מייצג של ג'קסון פולוק ברחובות - הייתם מאמינים?

חבל שאני לא יודעת איך מעלים תמונות לאתר. בכל זאת אנסה לתאר במילים:

הלכתי ברחוב הרצל ובמרחק כמה מטרים, ממש מולי, ניצב לוח ענק עם תמונה בנוסח הצייר האמריקאי ג'קסון פולוק. אני ממש שפשפתי את עיני, כמאמר המשוררת, אבל התמונה הענקית עדיין שם. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי והמשכתי ללכת לדרכי ולעסוק בענייני.

אבל כמה מטרים, אולי כמה עשרות מטרים מאוחר יותר - עוד לוח ועוד פולוק. איך זה יכול להיות? שאלתי את עצמי. לא יכול, עניתי לי. לכן נעזוב זה ונמשיך בדרכנו. בהמשך הרחוב - עוד אחד. עכשיו כבר לא יכולתי להתגבר על הסקרנות.

מקרוב התגלה הפתרון, ארצי מאוד, אפילו ישראלי מאוד: היו אלה לוחות המודעות העירוניות, שמשהו השחית בצורה יסודית מעוררת . . . מעוררת מה בדיוק? משהו היא מעוררת, הצורה היסודית בה הושחתו הלוחות. יותר מאדם אחד היה צריך להשתתף במלאכה. היה גם צורך באולר, או מברג, או סט סכינים. קשה להניח שעבודה כזו יכולה הייתה להיעשות רק באצבעות הידיים. לא רק בגלל שהמדובר במלאכה רבה, גם בגלל הקושי הפיסי שלה והאינטנסיביות בה נעשתה. בלוחות האלה יש מודעות מעשור שנים לפחות. הם צברו עומק לא קטן. מי שקילף אותם, כי לאור התוצאה אני לא יודעת אם להמשיך לקרוא לכך 'השחתה' בעלמא, היה צריך להשקיע הרבה מאוד אנרגיה וזמן. העבודה הייתה רבה, אבל לא יסודית. הוא, או הם, קילף, או קילפו את המודעות לעומק אבל לא ממש עד הסוף. ומכיוון שהעובי לא קטן והדבק חזק, קרעי מודעות עוד נשארו דבוקים זה לזה, פה ושם על הלוח. כל כך רבה הייתה העבודה צריכה להיות, ובכל כך הרבה לוחות, שאולי בכלל העירייה עשתה זאת. אולי מישהו שם החליט שאת ניקיון העיר טוב להתחיל בקילוף לוחות המודעות, וכדרכה של עיריית רחובות - התחילה בעבודה, אך לא סיימה אותה.

ומה שנותר אחרי שכל לוח נעזב היה מיצג ענק. ויסלח לי פולוק על התיאור הבא: שפע קטעי צבעים עם הקשרים לא רצופים אותם צריך לדלות מהתמונה עצמה, מפוזרים בכל רחבי לוח גדול מאוד, עם מידה מסוימת של תלת מימדיות. ג'קסון פולוק מנייר.

בצורה בה ניצבו הלוחות, כל כמה עשרות מטרים, הם נראו נהדר. קישוט עירוני של ממש. כאילו באמת החליטה עירית רחובות לעטר את העיר באומנות מודרנית. כמו, למשל ולהבדיל, תליית שירים על תחנות אוטובוס בתל-אביב.

זהו, שלא. מיצג פולוק נשאר יום וחצי בערך. אחר כך המשיכה העירייה לתלות מודעות על הלוחות המקולפים. היופי נעלם. איתו ההרגשה הנעימה להתהלך במרחב ממנו הוו חלק. לא פולוק ולא נעליים. לא תרבות בחוצות העיר, ואפילו לא שירים על תחנות האוטובוסים.

ואני חייבת ללמוד איך מעלים תמונות לאתר.

פורסם ב 22 באפריל 2009 07:57 במדור רחובות - עיר/מושבה | 1 תגובות | אפשרויות

על בלוגים שלא עלו ופנייה לאבירמה גולן

את התקופה הארוכה מעט יותר מידי שעברה מאז הפעם האחרונה לא העברתי בבטלה גמורה. גם לא התעלמתי מהבלוג ומהאכסניה. כמה וכמה ועוד כמה וכמה נושאים היו לי, חלק מהם אפילו התחלתי לנסח. אבל כל פעם היה משהו שמנע ממני להשלים את הניסוח, או להעלות את הדברים לאוויר ולשגרם לדף המתאים. והקוצים, במקרים אלה, ל"הוט": לניתוקים החוזרים ונשנים של האינטרנט דרך "הוט".

עכשיו בדקתי את הרשימה. את הרוב כבר אין מה להעלות. זה לא שזמנן ממש עבר, אלא שהאירוע הדוחק שעורר אותם חלף עבר לו, קרוב לוודאי שנשכח או נדחף לירכתי הזיכרון. מה, להתחיל להזכיר מה היה פעם, לפני שלושה שבועות? להקדיש שורות ארוכות לשחזר מה נאמר או מה היה או מה קרה או מה הרגיש אותי כשראיתי, או שמעתי, או אמרו לי?

לכן אני עומדת לסמן את ההתחלות האלה וללחוץ על כפתור הביטול.

אבל לפני זה, הנה רשימה חלקית של אותם נושאים:

יעברו כתבי "הארץ" השתלמות בעברית, או: על עילגותו ההולכת ומתגברת של "הארץ". (אני מניחה שהנושא יעלה בזמן קרוב כלשהו, כי העילגות המצערת הזו נמשכת).

שוקי פורר זכה שוב בבחירות. אולי מגיע לתושבי רחובות לחיות בעיר כפי שהיא נראית היום.

וגם, קצת אחר כך: קלון לשוקי פורר? הקלון עלינו. הזבל, העבודות הבלתי גמורות, רחוב הרצל, מה לא? הרי צריכה להיות סיבה שעירייה מציגה חזות כל כך עלובה. הטית מכרזים מסבירה הרבה מאוד. (נראה לי עכשיו כחזרה על דברים שכבר נאמרו. אפשר לוותר).

קודם התאכזבתי ממספר המנדטים של מפגלת העבודה (אבל יכולתי להאשים את עם ישראל), אחר כך מהזחילה לקואליציה (אבל מברק כבר הפסקתי לצפות להתנהגות עם שמץ מכובדות), אחר כך מתוצאות ההצבעה בוועידה (ומה חשבתי לעצמי?), אחר כך מהצטרפות ברוורמן לממשלה (אכזבה מרה במיוחד). מה הלאה? (מה עוד אפשר להגיד? אולי אין פה מה להרחיב?)

אני בעצמי לא מאמינה, אבל יש לי כמה דברים טובים לומר על מינויו של יובל שטייניץ. (בינתיים אחרים כבר אמרו את הדברים האלה, לפחות את חלקם).

המונחים עדיין ארכאיים, לכן מכובדים, אבל: מהי "ביקורת טלביזיה" בעיתונים (המודפסים)? ומה בדיוק ההבדל בין "כתבנו לענייני מפלגות" לבין "כתבנו לענייני רכילות מפלגתית?" (כמה חבל שהמצב נמשך. לכן אולי עוד יעלה)

ויש עוד רשימה של נושאים שאספתי ברכבת ובאוטובוס. אותם לא אבטל כי רובם לא תלויי אירועים חדשותיים.

אבל דבר אחד, רק משום שהוא האחרון, מהיום, בכל זאת אכלול כאן, על חביבתי אבירמה גולן. לא. אני לא מכירה אותה. היא חביבה עלי רק ככותבת בעיתון.

ובכן, אבירמה גולן, את, שעברת לגור בשדרות, גם את במתנשאים?

מה התיאור הלעגני הזה על קהל הקונים בקניון גבעתיים?

כוונתך, לא קשה להבין, היא להסב תשומת לב שהשתא עבדיי, במובן שהחג הפך משום מה, ודווקא בימי מיתון, לחג המתנות. הבחנת בהמון אנשים שוטפים את הקניון. צרורותיהם בידיהם וילדיהם הקטנים נשרכים ונגררים אחריהם. מתלוננים, מתאוננים, בוכים ורוצים שיקנו להם. או. קי. בואי נפריד: הצבעה על התופעה הלא כל כך בריאה (לדעתך, ואני מצטרפת) של שיטפון המתנות - זה הנושא האחד. האימהות הגוררות אחריהן את ילדיהן הקטנים לקניות זה נושא אחר לגמרי.

את, תושבת שדרות, לא יודעת למה הן עושות זאת?

תופתעי אולי לשמוע שאין כאן הצהרה תרבותית. אפילו לא טרנד אופנתי. הילדים מסתובבים איתן בקניון מן הסתם, אין להן כסף לפעוטון, לצהרון, לשמרטפון, לקייטנון וכנראה גם לא הורים או דודות או קרובים או שכנות שיכולים להשגיח על הקטנים בזמן שהאימא יוצאת ל"ההכנות האחרונות".

ואיזה כיף זה, את אומרת, לצאת מהקניון לשדה החרציות שבחוץ.

וואלה!

אני בטוחה שגם אותה אימא, זו שזכתה למנת הלעג שלך כשנסחבה בקניון עם הקניות והילדים, חושבת בדיוק כמוך. שהלוואי עליה. הלוואי שגם היא הייתה יכולה לצאת ממרוץ ההכנות והקניות ולשוח באחו. אבל היא לא יכולה. לא כולם 'בעלי מקצועות חופשיים' היכולים לקבוע את שעות עבודותיהם ומיקומן. לא כולם יכולים לכלול שהות נעימה בשדות החרציות כחלק מהעבודה. לאמפטיה אלה ראויים. בעיקר ראויות. לא ללעג. לא להתנשאות.

פורסם ב 7 באפריל 2009 12:03 במדור שונות ומיוחדים | 2 תגובות | אפשרויות

על סיום תוכנית הטלביזיה על תרצה אתר וגם פניה לירון פריד

קודם בעניין סיום התוכנית על תרצה אתר:

ערוץ 23 מציע באמת טלביזיה קצת אחרת. בין ההקרנה שבע-עשרה, ואולי כבר התשע-עשרה של "מחלקת נשים" או העשרים וחמש אם לא השלושים של "זיווגים", בין סדרות קנדיות משמימות המוצגות כ"סדרת מופת בריטיות" פה ושם יש בו כמה פנינים אותן כדי להתאמץ ולשלות.

ומה שנכון לערוץ כולו נכון גם לסדרה "מחווה לאמן" המוקרנת בו שוב ושוב, ושוב. אבל יש בה ניחוחות וטעמים של יין משתבח מהם כדאי ליהנות, כמעט לא חשוב באיזה סרט, סדרה או תחת איזו כותרת או איזה תירוץ.

ובכל זאת.

לפני כמה ימים שודר הפרק על תרצה אתר. לקראת סיומה הובא סיפור מותה ובהקשר לכך שירה הנפלא "בלדה לאישה" ("הכל נגמר"), שבו השורות הנפלאות והמצמררות:

".. . אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב,

כבר ידעו היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב

עוד פורחות הרחק בעמק שלל חבצלות הבר

אך למרות הכל, הכל נגמר"

המנחה, ג'קי לוי, שמשום מה החליט להופיע בתוכנית לבוש כסחבק, סיפר על כך שהייתה גרסה ראשונה, אופטימית יותר, שהיא שונתה ברגע האחרון ושכמה שעות אחרי השינוי הלכה תרצה אתר לעולמה, נפלה מן החלון. אחר כך בוצע השיר והמצלמה עברה בין הקהל, הזמרת ותמונתה של תרצה אתר.

כאן הייתה התוכנית צריכה להסתיים.

אבל לא. עורכי התוכנית החליטו שצריך לשמור על רוח שטות וצחוקים, בידור ואיוולת בכל מחיר. לכן כשנדמו צלילי השיר הזה הזמינו את חדוה עמרני שתספר על השיר "אני חולם על נעמי" (החביב עלי מאוד). יחד עם דויד היא הרי זכתה בפסטיבל טוקיו בפרס על ביצועו. הנה היא עולה, כולה צחקוקים וחיוכים ומספרת איך היא אמרה לדויד, ואולי דויד אמר לה, ואחר כך פגשו את אנריקו מאסיאס, וגם הוא אמר להם והיא אמרה לו, וטוקיו, ופסטיבל, ושיר ביפנית, ואיזה יופי של קריירה עשו אחר כך וגם, אה, כן. תרצה אתר כתבה את המילים.

וכך, במקום לסיים את התוכנית עם המנגינה הנוגה, היפה כל כך והמילים קורעות הלב ותמונתה של תרצה אתר ברקע גמרנו עם יריד ההבלים. במקום שמשהו מפעים ילווה אותנו עוד כמה זמן אחרי סיומה, שיעודד אותנו לצפות בה שוב בשידור חוזר נוסף, גמרנו עם טעם לא כל כך נעים של צחוקים נבובים.

לא חבל?

ועכשיו פנייה: ירון פריד, מבקר הטלביזיה של "הארץ", מה קרה לך?

גם אני רציתי לראות ביום ג' בשמונה וחצי את תוכניתה הראשונה של ליעד מודריק על ביקורת התקשורת. גם אני התאכזבתי מאוד לראות את ירון דקל יושב בפאנל כי היה ברור מה על מה הולכים לדבר. החלטתי, לכן, לא לצפות בה הפעם. לנסות פעם אחרת. כי כמה אפשר לדון עם אותם פרשנים באותם נושאים? מצד שני זו מגישה חדשה. מן הראוי לתת הזדמנות ולא לשפוט על סמך פעם אחת, ראשונה, הן לתוכנית והן למגישה.

מה גרם לך, ירון פריד, לטבול קולמוסך ברעל? סליחה, הביטוי הרבה יותר מידי ארכאי, ננסה שוב: את מקלדתך בחומצה? כשאתה כתבת את רשימותיך הראשונות – כבר הצטיינת? לכל מקום הגעת עם ניסיון ושפשוף מקצועי?

הנה לפניך עיתונאית צעירה וחדשה. היא מקבלת תוכנית בה כמעט אי אפשר להצליח, וודאי שלא ישר בהתחלה. לא תיתן לה ארבע, חמש תוכניות לפני שתקטול אותה ואת תוכניתה ואת לימודיה האקדמאיים ואת האמביציה שלה ואת התנהלותה המקצועית?

וכשסיימת לכתוב את כל חידודי הלשון וביטויי האירוניה הארסית, הלעג למנחה ולאורחיה ומשחקי הלשון הכל כך מגניבים, הרגשת טוב?

כי אם כן, טוב היית עושה לו קראת שוב את מה שכתבת, וניסחת את דבריך מחדש.

פורסם ב 19 בפברואר 2009 16:55 במדור יומן תרבות | 3 תגובות | אפשרויות

שלום רב לאלון בן דוד

עכשיו, בהיאלם תרועת הפסטיבלים וכששאון התותחים נדם ומעילי העור קופלו ואופסנו בארון, חבל שאינני יכולה לפנות לאלון בן דוד ולשאול אותו:

- לא מוצא חן בעיניך לעבוד קשה בזמן מלחמה?

- אתה לא אוהב לעבוד שעות נוספות בזמן שתחום הסיקור שלך כובש את כל תשומת הלב?

- כשדובר צה"ל לא עושה עבורך את העבודה, כלומר, לא מספק לך חומרים חדשים - אין לך חשק ללכת ולקושש חומר?

אז עזוב, לך לחפש תחום סיקור אחר, או עזוב בכלל את הכתבוּת הטלביזיונית. אולי היא לא בשבילך ואתה לא בשבילה.

נתת ראיון ובו הסברת שאתה לא רוצה לעלות לשידור כל שעה אם אין לך משהו חדש לומר. אם אין חדש לא מוכרחים לשדר כל הזמן. אם כן מוכרחים למלא את שעות השידור הרבות, לטעמך, אפשר להקרין שוב דברים ששודרו קודם. ומה אמירה זו אם לא תמצית היוהרה, הניכור ולדעתי גם חוסר ההבנה של מהות התפקיד ומיקום הכתב הצבאי ביקום.

למה לשדר שוב ושוב? באמת למה? אולי בשביל אותם אנשים, עשרות האלפים, שישבו שעות על שעות במקלטים וצפו נון-סטופ בטלביזיה? זה לא בשבילך לעשות בשבילם מאמץ? אולי גם בשביל אלה, עשרות אם לא מאות אלפים שנוסעים ברכבות ועוברים ביעף בתחנות. ממסכי הטלביזיה הקבועים בתקרות הם קולטים פה ושם חדשות. לשניות מועטות מתגבשים האנשים המתגודדים בקבוצות קטנות מול המסכים: "מה אמרו?", "מה אמרו?". גם הם חלק מהקהל ומהרייטינג של הערוץ בו אתה עובד. גם הם ראויים למאמץ של הכתב בצבאי. אתה הרי לא משדר רק בשביל הברנג'ה, מקבלי ההחלטות או ראשי צה"ל. גם בשביל כל אלה אתה משדר, וגם בשבילי.

קח דוגמא מכרמלה מנשה שעובדת קשה. כל השנה, לא רק בזמן מבצעים ופעולות. גם היא עולה לשידור כל הזמן. כל הזמן. פה ושם משמיעים שוב כתבות שלה שכבר שודרו. אבל רוב הזמן היא מביאה דברים חדשים. היא מקבלת מדובר צה"ל את אותם חומרים ונתונים שאתה מקבל. אבל כשאין חומר חדש היא הולכת ומוצאת אותו. היא מדברת עם חיילים ועם בני משפחותיהם, למשל. אלה גם אלה חלק מכוחותינו, מהמלחמה, מתמונת הקרב.

קח גם דוגמא מרוני דניאל, או שגם אתה נהנה ללעוג לו ולהגחיך אותו. רוני דניאל נראה ככתב צבאי שאוהב את עבודתו. לא את המלחמה, את עבודתו ככתב צבאי. רק תנו לו עוד ועוד, רק אל תגבילו אותו, לא בדקות שידור ולא במיקום גיאוגרפי. גם לו יש ביקורת ודעות, בדרך כלל הן ממש לא לטעמי. אבל הוא מביא אותן בצורה ברורה וישירה. לא מתפנקת, מתחנחנת, מתפנפנת.

אני מתנצלת אם העלבתי אותך או פגעתי בך. אתה, לעומת זאת, בפוזה המתפנקת הזו שלך, באווירת ה"לא מתחשק לי להתאמץ בשבילך" שהקרנת, העלבת אותי ופגעת בי.

פורסם ב 25 בינואר 2009 16:49 במדור שונות ומיוחדים | 10 תגובות | אפשרויות

אסקפיזם עכשיו: "עקרת בית, 49" וגם על "סטאר וורלד"

למי שאוהב לשקוע מידי פעם מול סרט קטן ונחמד שיעביר שעה וחצי בערך בנעימים, בלי אלימות מיוחדת, צחוקים פרועים או תמונות טורדות מנוחה, סתם סרט שכיף לראות בסיום היום, אני יכולה להמליץ לעיין ברשימת הסרטים של "הולמרק". פה ושם יש בהם פנינים של ממש.

פנינה אחת כזו ראיתי בשבוע שעבר. היה זה סרטה של ויקטוריה ווד: "עקרת בית, 49". סרט קטן ולא ממש חשוב על אישה בגיל העמידה המתקדם בעיר קטנה בימי מלחמת העולם השנייה, בימי ההפצצות הגרמניות. היא, בעלה, בניה המבוגרים, קרוביה, חברותיה מתמיד וחברותיה החדשות מארגון המתנדבות. לא עניינים משני חיים. לא פורצי דרך.

אלף סרטים מהסוג הזה קיימים בטלביזיה, והבריטים הם הטובים שבהם. עם עלילה חיצונית מינורית ופנימית גבוהת גלים, עם דיאלוגים רוויי לשון המעטה, עם דמויות סטריאוטיפיות למדי שאומרות דברים צפויים גם כן. אבל יש בהם, בסרטים הבריטיים האלה, תמיד, איזה משהו שמלווה עוד לפחות יום אחד שלם אחרי הצפייה.

תוסיפו לכל זה את הנעימות השורה בכל סרטיה של ויקטוריה ווד שגם כתבה את התסריט וגם מגלמת את הדמות המרכזית, את המשחק הבריטי המחולק כמעט שווה בשווה בין המילים הנאמרות בקול ואלה שלא, וגם בין התנועות ובין הבעות הפנים, את הליהוק המדויק, שורת השחקנים שלכל אורך הסרט הקטן הזה אינם נראים כשחקנים בו, אלא חיים בו את חייהם

את הסרט הקרינו בשבוע שעבר, אבל ההולמרק מקרין כל סרט בעשרות הקרנות חוזרות. לא תהייה בעיה למצוא אותו.

ואם באסקפיזם ובטלביזיה זרה עסקינן, איך זה שהורדת "סטאר וורלד" מהכבלים עוברת בלי פוצה פה ומצפצף? נכון שעכשיו לא תקופה טובה להגן על הערוץ הזה. רוב התוכניות והסדרות המוקרנות כרגע אינן משהו, לפחות לא לטעמי האישי. אבל זו ירידה עונתית, כמו שקורה בכל הערוצים מידי פעם. אחריה, יש לקוות (וליתר דיוק היה אפשר לקוות) שתחזורנה הטובות. הערוץ ירד, בלי העלאת ערוץ דובר אנגלית אחר תחתיו, כאילו כלום.

לא דובר פעם על חוק המונע מהחברות הגדולות לשנות חד צדדית את תנאי החוזים שהם חותמים עם המינויים?

פורסם ב 4 בינואר 2009 15:04 במדור יומן תרבות | 1 תגובות | אפשרויות

התענוגות הקטנים של החיים

יום רביעי. יום הסערה. יש לי פגישה די מוקדמת בתל אביב ולכן אני צריכה לעלות על רכבת בשעת הלחץ. מן הדברים שאני מנסה להמעיט ככל האפשר, אבל לא תמיד אפשר.

כצפוי, תחנת הרכבת של רחובות מלאה ודחוסה: השעה הדי מוקדמת (אם כי לא צריך להגזים, זה היה בשמונה, לא בשש בבוקר), חופשת חנוכה וגם הסערה. בימים כאלה אנשים רבים מאד, בחוכמה, בוחרים להשאיר את מכוניותיהם ולעלות על הרכבת.

עשרות רבות מאוד, אולי למעלה ממאה, מצטופפים על הרציף. רבים מאוד נוספים, ביניהם רוב הילדים, מצטופפים עוד יותר בפתח התחנה עצמה שם סגור וחמים (הרכבת החלה להפעיל חימום. גם בתחנות וגם ברכבת עצמה) וריח נעים של קפה ומאפה בחלל האוויר.

אני מרחיקה עד קצה הרציף כמעט. הפעם אפילו שם אני לא לבד. עשרים, אולי עשרים וחמישה כבר איש עומדים (לשבת אי אפשר כי בגלל הגשם הספסלים רטובים). ברמקול מוכרזת הרכבת והאנשים מתחילים לתכנן איפה כדאי לעמוד כדי להימצא ליד הדלת. היא מגיעה, וכבר דרך החלונות אפשר לראות שכל המקומות תפוסים.

ואז היא נעמדת מטר ממני. קופץ ממנה אחד הפקחים שאפילו זז צעד אחורנית ומאפשר לי לעלות. היא באמת עמוסה לעייפה. שלושת או ארבעת האנשים שעלו לפני מוצאים מקומות ואני מבחינה בעוד מקום פנוי אחד, אחרון, ומתיישבת בתחושת רווחה. זהו מקום שגם אילו הייתי עולה ראשונה לקרון ריק קרוב לוודאי שהייתי יושבת בו. בצד, בכיוון, במיקום שאני מעדיפה לבחור. והנה!

כבר אמרתי – התענוגות הקטנים של החיים.

אני פותחת את החוברת שהבאתי לקרוא, אבל מקשיבה כל הדרך לשיחת שלושת שכנותי למושב. עובדות של תחנות טיפת חלב באשקלון שמנתחות את דפי ההיערכות שקיבלו למצבי צבע אדום.

פורסם ב 25 בדצמבר 2008 09:58 במדור שונות ומיוחדים | 0 תגובות | אפשרויות

מישהו עורך את עורך חדשות החוץ בערוץ הראשון?

חדשות ערוץ 1 הראו אתמול כתבה שבלשון המעטה אפשר לתארה ב"מוזרה": במלאות 130 שנה להולדת הרודן הסובייטי יוזף סטאלין, ערכה קבוצת רוסים הפגנת געגועים לרודן ולתקופתו.

קצת ראינו את סטאלין בימיו הטובים, בהם נמקו מיליוני רוסים, יהודים רבים מאוד ביניהם, במחנות הגולאג או שקפאו מקור והומתו במכות במרתפי כלא לובליאנקה או שהוצאו להורג ביריות. הפרטים המיותרים האלה הוזכרו כמעט בדרך אגב ומהלכו של חרושצ'וב, הדה-סטאליניזציה, הוזכר בטון כמעט נוזף. אחר כך, אם אני זוכרת נכון, קצת מראות חורף במוסקווה, וגולת הכותרת: "ראיונות" מבוימים היטב עם כמה רוסים סטריאוטיפים בצורתם ועטופים היטב מפני הקור העז. צריך שליט חזק, הייתה הבשורה שעלתה מהם. יש באוויר געגועים לימים בהם עדיין לא חיו או שהיו צעירים מאוד (מבוגרים, זקנים, אבל איש מהם לא נראה מעל שמונים).

לקראת הסוף הוסר המסך: פוטין. בכמה אמירות כלליות שניסו מאוד להיות סובטיליות ומתוחכמות ועדינות כצריבת כפור צוין שהוא זה שפועל להחזרת תפארת ימי סטלין לרוסיה.

עד כאן הכתבה.

ואני שואלת: מה?? מה זה היה??

פוטין, האיש והאג'נדה הדיקטאטורית, האיש והק.ג.ב., האיש שסטאלין מהווה אצלו מודל לחיקוי ואנדרופוב היה בכלל החונך שלו הצליח להכניס לחדשות ערוץ 1 סרטון תעמולה לשלטון היחיד והחף ממגבלות הדמוקרטיה אותו הוא מתכנן לרוסיה. והסרטון נכנס כמו שהוא.

אז מה בדיוק עושה "עורך חדשות החוץ"? ואיפה עורך "מבט"? גם הוא לא שם לב לתוכן הכתבה? תפקידו של מי לבחון תכני כתבות זרות ומכלוליהן?

פורסם ב 22 בדצמבר 2008 09:14 במדור שונות ומיוחדים | 0 תגובות | אפשרויות

מן הספרים הסמויים מן העין - "המאה העשרים שלי, רסיסי זיכרונות" של בינה גרנצרסקה-קדרי

קשה להחליט מה גרם לרסיסי הזיכרונות האלה להיות כה ממגנטים. אולי עובדת היותה של המחברת היסטוריונית היודעת היטב את מלאכת הכתיבה העיונית. אולי עומק שורשיה בתרבות הפולנית ובשלל האידיאולוגיות שהתפשטו והתכווצו באירופה במאה העשרים. אולי אישיותה הנעימה אך החזקה כברזל ותקיפה כאיל מצור הבולטת מכל פיסקה, עמוד ופרק. אולי הרושם שהשיר "והעיקר לא לפחד כלל" נכתב עליה. משהו מכל אלה, ואולי הכול ביחד הפכו את הספר שכתבה לחשוב כל כך מבחינה היסטורית ומעניין כל כך לקריאה.

את סיפור כליאתה בעוון פעילות פוליטית, לדוגמה, אחת מרבות, (עמ' 96-207) לא יכול היה הטוב שבסופרים לחבר. נערה צעירה שמושלכת קודם לתא גדוש בנשים "לבושות למחצה", היא מציינת, המתעניינות אם כבר בדק אותה הרופא. זמן מה עובר עד שהיא מבינה שאלה זונות שנאספו מהרחוב. אחר כך היא מועברת לתא עם עוד כמה נשים אפורות כאפר "המחשבה הראשונה לעברה במוחי הייתה שעוד מעט גם אני אהיה כמו אפר". שנה הוחזקה בתא יחד עם הנשים האפורות האלה, "בדיעבד אוסיף משהו שייראה מוזר", היא מסכמת את השנה הזו, "אינני מצטערת כלל וכלל על השנה הזאת בכלא". את תאה חילקה עם חברת נשים מן העילית האינטלקטואלית של פולין באותם ימים. ישבו איתה פרופסוריות לחינוך, לספרות, למתמטיקה, להיסטוריה, נשות איגודי פועלים, תעשייה ופעילות חברתיות. כשהגיעה לכלא הייתה השכלתה בסיסית מאוד, וחברותיה לתא השלימו את לימודיה: "בזמן טיולינו בן חצי שעה כול יום בחצר . . . מאחורי צעדה פרופסור הלנה וייס, אשר בין ההערות מהסוג 'בינה, תרימי את הראש', 'תיישרי את הגב', לחשה לי לאוזני יסודות עיקריים של הספרות הפולנית של הרנסנס". מן השנה הזו בכלא יצאה לא רק משכילה יותר אלא גם בעלת הכרה ומודעות עמוקה לחברה, לעוולות, למאבקים. עד כמה שאנסה, לא אצליח להביא את דבריה ולתארם ביופי הנקי בו היא מתארת אותם.

המחברת שייכת לקבוצה חדורת אידיאולוגיה שאותה הייתה מוכנה ליישם בחיי היום יום שלה. היא עבדה שנים ארוכות ורבות כפועלת תעשייה פשוטה, על קו ייצור. היא השתתפה בהפגנות ובשביתות, חטפה מכות, נמלטה בעור שיניה מפורעים ושוטרים. אחר כך פנתה ללימודים,לכתיבה ולמחקר. ערב עלייתם ארצה הצליחה להערים על הצנזורה הקפדנית בה בדקו את מיטלטלי משפחתה, ולהכניס בין החפצים הלא רבים שהותר להם להוציא עימם את חומרי הגלם של מחקריה ואת עבודת המאסטר והדוקטורט שלה. בין לבין ברחה עם התקדמות מלחמת העולם השנייה מפולין לבריה"מ, שרדה גם שם, חזרה לפולין, הקימה משפחה, בנתה לעצמה חיים לתפארת. עלייתה ארצה הייתה כרוכה בין היתר במשבר אידיאולוגי חריף. גם עליו התגברה, מה גם ש"כעת, בערוב ימי", היא כותבת בסיום הקטע המתאר את שברונו של אביה בתקופת מאסרה, "אני עומדת אל מול עפרו של אבי, שלא זכה לקבר ישראל, כדי להגיד לו בצער רב, שכל האידיאולוגיה שהאמנתי בה לא הייתה שווה דמעה אחת שלו" (106).

היה כל כך נעים להיפגש עם האוטוביוגרפיה רחבת ההיקף הזו. היא מגלמת ומדגימה את כל הטוב והחשוב בכתיבת זיכרונות. אני מנסה ומשתדלת, ועדיין לא מצליחה לעלות לרמת הטקסט בספר הנפלא הזה. אי אפשר גם בסקירה לא ארוכה להזכיר את כל תחנות חייה של המחברת, הן המשפחתיות והאישיות והן הפוליטיות והציבוריות. אני יכולה רק להפנות את תשומת הלב אליו, ולהמליץ עליו לכל אלה שאוהבים אוטוביוגראפיות או ספרי עיון מעולים בכלל ולאלה שמתעניינים בתקופה ובאירועים.

(בינה גרנצרסקה-קדרי: המאה ועשרים שלי, רסיסי זיכרונות. הוצאת מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 308 עמודים.

פורסם ב 15 בדצמבר 2008 15:01 במדור ביקורות ספרים אישיים | 0 תגובות | אפשרויות

על הסרט "למות מלווייה" וגם עצה לציפי לבני

כל פעם שדרמה או קומדיה בריטית או אירופאית מגיעים לספריית הדי.וי.די הסמוכה למקום מגורי אני מקפידה לקחת. זו דרכי לעודד את הבעלים להמשיך ולהשיג סרטים כאלה, בניגוד למה שבדרך נמצא בספרייה ההולכת ומידרדרת הזו. משום מה הם נמצאים תמיד בכוננית צדדית תחת הכותרת "זרים", כאילו סרטי האקשן, הקומדיות הרומנטיות ההוליבודיות המטומטמות, סרטי האימה והסרטים הפורנוגראפיים הם "משלנו".

השבוע מצאתי שם סרט בשם "למות מלוויה" (Death at a Funeral). קומדיה בריטית על משפחה המתכנסת להלוויית אב המשפחה, וכמו שמבטיח הטקסט בגב הקופסא – כל מיני סודות מתגלים ובלה בלה בלה כזה. כלומר – ברור שהסרט שייך לקו של סרטים שכבר נכתבו, הופקו, שוחקו והוצגו בכמה וכמה ווריאציות בכמה וכמה שפות. בכל זאת לקחתי. אני הרי רוצה להראות שיש תנועה גם בסרטים האלה.

אז אב המשפחה מת. המשפחה מתכנסת. כולל הבן שהתרחק והבן המסור והטוב ואשתו האוהבת ונאמנה אך ביקורתית, כולל כל מיני קרובים מופרעים ומופרעים למחצה, כולל דמות או שתים מעט אקסצנטריות, כולל האלמנה הממררת גם בבכי וגם את חיי הסובבים אותה, כולל הקרוב החרמן שרק רוצה להתחיל עם בנות המשפחה הנאוות ששחור כל כך מתאים להן – הכול כלול.

הצרפתים היו עושים מזה מטעמים של ממש עם ניחוח ארוטי ואווירת חישקוקים, עם דבורים מזמזמות מעל פרחים ועם צעירים חטובים המקפלים בתנועות ארוטיות את שרוולי חולצותיהם. האמריקאים היו מכניסים שיחות נפש רדודות ולעומת זאת אינסופיות. הספרדים היו מצעידים שורת בחורות יפיפיות וצעירים עזי מבט ולא מגולחים שהיו מתגלים כמאהבותיו, אחיו, אחיותיו או ילדיו הלא ידועים של המנוח.

הבריטים ליהקו שחקנים לא כל כך יפים, כללו טקסטים והתפתחות עלילה צפויים עד בנאליים, ניסו לשלב הומור כמו אורח מביך המתעקש לספר בדיחות עם זקן (זה קורה להם כל פעם כשהם זונחים את הומור האנדרסטייטמנט ומנסים את כוחם במגרש ההומור הבוטה). אבל אצלם בכל זאת הכול עומד על מדרגה אחת גבוהה יותר. השחקנים הבריטיים דוגלים ככל הנראה בשיטת סטניסלבסקי. אין אצלם תפקידים קטנים. כל דמות, משנית או שלישונית או שולית ככל שתהייה, כל שחקן עליו עוברת המצלמה לכאורה בהיסח הדעת לכמה שברירי שנייה, כולל אלה שעומדים כקהל רקע– כולם משחקים את תפקידם באילו הם השחקנים הראשים המחזיקים את הסרט על כתפיהם, כאילו הסצנה הקצרצרה הזו, שבריר השנייה בו עוברת המצלמה על פניהם, הם שיכריעו את גורל הסרט. השחקנים המרכזיים אומנם מציגים את מגוון המניירות שלהם, אבל דמותם הם נכנסים בהזדהות מלאה. גם אלה שאני מזהה מדרמות וסדרות וסרטים אחרים – אחת ההנאות הגדולות בצפייה בסרטים כאלה – משולבים בסרט עם הדמות שהם מגלמים עד שמתקבל הרושם שכל אחד מגלם את עצמו. אין חיפוף ואין רשלנות. אין אווירת חלטורה או "שופוני".

כל מי שמרכיבים אלה עושים לו את זה, כמוני, יכול ליהנות מהדרמה הקטנה והבלתי מזיקה הזו.

מאז אמרה אגי משעול מה שאמרה על השיר "עוגה, עוגה, עוגה במעגל נחוגה" ועל מצבנו הקיומי הבא בו לידי ביטוי, אני לא מפסיקה למצוא הוכחות לצדקת דבריה (בפוסט הזה: http://www.notes.co.il/shulamit/49349.asp, האחד לפני אחרון, הרחבתי על כך).

והנה, לפני כמה זמן שמעתי את ציפי לבני מנסה למיין היטב את מילותיה כשנשאלה על מצבה ומצב מפלגתה בסקרים. דיברו על עליות, על ירידות ועל שינויים בדעת הקהל. ניסו קצת להלחיץ אותה והיא לא נלחצה. אבל היה ברור שהיא מחשבת היטב כל מילה שיוצאת מפיה.

וזו עצתי לה: במקום לבחור ולברור מילים במאמצים ניכרים כאלה, למה שלא תצטטי את "שיר הנדנדה" של פניה ברגשטיין:

"נדנדה עלה עולה

ואני גדולה גדולה

נדנדה ירוד יורדת

ואינני מפחדת"

וכל אחד, גם המראיין, היה מבין בדיוק למה את מתכוונת.

פורסם ב 6 בדצמבר 2008 18:55 במדור שונות ומיוחדים | 2 תגובות | אפשרויות

למה ענת לא מצאה את עצמה בהודו?

ענת, זו שאני דודה שלה, נסעה להודו. פעמים אחדות במהלך הטיול שלחה מיילים למשפחה, לחברים, לדודה. אני מניחה שאת העסיסיים יותר שלחה לקבוצה מצומצמת וממוקדת יותר, אבל מאוד נהניתי מאלה בהם שיתפה אותי. אחד מהם נכתב ונשלח ממש ערב חזרתה והוא לדעתי, יוצא מן הכלל, ולא רק בגלל שאני-זוכרת-מתי-היא-נולדה-ואיך-הקטנטונת-הזו-יודעת-לכתוב-כל-כך-יפה. הוא ממש מוצלח.

נו,, טוב, נכון שהקטנטונת הזו עברה אותי בגובה, אבל אני עוד זוכרת כשהייתי מתנמכת כדי לדבר איתה, ושומרת בקפדנות על כמה תמונות שמעידות על כך. ונכון גם שהיא סטודנטית, אבל אני היא זו שלימדה אותה איך עושה דג.

קיבלתי את רשותה, והנה הוא:

אומרים שאנשים נוסעים להודו כדי לחפש את עצמם. אני נסעתי כי זה היה זול והכרטיס היה נגיש, אבל בכל זאת- בואו נזרום עם זה...

ישבתי לי וחשבתי על החודש וחצי האחרונים פה בארץ הרחוקה, ובחנתי את האופציות של החיפוש העצמי.

אז הנה לכם רשימה של מקומות שהייתי בהם, ודברים שיצא לי "להיות" והאם כדאי להמשיך לעסוק בזה.

יש לציין שהכל אמיתי לחלוטין...

דלהי:

א. התפקיד: נהגת אופניים-ריקשה

הסבר: ביום הראשון שהגעתי לדלהי, לקחנו אני וכמה חבר'ה מהטיסה ריקשה שכזו והחלטתי לנסות את כישורי בנהיגה.. בפועל זה נחל כישלון מוחץ ונתקעתי ביותר מידי פרות בדרך.

האם כדאי: אין סיכוי שאני אצליח להתמודד עם התנועה וצורת הנהיגה בהודו בכלל, בדלהי בפרט ובמיין בזאר בפרט בפרט, אז- לא.

ב. התפקיד: ניצבת לבנה בסרט בוליווד

הסבר: "לוכד ניצבים" פנה אלי עוד באותו יום ההגעה להודו ואמר שהם מצלמים סרט בוליוודי פה בדלהי, ושהם צריכים ניצבים לבנים לאיזו סצנה.

האם כדאי: בפועל נאלצתי לסרב כי לא ידעתי עדיין מה יהיו התוכניות שלי להמשך.. מבאס.

עמק פרבאטי:

התפקיד: א. גירוש עכברושים

הסבר: באמצע הלילה השני בכפר שנקרא קירגנגה, משהו העיר אותנו. אני מניחה שכבר ניחשתם- אלה היו הרעשים המעצבנים האלה של עכברושים. מישהו היה צריך לעשות את הצעד ולהבריח אותם איכשהו אל מחוץ לחדר.

האם כדאי: אין סיכוי שאני עושה את זה שוב!

דרמסאלה:

התפקיד: מרואיינת לטלויזיה ההודית

הסבר: בעודי יושבת עם חברי ניגשו אלי כמה מקומיים עם מצלמה גדולה ומקרופונים. הם הציגו את עצמם מאיזה ערוץ בטלויזיה ושאלו אם הם יכולים לשאול אותי כמה שאלות, בתור היותי ישראלית שמטיילת בהודו.

האם כדאי: למה לא? מיד הושיבו אותי ושמו לי מקרופון קטן כזה על החולצה ומטר שאלות החל: למה באים לטייל דווקא בהודו? מה זה בית חב"ד? האם נשארו אנשים בישראל- או שכולם פה בהודו? וכו'..

רישיקש:

התפקיד: לעסוק ביוגה

הסבר: מידי בוקר היום נפתח בתרגול של משהו כמו שעה של אסאנות של מה שנקרא "האטה יוגה". זו הרי בכל זאת רישיקש- בירת היוגה.

האם כדאי: כדי באמת להתקדם בתחום צריך לתרגל לפחות 8 שעות ביום. כנראה שזה לא הולך עם פול טיים סטודנט בפקולטה להנדסה...

אגרה:

התפקיד: להיות "החברה הישראלית" של המוכר האיראני.

הסבר: לא, זה לא צחוק. המוכר האיראני באיזו חנות מזכרות אמר לי שיש לו חברות מכל העולם, אבל מישראל אין לו. הוא הציע לשלם לי על הכרטיס חזרה לארץ שאני אפסיד מזה ואת המשך התואר שאני לא אסיים אם אני אשאר בהודו. הוא שלף מחשבון והתחיל לבדוק מה הנזק...

האם כדאי: כל מילה מיותרת.

ראג'סטן:

התפקיד: ליישב את המדבר

הסבר: רג'סטן ברובה היא איזור מדברי (פושקאר לדוגמא). אילולא אנו התיירים, לא נראה לי שהיה שם יותר מידי..

האם כדאי: מספיק לי ליישב את הנגב...

השורה התחתונה: לא, כנראה שלא הצלחתי למצוא את עצמי בהודו. אולי זה בגלל שהתשובה נמצאת בישראל. אני יודעת מה אני: אני סטודנטית שנה ג' להנדסת תעשייה וניהול שמתחילה את הסמסטר באיחור של שבוע...

אם הגעתם עד לפה- סחטיין עליכם!

פורסם ב 23 בנובמבר 2008 09:47 במדור שונות ומיוחדים | 1 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.