתרבויות הילידיות של אמריקה. למרות שבעצם מדובר בקבוצות אתניות שונות, לכולן משותפת התפיסה שהאדמה היא הבית ובסיפורי הבריאה של רבות מהן הדמות המרכזית היא אישה. בקיצור, האקופמיניזם הרדיקלי שואף להפוך על פיה את קערת הצמיחה הכלכלית או לפחות להגדיר אותה מחדש.

 

 

 
חרות, שוויון אחווה!
האקופמיניזם החברתי מסכים עם טענותיו של חברו הרדיקלי, אך שם את הדגש על כך שהקפיטליזם הגברי (הלבן בדרך כלל), שולט, מנצל ופוגע בטבע ובנשים כקבוצת מיעוט חלשה. היסטוריה ארוכה של ניצול יצרה תמונת מצב עגומה מבחינתן של הנשים ומבחינתה של הסביבה. האקופמיניזם החברתי מתמקד בקידום נשים שסובלות מ"נחיתות כפולה" – נשים מחברות לא מערביות או לא לבנות, נשים עניות, נשים ממעמד הפועלים וכו'. שתי תנועות מוכרות במיוחד הן צ'יפקו, מחבקות העצים מהודו ונשות "החגורה הירוקה"  מקניה, שעל ידי הגנה על הצומח ונטיעת עצים שואפות לספק מקורות קיום לקהילותיהן המקומיות וכן להעלות את המודעות להגנה על הטבע ועל זכויותיהם של מיעוטים. על הדרך הן גם מלמדות אותנו שאקופמיניזם לא שמור למערביות בלבד.
 
עלול להיווצר רושם בעייתי שלפיו הגברים הם "האיש הרע" בסיפור הזה, אבל הרי כולנו נוסעים במכוניות, צורכים חשמל, עושים כביסה, קוראים ספרים שפעם היו עץ ביער גשם. לצד המאבק לקידום מעמד האישה בכל התחומים, אפשר למצוא גם את היתרונות, לפחות בהקשר הזה, בעובדה שהנשים הן הפועלות העיקריות בחזית הביתית. הבית הוא המקום שבו מחנכים את הילדים לכבד את הסביבה ולחסוך במשאבים; הבית הוא המקום שבו מחליטים שלא חייבים לנקות את האסלה עם כלור ושלא מוכרחים לחזור מהירקן עם אלפי שקיות ניילון; הבית הוא המקום שיוצאים ממנו לעבודה, לשוק ולחברים על אופניים, ברגל או באוטובוס במקום במכונית הפרטית. הפעולות האלה לא פוטרות כמובן את המזהמים הגדולים מחובותיהם המדיפים ריח רע לחברה ולטבע, אבל הן חלק מתהליך של שינוי. 
 

פורסם ב 14 בפברואר 2010 23:30 במדור משפחת האדם | 9 תגובות | אפשרויות

פילינג עמוק לקוסמטיקה

פוסט קצת טרחני שאמור להיכנס לכם מתחת לעור

אנשים שמוטרדים ממצב הסביבה, שכוללת בתוכה גם את מערכת העיכול שלהם, קוראים בקפידה תוויות של מוצרי מזון ונמנעים, עד כמה שאפשר, מדברים שיש בהם צבעי מאכל, חומרים משמרים, חומרים מתחלבים, מייצבים וכל היתר. יותר מזה, אנשים כאלה ירכשו כמה שפחות מוצרים עם תוויות, כלומר יעדיפו לקנות מוצרים בסיסיים שמכילים רק את עצמם: אורז שעשוי מאורז, דבש שעשוי מדבש ופלפל שחור שעשוי מפלפל שחור.
 
אבל מה לגבי מוצרים קוסמטיים, שאמנם אנחנו לא אוכלים, אבל כן מספיגים לתוך העור ובמקרים רבים גם מאפשרים למה שיש בהם להגיע אל מחזור הדם? פתאום הנושא הזה, שאיכשהו היה רדום כיבלת בשולי התודעה, התחיל להטריד אותי.
אני מעיינת בתווית של קרם לחות לשיער. אם זה היה אוכל, לא הייתי מתקרבת אליו – יש ברשימת הרכיבים שלו הרבה מאוד דברים עם שמות ארוכים מדי ובלתי מזוהים מדי ועם צליל שמרמז על הקשר שלהם לנפט.

 

 

 
הנה, סדר הופעת הרכיבים תואם את שיעורם במוצר, מהגדול לקטן: מים מטוהרים, גליצרין, אלכוהול צטריל וצטרט 33 (שני סוגים של אלכוהול), פוליקווטרניום 7 (תרכובת מכילת אמוניה שעוזרת להחליק את השיער), איזופרופיל מיריסטט (תרכובת אורגנית של איזופרופנול וחומצה מיריסטית שמסייע לספיגה טובה של התכשיר בעור), אלכוהול צטיל, שמן מינרלי, וזלין, שמן סיליקון ולאורת 4 (חומר מתחלב) ולאורת 23 (חומר פעיל שטח ממיס ומנקה), בושם, פנוקסיאתנול (תערובת אורגנית אנטי בקטריאלית) ומתיל פארבן (חומר משמר) ואתיל פארבן (חומר משמר שבמוצרי מזון מסומן ב-E) ובוטיל פארבן (חומר אנטי פטרייתי) ופרופיל פארבן (חומר משמר שמשתמשים בן גם בתעשיית המזון) ואיזובוטיל פארבן (עוד חומר משמר), פרו ויטמין B5, חומצות אמינו של משי, שעוות דבורים, שעווה מיקרו קריסטלית, הידנטואין DMDM (תערובת אורגנית אנטי בקטריאלית), תמצית אשכולית, תמצית תפוז, תמצית הדרים, צטרימוניום כלוריד (חומר אנטיספטי), פוליקווטרניום 10 (ר' פוליקווטרניום 7).
שימו לב, שכאופייני לכל מוצרי הקוסמטיקה שמתהדרים בכך שהם מועשרים בתמציות צמחים, גם כאן אותן תמציות נמצאות בסוף הרשימה, רחוק רחוק אחרי כל החומרים המפחידים.
 
בנוסף לארסנל הלא סימפטי הזה, תכשירים שנועדו לעשות פילינג עדין מכילים "מיקרו חלקיקים". חברות הקוסמטיקה תמיד אהבו להשתמש בשמות מרשימים שאי אפשר להבין מה הם אומרים באמת. מיקרו חלקיקים הם כדוריות פלסטיק זעירות שמצטרפות לשקיות הניילון, בקבוקי הפלסטיק והמציתים בדרך אל הים ואל קיבתו של הקורמורן חסר המזל התורן.
 

 

 

אז מה עושים?
עוברים לקוסמטיקה טבעית. זה לא בהכרח יקר יותר, כי יש מוצרי קוסמטיקה שעולים מאות שקלים לאריזה זעירה. עם זאת, סבון טבעי כמעט תמיד יעלה יותר מסבון קונבנציונלי. הפתרון הפשוט הוא להשתמש בתבונה. אפשרות נוספת היא עשה זאת בעצמך – הרשת מלאה במתכונים ביתיים למסכות, תערובות לניקוי ותערובות לפילינג שעשויות בעיקר מפירות וירקות. אם לא יעזור, הנזק היחידי יהיה קצת בננה מרוחה על הלחי. לא נורא.

על המדף שלי: שמן גוף צמחי במקום קרם גוף, סבון מוצק מזוטא לבנה וסרום רימונים – את שלושתם רוקחת חברתי העשבונאית אורית סגל במחירים סבירים לגמרי. מחלקת האיפור המגוחכת שלי כוללת מסקרה טבעונית אורגנית שנרכשה בספורה בניו יורק (בטח אפשר לקנות דרך האינטרנט) ופודרה סטנדרטית של לנקום, שנאלצתי לקנות אחרי שמוצר קוסמטי אלים עשה לי כתמים ליד הפה (הם נעלמו והפודרה מעלה אבק). במחלקת השיניים משחה טבעונית של Tom's, גם היא מניו יורק, ומשחה חצי-בסדר של פרדונטקס. קרם פנים חצי-בסדר של החברה ההודית הימלאיה, הפופולרית במיוחד בקרב המתגעגעים להודו. לבית השחי: שני דאודורנטים נטולי אלכוהול ואלומיניום, שלא מונעים הזעה אלא רק את הריח שלה. אין שום בעיה להשיג כאלה, גם ברשתות הפארם. נקודת התורפה היא מוצרים לשיער, שמפו, מרכך וקרם לחות, שכל סבוך-תלתלים יודע שאי אפשר בלעדיהם. קשה מאוד למצוא מוצרים ידידותיים כאלה, ואלה שכן יקרים להחריד. במוצרי הביניים לשיער שמשחקים אותה טבעיים יהיה יחס משופר מעט יותר בין הרעלים לחומרים הטבעיים.
כל המוצרים (חוץ מפרדונטקס שאני לא בטוחה לגביהם) לא נוסו על בעלי חיים, וזה חשוב. יתרון נוסף של המוצרים שעשבונאים וקוסמטיקאיות שמתמחות בכך מכינים בבית הוא שאפשר לדרוש ולקבל אותם במיכלי זכוכית ולא פלסטיק, או במיכלים ממוחזרים.

משהו בחינם: לעסות את הפנים. גברים עושים את זה לעצמם בגילוח, נשים צריכות להזכיר לעצמן לבצע את פעולת האצבעות הפשוטה והמועילה הזאת.

 

 

 
פתרון ביניים
גם אם ממשיכים לקנות מוצרים רגילים, יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי לצמצם נזק לסביבה האישית והחיצונית:
1. לקרוא את התווית קריאה ביקורתית (כי למה רק בחוג לספרות?)
2. להעדיף מוצר עם אריזה חסכונית ולא כזה שעטוף ביותר מדי שכבות
3. להעדיף מיכלי זכוכית על פלסטיק ונייר על פני ניילון. אם הבקבוק מפלסטיק, חפשו את סמל המחזור שמוטבע בתחתית (שלושה חצים מסודרים במשולש)
4. לוודא שהמוצר לא נוסה על בעלי חיים
5. להימנע ממוצרים צבעוניים – אין שום סיבה ששמפו יהיה כחול.

פורסם ב 10 בפברואר 2010 00:04 במדור כאן, שם ובכל מקום | 15 תגובות | אפשרויות

מה אנחנו אוכלים כשאנחנו אוכלים פירה?

 

כשאני הייתי בת 24 ברחתי מפרו. זה לא שמישהו רדף אחרי, זאת הייתה החלטה שלי, שנבעה מהעובדה שאני ממש, אבל ממש, גרועה בכל מה שקשור לבטיחות אישית. אחרי שוד אחד מזוין (הנשק: בקבוק שבור; השלל: 20 דולר; השודדים פספסו: שטר של 100 דולר שהיה בכיס הקטן של הפאוצ'; מילות הפרידה: גראסיאס סניוריטה, דה נאדה אמיגוס) החלטתי שעדיף באקוודור.
אבל לפני שחציתי את הגבול ונפגשתי עם הצמד מוטי כחלון (שדר בתחנת רדיו פיראטית) וחברו מיצי (שנראה לגמרי אחרת מהכינוי שלו), שהיו גם סוג של שומרי ראש וגם חברים לדרך, הספקתי לעשות טיול אופניים בהרים היפים של פרו.

 

דיוושתי בשבילים הבוציים של האנדים מטרים מועטים לפני ששכבת אדמה דביקה מילאה את החלל שבין הכנף לגלגל ולא אפשרה לי לרכוב יותר. כך יצא שהטיול היה איטי במיוחד. היה לי זמן להתבונן בחלקות עוצרות הנשימה שחקלאים המקומיים מטפחים על מדרונות ההרים. אי אפשר לקרוא לזה שדה, כי שדה, לפחות על פי עולם המושגים שלנו, הוא שטח שטוח ורחב ידיים, שזרועות בו שורות שורות של זן אחד של צמח אחד, וביניהן מערכות השקיה, ריסוס ודישון.
שם למעלה בפרו, כל פיסת קרקע שהייתה מספיק מאוזנת כדי שהאדמה לא תגלוש ממנה נוצלה לשתילת כמה שיחים של תפוחי אדמה. החלקה נראתה כמו פאזל מרהיב, שלכל פיסה בו גודל וצורה שונה, ומעניין יותר – על כל פיסה בו צמח זן אחר של תפוח אדמה. איכר מקומי צרוב שמש אסף בידיים את ארוחת הערב של משפחתו ועדר קצת מסביב. הנהנו זה לזה באחווה של חובבי פקעות אכילות.
אכן, פרו היא גן עדן לחובבי הבולבוסים. תמצאו אותם שם בגדלים, צבעים וצורות שלא נתקלים בהם כאן: צהובים, אדומים, סגולים וחומים, לחלקם ארומה אדמתית ולאחרים טעם חמאתי, חלקם מתוקים יותר וחלקם פחות. להגיד בפרו תפוח אדמה זה כמו להגיד אצלנו פרי הדר.

 

 

נזכרתי בסצנה הזאת, שקרתה כבר די מזמן, כשקראתי את הספר "הבוטניקה של התשוקה" (פרטים שני פוסטים לאחור) מאת מייקל פולאן. כדי לשמור על הפוסט הזה קצר, אחרת בעצמי לא אצליח לקרוא אותו, אנסה להסביר בתמציתיות מה יפה כל כך באותו שדה בכפר ההוא, לא רחוק מקוסקו. השדה הפאזלי מאפשר לצאצאי האינקה שמעבדים אותו לשתול בפינה המוצלת זן שאוהב צל, בפיסת האדמה שמנקזת יותר מים זן שאוהב רטיבות, באזור שטוף השמש זן שאוהב שמש וכן הלאה. לתפוחי האדמה שנותרים בשולי החלקה המעובדת החקלאי "מרשה" להתערבב עם זני הבר, כי אולי ייצא מזה זן חדש וטוב. בשיטות האלה הוא מחזיק שדה עמיד ובריא, שמתקיים בעיקר בזכות מה שמספק הטבע, עם קצת עזרה של ידיים אנושיות. זוהי פוליקולטורה, שלצורך הפוסט אקרא לה רבקלאות.
 
החקלאות המודרנית היא מונוקולטורה, חדקלאות, והחיסרון הגדול שלה הוא שהיא הולכת נגד הטבע. בטבע אין שטחים שמנוכסים על ידי אורגניזם אחד בלבד. כששטחים של מאות ואלפי דונמים מכוסים בזן אחד בלבד, הצמחים זקוקים להרבה יותר הגנה ועזרה מידי אדם. החדקלאי שלא יכול לעשב בידיים, ללקט כנימות או לעשות את הצרכים שלו בשדה, נעזר בחומרי הדברה ודשנים כימיים שהורגים לו את האדמה ומגבירים את התלות שלו בחומרים האלה ובחברות שמספקות אותם. זאת הסיבה, אגב, לכך שחקלאות אורגנית אינה "משתלמת" לפחות ככל שזה קשור לכוחות מסוימים בשוק.
רק מה, כדי להמשיך לשלוט בכנימות, בעשבים ובמוטציות שלהם, החדקלאים נאלצו עם השנים להשתמש בחומרים רעילים יותר ויותר, וראו איך האדמה שלהם הופכת למדבר אפור ומת ואיך הבריאות שלהם גם היא נמצאת בסכנה. כאן נכנסת לתמונה ההנדסה הגנטית, שמוכרת לחקלאים תפוחי אדמה שאינם זקוקים לחומרי הדברה: בסליל הדנ"א של הצמח הושתל גן של וירוס שמרעיל והורג את החיפושית שפוגעת בתפוח האדמה. החדקלאי אינו זקוק עוד לריסוסים המסוכנים.
 

 

 

הייתם אוכלים תפוח אדמה שמרעיל חיפושיות? יש מצב שכבר אכלתם, כי התומכים הגדולים ביותר של חברת ההנדסה הגנטית המובילה מונסנטו בתחילת דרכה היו רשתות המזון המהיר. החדקלאות היא חברתן הטובה של רשתות המזון המהיר, שהמאפיין העיקרי שלהן הוא אחידות, כך שלצ'יפס שתזמינו באיידהו, מוסקבה או דלהי יהיו בדיוק אותו צבע, טעם ומרקם כמו לצ'יפס שתזמינו באבן גבירול פינת שאול המלך.
 
אני לא אוכלת ברשתות כאלה, אבל זה לא מספיק טוב, כי לירקות אין תוויות. השבוע ביקרתי חברים עובדי אדמה – היא קרמיקאית, הוא חקלאי. חדקלאי. על השולחן בפינת האוכל היה מונח עלון מקצועי שהגיע אליו בדואר. חברה של תשומות לחקלאות פרסמה בו זנים חדשים של עגבניות, עמידים מלידה לסוגים שונים של טפילים. אין לי מושג אם כבר יש עגבניות כאלה אצל הירקן שלי. כשיהיו לא אדע.
 
להנדסה הגנטית יש השלכות נוספות, חלקן ידועות וחלקן עדיין לא ברור, כמו מה עושה גן קוטל חיפושיות לגוף שלנו לאחר שהגיע אל מערכת העיכול. מצד שני, מי יודע, אולי בקרוב נוכל ללדת ילדים עמידים לכינים.

פורסם ב 6 בפברואר 2010 21:15 במדור בין הסירים | 22 תגובות | אפשרויות

פנסיון מלא ושתהיו לי בריאים

זה היה מפתיע. הודיעו לי שאני יכולה להגיע לשם כבר באותו ערב. אז הלכתי הביתה, ארזתי מברשת שיניים, תחתונים, בגדים נוחים וספר, דאגתי שמישהו יאכיל את החתולים, ונסעתי לשם כשהשמש עסקה באופרת השקיעה שלה.

 

אחרי צ'ק אין לא קצר, שכלל לא מעט שאלות, אחת מחברות הצוות הראתה לי את החדר שלי. המיטה המוצעת עמדה ליד חלון גדול שהשקיף על כיכר קטנה נטועה עצי הדר עמוסים בפרי בשל. את ארוחת הערב של אותו היום פספסתי, אבל למחרת כבר יכולתי לבחור אם את ארוחת הבוקר, שהוגשה בכלים תכולים, אני רוצה לסעוד בחדר האוכל או שיביאו לי אותה עד למיטה. אחרי הארוחה כל הצוות הגיע לשאול אותי באופן אישי איך אני מרגישה ולספר לי מה התוכניות להמשך היום. ככה היה כל בוקר עד שחזרתי הביתה. לא הייתי צריכה לעבוד, לשטוף כלים, לקפל כביסה או לעשות סידורים. יכולתי להעביר את כל היום בנמנום, קריאת ספרים, הקשבה למוזיקה, תצפית על הכיכר הקטנה עם הפירות הכתומים או מקסימום לקפוץ לבית הקפה לשתות משהו.
זה היה השבוע שעבר, שאת מרביתו ביליתי בבית חולים.


(צילום: נעמן סער סתוי)


 
אל בית החולים את מגיעה כאחת האדם. ג'ינס, מגפיים, צעיף שמתאים - פחות או יותר - לצבע של החולצה. השיער מסורק, עד כמה ששיער כמו שלי מוכן להיות מסורק, המסקרה במקומה מונחת. אחרי שאחות כבדת אברים, שלא מפסיקה לדבר בטלפון על השיפוצים בבית שלה תוך כדי שהיא מודדת לך חום ולחץ דם, מחברת לך ליד את ברז הכוננות לאינפוזיה, אין לך ברירה אלא להבין שאת תחת שליטתה של המערכת. ביום השני, אחרי שהרופא מודיע לך ש"תהיי איתנו עוד לילה" את נכנעת ועוברת לטרנינג הסגול הדהוי שהבאת מהבית. ביום השלישי, אחרי ששתי רופאות (אחת עם נמשים, השנייה עם משקפיים) מודיעות לך מתי תהיה ההרדמה, את כבר לא יכולה לעצור את זה, מבקשת מהאחות פיג'מה של בית חולים ולובשת אותה כמעט בשמחה, אפילו שלבן זה לא הצבע שלך ואפילו שאין שום קשר בין מידות הפיג'מה לאורכו הקצר של הגוף שלך. ההתפשטות נמשכת – את מדווחת בפרטי פרטים לצוות (שני רופאים בכירים, שניים זוטרים, שתי מתלמדות ואחות) על הכאבים שלך, היציאות שלך ומשטר ההשתנות שלך. השכנות לחדר שומעות ולך לא אכפת. גם את שומעת מה הן עשו או לא עשו בשירותים ביממה שחלפה. אחת מהן תספר לך בהמשך היום איך השפיע עליה שמן הקיק שקיבלה מהאחות. במסדרון את לומדת מחדש כמה משמעות יכולה להיות למילה נעלי-בית – הן יכולות להיות גושים פרוותיים עם פרצוף של ארנבת או חתול, משהו מבריק עם פונפונים, מעין לאפות פחוסות ממולאות בכף רגל או, כמובן, קרוקס בכל צבע שאפשר להעלות על הדעת.

(צילום: אדם היליקר)

 
בית חולים זה לא דבר אקולוגי. הוא מייצא אשפה רגילה, אשפה אורגנית, ביולוגית, רדיואקטיבית, כימית. האורות דולקים 24 שעות ביממה וגם הקיטור. הסטריליות נשמרת בעזרתם של מוצרים חד פעמיים, ואפילו הכריות עשויות מניילון. מישהו שתל באחת הגינות, בין שני דקלי וושינגטוניה, ערוגות של בקבוקי פלסטיק צבועים בצבעים זרחניים. בית חולים הוא גם לא דבר בריא. כשקר, תמצאו בחצר את אומת היוצאים לסיגריה – מבקרים, צוות רפואי, חולים בפיג'מות, אנשים עם אינפוזיה. מהחלון שלי אני רואה איש רזה ומפוג'ם על כיסא גלגלים. יד שמאל מעשנת, יד ימין נחה. הוא מניח לכיסא להידרדר בירידה בין הכניסה למרכז הקניות לבין הכניסה למיון. איזה פחד.
השלט הבולט ביותר במתחם מוביל אותך למקדונלד'ס (כשר). זה טוב – עבודתם של הקרדיולוגים, הדיאטניות והאנדוקרינולוגים מובטחת. ליד המעליות חנות של שוקולד, מולה שווארמה, לידה בורקסיה. סלט יהיה קשה להשיג, אבל יש באסטה של מיצי פירות טריים. במחלקה אכלתי דברים שלא נגעתי בהם שנים: לחם לבן, ביצה קשה מלול סוללה, גבינה לבנה, עגבניית חורף ורודה וקמחית. יש גם משהו שנראה כמו נס קפה ויש תה כמו בצבא. שתיתי אותו מתוך כוס פלסטיק, גם כן כמו בצבא. אני בוהה בגביע הגיל על המגש שלי ומתפללת שיהפוך לתפוח. זה לא קורה, אבל יש לי תפוזים מהבית.

גינת בקבוקי הפלסטיק שמשום מה לא הצלחתי להעלות בגודל סביר

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

וזה בשבילך, סלינג'ר. חשבתי עליך גם כהשהאגם לא היה קפוא

 

פורסם ב 1 בפברואר 2010 23:48 במדור משפחת האדם | 18 תגובות | אפשרויות

מה שהתפוחים, הצבעונים, תפוחי האדמה והמריחואנה עשו לנו (ולעצמם)

אחרי שקראתי את הספר "העולם בלעדינו" של אלאן וייסמן, שלא ממש עזר לי להיות אופטימית בנוגע לעתיד הכדור ויושביו, הייתי זקוקה למשהו שיעודד אותי. בלי שידעתי את זה, הנחמה הגיעה מאותה קניה, באותה חנות ספרים, באותה עיר שמעבר לים.

 

 

 

הספר "הבוטניקה של התשוקה" שחיבר מייקל פולאן, מציע מבט מפחית רגשי אשם על מה שבני האדם עשו לטבע. הרעיון שפולאן מציג אומר, שצמחים וחיות מסוימים מתמרנים אותנו לאורך ההיסטוריה לטובתם שלהם, בעוד לנו נראה שאנחנו עושים מה שאנחנו עושים לטובתנו בלבד (למשל מבייתים כלבים, כורתים יער וזורעים במקומו תירס, מכליאים זנים של פרות זה עם זה). כדי להדגים את הטענה, פולאן בחר בארבעה צמחים, שכל אחד מהם מנצל תשוקה אחרת של המין האנושי כדי לגרום לנו לעשות בשבילו את העבודה השחורה ולעזור לו לשגשג. התפוח מנצל את התשוקה למתיקות, תפוח האדמה מנצל את התשוקה לשליטה, פרח הצבעוני את התשוקה ליופי, המריחואנה - לשיכרון.

 

 

 
הנה קטע שתרגמתי מתוך פרק המבוא לספר. לאלה שמעדיפים פרוזה, אני יכולה להגיד שכמו אלאן וייסמן, גם מייקל פולאן יודע איך לקחת נושא "קשיח" ולהפוך אותו לסיפור טוב. ומעכשיו, המיקרופון לפולאן:
 
"אפילו האבולוציה מתפתחת. לפני כעשרת אלפים שנים העולם היה עד לפריחה שנייה של מגוון צמחים שלהם התעתדנו לקרוא, במידת מה מתוך התרכזות בעצמנו, 'המצאת החקלאות.' קבוצה של צמחי תרמיל ליטשה את אסטרטגיית הלגרום-לחיות-לעבוד שלה כדי ליהנות מיתרונותיה של חיה מסוימת אחת, שהתפתחה לא רק לנוע באופן חופשי ברחבי הארץ, אלא גם לחשוב ולחלוק מחשבות מורכבות. הצמחים האלה בחרו באסטרטגיה חכמה באופן ראוי לציון: לגרום לנו לנוע ולחשוב בשבילם. כעת הופיעו עשבים אכילים (כמו חיטה ותירס) שדחפו את בני האדם לכרות שטחי יער נרחבים על מנת ליצור יותר מקום עבורם; פרחים שריתקו תרבויות שלמות; צמחים כה נחוצים, שימושיים וטעימים עד שהם עוררו באדם את ההשראה לזרוע, לשנע, לשבח ואפילו לכתוב עליהם ספרים. זהו אחד מהספרים האלה.

 

 

 

"אז האם אני רומז לכך שהצמחים גרמו לי לעשות את זה [לכתוב את הבוטניקה של התשוקה]? רק במובן שהפרח 'גורם' לדבורה לבקר אצלו. האבולוציה אינה תלויה ברצון או בכוונה כדי לפעול את פעולתה; היא, כמעט מעצם טבעה, תהליך בלתי מודע וחסר רצון. כל מה שצריך זה להידחף, כמו שכל הצמחים והחיות נדחפים ליצור עוד מעצמם בכל האמצעים שהניסוי והטעיה מציעים. לפעמים תכונה סתגלנית היא כה מחוכמת, עד שהיא נראית כאילו יש לה מטרה: הנמלה ש'מעבדת' את גני הפטריות האכילות שלה, למשל, או צמח טורף ש'משכנע' זבוב שהוא פיסת בשר רקוב. אבל תכונות כאלה הן מחוכמות רק במבט לאחור. עיצוב בטבע אינו אלא שרשרת של תאונות שנבחרו על ידי הברירה הטבעית עד שהתוצאה יפה או יעילה כל כך, שהיא נראית כמו נס של התכוונות.
באותה מידה אנו נוטים להגזים בהערכת השפעתנו על הטבע. רבות מהפעולות שבני האדם אוהבים לחשוב שלקחו על עצמם לטובתם שלהם – המצאת החקלאות, הוצאת צמחים מסוימים אל מחוץ לחוק, כתיבת ספרים בשבחם של אחרים – הן  מקריות בלבד כל עוד זה עניינו של הטבע. התשוקות שלנו הן פשוט עוד גרעיני תבואה לטחנת הקמח של האבולוציה, ללא הבדל משינויים במזג האוויר: סכנה למינים מסוימים, הזדמנות לאחרים. הדקדוק שלנו אולי מלמד אותנו לחלק את העולם לעצמים פעילים ולעצמים סבילים, אבל במערכות היחסים של הקואבולוציה כל סובייקט הוא גם אובייקט, כל אובייקט סובייקט. זאת הסיבה מדוע הגיוני כל כך לראות את החקלאות כמשהו שהעשבים עשו לאנשים כדרך לכיבוש העצים."

 

 

עדיין לא סיימתי לקרוא, אבל ברור לי שהספר לא מנסה לשחרר אותנו מאחריות לנזקים, אלא רק מראה לנו שאנחנו לא החכמים היחידים שמתרבים כאן.

פורסם ב 21 בינואר 2010 22:33 במדור אמת הספר | 9 תגובות | אפשרויות

גול עצמי

 

מצאתי את זה בבלוג המצוין Inspire me now! ההברקה שייכת למותג שנקרא Analog Soul, שמנפיק טישירטס ברמות משתנות של מאגניבות, ולמרות החיבה לעולם האנאלוגי, אפשר למצוא אותם בפייסבוק וכאלה.

כאן האיכות טובה יותר.

פורסם ב 11 בינואר 2010 21:12 במדור אמת הספר | 9 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.

כל הזכויות שמורות לשחר שילוח.
אתר זה מתארח ברשימות, אוסף אתרים אישיים המבוסס על מערכת ניהול התוכן קונטקסט מבית קונספציה, ומשתמש במנגנון הרישום של המערכת (כניסה | ניתוק). צוות אתר רשימות איננו אחראי בצורה כלשהי לתכנים המתפרסמים באתר זה. לצפייה באתרים אחרים ולמידע נוסף, הכנסו לרשימות.
אכסנת רשימות בחסות חברת SweetHome.co.il