'ספר החי העשוי טלאי על טלאי': 'דְּיוֹ אדם' לחביבה פדיה
א
יש משהו מטיל מורא בלכתוב על ספריה של חביבה פדיה. מתוך שאני ער ,לפחות במקצת, למורכבותם הרבה, לתשתיות הספרותיות השונות העומדות ביסוד מלאכת הסיפור ו/או מלאכת השיר של פדיה, יש בי משום החשש המתמיד שמא עדיין עומד אני בחוץ, ולמרות כל נסיונותיי דומני כאילו סובב אני מסביב לפרדס רימוני השיר ואיני מבין קרואיו-באיו, יותר מזה, איני בטוח עד כמה מצליח אני לדובב ולהנהיר את יצירותיה של חביבה פדיה לקוראים/ות כאן. תחושה דומה ליוותני באחרונה כאשר ניסתי ללמד לאחרונה תלמידים באוניברסיטה פרקים בתורת כוונות התפילה הלוריאניות (שער התפלה לר' חיים ויטאל), ואגב כך נמשכתי לדיון ארוך בתורת הפרצופים, הופעתם-יצירתם, ולא הצלחתי להבין עד כמה הבאתי את תלמידיי לידי הבנה, ועד כמה דיברתי מצפונות ליבי ללא הועיל ובלא שהצלחתי להאיר את לבם ביפי-רעיונות כפי עמקם וחיוניותם (על אף כמה פרצופים אנושיים מחייכים בהבנה או בפליאה של מי שזכו לשמוע דברים כהוויתם, ראיתי לנגדי לא מעט פנים תמהים או כאלו שעל פנים נסוך חיוך קלוש של בלבול ומבוכה). על כן, על אף שהקדשתי לספרהּ החדש של פדיה, דיו אדם (2009), קריאה ארוכה איטית ומחושבת, כבר לפני חודשיים, השתהיתי, עד הנה, מלכתוב אודותיו כאן. יש שדווקא המורכבות העדינה, וריבוי הקולות ההולכים וחוזרים ומהדהדים בו, שיש להתדיין עימם או למצער להבהירם על הדף, בשפה ברורה ובנעימה, דומה במקצת ללבטיו של צָלָּם שאינו בוטח בעצמו וביכולותיו, אכול ספקוֹת בחדר החושך, שמא יקדיח את תשליליו.
ובכל זאת, אני מבקש לייחד עיון ב- דיו אדם לחביבה פדיה, לטעמי, אחד מספרי השירה העברית החשובים והמורכבים ביותר אשר ראו אור במהלך העשור האחרון; ספר הדומה למעשה אורג 'טלאי על טלאי': ספר עמוּס, להתפקע קולות וצלילים, הנעים כמסע עננים לפנות ערב, בטווח שבין הקינה, האנחה, והנהייה החרישית, לעת שקיעה מתנפצת אלֶגִית בים הסגול, בעת נעילת שער, כאשר הגדרים ותחומין בין העולם הזה ובין העולמות הבאים אחריו שוב אינם נהירים-מובררים.כאן, אדגים מעט-מזעיר הדברים אשר אתרתי בו באמצעות קריאה באחד השירים בלבד: 'שכחה וזיכרון: ספר החי', ואתבונן גם על הקשרים וזיקות בינו ובין ספרי השירה הקודמים של פדיה: מתיבה סתומה (1996) ו- מוצא הנפש (2004).
ב
סֵפֶר הַחַי הֶעָשוּי טְלַאי עַל טְלַאי:
הַשִּכְחָה גוּשִים גוּשִים שֶל שָחוֹר וְהַזִּכָּרוֹן קַו אוֹר תּוֹפְרָם
הַזִּכָּרוֹן גוּשֵי כְּאֵב וְהַשִכְחָה קַו אֹשֶר תּופְרָם
בַּחֲלוֹם עוֹד תִּקְוַת הַחוּט קְשוּרָה, וּבָעֵרוּת כְּבָר הֻתְּרָה
סֵפֶר הַמֵתִים:
סְפִירַת הַמְלַאי שֶל עֲבִי הָעוֹרוֹת שֶל זַכּוּת הַמְאוֹרוֹת כְּשֶהֵם
יְרִיעוֹת יְרִיעוֹת מֻתָּרוֹת
(חביבה פדיה, 'שכחה וזכרון: ספר החי', דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2009, עמ' 74)
פדיה עורכת הבדלה בין ספר החי ובין ספר המתים; ואילו באשר לתכולתו של ספר החי, היא מחלקת בין זכרון ובין שכחה הרוחשים בו כל העת במינונים דינמיים משתנים, מתח תמידי בין החולף, מתעמעם ונשכח ובין הזכרונות הרגשיים, הכרוכים תמיד בעוית של כאב, אך הם גם יסוד האור המחייה והמאחד את דפי הספר כולם, בהחזיקו בהם, לא אגד של ימים, שעות ורגעים, כי אם חיים שלימים, סיפור-חיים שראוי לספרו, ואשר אורו עשוי להדליק אורות אחרים, שלהבת משלהבת. יתר על כן בְּאוֹר הזכרון, התופר- המאחה אבל התמיד מכאיב- מייסר, יש בכדי נוכחות, המתדמה לעין נצח של הווה, משהו שאינו נמחה מלב, העומד תמיד ביסוד חייו הפנימיים של האדם. דומני, כי זכרונות אלו על משאם וכאבם יוצרים הם באדם את מצפונו, את הברירה בין הדברים, את הבחירה במהויות החשובות לו. השכחה המאושרת לכאורה היא פשוטה יותר, ההתרכזות במה שנמצא על פני השטח, הקונקרטי, המדובּר, האפנתי, המשווק-מדוברר היטב. לעומתה, מלאכת האורג של העורג לחיים שנודע להם משמע פנימי של זכרון והיזכרוּת, של החיאתו של החולף, פרשנותו ללא פשרוֹת, דיבוב העולם על ידי האדם, שהינו נפש חיה ממללא, ומלאכתו לדבב ולהחיות באמצעות המלה, באמצעות השפה, ובאשר שפ"ה היא שכינ"ה (שיוויון גימטרי זה= 385, מובא כבר בספרו של ר' אלעזר מוורמס סודי רזיא בראשית המאה השלוש-עשרה), להנכיח את האלהוּת בהויה, באמצעוּת המבע החודר, שאינו מסתפק במה שיש, במה שנגלה, אלא תר כל העת את ההזכרוּת בנעלם, היוצר באדם עולם מלא. כאן הדהדה פדיה לדידי את דברי המשורר-תיאולוג-פילוסוף הניאופלטוני-אסמאעילי-פרסי, נאצר חסרו (1072-1004), בן דורו של המשורר והפילוסוף הניאופלטוני האנדלוסי היהודי שלמה אבן גבירול (1058-1020). חסרו כתב בספרו הפרסי כָּשַאִיִש וַּרהַאיִש (=ידע וחירות), כי המלה עאלם (=עולם) נגזרה מן המלה עלם (=ידע).
'בַּחֲלוֹם עוֹד תִּקְוַת הַחוּט קְשוּרָה, וּבָעֵרוּת כְּבָר הֻתְּרָה' שורה זו היא כעין הבריח התיכון של השיר, המבריח מן הקצה אל הקצה, המבחין והשוזר בין ספר החיים ובין ספר המתים. תקוות החוט קשורה חוזר ודאי אל החוט שקשרה רחב מיריחו בחלונה על מנת להציל את עצמהּ ואת בני משפחתהּ הכנוסים בביתה, כאשר יעלוּ בני ישראל להחרים את העיר (יהושע ב',18); רק בחלום, קיים הסיכוי להציל את העומד בפני השמד; רק בחלום נפקחת עין הרחמים במלא ומביטה בכל עיניה בהויה כולה, כעין הלבנה העומדת בשמי הליל, ופדיה כמו מתבוננת בהּ במלוא עיניה שלהּ, כאשר היא כותבת: אֲנִי אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ בַּלַּיְלַה// וְאַתָּה תֶּעֲנֶה לִי בַּיָּרֵחַ ('פואמת מרפסת שירות זעירה', דיו אדם, עמ' 88) זוהי מציאות שיש בה תקוה. לעומתה, הערוּת היא חוסר האפשרוּת, הסתר הפנים, השמש היוקדת המאכלת כל, מעלימה-שורפת את קו האור היחידי התופר את דפי הימים, ומתירה-מעלימה את תקות החוט. תקוות האדם אינה תקוות האחרית דווקא אליבא דפדיה כי אם תקוות החלוֹם, מה שמעבר למקוֹם, כחתימת השיר שהבאתי לעיל, שָם אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ בַּלַּיְלַה// וְאַתָּה תֶּעֲנֶה לִי בַּיָּרֵחַ (שם,שם). שם, ולא במקום מסוים. במציאות לילית אוטופית, השרירה רק בחלום, מציאוּת שיש בה לכאורה העדר אור כעין חלל שחור ובה זורח קו אור, חבלי הלתו של הירח, כעין רשימוּ הבורק מאיִן אפל ורוקם את ספר הספרים של החיים ושל זכרונם. מציאות המצליחה ברגעי חלום אנושיים להפריח מן המציאוּת האלימה ירח להאיר, המסמל אולי ואולי משקף, איזו עין רחמים הנפקחת אל ההויה כולה ואל אלוּ הבודדים הכוספים-עורגים לה. הנה תנועת החלום והערוּת היא כעין גל ההולך ומתגבה, עוד ועוד, הולך ומרומם את המציאות כולהּ אל השגב, ובעדוֹ הערוּת היא השבר התנתצות הגל ומשברו. לאור היום נסחפים הטבועים אל החוֹף אחר אשר הגביהוּ על ראשי גלים בחלומם.
ג
שורותיה אלה של פדיה אודות תקות החוט ואודת הדבור הלילי מתכתבות במובהק עם קטע מתוך השיר השנים-עשר בספר שיריה הראשון מתיבה סתומה:
הִיא בּוֹכָה וְהִיא מְדַבֶּרֶת בִּשְנָתָהּ
מְאֻשָּר הוּא מְאֹד עַד בִּלְתִּי הֲכִילִי
אֲנִי עֲשוּיָה לִבְלִי חַת
לֹא אֹמַר לוֹ אַל תַּעִשֶה דִּבָר כָּזֶה לְאַתְּ
אֶאֱסֹף בִּמְתִינוּת אֶת כֹּל חוּטַי אֵלַי
יֶש לִי כֹּח לְרֵיקוּתִי וְאַף יוֹתֵר מִכַּךְ
יֵש בִּי הָאֹמֶץ לְהַמְשִיךְ לִהְיוֹת רַךְ
תָּמִיד בִּשְנָתָהּ הִיא מְדַּבֶּרֶת בִּשְגִיאוֹת
(חביבה פדיה, מתיבה סתומה, הוצאת עם עובד: תל אביב 1996 עמ' 36)
השינה אפוא היא עת הבכי, הכאב, הזכרון, העת שבו כל ההגנות נושרות, השריונות נעלמים, ובאפלה חוטי האור נאספים, נקוים לידי חיים אמתיים שיש בהם ממש. על כן הדבור הלכאורה שגוי, הוא- הוא דבר החיים, דבר הספר המבקש לחבר בין שברי זכרון ורסיסי חיים. מבחינת מה הדהדו לי דברי פדיה כפי שעולים מן משני השירים עם דבריו של הרולד בּלוּם (1930-), בספרו הקלאסי, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, בפרק הביניים, 'מניפסטו לביקורת אנטיתטית': 'שירה היא חרדת ההשפעה, היא קריאה מנשלת, היא התקה ממושמעת. שירה היא הבנה שגויה, פירוש שגוי, ברית שגויה [...] השפּעה היא שָפַעַת- מחלה שמימית. אם השפעה היתה בריאות, מי יכתוב שיר? בריאות היא קיפאון.' (הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגום עופר שור עריכה מדעית שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 121) . בלום מדבר בשירה אנטיתטית, במשורר המבקש למצוא את הפרצה אצל משורר גדול קודם, ומתוך כך למצוא לו מרחב שירי משלו, לפרוץ לו נתיב חדש- לא הִלךּ בּו אישֹ. ברם, דומני כי האנטיתטיוּת השירית אצל פדיה היא האנתיטיוּת לספר החיים של ההכרה הערה, התנגדות לכתיבה יוצרת מתוך דיסקורסיביות-אנליטית- מודעת יתר על המידה. מתוך החלום, מתוך הסוריאליזם של הכתיבה, כעין כתיבה אוטומטית בלתי ערוכה ומוגהת, נובעת השגיאה- המחלה- החרדה, שהיא השירה עצמהּ; קושרת את תקות החוט, פוקחת את עין הרחמים אצל אדם ואלוה, מחדשת ברית. מה שנראה לכאורה כשגוי הוא המתוקן, הרקוּם, שירה הנה השראה וישועה כאחת.
ד
על אותה מחלה לכאורה, מחלה נובעת שירה, כתבה פדיה בשיר כ"ח מן הספר מתיבה סתומה:
[,,,] אָנָּא בָּרוּךְ
אָנָּא בָּרֵךְ אָנָּא
הָבֵן אוֹתִי שֶאֲנִי עֲרִירִית
שֶאֶין לִי לְמִי לְגַלּוֹת אֶת מַחֲלָתִי
שֶלֹא הֵבַנְתִּי בַזְּמַן שֶגוּפִי הוּא אֲנִי
וּכְשֶהֵבַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִי
לֹא מָצָאתִי מוֹצָא לַבֶּכִי כִּי יַכֶּה
כִּי אֵין [...]
(חביבה פדיה, מתיבה סתומה, הוצאת עם עובד: תל אביב 1996 עמ' 74-73)
כאן שוב חוזר הבכי, בכי המסמל את הנפש העולה על גדותיה, את מה שהיה כלוא והגיע לידי פורקן וחירות, נפש המתאווה לשיר, לצאת מקפאונהּ מריפיונהּ; נפש שבכייהּ מסמל את הגלוי ואת ההתגלוּת במלים, את השפע השמיימי שכמו נובע אל לבהּ של הכותבת בדמי ליל. על כן, הכותבת מזהה עצמה כערירית וכנתונה למחלה, החיים האמיתיים נוצָרים אפוא מתוך תנועת החיים הפנימיים, חוסר המנוח, הטרדה, הטלטול. לא מתוך מציאות יום-יומית, הנעה חבוּלה-מוּכתמת תחת מגלב המדווים של ההיסטוריה, העסקנוּת והזמן, המדירים את היחיד מנפשוֹ ומשכיחים אותהּ.,פדיה נכספת לברכת שרייתהּ של מציאוּת פנימית של זמן ותנועה שבנפש ההולכת, תופרת, ומחברת את דפיו של ספר חייה הפנימיים. התפירה הזאת, השזירה, ובמובן הפקיחה אל זכרוֹנם של הדברים, שכמו אצוּר באדם, מעבר לזכרונות חייו העצמיים, היא כתנועת העובר על פני הכניסה לאורקל בדלפי, החוזה בכתובת שעל גבי השער 'דע את עצמך' ואז נכנס לפני ולפנים לפגוש את הפיתיה (הכהנת המתנבאת), שלעולם אינה מדברת בבהירות אלא אך רומזת, משמע: מרמזת על תנועה מופנמת מן החיים החיצוניים אל ידיעת חיי הנפש הפנימיים ומידיעת חיי הנפש הפנימיים לידיעת חיי העולם ונפש-העולם. הכהנת המייצגת את השמש (אפולון) בגבולות האדם ובגדרי החזיון הנטועים באדם, והנה כל זה כבר התעבר להיות בכתבי אח'ואן אלצפאא' (אחי הטהרה, חבורת סתרים פילוסופית ניאופלטונית, שפעלה בעיר בצרה' שבעראק בשלהי המאה העשירית לספ') למשל, לפיו יחס אור השמש המאיר את הירח (=הלבנה) הוא כיחס השכל הכללי (התגלותו של האינטלקט האלהי בהויה) אל הנפש הכללית (מוצא הנפשות הפרטיות, הנאצלות מתוכהּ). משל זה הפך אחר כך בכתבי פילוסופים ומשוררים אנדלוסיים (אלאנדלוס, ספרד המוסלמית) למשל ליחס שבין החכמה האלהית אל החכמה האנושית, המאירה מאור התבונה העליונה. כך או כך, גם אצל פדיה מובעת ההליכה הפנימית אל הנפש ואל העולם כחוויה של כניסה אל הקודש, אל המקדש הפנימי, כעין תיאוריו של שלמה אבן גבירול (1058-1020) את ההתבוננות הפנימית שלו, את מסעו הפנימי לעת ליל, ככניסה להיכל (כתר מלכות, פסקה כ"ד, ל') או בתארו את הלבנה הנשקפת לו בעד חלונו: 'וְהַסַּהַר לְבוּש חֹשֶן יְרַקְרַק/שְאֵלוֹ מֵהֲדַר שָמֶש וְאוֹרָיו' (כשרש עץ, טור 39) והרי את החשן ענד הכהן הגדול במהלך עבודת הקודש. ההליכה אל השירה, אל מה שנתפס בטעות כעריריות, כמחלה, כקפאון אינו אלא הזכרון בחיי הנפש הפנימיים-האמתיים, חיי ההתגלוּת וההתקדשות, אלוּ מקבלים חיוּת בין דפי ספר החי, השזור רקוּם על אדוות זכרונות, כאבים וגעגועים. מעת שהנפש קשובה להמיה הסמויה הפנימית ביותר, זורחות בה אותיותיה- והשיר נובע בה, מתיבתה הסתומה של הנפש וממקום מוצאהּ. על כעיין זה כתבה פדיה בשיר הקול הפנימי הנוטף מן הספר מוצא הנפש:
הַקוֹל הַפְּנִימִי הַנוֹטֵף בְּחֶשְכַּת הַלַּיְלָה
מַזֶּה אֶת הָאוֹר אַחַת וְאַחַת
שָם מְקוֹם הַהֶמְיָה הַסְּמוּיָה
שָם מְקוֹם הַסָּתוּם בָּארוֹן שָם מְקוֹם זְבִיחָה
שָם מְקוֹם יֶש לָאוֹתִיוֹת זְרִיחָה
(חביבה פדיה, מוצא הנפש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004, עמ' 15)
הזיית האור- אחת ואחת, הארון, מקום זביחה (המזבח הפנימי) —כל אלה מצביעים על ההגעה אל הקֹדש הפנימי ביותר, ממנו נובע הקול ההולך וזורח את לב ההכרה, ומשם ואילך נובעת היצירה.
אלו שזכו להיכנס לפני ולפנים כבר למדו דבר-מה אודות סוד החיים והקיוּם. אלו שהגיעו למקום ההמיה הסמויה, אלו שזכו לזריחת אותיות בהכרתם, ממילא, סוד ספר המתים, של יריעות הקלף הפרודות, הנמנות נספרות, כעודף הניתן בידיו של העולם הזה, אינו מעסיק-מכביד על נפשותיהם. כי מעת שנפקחה אליהם עין הרחמים ,עין בעין, הריהם הולכים ומתוספים ומתברכים, ואין הם רואים את חומרם, שייפרד מהם בבוא שעתם, אלא כמתת צדקה של רחמים, נתינת בגדי העור השאולים ביד עלמא דין. ומה שזכו להבין צרוּר היה מעודו בספר החי, השוכן מעל ומעבר, לבלי התר [כעין ספרו של הבורא המתואר על ידי משה באמרו 'וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ' (שמות ל"ב, 32) ועל ידי משורר תהלים באמרו: 'גָּלְמִי, רָאוּ עֵינֶיךָ, וְעַל-סִפְרְךָ, כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ' (תהלים קל"ט, פס' 16); וכעין אללוח אלמחפוט', הלוח הגנוז הירקרק, הכולל את סודות הבריאה והקיוּם: 'זֶהוּ קֻרְאַן רַב תּפְאֶרֶת בְּלוּחֲ גָּנוּז' (קוראן, מהדורת תרגום אורי רובין, סורה 85 פסוק 22)]. ברם, דרכי המבע וההבעה היו שמורים לכל נפש ונפש, יחידה ויחיד, בלבד, כפי יחידותהּ.. במידת רבה אפוא יש בשירתה של חביבה פדיה, לדידי, משום הדרכה אל עבר העולם הפנימי הנסתר, הנעלם מעין אך קרוֹב מקרוֹב אל הלב. אותותיה ומילותיה כמו מקרבות את הקורא אל אותם מקומות פנימיים כמו חלוּמִים למחצה, ואולי חלוּמים ממש, המביאים את האדם ליצור ולחדש לו דרכי מבע, עת זורחות אותיות בהכרתו, דוברות כדרכן בִּשגיאוֹת מפעימות וּפועלות את פעולתן המיטיבה.
© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז
פורסם ב 23 ביולי 2009 19:32 במדור אויר שאינו נתפש: תרבות ואמנות. | 24 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
מרית [אתר] בתאריך 7/23/2009 7:39:55 PM
כתוב בגוף
קודם כל אני מאד שמחה על הסדרה! אם כי בגלל שהאותיות התכווצו לך קצת התקשיתי לעקוב (כלומר לחדור פנימה), ועד שיתרחבו קצת ממה שראיתי –
זה מתחיל כבר בשם הספר – דיו אדם, כלומר דיו אדום, כלומר דם אדם (ואפילו קצת יוד לשים על הפצע) וממשיך בשיר שציטטת, שמתנהל בשני מישורים – של הספר ושל האדם (כי הדם הוא הנפש).
זה גם ספר וגם חי (וגם ספר/המתים)
זה גם אור וגם עור, עבי העורות (והערות) ואבי המאורות
גושי השכחה והכאב השחורים הם גם גושי הדיו.
המעברים והחילופים המהבהבים בין זיכרון לשכחה, בין ערות לשינה, בין קוי האור לקוי האושר, הם כמו החילופים בין האור לעור. "תורה אורה" אמרו אצלנו בכיתה ב' ובעצם ספרי תורה נכתבים על עור (על יריעות מותרות? ב"עות" מהדהדת אות) וגם השיר עצמו קרוע, צריך להטליא את השורות (בהנחה שזו לא תקלה, אין לי את הספר, אבל זה ממש כיף שאתה מניח פתאום שיר, ועושה סביבה לחשוב עליו. תודה!)
שועי [אתר] בתאריך 7/23/2009 7:54:47 PM
מרית יקרה
כתיבת הרשימה והסדרה המקווה שתתפרסם פה אט אט
ולכל הפחות, כתיבתה של הרשימה לעיל הביאוני לידי מצב הכרתי של דמדומים וזריחת אותיות
השיר אמנם נתון בספר כפי שנתתיו לעיל
אין דרך לכתוב על "דיו אדם" רשימה אחת ממצה
אני מקווה שהגופנים הסתדרו, כי לקח לי כמה פעמים, עד שכולם נראו באותו גודל. איני יודע מה אירע.
מרית [אתר] בתאריך 7/23/2009 8:20:42 PM
הרבה יותר טוב
כמה יפה כתבת
ובכל זאת נדמה לי שהתנועה היא לא רק בין חלום לערות אלא בין נפש לגוף
ודווקא בעברית ה"עולם" הוא לא "ידע" אלא נעלם
ובכלל יש בשיר מין תחושה שכל מילה היא מקור לאדוות והדהודים. זה לא מוּנָע מלהטוטנות כמו אצל שלונסקי למשל, אלא מדיוק, ובכל זאת זה עושה חשק לשחק בעֵרוּת וּבַעַרוּת ובכלל, והמשחק הוא לא בסתירה לרצינות אלא חלק מהדבר החי, הלא מקובע שיש בשיר
דב בתאריך 7/23/2009 10:08:38 PM
פני הדברים
אם פעם יעלה הרצון מלפניך
להאיר גם את עיניי [מן הסתם עינינו]
בתורת הפרצופים - תודה מעכשיו.
חוה בתאריך 7/23/2009 10:32:29 PM
ללא נושא
מרגש אותי מאוד. אולי אכתוב על זה כשאוכל
(וגם אני, אם אפשר- להצטרף לבקשה של דב שמעליי)
מרית [אתר] בתאריך 7/23/2009 11:34:43 PM
פנים משונות
גם אני מצטרפת לבקשה. אתה מכיר את הספר "פנים משונות" של רועי רוזן? זה על ילדה בשם נעמי אלביסה שמחליפה את תווי הפנים שלה. מצאתי את ציור הכריכה:
http://web.beitberl.ac.il/~bbs....sha/teachers/roirozen/face.htm
שועי [אתר] בתאריך 7/24/2009 12:16:03 AM
דב, חוה, מרית
תודה על בקשתכם
איני מתחייב ואפילו קצת מרגיש עם הבקשה שלא בנח. אם לא הרגשתי שנחלתי הצלחה בפני כתה, שברובם רחשו כלפיי חיבה רבה, כלומר האירו פניהם, על אחת כמה כפולה ומכופלת שבאין פנים ורק רשימו וירטואלי מרצד בינינוּ
יקשה הדבר מאוד מאוד
מה שלמדתי כתוצאה מאותו השיעור היה כי יש סיבה לכך שבדרך כלל נמנעים מללמד קבלה לוריאנית באוניברסיטאות (פרט למיתוס השבירה והצמצום) ואפשר אף כי יש טעם לכך שידיעות כאלו בעבר נמסרו ממורה לתלמיד
אלא שלהכרתי, אין טעם במסירה, אלא אם כן מתקיים בין שני השותפים- חברים יחס של לימוד משותף קרוֹב
ומרית-- אני חושב שנתקלתי בספרו של רוזן בספרייה העירונית. ברם, טרם קראתיו. את ז'וסטין פרנק אני מכיר כמובן (לא פגשתיה אישית). יציאה ייחודית בהחלט. יש אומרים שהיתה לה תקופה לוריאנית
(-:
צבי בתאריך 7/24/2009 10:21:32 AM
תודה, שועי רעי; ...ובחזרה לפדיה
אני מחזיק אך בשתי יצירותיה האחרונות - דיו אדם, בעין החתול.
אין איפוא ביכולתי לעקוב אחר ניתוח מכלול יצירותיה, אלא להסתמך על היזקקותך כאן ליתר ספריה.
בעיניי, שועי, הזהירות המיוחדת, "המורא" שבו אתה עוסק בפתח דבריך, הם מיסוד איבחון יצירותיה של חביבה פדיה, אפשר לא פחות מהיקר האישי שאתה רוחש לה.
זהו אולי ההדהוד הישיר של גימגום יצירותיה של חביבה פדיה, אותו חלק מהכפלת-מובנים שכה אופיינית לשפתה [בהשאלה מ"הכפלת ההגאים" שבהם היא דיברה במסגרת אחרת].
עד כה סיקרנת אותי רבות. הנה, כבר בבחירה שבחרת לפתוח בשיר 'שכחה וזכרון: ספר החי', שעד כה עיקר כוחו, זה שהינך עומד עליו יפה למעלה, נעלם מעיניי [שכן התמקדתי עד כה בשירים אחרים שבאותו ספר].
אנא המשך במפעל הנחוץ הזה.
וסוף שבוע מבורך
נטלי מסיקה [אתר] בתאריך 7/24/2009 11:32:27 AM
תודה שועי
על היוזמה המבורכת (דומה שחברתנו מרית משמשת לך מקור השראה להתעמקות בהמשכים)
מסכימה עם צבי בנוגע ליצירתה של פדיה שאותי היא מביאה לידי השתהות גדולה ולו בגלל הערבוב הזה בין התחומים שמורגלים להיות בהפרדה (האישי/ כללי, אקדמי/דמיוני וכו') והנה מסתבר שאפשר לצרף את הכל אם יש באדם היוצר כנות ותעוזה אישית.
שועי [אתר] בתאריך 7/24/2009 11:51:56 AM
חכם צבי
למקרא דבריך, התהדהדתי שוב (מרית כתבה לי מייל אמש שהעלה את הקטע לראשונה בדעתי בהקשר של מורא) לציטט ממובי דיק המובא בראשית ספרה המחקרי של חביבה פדיה: הרמב"ן- התעלוּת, זמן מחזורי וטקסט קדוש, עם עובד: תל אביב תשס"ג (2003). מדובר במהדורת התרגום של אהרון אמיר, עמ' 187. וכך מובא:
ראיתי יצור אומר מלכות, עטוי נוצות שאין רבב בלבנותו,ומקור לו רומאי עקום, נשגב. לפרקים פרש את כנפי הכרובים העצומות שלו כאומר לסוככן על איזה ארון קודש. פירכוסים וריטוטים נפלאים הרעידוהו. הגם שלא ניזוק כלל בגופו, פלט צווחה כרוח רפאים של איזה מלך השרויה ביסורים שלמעלה מן הטבע. בעד עיניו המוזרות, הנשגבות מהביע, דימתי להציץ ברזים שהם נחלת-אלוה-ממעל. כאברהם לפני המלאכים השתחויתי, היצור היה לבן כל כך וכנפיו רחבות כל כך. ובים ההוא אשר גלותו לנצח, נשכחו ממני הזכרונות האומללים והעכורים של מסורות וערים.
ועוד אמליץ בפניך רעי, לחוש ולקרוא את מאמרה של פדיה:'ההופעה וההתגלות', המובא בספר: קולה של המילה, בעריכת מרית בן ישראל, הוצאת בבל והזירה הבין תחומית, תל אביב 2004, עמ'33-15
הדן הרבה בתפישת השפה, כתהליך של מעבר מאין ליש, כעין בריאה. ובבריאה בדבור, בניגוּן ובכתיבה.
וגם על רשימתו האינטרנטית הנאה של אביחי הלפרן ("בשורת הדקונסטרוקציה") על הגמגום בס' דיו אדם, בהתבסס על מאמר שכתבה פדיה על הנושא:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1010537
וסוף שבוע מבורך/ לוּ אור ההכרה יִרבֶּה ויזרח
שועי [אתר] בתאריך 7/24/2009 12:13:05 PM
תודה נטלי
אם אחשוף עוד מעט ("פרא אדם חושף":-) על יצירת הרשימה שלמעלה, אומר כי שלא כמנהגי, היתה הכתיבה רצופת לבטים, ואט אט חלחלה בי ההבנה כי אני הולך ושוהה/מהסס בכתיבתי משום שאי אפשר לדון בספר המורכב והנדיר הזה, ברשימה אחת, שאחוּש שמבטאת את קריאתי. רעיון הסדרה ניעור רק לפני יומיים ואני חושב שסייע לי מאוד בהשלמת הכתיבה ובמיקודה, אחרי חבלי יצירה לא פשוטים.
יחד עם זאת, אני שמח מאוד לראות במרית מקור השראה בנושאים אחרים. אני חושב שרשימותיה הצליחו לעורר אצלי מחדש תודעה תיאטרלית- מייצגנית, שהיתה רדומה זמן רב מדיי (כל מי שמכיר אותי שנים ארוכות יודע עד כמה התודעה הזאת נוכחת בחיי)ועל כך אני מודה למרית מעומקא דליבא ומשורשו.
ובאשר לחביבה פדיה- לטעמי מדובר ביוצרת מדהימה
שיצירותיה, לצד מיעוט של יוצרות ויוצרים ויצירות, דובבים את הכרתי, באשר אני הולך
צבי בתאריך 7/24/2009 1:04:32 PM
תודות, וברכת שבת שלום
לך, שועי רעי, על ההארות הנוספות.
בגלגול הבא אני יודע במה אחפוץ: כי ישאלוני, אשיב - אינני רוצה משכורת, אני רוצה לעמול ואת שכרי לקבל בספרים, חינם, תמורת-עמל שכזו.
בספרה של מרית היקרה לנו פגשתי בבית מכרים משותפים, והוא בין הרכישות העתידיות הקרובות.
ולך, נטלי, על שכיילת לי מעט מתחושותיי לגבי עשייתה של ח' פדיה. אכן, העיקר מצוי בכנות ובתעוזה האישית.
שועי [אתר] בתאריך 7/24/2009 4:22:59 PM
נטלי וצבי היקרים
אכן כנות ותעוזה אישית דרושים לו ליוצר (נזכרתי בפוסט שלך 'האודיסיאה שלי'',נטלי)
ועם זאת, דומה עליי כי ככל שליבו של אדם נמשך אחר היצירה, וככל שלימד את רגליו לילך בדרכיה עד שהפך להלך ולנווד מנוסה, הרי אם בראשיתו עוד היתה לו ברירה האם רצונו לנוד בדרכים מסומנות אם לאו, ככל שאורכת דרכו ורבו השעלים אשר מדדו רגליו, דומה עליי כי גם אפשרויותיו מצטמצמות מאוד- ולעולם תהינה הדרכים הצדדיות, הבלתי מסומנות, נתיב לו ידעו איש,בחירתו אפשר שהכרחו.
הרי, אפשר שממקום מסויים פנימי הופכת דרכו ההתנסותית של אדם לאורח חייו השגור, ואין הוא רואה בהחלטות שהוא מקבל עוד, ולו רסיס של תעוזה אישית.
שבת שלום וסוף שבוע נעים, חברים, כפי מנהג המקום ויושביו
קורא ולא מתקרא בתאריך 7/25/2009 11:16:39 AM
ללא נושא
דקארט אמר אתה חושב משמע אתה קיים, אני מציע לך שועי לחשוב שאתה קיים לפני שאתה חושב.
כתיבתך מהודרת. אלא שאתה זורק גיצים לעבר ספרה של פדיה, גיצים ולא אש, התוכן לא מתלקח לכלל משמעות איתנה כלשהי.
אסתי [אתר] בתאריך 7/25/2009 8:39:34 PM
דיו אדם והכתיבה של חביבה פדיה
כמוך שועי, גם אני חושבת שפדיה היא אחד הכותבים המיוחדים, העמוקים, המקוריים והחשובים שקמו לנו בתקופה הזו.
שהקריאה בכתביה יש לה כמה קומות וכמה רבדים
ושחשוב להנגיש אותה לקהל הרחב
אבל,
לדעתי יש משהו מאוד אינטימי בטקסטים שלה, שכל התערבות של צד שלישי עם ביאוריו ופרשנותו עלולים רק להרחיק את הקורא, כיוון שזה נוטל מהטקסטים את ראשוניותם, את הבלתי-אמצעיות שבהם ובעיקר את האינטימיות.
בעיני מיטבו של הטקסט הוא המפגש החד פעמי שלו עם הקורא. בלי פערי תיווך.
אז, מאוד מעניינים הפירושים שנתת כאן וגם ההקשרים. מעוררים מחשבה ומרתקים, אבל לא בטוחה שזה נכון לאופי של הטקסטים הספציפים האלו
רק הארה. לא הערה. סתם הרהור שעלה בי למקרא הרשימה הכל כך מושקעת שלך
שועי [אתר] בתאריך 7/25/2009 9:14:38 PM
קורא הדורות (Cogito ergo sum)
תודה על תגובתך. איני בטוח האם אני איש האש דווקא, אבל מאחר שמצאתני בעל מאור, אצטט מזכרוני מדברי ר' זרחיה בעל המאור (פרובנס המאה השתים עשרה) מראשית הקדמת ספר המאור על מסכת ברכות, שהביא משום מקור דוקסוגראפי ערבי, את דברי אריסטו על מורו אפלטון: 'ריב לאמת עם אפלטון אהובנו ושניהם אוהבנו, אך האמת אהובה עלינו יותר', ואולי לכך כיוונת.
יתר על כן, לאחרונה נתעורר הכא פולמוס על
דרכי כתיבתי וחוסר נגישותי, אולי בכך נעוצה הבעיה. אני באמת משתדל לפרסם כאן רשימות אישיות כפי רוחי, ולא במסגרת של רצנזיות עיתונאיות, בכוונה תחילה.אף הועלתה כנגדי התלונה לפיה איני מעוניין שיקראו אותי, טענה שהביאתני לידי חיוך גדול, משום שבוודאי שמח אני על כל קורא ולא מתקרא המזדמנים לכאן
שלא באמצעות מערכת התגובות באתר, כבר קיבלתי מאז פרסומה של הרשימה, מספר תגובות חמות מאוד עליה מכמה וכמה א/נשים יודעי ספר, שמצאוני נוגע בליבם של דברים.
יודע אני כי הרשימה לעיל היא קשה במיוחד. צר לי אפוא על שקצרה ידי מלהצית בלבבך את שירת הלבבות.
ו- Cogito? הרשימה לעיל אינה נובעת ממקום ה-Cogito כפי שהוברר בתוכה השכם וערב.
שועי [אתר] בתאריך 7/25/2009 9:27:20 PM
תודה אסתי
הואיל ומאמציי הפרשניים אינם תלושים מן המציאות, מסתייעים המה בשירתהּ של פדיה, ובמגוון מקורות אחרים שמצויה היא בּהם
איני סובר כי הפרשנוּת שהשמעתי היא תלושה וקלושה//ידוע לי כי הרשימה קשה/ואפשר שגם מקשה/ומעט לא נגישה// ברם, מובן כי לכל איש ואישה/ שמורה הזכות להכריע בטיב הפגישה/ אותהּ מעוניינים הם לעשות, בקראם שירה חדשה
אסתי [אתר] בתאריך 7/25/2009 9:37:38 PM
אם הובנתי לא נכון אז לא נותר לי
אלא להתנצל.
לא אמרתי שהפרשנות שלך תלושה או קלושה.
להיפך, אמרתי שהיא מאוד מעניינת ומושקעת ומוסיפה רבדים וקומות
רק אמרתי שאני לא בטוחה שנכון לפרשן בכלל
ואתה יודע מה, לאו דווקא את חביבה פדיה, אלא בכלל
שהפרשנות הזו לוקחת מהחוויה האינטימית של הפגישה עם טקסטים. שבמידה מסויימת זה הופך קצת לעבודה את הקריאה.
סתם הרהור שמתרוצץ אצלי כבר זמן רב כשאני קוראת פרשנויות על יצירות (ולאו דווקא על יצירות ספרותיות)
ואגב, זה לא שייך לקושי כלל. כאמור לא היתה כאן ביקורת וגם לא הערה. אלא הארה בלבד. אם נפגעת מדברי לא נותר לי אלא לחזור ולהתנצל ולהגיד שלא אחזור על כך בבלוג הזה.
שועי [אתר] בתאריך 7/25/2009 9:45:43 PM
חלילה אסתי
ממש לא נפגעתי.
אני נתקל מאז פרסום הרשימה לעיל בתגובות מגוונות מאוד, רובן באמצעות מיילים או טלפונית
שחלקן אוהבות מאוד את הדברים, וחלקן טוענות שהרשימה חסרת נגישות.
אני מודה לך על שהעלית כאן את ההארה.
חוה בתאריך 7/26/2009 12:12:54 AM
אם אפשר לומר משהו..
לפעמים קריאה (של יצירה באשר היא) היא גם עבודה. לפעמים היא צריכה להיות כזו. שהרי יש דברים שגם האינטימיות צריכה להדהד או להיות מהודהדת, או פועמת, על ידם. לפעמים אני חושבת שצריך להתאמן בגלים האלה, באלסטיות, בהתרחבות של הסיפים..
אם יש דעת, אפשר שהחוויה הרגשית תדע להתמקם
אלמוג [אתר] בתאריך 7/26/2009 9:54:45 AM
תודה שועי
תודה על קריאה מעמיקה ומעניקה לספר שגם הוא חודר עמוק ומעניק לקוראיו אין-סוף גוונים.
שמח תמיד לקרוא כאן את דבריך על חביבה פדיה המתפתחים לכדי דיאלוג חשוב ומשמעותי.
שבוע טוב
שועי [אתר] בתאריך 7/26/2009 6:31:20 PM
תודה אלמוג
בכל שירה יקרה הן אצוּרה
נהיית אין סוֹף ונהר-הכרה
ואין איש הנכנס לאותו נהר פעמיים
הוי כל צמא, לכו למיים
(-:
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
