הערוץ הראשון, מי אתה חושב שאתה?
באמת, בואו נגמור עם זה. אני משלם לערוץ את האגרה מאז, נו טוב, מאז שהמחשב שלהם איתר את הכתובת שלי. אבל שילמתי. ואפילו לא הסתכלתי לראות אם הם עושים שימוש טוב בכסף. עד שהתחילו עם הסדרה הזאת 'מי אתה חושב שאתה'. הרעיון מועתק מהבריטים, אבל בסדר, לא דורש מקוריות. כאילו שפרסומות בערוץ 2 ובכלל באגף המסחר, לא מועתקות.
צפיתי בפרק הראשון והתחלחלתי. גבי גזית יצא למסע שורשים, לא נטול עניין, אלא שזה חזר ונקטע שוב ושוב, בקריינות דידקטית שהסבירה לי מה קורה בסרט, ואיך הסיפור האישי מעוגן בקונטקסט ההיסטורי של עמישראל. צרחתי מכאבים. אבל כשאתה צופה בערוץ הראשון, זה כמו להיות בחושך על אי בודד. אף אחד לא שומע, אף אחד לא יודע.
אתמול, אחרי היעדרות שנמשכה לאורך כל הסדרה, פתחתי שוב. חשבתי, יורם יובל, הנכד של ישעיהו לייבוביץ', יהיה מעניין. חרטה ברטה. כעבור שתי דקות, קריינות העל שוב לקחה פיקוד. כי בערוץ הראשון אין סיפור אישי, כולם משרתים את אדון שלטון, את נצח ישראל לא ישקר, את מורשת סבא ישראל.
הבעיה האיומה השנייה של הסדרה הזאת, ועליה הלינו לא מעט טוקבקיסטים, הוא סדר היום האשכנזי שלה. רק גיבורים ווזווזים חוזרים אל השורשים שלהם. ועל החרפה הזאת בלבד ראוי לסגור את הערוץ הראשון. אין לכם מזרחים? אל תעשו סדרה. והנה כבר מסבירים לי, הלא תבין, חלק מהסדרה זה המסע לארץ המוצא, כלומר אירופה, וכיצד זה ניסע לארץ אויב? כן שכחתי, לארצות אויב נוסעים, על-פי פרסומים זרים, רק לבצע חיסולים ושאר פיגולים, אבל טלוויזיה נועזת? לא יאשרו, אין תקציב, חוסר עניין לציבור שלנו.
יללה, לסגור אתכם. נפסיק לשמוע את הבכיות, את הדיווחים על הפקעת מכשירים לקשישים שפגרו בתשלום האגרה, וכמה אתם תורמים בעידן המסחרי. יש ערוץ 8, יש אינטרנט, יש עולם שלם בחוץ. תתעוררו או תתפגרו.
פורסם ב 12 במרץ 2010 12:49 במדור טלוויזיה | 9 תגובות | אפשרויות
אנחנו המטרידים
כל כך הרבה נכתב כאן בשבועות האחרונים על הטרדות מיניות, תקיפות ואונס. בעצם נשים כתבו, בגילוי לב ובאומץ רב, וגברים לכל היותר הגיבו. אף גבר לא כתב בלשון יחיד, מה שנקרא ידע אישי. ואני שואל, אם רוב הנשים הוטרדו מינית במהלך חייהם, זה אומר שרוב הגברים, או לפחות חלק נכבד מהם, עשו את זה. אז איפה גילוי הלב שלנו, הגברים?
אממ..
טוב, אני אתחיל.
אני רחוק מלהיות מטריד נשים. נתתי יחס וקיבלתי יחס, ונרתעתי כשלא הייתי רצוי. אבל מן הסתם אני התוצר של זמן וחברה. וגם אחרי שנים ארוכות לא נשתכחו ממני רישומן של תחושות אי-הנעימות ההן. פעם-פעמיים כאלה שאני זוכר. מישהי שהגיעה אליי הביתה. מרצונה. ונתנה קודם את כל הסימנים שהיא מעוניינת בי. אבל כמו להכעיס, לא רצתה להיכנס למיטה. וזה לא התאים לתסריט שלי, ולא למה שהיא שידרה לי. התרגזתי, כאילו היא הוליכה אותי שולל. לא היו צעקות ולא איומים ובטח שלא שכנוע פיזי. והגענו בסוף לאן שהגענו. איך? לא זוכר, אבל יתכן שבצורה כזאת או אחרת כפיתי עצמי עליה.
האם לא חווינו, כולנו, או רובנו, הגברים, חוויה דומה? לפחות פעם אחת בחיים? זה כל מה שצריך בשביל המשוואה. ולא שהייתי רוצה שבכל עימות אינטימי יזרקו עלי את ספר החוקים. הרי אי אפשר להחיל נורמות וכללי זהירות של מטווח ירי בשדה הקרב. אבל הכרה גברית בחלקנו במשוואה היא צעד מתבקש.
אני חושד שהתכונה הישראלית של לא לצאת פראייר היא חלק ממקור ההנעה הגברית. הנורמה היא לכבוש נשים או לפחות להיראות ככזה, ואם לא נענים לרמזיך, או אדישים לך, אתה במצוקה. תוקפנות גברית היא רצף שכולנו נעים עליו, מהפסיביים ועד לסדרתיים.
כמה סצנות מחיי. אדלג על שנות הנעורים ונגיע ישר לצבא, המזקקה של הגבריות הישראלית. תמונת האישה העוברת במרכז, מטרה לגברים, היא חלק מנוף מולדתנו. חיילת יורדת לכיוון אחד המשרדים בבסיס, עוברת ברחבה שסביבה ישובים חיילים באיזו הפסקת צהרים וכמו עוברת מטווח של הערות. היו חיילות שהיה להן מענה לשון, היו ששתקו וראית כיצד הן סופגות את האש, מאדימות והולכות.
הלאה לשנות המילואים שלי. שרתתי בפלוגה שהתחיילה באופן קבוע בבאר-שבע. מחליפים לחאקי מאחורי התחנה המרכזית, עולים לאוטובוס שיעשה דרכו לאי-שם, והחיילים המזדקנים האלה, שרק לפני רגע היו אזרחים כבויים, תוקעים ראש בחלונות וצורחים לעבר נשים ברחוב. אולי הטרדה חולפת, אנונימית, ואולי היא בכלל מיצג לשאר החברה באוטובוס, אבל גם זה חלק מהמוסיקה.
עוד משהו על ימי הצבא, מזווית אחרת לגמרי. אנחנו יושבים בחבורה ומדברים, והשיחה מתגלגלת לאחד האלופים רבי התהילה, שהיה לפוליטיקאי ואינו כבר היום בין החיים, ומישהי אומרת בקולניות, "אתם אל תספרו לי על (שם האיש), שרתתי במחנה הפיקוד, הוא היה עובר וממשש אותי ואת הבנות, אז אל תספרו לי עליו".
מה שהיה מדהים בדברים, מעבר לגילוי על האלוף הממשש, היתה הדרך שבה היא אמרה את זה. בגאווה. אני הכרתי אותו מקרוב, הוא נגע בי. סוג הדיבור הלא-מודע הזה הזכיר לי שיחות בין גברים, אלה שנהגו להתגאות שהמח"ט סגר אותם בבגאז' של האוטו כסוג של גבורה. החיילת נימושה, החייל עבר התעללות. כולנו הורעלנו. העובדה ש"מורעלים" הפכה היום למילת סלנג חיובית, הקשורה בדרך כלל ליחידות קרביות, מלמדת שחוסר התודעה עדיין אתנו.
עוד תחנה בחיי, בית ספר למשחק. מורה לתנועה מגיע בתחילת שנה. הוא מפורסם, הוא מלא אנרגיה, וזה שיעור שיש בו לגיטימציה לנגוע, לכופף וליישר גווים, סנטרים, להדק מותניים, להחליק על רגליים. ולאיש יש טקסט קבוע: "בנות, יום שישי היום, לסגור את הרגליים". עם כל החיבוקים והמזמוזים בינינו הצעירים, בוהמה יו נו, חשנו שהאיש חוצה את הקווים, אבל מי חשב בכלל להתלונן? מאוחר יותר, בלהקה בה שיחקתי, היה מטריד מילולי סדרתי ומחבק כפייתי, שהסתתר מאחורי חיזורים וטקסטים כמו-תיאטרליים, שעוררו צחקוקי (קנאה?) בקרב האחרים.
מהבוהמה לעיתונות. בדסק עיתון "חדשות" היה עורך אחד שאמר למישהי "וכשאני אשתין עלייך, את תפתחי את הפה". ועורך אחר בחדשות היה צועק "זונה מזדיינת" סתם כך במסדרון. פעם הוא צעק ככה על מישהי שמאוד חיבבתי, וקראתי אליו שיפסיק עם זה. הייתי נמוך ממנו בהררכייה, והוא הסתכל עלי כאילו אני תימהוני שחצה את גבולות ההבנה בין גברים.
אה, כן, לאור. הייתי גם שם, בתקופות המיוחסות למעשיו ב"הארץ", אבל היינו בחדרים שונים, באגפים שונים, ואני לא יכול להגיד שידעתי דבר וחצי דבר אודותיו. קראתי את מה שכתב העורך דאז, חנוך מרמרי, כאילו לאור לא היה בעל סמכות, שזו כמובן היתממות. דעתם של ותיקים בעיתון תמיד נשמעת אצל העורך, ודי בעצירת-רגע במסדרון, טפיחת שכם וצחוק משותף בין גברים, כדי לצמרר מישהי שצופה בהם מבעד למחיצות הזכוכית.
רציתי לסיים ולומר שאני כבר באגף הקשישים, לא חלק מהעניין, תפקיד עם מרות מעולם לא החזקתי, ועם בוסים אני נוהג רק להסתבך, ואז נזכרתי בביקור שלי לאחרונה אצל רופא, בחברת בת משפחה. האיש היה מכונת בדיחות שוביניסטיות תוקפניות. פשוט אי-אפשר היה לעצור אותו. הוא מנסה "להשיג" את בת-לוויתי, "להרשים" אותי? מוחי חישב להתפקע. לחייך אליו בעקמומיות, להעיר משהו סרקסטי? היינו בידי האיש, זקוקים לעזרתו. מה לעזאזל עושים? רגע לחשוב, רגע להגיב. רק רגע.
עד כאן. מבטיח לא להטריד אתכם יותר.
פורסם ב 28 בפברואר 2010 16:00 במדור מאמר | 22 תגובות | אפשרויות
קרבי זה לא הכי, אחי השכול
ההודעה של נציג צה"ל הבוקר בוועדת חוץ וביטחון, שלא צריך יותר אישור הורה לגיוס בנים ואחים שכולים לקרבי, בלבלה גם את הטוקבקיסטים. לא צריך אישור אבל ההורה יכול להטיל וטו תוך כדי, ועוד אבל, קצינת נפגעים תלווה את התהליך. כלומר, הצבא ימשיך לפקח ולתעל ולסכסך את תנועת השכולים בשורותיו. ממש כמו שהוא זה שחוקר את עצמו על הפשלות בשורותיו.
מכל המשמש המעוות הזה נעדרת החלטה אזרחית ברורה, נוקבת ואנושית - בנים ואחים שכולים לא ישרתו בקרבי. נקודה. אבל בשביל זה צריך להחליף את החברה הישראלית, מחברת דמים שזקוקה לפולחן המוות שלה, לחברה שוחרת חיים.
מות בנו של אילן רמון בתאונת מטוס, שלכאורה החזיר את הדיון לכותרות, רק המחיש כמה העסק מעוות. כמו הרבה תופעות, גם כאן מלחמת ששת הימים היתה המאיץ. לראשונה לוחמי תש"ח היו מגויסים למילואים לצד ילדיהם הסדירניקים, וכך נולדו כתבות הקיטש והמוות הישראלי. לא רק סיפור חנה ושבעת בניה, עוד בן ועוד בן שנהרג, גם לישראל החדשה יש את "אם הבנים" ומורשת משפחתית של שירות ביחידות קרביות. תעברו את העיתונות, מלחמה מלחמה, ותראו. ואם בארה"ב כולם בולעים בתאווה ואימה פרשיות על רוצחים סדרתיים, אצלנו מצקצקים ומנידים ראש למשמע "במותם ציוו לנו להתגייס ליחידה שלהם ואולי להיהרג כמוהם".
על-פי הפרסומים, מדי שנה מתגייסים לקרבי 40 בנים ואחים שכולים. 40!!! אתה קורא ולא מאמין. מדובר בתופעה זניחה, טיפה בים של משוחררים ומשתחררים, משתמטים, עריקים ונפקדים. אז למה צה"ל והכנסת דנים בעניין בפנים חמורות סבר וצדקניות שכאלה? הסיבה פשוטה: משום שהצעירים השכולים מחזקים את אתוס הדמים הישראלי: תראו, גם הם שאיבדו את היקר להם מכל, רוצים לקרבי.
אבל הצעירים האלה לא בגיל שמבינים ממש את החיים, וספק אם זה באמת "מה שאבא היה רוצה". אבל הלחץ עליהם עצום. כשלהיות "מורעל" זה הקטע, אז אתה הולך ליחידה של אבא ההרוג, שם כבר יודעים עליך ומקבלים אותך בחום, ואם תתעקש גם תקבל את הנשק של אחיך ההרוג.
אם החברה הישראלית הייתה משדרת משהו אחר, אהבת אדם, סולידריות, אכפתיות, כבוד לאחר, כל האנשים האלה היו מוצאים את עצמם ביחידות לא-קרביות, ועדיין חשים תורמים ונתרמים.
בחברה נורמלית את בנו של אילן רמון לא היה צריך לקבל לחיל האוויר, אלא בתפקיד משרדי, או כמכונאי מטוסים, או מול מחשב. יודעים מה? גם את המאבטח המואשם כעת באונס לא הייתי מגייס לאותה יחידה מובחרת בה שירת. אביו התאבד. הוא היה יתום, בן שכול לכל דבר ועניין. למה לקרב אותו אל האש?
ידחה צה"ל את כל המתנדבים השכולים. לא, תודה. יש לנו מספיק. אתם תרמתם כבר.
http://news.walla.co.il/?w=/1/1635869
פורסם ב 25 בינואר 2010 14:15 במדור מאמר | 9 תגובות | אפשרויות
פרשת אורי אילן. אפשר שהסיפור מופרך
היום בדיוק מלאו 55 שנה להתאבדותו של הצנחן אורי אילן בשבי הסורי, מי שמותו הוליד את המיתוס המכונן של העינויים בשבי, והנכונות למות למען המולדת. מה שעשה את המיתוס של אילן היה שורה של פתקים שנמצאו על גופתו שהוחזרה מהשבי, ובהם הצהרתו "לא בגדתי". דמותו של אורי אילן נתעטפה בקדושה לאורך השנים, והס מלומר דבר כפירה.
האמת היא שאין שום הוכחה לכך שאילן עונה בכלאו. לא מעדויות חבריו שנשבו אתו והשתחררו כשנה וחצי אחרי התאבדותו, ולא מדיווחים של אנשי הצלב האדום שביקרו את אילן יומיים לפני מותו. תוצאות בדיקת הגופה עם העברתה לצד הישראלי בידי סא"ל ד"ר קרפליוס, הממונה על המכון הפתולוגי בתל השומר, נמסרו לרמטכ"ל משה דיין, ונשמרו מאז בסוד. גם הפתקים שנמצאו לכאורה בין אצבעות רגליו של אילן ותפורים בקפלי בגדיו, מעולם לא נמסרו, לא למשפחה, ולא לציבור. צילום של פתק, עם חירור "לא בגדתי", הופיע בעיתוני שנות ה-70', ועם השנים נאמר שהמקור אבד בארכיון צה"ל.
הסברה שלי היא שהפתקים הללו מעולם לא נכתבו ולא חוררו, אלא לאחר מעשה, ובידי לא פחות מאשר הרמטכ"ל משה דיין. אילן נפל בשבי בפעולה כושלת יחד עם עוד ארבעה חיילים. הם החזיקו מעמד, הוא התאבד כעבור חודש. אילן היה בשר מבשרה של ההתיישבות העובדת, בנה של אישיות פוליטית ממפ"ם, לא מישהו שציפו ממנו לחולשת אנוש. הנפילה בשבי מתרחשת באותם ימים ממש שבהם מועמדים לדין במצרים אנשי רשת הריגול הישראלית, פרשת עסק הביש. אחד מחברי הרשת מתאבד בכלא המצרי מספר שבועות לפני התאבדות אילן. אבל ממשלת ישראל התכחשה לפרובוקציה שבצעו אנשיה במצרים. אלה הלחצים שבהם המדינה, ראשיה ומפקדיה, נתונים אז.
דיין הוא האיש שחימם את הגבול הדרומי והוביל למלחמה המיותרת באוקטובר 1956, הוא האיש שידע כה יפה לטוות את סיפור מחיר הדמים הנדרש מאתנו בהספדו מעל קברו של רועי רוטברג, והוא זה שמגיע אישית לגבול הצפון, יחד עם אלוף הפיקוד, כדי לקבל את הגופה של אורי אילן. אם יש דמות שמסוגלת לטוות מיתוסים ממילים ומחללים, דיין הוא האיש.
הצגתי פעם את סיפור הקונספירציה הזה למרדכי בר-און, קצין חינוך לשעבר ומי שהיה מזכירו הצבאי של דיין באותם שנים. בר-און, שהוא גם היסטוריון צבאי, הקשיב לדברים בעניין, מעט בפליאה, או לפחות בנימוס, כמו לעוד ניסיון להסביר פרשה שעדיין דורשת הסברים. "אני לא חושב שדיין היה עושה דבר כזה", אמר לי לבסוף.
אני עדיין מאמין שמשהו מופרך בפרשה הזאת. הועלו מספר גרסאות לגבי מספר הפתקים שנמצאו על הגופה. אני קראתי על תשעה. ונניח שהיו חמישה, אפילו ארבעה. איך קורה שהסורים לא מצאו אותם? הרי הדבר הראשון שהסורים יעשו כשימצאו את הגופה ויורידו אותה, ויכינו אותה להחזרה לצד הישראלי, זה לסרוק אותה כדי לראות שאין עליה סימני אלימות מיותרים – שלא נמצאו כאמור על-ידי הפתולוג הישראלי – ויסרקו גם את בגדיו, שלא יעבור בהם מסר כלשהו, בטחוני ואחר. או טוב יותר, ירחצו את הגופה, וילבישו את ההרוג בבגדים נקיים. כך אומר ההיגיון. עד שלא יוכח אחרת.
פורסם ב 13 בינואר 2010 22:37 במדור מאמר | 9 תגובות | אפשרויות
בתי הקולנוע הנדיבים של בודפשט
חזרתי מבודפשט לפני כשבועיים. נתקלתי שם בתופעה מעניינת, מסורת למעשה, של בתי קפה ובארים בלובי של בתי הקולנוע. מדובר במקומות מפגש שפתוחים ללקוחות ללא קשר לסרט המוקרן. בישראל זה קיים בצורה מצומצמת במספר סינמטקים, בבודפשט זאת השיטה. רוצה? זה בית קפה. רוצה? נכנס לסרט. הסרט חרא? בלובי מוכרים לך גם די.וי.די בדרכך הביתה. כך המקומות הללו הפכו מרכזי בילוי, הסתופפות והצטופפות לסצנת האמנים ולצעירי בודפשט בכלל. הלובי וגם קומת הגלריה של הקולנועים מצוידים גם באינטרנט אלחוטי, חלקם משמש לתצוגת תערוכות וחלל למסיבות. ויש המשך לסיפור הקולנועים הזה. בבודפשט נמצא גם קולנוע קורבין (שפירושו עורב), שיכול להתנאות בתואר בית קולנוע שהוא גם אתר גבורה. הבניין הזה נחשב למעוז הגנה מיתולוגי של המרד ההונגרי של אוקטובר 1956. הקולנוע ניצב במקום אסטרטגי, וכוחות הלוחמים ההונגרים שהתבצרו בו עיכבו את ההתקפה של הסובייטים ואף חיסלו שני טנקים. מהצילומים הבאים תראו שהמקום הפך למעין מזבח, עם לוחות זיכרון ואנדרטות שמקיפים אותו. כמה חבל שההונגרים לא מנסים לתקשר עם אורחים מבחוץ. כל הכיתובים שם הם בשפה ההונגרית. די טיפשי, שכן הם מאוד גאים במיתולוגיה של 1956, אז למה לא לכתוב משהו באנגלית? המבנה עצמו יפה, ולמרות שכאן חילקו את הקולנוע לשישה אולמות חדישים, קומפלקס לכל דבר, הרי שגם בקורבין פתחו בית קפה בלובי, מוכרים בו ספרים וגם די.וי.די, והרוח הישנה והטובה עדיין עמו. קורבין, על כיכר קורבין. הקולנוע סגור בתוך חצר פנימית ענקית. (צילום: דוד שליט) קורבין, אנדרטה לכבוד הלוחמים, עם זרי הזיכרון שהונחו שם בחודש שעבר. (צילום: דוד שליט) קורבין, מבט על הלובי, הדוכנים והעלייה לגלריה. (צילום: דוד שליט) קורבין, פיתוחים לאורך העמודים. (צילום: דוד שליט) קורבין, הכניסה לאולמות. (צילום: דוד שליט) קורבין, מבט על סמטה צדדית, כנראה אחד מנתיבי ההתקפה של הטנקים הסובייטים. (צילום: דוד שליט) קורבין, 1956. ימי הגבורה.
אורנייה, על רחוב ראקוצי. נבנה בסוף המאה ה-19. (צילום: דוד שליט)
אורנייה, מבט אל תוך הלובי והמדרגות לגלריה. (צילום: דוד שליט)
אורנייה, מבט מהלובי אל קומת הגלריה ובית הקפה. (צילום: דוד שליט)
אורנייה, מבט מהלובי אל כיוון דלתות הכניסה והרחוב. (צילום: דוד שליט)
אורנייה, אכסדרה פנימית. המקום המרווח משמש גם להצגות ומופעי מחול. (צילום: דוד שליט).
הונייה, על שדרות ארז'בט. (צילום: דוד שליט)
הונייה, מבט על קומת הכניסה. (צילום: דוד שליט)
הונייה, מבט על קומת הכניסה, מימין כניסה לאולם, משמאל מדרגות לבית הקפה בקומת הגלריה. (צילום: דוד שליט)
ארקמוזגו פילם מוזיאום. על שדרות ארז'בט. (צילום: דוד שליט).
קינו, על שדרות סינט אישטוון. מחוץ לפריים, משמאל, בניין תיאטרון מהמם ביופיו. (צילום: דוד שליט).
קינו, מבט מבפנים. (צילום: דוד שליט)
קינו, מבט נוסף, על הבאר וקומת הגלריה, שכרגע מגובבת. (צילום: דוד שליט)
מובז, על שדרות טרז. אחד החללים המבוקשים בעיר למסיבות. (צילום: דוד שליט)
פורסם ב 30 בנובמבר 2009 22:35 במדור המסע לסינמה סיטי | 4 תגובות | אפשרויות
חמש שנים ב"רשימות"
ויתרתי על חגיגות יום השנה והשנתיים, דילגתי על פוסט המאה, ועל התגובה ה-100 אלף. בקיצור, פספסתי כל נ.צ אפשרי. עד כאן, חצי עשור, זמן להוציא קיטור, תיקונים והשלמות. ובלי שמות.
אז מה היה לנו?
מלאי: זה הפוסט ה-166. בלבד. התחלתי בהתלהבות פעמיים בשבוע, ירדתי לפעמיים ואפילו פעם בחודש. נאמן לאסכולת ג'ייק גיטיס, הבלש ב"צ'יינהטאון": as little as possible. לפעמים אני כותב פוסט, ואומר בשביל מה? עוד התנצחות? לפעמים עצם העלאת הטיעונים, ביני לביני, מספיקה. על כל פוסט שאני מפרסם, שלושה למגירה.
מספר כניסות ממוצע: חצה לאחרונה את האלף. גל הכניסות הראשון במאות הנמוכות, ועיקר הצמיחה היא אחרי שהפוסט נעלם מהחלון. אין לי מושג על מה ולמה.
הפוסט הפופולרי ביותר: תיעוד מניו-יורק משבוע הרצח של ג'ון לנון, כתבה שפרסמתי בזמנו בירחון 'מוניטין'. הפוסט בדרך לעשרת אלפים כניסות. הייתי שם מה שנקרא, ואני שמח שדווקא המסמך הזה קיבל חיים חדשים. איזה כיף זה בלוג.
קצב: אפשר פוסט תוך חצי שעה ושעה (ואותם אני בדרך כלל מוחק), ואפשר יותר, ועוד הרבה יותר. יש דברים שהעיתונות היום לא מתעניינת בהם – עיתונאי ספורט ישראלי שנרצח בגרמניה בשנות ה-50', בית קולנוע ביפו שנהרס ללא זכר – סיפורים שהייתי רוצה לכתוב פה. אבל זה לוקח זמן. ואותו אין לי.
מדיניות מחיקה: תגובות כמעט שלא. פוסטים של עצמי, אם הוא חשוב לי - בדרך כלל נושא מרתיע ולא-סקסי - ומקבל מיעוט מצער של קוראים, אני מוריד. כמו ילד שלי שאני לא רוצה שייפגע. ולהפך, הורדתי פוסט קטנוני על 'חצי חינם' שזכה לאלפי כניסות. כנראה הגיעו אלי מגוגל בחיפוש אחר שעות פתיחה של הרשת.
רוטינה יומית: הבוקר בא ואני עושה פתיחת ציר, עובר בחלון של רשימות, מה חדש, כמו ראדאר, מנסה לאתר משהו יוצא דופן דרך הכותרות. הממ, האנס קצב, דודו טופז, רצח מזעזע, מתנחלים, שוביז...להיכנס או לדפדף ב"הארץ"?
שחיקה: בהתחלה קראתי בלי חשבון. אחרי חמש שנים קורא בודדים. אפילו כאלה שאני מעריך, אני מדלג.
אדיש לחלוטין: לאלה שבאופן עקרוני לא מאפשרים תגובות. וגם מרים גבה לאקדמאים שחונים ברשימות, שופכים הרצאה שלהם וממשיכים הלאה.
תלות בתגובות: מן הסתם, אחת הסיבות שאני ממעט לכתוב. אני רוצה שיקראו אותי, שיגיבו, ותגובה שמוסיפה לעניין. כשהתגובות מעטות, ובוודאי כשהקוראים מעטים, זה מבאס. בקיצור, לכתוב ברשימות זה גם מסע על הרולר-קוסטר של הרגש.
תגובות לאחרים: כשתגובה שלי לא זוכה לתגובת המשך, אלא מיד אחריה מופיע עוד מגיב ועוד אחד, כמו מאחרים לאסיפה בקיבוץ שלא קשובים להתפתחות הדיון אלא מושכים אותו הצידה ואחורה, שוב, זה מבאס. יחס התגובות שלי אפילו גדול מיחס הפוסטים. על כל תגובה ששיגרתי, אני מוחק ומוותר על חמש תגובות.
טוב ברשימות: כותבים עם passion, שונים ומשונים, אנשים שפותחים את לבם ולא בנוסח 'פשט את מדיו וחושף' של עיתוני הנייר. וזה מרגש. או כשדיון מתלהט, ולא ברמת הטיעונים האוטומטיים. לפעמים אני עובר על פוסטים ישנים ברשימות, והם נראים כמו שדות קרב דוממים, עדיין מעלים עשן. מרתק.
רע ברשימות: כיתה עם מלכת הכיתה ועם מקובלים וחבורות. אחד המקובלים הכריז על פוסט הסניקרז הראשונות שלי, וכולם מגיבים בהתלהבות. מלכת הכיתה מקבלת ליטופים על עצם הכתיבה. לפעמים, שומו שמים, למלכת הכיתה אין מה לכתוב. היא תספר על כך בפוסט, ומיד תזמזם סביבה מקהלת המעודדות, אויש, את תתגברי. והכי מפדח, לכתוב על הסניקרז הראשונות שלך כשהמקובלים כבר בראש אחר.
כסף: ניסיתי לשדך בין מישהי מרשימות לעיתוני, ולא צלח. הפסד של אנשי הנייר. מישהי ממשיכה וכותבת ברשימות, כמו כולנו, על זמנה ומרצה. אבל נרצה או לא, הכסף הוא פקטור. ולפי עלייתם והיעלמותם של כמה וכמה מטובי הכותבים כאן, אני מנחש שהיעדר תשלום, בתוספת לשעמום ואלימות מגיבים, שיחקו תפקיד. כמו שנאמר, פראיירים ובלוגרים רק מתחלפים.
הגיל והתרגיל: לפעמים אני מרגיש אחד מבית הלורדים. בגלל הגיל הממוצע של הכותבים, הדיונים פה מתלהטים סביב שנות ה-70' וה-80', סרטים ומוסיקה. ועל זה בת-זוגי נוהגת לסנן לעברי באירועים חברתיים, "תפסיק להגיד לאנשים 'אני זוכר שבשנות ה-60'..."
שורה תחתונה: אני מקווה שמישהו חוקר את הרשת, בלוגים ורשימות בפרט. זאת הסיבה העיקרית לכתיבת הפוסט הזה. ואין לי מסקנה גורפת, מה ולמה וכמה אני מפרסם ברשימות. ראיינתי פעם חוקר תנ"ך שאמר לי, מה שנכנס לתנ"ך זה מה ששרד. אין הגיון, אין ראוי, מה ששרד. שאזכה ואשרוד.
פורסם ב 28 באוקטובר 2009 12:34 במדור יומן | 27 תגובות | אפשרויות
החטא העיתונאי שלי
לא יודע אם זה עומד להיגמר בבקשת סליחה, אבל הנה הרהור יום כיפור, ולא מדובר בביקורת הקולנוע שכתבתי פעם באחד המקומונים בלי לראות את הסרט (נסיבות מקלות: חבר שלי, עורך התרבות, לחץ עלי שהוא חייב לסגור עמוד, איתרתי סרט דני נידח שממילא אף אחד לא יראה, בקיצור פשע ללא קורבנות).
זה היה לפני מספר שנים. אשת יחסי הציבור של הוצאת ספרים גדולה התקשרה. סופר ידוע, דור תש"ח, מוציא רומן, שמתקשר לביוגרפיה שלו. הצבא, הקיבוץ, ובעיקר יחסיו עם אשתו המנוחה, העליות והמורדות, הבגידות והכאבים, חיים שלמים. היחצ"נית בישרה שהסופר מוכן לדבר על חייו האישיים.
זה עתה יצאנו מיום הכיפורים. ראיון אתו זה גם התייחסות לגיבורים ולחברים מהמלחמה ההיא ולפסטיבל הקבוע בעיתונות, קצת דיבורים על הפוליטיקה של הספרות, וכמה הבחנות של זקן השבט על האמריקניזציה והרייטינג שפשו בחברה הישראלית. מה ששכנע את העורך שלי ב"גלובס" הייתה העובדה שהסופר מוכן לחשיפה אישית.
מאוחר מדי. היח"צנית הודיעה לי שידיעותמעריב הביעו עניין. טרקתי לענייניי, ולא עבר שבוע או שבועיים, והגברת חזרה אליי. הוא שלך. מה קרה? היא המהמה משהו לא ברור. והוא מוכן לחשיפה והכל? כן, כן.
חרשתי את הספר, כמה מאות עמודים, בקצב מטורף, ועדיין יכולתי לחוש שמדובר ברומן הגון, דובר אמת ונוגע ללב. התעדכנתי באיש ופעלו, והתייצבתי בשכונת מגוריו. אני זוכר שלפני צאתי מהמכונית, מול ביתו, עוד שבתי והרמתי טלפון לאשת יחסי הציבור. בטוח שהוא ידבר על הכל? סגור, אמרה היחצ"נית.
המרואיין שלי היה בערנות שיא. דיברנו על פסטיבל המלחמה השנתי שהפעם הוא הודר ממנו, על האינתיפאדה, על חייו בספרות. העמקתי בעבר והאיש החל לענות בקוצר רוח הולך וגובר. אצה לו הדרך לדון בספרו.
הוא לא אהב את שאלת הגישוש הראשונה שחיברה את הספר לביוגרפיה האישית שלו, וכשבאה השאלה השנייה הוא כבר ממש לא הבין את הקשר. עצרתי את הראיון לתיאום כוונות, ולא לקח הרבה להבין שבניגוד לכלה ההיא שכולם יודעים למה היא נכנסת לחופה, לסופר הנכבד לא היה צל של מושג מה מצופה ממנו. ניסיתי מימין, ניסיתי משמאל. נאדה. האיש ישב חצי כעוס, חצי מוטרד. מה הקשר?
דוממתי מנועים. דיווחתי לו על ההסכם ביני ובין היחצ"נית, אותו הסכם, כך הבנתי, שקיים בינו ובין היח"צנית. כלום. הוא סירב לחשוף ולו טפח מחיי הזוגיות שלו.
זה הרגע בו נחתה עלי ההכרה. מעריבידיעות ציפו לליטרת הבשר, הסופר עתיר השנים אמר בשום פנים ואופן, והיח"צנית חזרה אליי, התרבותיניק ההוא מגלובס, אחד שכבר שחה לרוחב הזרם העיתונאי העכור, אומרים עליו שהוא מעמיק (נניח), ואולי הראיון יעבור איכשהו.
בו במקום החלטתי שלא, הראיון הזה לא יעבור איכשהו. כך אמרתי לאיש. ואמרתי את זה בענייניות, לא בכעס, לא בדרשנות, לא בתחמנות. ביקשתי ללכת.
כאן החלו הרגעים הקשים. המרואיין שלי ניסה לשדל אותי להישאר, הסביר לי כל מיני דברים שאני מתקשה לחזור עליהם, אולי משום שהדחקתי. אני רק זוכר את בת זוגו החדשה, שהתיישבה לצדו מרגע שהדברים החלו להשתבש, מחליקה על זרועו, להרגיע אותו, לעודד את רוחו. חשבתי שזה רגע יפה של זוגיות, כשהיא באה להגן על פרטיותו מחיים קודמים לה. אבל הקשחתי את לבי העיתונאי. אני לא מתכוון להיות המסלקה של המו"לים, ולא אעבוד לחינם, כי קרוב לוודאי שהעורך שלי ימשוך כתפיים וישליך את הכתבה התרבותית המהוגנת שלי לפריזר ממנו שום כתבה דחויה עוד לא יצאה.
זה היה מפגש בין סופר רב-זכויות שכבר לא מסוגל להתאים את עצמו לעיתונות החדשה, לפרוש את חייו ולשחק את המשחק המכוער, ובין עיתונאי לא-צעיר שתיעב את סוג הכתיבה הזה אבל למד לארוז את חיי כל מי שישב לפניו בשלושת אלפים מילה. אני זוכר שהאיש רצה להקריא לי מכתב שכתב לו בנו, מכתב שבא להעיד עליו משהו, לא זוכר מה, ואני ביקשתי ממנו, אנא לא, ולו כדי שבאמת לא יסגיר שום דבר אישי מעצמו. אולי זה היה המעשה ההגון היחיד שלי בחדר באותו ערב.
הסופר ובת-זוגו עוד עמדו בפתח, בעת שחיכיתי למעלית, אולי מנימוס. אני רק ביקשתי להיעלם.
לא התקשרתי ליח"צנית, לא נזפתי, ולא ביקשתי לשמוע תירוצים. דיווחתי למערכת ורצתי הלאה, לראיונות אחרים של אנשים להוטי-פרסום. אבל הטעם המר נשאר לזמן רב.
האם היום הייתי מתנהג אחרת? לא בטוח. אולי הייתי היום אכזר יותר, מגדיר בפסקנות את גבולות השיח. האם זו בקשת סליחה מאוחרת? גם כאן אני לא בטוח. לא העלבתי את בן-שיחי, ההפך, הבנתי אותו ואת הבחירה שלו, ואף כיבדתי אותה. מערכת יחסי הציבור של ההוצאה השליכה את שנינו פנימה לזירה וקיוותה שייצא משהו. ומה שיצא היה מביש ומיותר.
הרומן יצא ללא תהודה ונעלם די מהר. כעבור שנה קראתי עליו מאמר נרגש, ואחריו עוד אזכור, וכעבור שנה אף זכה בפרס ספרותי. פה ושם הרומן חוזר וצף כמו יצירות מוערכות אחרות, אלה שהחמיצו את המסע בספינת השעשועים של ממלכת היח"צון, אבל מצאו את דרכם ללבות הקוראים, אלה שאין להם מושג ועניין בחייו של הכותב.
פורסם ב 27 בספטמבר 2009 09:06 במדור עיתונות | 14 תגובות | אפשרויות
טופז כפי שסיפרתי לעצמי
לא האמנתי שיש ממש באזהרות ההתאבדות של דודו טופז. האיש חי כל חייו בעין המצלמה, וקריאותיו נראו לי כעוד דרך לעורר עניין וסימפאטיה בסיפור התקשורתי. אודה גם שטופז המנוח נתפס בעיניי תמיד כאישיות טלוויזיונית תפלה ומשעממת. את האיש האמיתי, אם יש דבר כזה, לא הכרתי. וכמוני, מן הסתם, גם צופיו מעריציו. התעניתי בתורנויות שלי בביקורת טלוויזיה בערב שטופז שידר, ולמראה המכלול בסרטו המצוין של דורון צברי על האיש שהלך מאתנו הבוקר, אני שמח שלא נחשפתי לו בזמן אמת.
הייתי המום למשמע החדשות הבוקר. מכתבות הסיקור, הליווי והאריזה, של האיש וחייו, כבר התרחקתי. ביטוי הברקודות שפלט בזמנו אורי אבנרי על עיתונאיות מסוימות נשמע היום ארכאי ומבוית למקרא דור האוטיסטים התזזיתיים החדש שכותב בתקשורת, כאשר חייו ומותו של אדם הופכים להם לאייטם חפוז.
טופז נותר בעיניי אניגמה. מרגע שבקע מתצלום היפיוף שלו משנות ה-70' כמעט ולא השתנה. בן 63 במותו, טופז התהלך בינינו עם מסיכה של פניו. מין דוריאן גריי מקומי נאה-פנים שעשה עסקה עם שטן המצלמה. לא במקרה טופז מעולם לא הפך לשחקן של ממש, אף שהשתתף בכמה הצגות וגם היה גיבור של סרט עלילה אחד. למעט פרצוף הילד עם החיוך המתעקל, מוישה אורנג'דה, טופז היה אנטי-שחקן, פרפורמר למען המצלמה, שמעולם לא הרשה לעצמו להיות מכוער, לצלול אל נשמתו ולהעשיר אותנו.
למעשה, טופז שמר על מראהו הטוב גם לאורך כל השבועות שבהם נלקח והובא לבית המשפט. אלה הרגעים שבהם בדרך כלל הולך ודועך הגיבור התקשורתי, ומתחיל תהליך העונש שלו בעיני המסתכל. לא מספיק שהאיש נתפס, אנחנו צריכים לראות את החרטה והאימה בפניו. אבל המסכה של פני טופז לא נסדקה, ולמעט מבטי הפתעה קלים, כמו איש המגיח מחשכת מסדרונות בית המעצר ועיניו מתרגלות למצלמות הטלוויזיה ולהמון, לא נראה בו שינוי. ואולי בחשבון סופי, עסקת השטן הזאת הייתה רב-צדדית, וגם אני, צרכן התקשורת, הייתי שבוי במראהו הטוב.
אני בספק אם בקצב האירועים החדשותי אנחנו מסוגלים לעכל את טופז ואותנו. שום ראיון בלעדי לא יעשה את זה. הניוזספיק הרגשי והמנטלי של השיח הציבורי-תקשורתי, שטופז וחבריו הסלבריטאים טובלים בהם, מצריך פענוח ופירוק איטי. גם במונחים של קולנוע עדיין לא פיתחנו הבנה ויכולת לתרגם את הריקבון הישראלי החדש ליצירה שתאיר את האיש ואותנו. הבמאי מרטין סקורסזה חזר כעבור שלושה עשורים למתאגרף ג'ייק לה מוטה, אדם שפל ובלתי נסבל, ונתן לנו מבט אל נשמתו. במרחק הזמן הראוי, טופז, עלייתו ונפילתו, ראויים לסאגה ישראלית משלה.
עד אז נסתפק בכמה וכמה דוחות חקירה ותרשימים ומצלמות נסתרות שיבקשו לשרטט את מה שהתרחש בתא המעצר. לסיום, קשה שלא להבחין באירוניה, ואולי בצדק שעשה טופז עם עצמו ברגעי חייו האחרונים. כדי להסתיר את כלי המוות, הוא הערים על המצלמה, זאת שכביכול לא יכול היה בלעדיה ולמענה חי, הפנה לה את גבו ובחר במותו.
פורסם ב 20 באוגוסט 2009 17:22 במדור טלוויזיה | 4 תגובות | אפשרויות
הקניון ועונשו
קולנוע תל-אביב, מרץ 1998
קניון עזריאלי, יולי 2009
פורסם ב 21 ביולי 2009 16:42 במדור המסע לסינמה סיטי | 8 תגובות | אפשרויות
50 שנה למרד ואדי סאליב. עורו האזרחים!
בשקט ובחשאי נכנס לו חודש יולי, ואין רואים שום אזכור, כנס, יום עיון, ערב ציון, למה שמכונה "אירועי ואדי סאליב", אותה התקוממות אזרחית שטלטלה את הממסד השלטוני והחברה הישראלית כולה, לפני 50 שנה. ההתפרצות ברובע שבשיפולי העיר חיפה באה בעקבות מצוקה חברתית וכלכלית מתמשכת, והתגלגלה להפגנות סוערות במקומות נוספים בארץ, סוג של מרי אזרחי.
למי שלא מכירים: מרד ואדי סאליב פרץ ב-9 ביולי 1959 בשכונה שאכלסה בעיקר מהגרים חדשים, רובם מצפון אפריקה, לאחר ששוטר ירה בתושב השכונה יעקב אלקריף, והשמועה הייתה שהרג אותו. אנשי הוואדי, בהנהגת דוד בן הרוש, שעמד בראש התארגנות פוליטית לבחירות של אותה שנה, עלו לשכונת הדר הכרמל, מעוז הבורגנות וחיפה האדומה, לפגישה עם פרנסי העיר, וכאן התחדשו המהומות. כעבור שבועיים, בליל שישי, ה-31 ביולי, פלשו אנשי מפא"י לוואדי, פרובוקציה ידועה מראש הרשומה ביומנו של דוד בן גוריון, שתכנן את אספת הבחירות מכל המקומות שבעיר, דווקא בלב הוואדי, עם רמקולים שהוצאו החוצה להשמיע את דברי הנואמים באולם קולנוע הדר, כמובן בנושא "קיבוץ גלויות". סופו של הערב: המוני התושבים צרים על בית הקולנוע, המשטרה שאורבת מחוץ לוואדי פולשת פנימה לציד אדם. בן הרוש נשפט ונידון למאסר. הוקמה ועדת חקירה. אירועי יולי 1959 גלשו גם למגדל העמק, לבאר שבע ומקומות נוספים. הם שבו והדהדו בשנות ה-70' עם עלייתה של תנועת הפנתרים בקטמונים בירושלים. הוואדי עצמו הוזנח במהלך השנים, חלקים בו הוחרבו, רוב תושביו נטשו.
קולנוע הדר, יולי 2006. צילום: דוד שליט
אני יליד העיר. את ואדי סאליב אני זוכר מילדותי תחילה כצמד מילים מרוחק, שיחות רחוב וקולות מהרדיו. נהגתי ללכת, לבדי או עם חברים, לקולנוע הדר בוואדי. כי פספסנו את הסרט בהדר הכרמל, כי רק שם שבו וצצו סרטי פעולה ישנים, ורק שם, הרחק מהמרכז, אפשרו לי להיכנס לסרט "למבוגרים מגיל 16 ומעלה". ואהבתי לרדת בריצה ברחוב המדרגות, זה שכתבה עליו יהודית הנדל. ולא חיברתי את המקום שהיה בעיניי קסום ומסתורי, כמו כל מקום מרוחק מביתך, עם המיתוס.
עם השנים הלך סיפור הוואדי והמרד וכבש אותי. היום הוא גורם לי תחושת החמצה וגעגועים לאירוע ולאנשים שלא הכרתי, כמו שיש לנו לכל סיפור אנושי גדול. סיפור המרד מעורר בי גם סוג של גאווה. על אף ולמרות שנציגי העיר, יחד עם השלטון המרכזי, עשו לדיכוי המרד, הרי שממרחק השנים המרד הזה שייך לחיפה. תרצה או לא תרצה, שם זה קרה.
העיר רשאית וצריכה היום לנכס את המרד לעצמה, אבל לא פחות, המאבק החברתי בישראל זקוק לחלל, לחדר משלו, לבית. המאבק החברתי מקים אוהלים בכיכרות, והולך עטוף בדגלים עד ירושלים, וחוזר כלעומת שבא. קחו מולו את מורשת הביטחוניזם. הארץ הזאת זרועה גלי-עד ונ.צ. לקרב זה ואחר. ובתוככי הקו הירוק, מסומנים כל פעולה וכל מתקן אמונים של כל אחת מהמחתרות. בעידן החדש, תוכלו אפילו ללכת בדרכי לוחמים במסלולים וירטואליים שבמוזיאוני הגבורה. ורק לתולדות החברה, למאבקים, לשסעים ולוויכוחים, אין כתובת. ואם יש, מבקרים בה בחשאי. ותיקי מלחמות ישראל חוזרים לשדה הקרב בקבוצות, ואילו למצוקות העבר הכלכליות והחברתיות, אנחנו חוזרים כפרטים, כזיכרון אישי, מבויש או משלים.
לא במקרה שדות קרב משמרים ושכונות משקמים, או רק מחריבים. וכזה היה גם גורלו של ואדי סאליב. תוכנית אחת של ראש העיר אבא חושי נקברה עם מותו בסוף שנות ה-60', ובולדוזרים עלו על הוואדי מאוחר יותר. היום שוב יש תוכניות. עתיד טוב, אתם יודעים. אבל למה למחוק כל מה שהיה.
אם יש מקום שיכול לסמל את המאבק של הוואדי, של כל מאבק חברתי בישראל, זהו קולנוע הדר. כנראה המבנה הציבורי היחיד ששרד מהעבר. הוא מכיל בתוכו הכל. את חייהם ושמחותיהם של אנשי הוואדי, את חוסר הרגישות של השלטון לכבודם ולחלקת אלוהים הקטנה שלהם, את זירת המאבק. כשמבני עבר ממוחזרים היום לשימוש ולרווחת הציבור, אין צדק פואטי גדול יותר מאשר להחזיר את קולנוע הדר לבעלות העניין החברתי. אפשר מרכז חברתי, מכון מחקר, אולם לתצוגות ואירועים וכנסים, מוזיאון, ארכיון, או שילוב של הכל.
והנה ההזדמנות: הקולנוע עצמו סגר שערים לפני שנים. מאז שימש מועדון לילה, מסעדה. לפני כשנה נאטמו פתחיו. עברתי שם לפני כמה שבועות וראיתי שלט להשכרה על קיר הקולנוע. הבוקר הרמתי טלפון. מיקי מ"גוני בע"מ", בעלי הנכס, אמר שעדיין רלוונטי. האולם המקורי נשמר, אבל צריך לשפץ. העירייה, שמעונינת בקריה האקדמית, מרחק הליכה מהוואדי, תשמח לסייע.
אני לא מהיזמים, ולא מהמתקצבים. סתם עובר אורח בוואדי. וחג שמח לכל המורדים, באשר הם.
פורסם ב 6 ביולי 2009 18:39 במדור יומן | 10 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
