מה אכפת לרב הראשי של ונציה מתפילותיהם של הנוצרים?
הצילום הזה קשור לפוסט רק בעקיפין: זוהי "עין האלוהים" כפי שצולמה ע"י טלסקופ החלל "האבל". מובא כאן באדיבות נאס"א
אם חשבתם שרק אנשי ארץ עסוקים בשאלה "של מי יותר גדול", בווריאציה כזו או אחרת, הנה מגיעה שערוריה חדשה הישר משני בתי מדרש מרכזיים: הוותיקן והרבנות באיטליה. מתברר כי היהודים החרדים מרגישים מקופחים מאוד מתפילה מסויימת שנושאים הנוצרים המאמינים, ובה הם נושאים עיניהם בתחינה השמיימה ומבקשים מאלוהים לשמור על היהודים (ועל הדרך גם להראות להם את הדרך, לזרועותיו של ישוע הצלוב).
בקרב הזה, של "מי יותר חשוב", נחשפת בחלקה מערכת הכוחות בין הצדדים. לא יהיה זה מוטעה לחשוב שההתבטאות של היהודים בעניין, והאופן שבו היא משתקפת בשיח שהם מחוללים בנושא, מסגירה את עמדת הנחיתות שבבסיס המאבק. שהרי מה אכפת לנו, העם הנבחר וגו', מתפילותיהם הריקות ממילא של הילדים האיטלקים הקטנים, רגע לפני שהם הולכים לישון (לא לפני שיבקשו מאותו אל חנון ורחום להרחיק מהם את חרקי המיטה העוקצניים). מדוע הרב הראשי של ונציה מטריח עצמו לכתוב מאמר נוקב ב"פופולי", על תפילה שלא נחשבת בעיניו?
או שאולי היא כן נחשבת?
***
כדי להסביר את התגובה של הרבנים, אני מציע מסגרת תיאורטית מסוימת שלקוחה היישר ממחקר התרבות. רבים רבים עסקו בשאלת הדתות ותפקידן בחברה. אני מודה שאין זה תחום העיסוק או ההתעניינות המרכזי שלי, אבל בכל זאת מצאתי לי הסבר אחד שמספק הסבר גם לכוחן של הדתות וגם לאופן שבו הן מתנהלות: זו פשוט שיטה, מוכחת ומוצלחת, ליצירה, הנחלה ושימור של הביטוס (ד"ש לבורדייה בדרך לוויקיפדיה). ההסבר הזה, שמקפל בתוכו ים מושגים ותופעות סוציולוגיות, יכול לפרש עבורנו את התנ"ך בדרך אחרת לגמרי, ולתת תשובות לשאלות ישנות כמו גם חדשות.
הדת היא כוח מארגן, מערכת שלמה שמקיימת הירארכיה ומייצרת 'תגי מחיר' לאובייקטים בשדה: התנהגות א' תעלה את ערכו של האדם המבצע, התנהגות ב' תשלח אותו לסקילה באבנים. לא מפתיע לגלות שדרך א' היא ייחודית, מייחדת ומבדלת, בעוד שדרך ב' היא פחות או יותר כל מה שה"אחרים" עשו באותה תקופה. כמו הרבה הביטוסים, גם זה שנגזר הישר מ"הוראות ההפעלה" (התנ"ך, ובפרט חלקים דידקטיים-מנחים ממנו), גם בתוך זה 'שלנו' נמצא אלמנטים שלקוחים מהביטוסים/רפרטוארים אחרים שהיו זמינים ליזמים. ההבדל הוא בשינויים הקטנים, במה שסוציולוגים מכנים "הווריאנטים", על אותה הפעולה. ברית המילה, למשל, אינה המצאה שלנו, אבל הווריאנט היהודי הוא יוצא דופן - במידת השליטה שלו בשדה, בחשיבות המיוחסת לו, בהון הסימבולי (השלילי) המוצמד לכל מי שחורג ממנו, בטקסיות שלו, ועוד.
כך שהדת היא אוסף של פרקטיקות מבדלות, שיש לה מנגנונים ומוסדות ארוכי זרועות, שמתחילים פחות או יותר במקום שבו מתחילה ההיסטוריה האנושית כפי שאנו מכירים/תופשים אותה. בעיניי, זה ההסבר הפשוט ביותר, ולכן הוא גם כנראה הנכון.
***
ובחזרה לאותה תגובה מוזרה. מדוע הרב (והקהילה היהודית כולה) הזדעזע עד עמקי נשמתו היהודית מכך שהוותיקן הגמיש את התפילה, הסיר ממנה מרכיבים אנטי יהודיים מובהקים, אך כלל תחינה לאל בכדי שיחזיר אותם לדרכיו הטובות? "האפיפיור ביטל הישגי 50 שנות דיאלוג בין-דתי", מצוטט הרב (בתרגום מ-ynet), והוא צודק, אם כי מנקודה שונה לגמרי.
המגע בין התרבויות השונות הוא בלתי-אפשרי, ועם הזמן יש תהליך של השפעה הדדית. יש חוקרים שישמחו לספר לכם איך הדתות, כולן, נולדו מאיזשהו בליל של מגעים שברבות השנים התייחד והפך ל"אוטונומי". כולנו יודעים שהיהדות היא האמא של הנצרות, וגם בעניין האיסלאם יש הסכמה גורפת על כך שיש לנו קרבה משפחתית לא כל כך רחוקה. אם נחפש רחוק יותר, נוכל למצוא שרידים עתיקים לדתות אחרות גם אצלנו, משום - וזו כפירה אז הקריאה מכאן והלאה היא על אחריותכם הבלעדית - גם אנחנו לא ממש המצאנו את הגלגל. נקודת המוצא היא שיש מגע בין תרבויות.
לפעמים נעשה נסיון מובנה בטקסט לצמצם את המגע הזה ככל האפשר. מכאן מגיעות כל מלחמות הדת, שהן העקובות והקשות ביותר בהיסטוריה שלנו. לכל דת יש אלמנט מסויים של הדחקת והרחקת האחר, וחלקן אפילו עשו מזה קריירה שלמה. אבל המלחמות האלו לא תמיד מצליחות, ובעולם מודרני, המגעים בין התרבויות מחלחלים מהר-מהר, ובחלק מהמקרים גורמים לאלו שאוחזים בכוח להרגיש שהם מאבדים את השליטה. ה"התבוללות" היא תופעה אחת, אבל גם בקרב אלו שנותרו מאמינים שלמים, נוצרת עם הזמן התבדלות אחרת, שנגזרת מהמקום והזמן. כך הקהילה היהודית באיטליה שונה לחלוטין מזו של צרפת, למרות המרחק הגיאוגרפי הזניח יחסית, והעובדה ששתיהן קוראות את אותו "ספר הדרכה לחיים". העקרונות היסודיים זהים, הקצוות משתנים מרפרטואר לרפרטואר, מהביטוס להביטוס. בחלק מהמקומות, קהילות שגרות בסמוך, אפילו לא מבינות את המסמנים האחת של השנייה: ביגוד שרלוונטי לאחת לא יהיה רלוונטי לאחרת, נוהג מסוים (למשל: איך קוברים את המתים, או איך עורכים טקס חתונה) עשוי להיראות זר לחלוטין, למרות שהבסיס שלו זהה.
צודק הרב הראשי של ונציה, כשהוא אומר שמדובר ב"דיאלוג בין דתי". רק שהוא פספס את מה שהוותיקן ניסה לשדר: אנחנו עדיין שולטים על הרפרטואר שלנו, אולי קצת פחות מבעבר, אבל בנחישות לא פחותה. הוותיקן נכון היה לשנות את הטקסט בחלקו, מה שמעיד על שינוי הרפרטואר וההביטוס. האדמה נשמטת תחת הרגליים, אבל לא תחת רגליו של כבוד הרב - אלא דווקא תחת רגליה של הכנסייה. אם הוא יואיל בטובו ללמוד ולהבין, אולי הוא יפנים את העובדה שבקרב הזה היהדות ניצחה, ובגדול: הושג שינוי משמעותי של תפילה פורמלית, מהמוסד הכי חשוב ומרכזי של הדת המאורגנת הנוצרית. במקום להתעסק בקטנות (שהן ממילא חסרות טעם, שהרי מה חשיבותה של תפילה נוצרית בעיני מי ששולל אותם מכל וכל ככופרים?), הרב צריך היה לראות את התמונה הכוללת - את השדה הסוציולוגי, אולי - כדי להבין עד כמה ההתבטאות שלו נכונה, ובו בזמן מוטעית לגמרי.
פורסם ב 14 בינואר 2009 04:42 במדור לחשוב על זה | 11 תגובות | אפשרויות
הַצְּלָלִים שֶׁלָּנוּ עוֹשִׂים אָהֲבָה בְּלִי קוֹל
כשאנחנו הולכים ביחד ברחוב
אני לא יכול שלא לחייך כשהצל שלך
מכסה את זה שלי.
זה מזכיר לי את הלילה, בו החושך
משכיב את הצללים שלנו לישון.
וגם את המבחן הפסיכומטרי,
שבו מחשבים לריק שטחים חופפים
(למרות שעלי מראש להודות
שאף פעם לא באמת הבנתי מה יש להם במשותף)
ביני לבין עצמי, אני לא יכול שלא
לתהות
אם כל זה בעצם לא תרגיל מתמטי
איזו פונקציה נסתרת
או אלגוריתם מסובך במיוחד
שסופו בכינוס איברים
במציאת מכנה משותף
באיתור הקווים המשיקים
ובקריסה, זה לתוך זה,
כמו אינסוף שמתערבל לתוך הכלום,
בנקודה סינגולרית שבה
הצל שלך הוא הצל שלי
והצל שלי הוא הצל שלך.
וכל זה בלי להכניס בחשבון
מרכיבים פתלתלים עוד יותר כמו עוצמת השמש
או בור בכביש
או נערה יפה על אופניים
או הומלס מאיים במעיל קרוע ושיניים רקובות
שיגרום לנו לעבור לצד המוסתר של הרחוב,
במקום שבו הצללים שלנו כבר אינם ורק עצים גדולים ונשירים מטילים עלינו את אפלוליותם.
אני לא יכול שלא להרהר,
בנוסחה המתמטית המדויקת שבטח פועמת בך עכשיו
או בזרם החשמלי שעובר לי במוח בכל רגע שבו
אני רואה אותך מחייך אלי
או אומר לי אני אוהב
או סתם הולך לצידי, בטיול של שעת דמדומים
ואני מתבונן בך ובצל שלך
מתמזגים לאט לאט בתוכי.
ובתוך כל הרגשות האלו,
שאולי יש להן מילה אבל אין להן הסבר,
אני מרגיש לראשונה סיפוק על כך שלמרות הכל
נשארתי בחור חולמני ומהורהר, אבל בכל זאת גם קצת ריאלי.
(תרגיל בשליפה אסוציאטיבית).
פורסם ב 6 בינואר 2009 04:29 במדור בבליותרפיה | 5 תגובות | אפשרויות
אחותי, את לא מעודכנת (או: לאן נעלמתי?)
חמש סיבות שאני נותן לעצמי בכל פעם שעולה בי התהיה מדוע אני אף פעם לא מצליח לעדכן את הבלוג: א. זה נורא לא נוח הזיגזגים בין הדפדפן הרגיל שלי, לבין האקספלורר שהממשק כאן מחייב. ב. אין לי זמן. ג. גם כשיש לי זמן, לא תמיד יש לי את המוּזה. ד. יש כ"כ הרבה כותבים מוכשרים כאן, שאומרים כ"כ הרבה דברים חשובים, איכשהו נראה לי שהפוסטים היותר קלילים שלי ("כך תבשלי עוגת גזר עם וניל") לא מספיק ראויים. ה. במסגרת הזמן המאוד מצומצם שיש לי, אני מעדיף לרכז את מאמצי הכתיבה במאמרים/כתבות. מהראשונים אני מקבל עושר אקדמי, מהשניות אני קונה במכולת. גם הכשלים הטכניים האחרים, כמו אלו שגרמו לי לנסות לפרסם את הפוסט הזה כבר 3 פעמים בלי הצלחה (זו הפעם הרביעית, מקווה לא לעדכן את השורה הזו שוב), אבל האמת היא שהמציאות טיפה יותר מורכבת.
אני? בלוגר!?
התווית "בלוגר" מוצמדת היום, הרבה יותר מדי בקלות לדעתי, לאנשים שכותבים באינטרנט. המושג הורחב ויצא מגבולותיו המקוריים, ומעתה גם מנהלי אתרי תוכן מרשימים ומקצועיים מכונים לא פעם "בלוגרים" בטעות. גם תבחין הפלטפורמה, קרי הסביבה שבה האדם כותב, כבר לא כ"כ מספיק כדי לקבוע אם האדם הוא בלוגר או לא. בלוגים חדשותיים עושים עבודה לא פחות חשובה וטובה ממקורות תקשורת 'פורמליים' ו'ממוסדים'. ביני לבין עצמי אני לא יכול שלא לתהות האם הבלוגים האלו, בעצם, אינם בעצם מקורות תקשורת סופר-ממוסדים וסופר-פורמליים, רק בדרך שונה לגמרי.
יצא לי להיחשף קצת, לאחרונה, למושגים ותהליכים של בניית זהות (מקצועית) וסטטוס, ומיד נסחפתי לשאול את עצמי שאלות מאוד מהותיות בנוגע לתפקיד של הסטטוס בהרחקה שלי עצמי מהבלוג הזה, כאן. אני מקשר את המושג "בלוגר" למשהו שלילי, והרגשתי לא בנוח כשהוצגתי ככזה בכתבה ב"לאשה" לפני מספר חודשים בהקשר של הטור שכתבתי במשך כשלוש שנים ב-ynet יחסים. אני? בלוגר? הסטטוס המקצועי שלי, ולו בעיני עצמי, ספג פגיעה. באיזשהו מקום, קשה להודות אבל הרגשתי סוג של דאון-גרייד. למדתי עיתונות, ערכתי במשך שנים, הקמתי גוף תקשורת, לימדתי תקשורת, אני עוסק במחקר תקשורת. אני, בלוגר?
ומצד שני, אי אפשר לפספס את הצד החיובי של העניין. להיות בלוגר (פעיל?) זה להיות חלק מקבוצה גדולה, בחלקה מכובדת מאוד, של כותבים שאני אוהב, מעריך, מעריץ, שונא וקורא בלהט וכו'. זו מועדון שבו אני שמח להיות חבר, גם אם כניסת ה-VIP פרוצה לכל טיפשטותניקרציה שמסתובב/ת ברשת.
כשהעבודה שותה לך ת'חיים מהווריד
תשמעו, לחץ הזמן הוא אמיתי. זה התחיל כשעברתי מ-ynet לקשת, לצורך הקמת אתר מקו. עוד אכתוב מתישהו על החוויות המרתקות והשיעורים המאלפים שקיבלתי שם, אבל כרגע די להזכיר שהשנה וחצי האלו נראו לי כמו גיהנום מתמשך שבסופו מצאתי את עצמי, מיסטר אנרג'ייזר בימים כתיקונם, מותש, תשוש וחסר כל רצון לקיים איזשהו דיאלוג עם העולם. כשה"קריירה" ניזונה לך ישירות מהווריד, והמציאות עושה לך סאקשן לנשמה, אתה מוצא את עצמך מהר מאוד נטול כל יצירתיות. זה מה שקרה לי. הסוף היה צפוי: התמוטטתי, חזרתי, התמוטטתי שוב, חזרתי, ובפעם השלישית כשההתמוטטות התקרבה הבנתי שאני והחבר'ה ניאלץ ליזום את שיחת "יחסינו לאן". למזלי החבר'ה חזו בקטסטרופה שנקראת "אני בקשת" מתרחשת לנגד עיניהם, והואילו בטובם לפתור ולפטור אותי מהזוועה המתמשכת.
משם יצאתי לאוניברסיטה, ומאז החיים פשוט מבהיקים מאושר. באמת באמת.
יש לי המון תיאוריות בדבר השנתיים האחרונות, שהובילו אותי במסע טראומטי משהו אך מאוד מחכים ומלמד, מהמקום הנפלא והכייפי שהיה לי ב-ynet, אל חיקה החמים של האקדמיה. הספקתי לעשות כמה דברים נחמדים בדרך, הכרתי אנשים מעולים ונוראים, נחשפתי לאנשי המקצוע הטובים ביותר - והגרועים ביותר - שאתם יכולים לעלות על דעתכם. איכשהו, בתוך הטירוף הזה, הצלחתי להוריד מעצמי את הזוועה שנקראת "משכנתא", לגבש בקלילות תיזה ולהתחיל את המסע אל הדוקטורט, מה שהיה נתיב מילוט מעולה בתקופה שבה נותרתי חסר כוחות ובלי שום רצון להתחיל מחדש במקום אחר.
עכשיו, למרות המבחנים ולמרות הלחץ ולמרות שאלוהים יודעת שעדיף שאעביר את שעות הלילה האלו בשינה/לימודים, פתאום אני מוצא את עצמי ניגש לבלוג שלי ומתבייש נורא על מה שקורה כאן. אולי זה תחילתו של הסוף, סוף המחסום היצירתי הזה שהתיישב לי על העורקים וסתם לי את המוח בחודשים האחרונים. פתאום אני מרגיש שההיפראקטיביות חוזרת בשיא המרץ (ובניגוד לאחרים, אני רואה בזה ברכה גדולה). פתאום בא לי לכתוב. פתאום, בשבוע אחד, כתבתי חמישה טקסטים שונים, שמהם אחד חביב עלי במיוחד - משהו שלא קרה הרבה זמן. האושר והיצירתיות ירדו לעולם יד ביד, ככה גיליתי. לפחות כשזה מגיע אלי, הם משלימים זו את זה ופורחים יחד. כשאלוהימה משכה את הפלאג ושיחררה אותי ממכונת החיים שהחזיקה, רק בקושי, את שרידי העצמי שלי, נאלצתי לנשום בכוחות עצמי. וכמו בפעם המחורבנת ההיא שירדתי מהמיטה בבית החולים אחרי ניתוח קשה, כאב לי נורא ועשיתי שלולית גדולה של דם מתחתי - אבל הייתי הכי מאושר בעולם.
אז הנני כאן, כמו שאומר הגאון, ואני מקווה שניצני החשק האלו מסמלים, באמת, את החזרה האמיתית של האני האובד. כל כך הרבה מילים, רק כדי לומר שהתגעגעתי. אליכם, כמובן, אבל בלי להעליב, בעיקר לעצמי.
פורסם ב 2 בינואר 2009 16:56 במדור באופן אישי | 4 תגובות | אפשרויות
האח הגדול באמת
הצלחתו של ריאליטי תלויה, בראש ובראשונה, באופן שבו הוא מצליח להתמקם בחיי היומיום של בני האדם, בין אם בפרקטיקות הדורשות שינוי (כמו ארגון מחדש של סדר היום בהתאם למועדי ושעות השידור), ובין אם בנושאי השיחה שלהם. ברמה הסוציולוגית, אפשר לזהות בקלות שמדובר בתופעה תרבותית. אבל לפני שאנחנו שואלים את עצמנו שאלות בנוסח מה עושה 'האח הגדול' לחברה הישראלית, מוטב לנו להרהר בשאלה איך הוא מצליח לעשות את זה. במילים אחרות: איך קרה שתוכנית טלוויזיה אחת, חסרת כל אמירה אמיתית או עניין ממשי, הצליחה ללכוד את כולנו ברשתה.
בישראל, מדינה קטנה עם מעט מאוד אמצעי תקשורת דומיננטיים, קשה לברוח מ"האח הגדול". כבר היו שהגדירו את ערוץ 2 כ"מדורת שבט", אותו מקום שבו התיישבו אבותינו הקדמונים ושוחחו על ענייני היום, החליפו חוויות ומידע. אבל השידור בערוץ מרכזי, בפריים טיים, הוא רק נקודת הזינוק. תוכניות רבות היו במקום הזה, וכשלו בניסיון לחדור אל השיח. אז מה בכל זאת גורם לתוכנית להצליח?
לא מן הנמנע שהאסקפיזם הוא זה שדוחף אותנו לזרועותיו של "האח הגדול". המשבר הכלכלי, הברדק הפוליטי, כאב הראש המדיני, כל אלו גורמים ליותר ויותר אנשים להרים את השלט ולזפזפ למקום שבו המציאות נעצרת. למקום שבו כללי המשחק משתנים, וה"מצב" כבר בכלל לא קיים או לפחות לא מורגש מדי. דיירי הווילה מנותקים מהעולם, והצופים העוקבים אחריהם בדריכות מרגישים, בין אם באופן מודע ובין אם לאו, שהם בורחים ביחד איתם. בעולם שבו כלכלה קורסת, סימני שאלה גדולים מרחפים מעל וסוגיות משמעותיות דורשות הכרעה, הכי פשוט לעצום את העיניים ולקוות שיבוא אח גדול כזה, יתקע אותנו בווילה עם כמה כוּסיות ומלא בירה, ויתן לנו קצת שקט מהכל.
כשאורוול כתב את 1984 (יצירה שבאופן מזוויע נתנה השראה לרעיון "האח הגדול"), הוא תיאר מציאות המנוגדת לחלוטין לאוטופיה המצטיירת ממבט ראשון באותה חברה מוּסדרת ומפוקחת. החברה שמתאר אורוול היא חברה שבה תהליכי דיכוי קשים, מנגנונים מורכבים של שליטה ופיקוח, ובעיקר מבנה כוח שבו השולט על השפה, התקשורת, המסרים – הוא היוצר את המציאות בעבור כל האחרים.
לפקח ולהעניש
אבל כולנו כבר יודעים שאוטופיה היא לא יותר מאשר אידיאל נשגב שמתפוצץ לנו (כמו גם ליושבי העולם המסוייט של אורוול) בפרצוף. פוקו התייחס לשאלת האוטופיות בהרחבה בכתביו, ולאחר שהבין את אופייה החמקמק, הוא ביצע תפנית חדה לכיוון השני – למנגנוני הפיקוח והענישה. הוא פיתח את מושג ה"פנאופטיקון", מרחב שבו שורר פיקוח מוחלט והדוק, כמו לדוגמה זה של בתי הכלא - המשמש כפונקציה חברתית של שליטה וענישה.
ל"אח הגדול" יש הרבה מהמאפיינים שפוקו נתן לאותו מרחב הטרוטופי, בית כלא של החברה: זהו מקום מפוקח הנמצא תחת מעקב מצלמות (ואנשי הפקה) 24 שעות ביממה. שערי הכניסה והיציאה אליו וממנו מוסדרים ומפוקחים היטב, ויש בו תהליך ברור של מרוּת ושל שליטה. אבל מי הם האסירים? האם אלו רק יושבי הווילה, המשתתפים בתוכנית? התשובה, כמו ב-1984, הרבה יותר מורכבת.
בדבר אחד אין ספק: המשתתפים בתוכנית הם אסירים, מרצון, במרחב פיזי ומנטלי של שליטה. המוטיבציה שלהם לקחת בזה חלק משתנה ממתמודד למתמודד. יש את אלו שצמאים לחשיפה, אחרים באמת בונים על הניצחון והשאר סתם רוצים להרוויח זמן מסך ואולי לפרגן לעצמם תפקיד בקמפיין פרסום. אבל מספיק להתבונן סביבנו כדי להבין שגם אנחנו, צופים מכורים וגם אלו שבורחים מ"האח הגדול" כמו מאש, כלואים בדיוק באותו כלא נוצץ. כך לדוגמה, כמה מהחברים הטובים שלי נצמדים פתאום לטלוויזיה, משנים את סדר היום שלהם בהתאם ללוח השידורים, ועוסקים, כמעט באובססיביות, ביומם המשעמם למדי של דיירי הווילה. מדוע זה קורה?
חוקרים באקדמיה כבר מזמן ניסו לפצח את קסמו של הריאליטי, והגיעו לכמה תובנות מעניינות. במחקרים התברר כי הצופים מזהים את ה"אנטי" שהם אמורים להרגיש כלפי הצפייה בתוכנית, ומייצרים שורה ארוכה של הנמקות והסברים שונים לשאלה "אז למה אתם בכל זאת צופים בה". בין אם הסיבה תהיה "מגיע לי קצת טראש להעביר את הזמן אחרי הטירוף בעבודה" או "הטלוויזיה סתם דלוקה ברקע, אני עושה דברים אחרים במקביל" ועד ה"זה לא ג'אנק, זה ממש ניסוי סוציולוגי מרתק" – בשורה התחתונה האח הגדול לכד לא רק את יושבי הווילה, הוא כלא שם גם את הצופים. אותו מרחב "כולא", שלוכד את משתתפי התוכנית, מכיל גם את הצופים ואפילו משפיע על סדר היום שלהם, נושאי השיחה שלהם ועוד.
כך, הצופה מקבל מנות גדושות של אסקפיזם ובידור, ואפילו מעורב בשליטה במשתתפים באמצעות הצבעות ב-SMS. אבל למרות שהוא יכול לכבות את הטלוויזיה בכל רגע נתון ולברוח מהכלא הנוצץ, הוא כלוא שם, בדיוק כמו שפרה וליאון וכל השאר, משום ש"האח הגדול" כבר פרץ מזמן את גבולות הטלוויזיה וחדר למרכז השיח הציבורי.
להכיר את בובליל גם בלי להדליק את הטלוויזיה
אבל השליטה של "האח הגדול" (ותוכנית הריאליטי, באופן כללי) לא מפסיקה שם. היא לא עוצרת במשתתפי התוכנית ובצופים, וממשיכה להדהד, במידה כזו או אחרת של עוצמה, גם אצל מי שלא צופה בתוכנית. אני, באופן אישי, משמש דוגמה טובה לכך. את רוב חיי העברתי בלי טלוויזיה, ותוך התרחקות, כמעט אובססיבית, מהז'אנר. מדי פעם אני צופה בתוכניות השוות באמת, אבל רק ב-DVD, לפי לוח הזמנים שלי וסדר היום שלי. בלי פרסומות, ובלי התערבויות חיצוניות ביומיום שלי.
אבל למרות שמעולם לא צפיתי ב"אח הגדול", אפילו לא בחדר הכושר, כשכל מסכי הטלוויזיה מקרינים את הדמויות הבלתי-מצודדות בעליל לנגד עיניהם של מתאמנים מיוזעים ומשועממים, בכל זאת אני יודע מי נגד מי, מבין מה זה "פרידמן", ויכול בקלות לנהל שיחה "בובליל – קווים לדמותו". את הידע הזה רכשתי בשיחות עם חברים, בכותרות שלא יכולתי לפספס בעיתונות, במסרים שהמדיה מפציצה אותי ללא הרף. אפילו "לה מונד", אחת מהפסקות האסקפיזם שלי ביום, נפל למלכודת הזו וערך "מחקר" מעמיק על מקומו של בובליל בחברה הישראלית. בטח שקראתי.
גם אם לא הקלקתי אפילו על כתבה אחת ב-ynet שעסקה ב"אח הגדול", הכותרות יצרו אצלי איזושהי הבנה, ולו בסיסית, במושגים ה"באמת חשובים" של התוכנית. אין מדובר בידע מסודר, אלא יותר בתבניות סטריאוטיפיות על הדמויות ועל הז'אנר. כך לדוגמה יכולתי לרכוש לעצמי, מבלי לרצות ומבלי לראות פרק אחד של הסדרה, דפוסי חשיבה סטריאוטיפיים על "המזרחי הנבער", על ה"אשכנזייה האנטי-דתית" או על ה"הומו הנשי והצעקן". זהו כוחו של השיח, שפועל לא רק על צופי "האח הגדול" אלא גם על כל מי שלא צופה בתוכנית. כולנו שם, בתוך הווילה הווירטואלית.
מקור העוצמה של "האח הגדול" הוא אפוא במה שהוא, כלא רב כיווני שבו לא ברור מי אסיר ומי סוהר. מוצר שהוא מטא-טלוויזיוני, שיש בו מנגנונים "בילט-אין" שנראים כמו משחק חברתי מסוכן. כמו ה"שליטים" של אורוול וה"מפקחים" של פוקו, גם המסרים וההשפעות של "האח הגדול" הם, בראש ובראשונה, האופן שבו הם יוצרים סדר יום ומעניקים משמעות חדשה למילה "כלא". מוזהב, נוצץ ומעניין ככל שיהיה, מבית הכלא התודעתי של "האח הגדול" אף אחד מאיתנו לא יכול להימלט.
פורסם ב 17 בדצמבר 2008 13:15 במדור ביקורות: תרבות ועוד | 11 תגובות | אפשרויות
רימון או פונפון?
אחרי שהשפילו הומואים וביזו טרנסג'נדרים, חזרו "מקאן" לכור מחצבתו של המפרסם: דיכוי והשפלה של נשים. הפרסומת החדשה לסבון AXE על שולחן הניתוחים
פורסם ב 19 בנובמבר 2008 02:21 במדור מבט לתקשורת | 10 תגובות | אפשרויות
התחזית: האייטמים הצפויים בתקשורת - פורים 2008
כל העיתונים: נוהל פורים –
1) כמה קלוריות יש באוזן המן? (למי אכפת)
2) כמה זמן תצטרכו להזדיין בשביל לשרוף אוזן המן (אבל שכחתם את המאנצ'יז אחרי)
3) הקוראים מצטלמים, תחרות נושאת פרסים (הפרס הראשון: כרטיס כניסה לפסטיגל. הפרס השני: אלבום מהודר של לופה/פיתוח תמונות ברשת)
4) זהירות: צעצועים מסוכנים
5) תחזית מזג האוויר: גשום עם סיכוי לשמש מלווה בממטרים קלים וחזקים במיוחד. אולי.
6) עוזי כהן ולובה אאוט – מיקי בוגנים אין – התחפושות החמות של פורים הקרוב (וגם: אמא שהחליטה ללכת נגד הזרם, ובניגוד לשכל הישר ישבה ארבע שנים וסרגה לבת שלה תחפושת חיפושית זבל. הילדה לעולם לא תסלח לה על זה, ולנצח תרצה להיות כמו סיסי הנסיכה. לימים זה יעלה ביוקר לאמא שלה, לעצמה, ולהרבה מאוד רווקים לגיטימיים).
ידיעות אחרונות:
אהרוני חוזר למקורות, עם מתכון ביתי לאוזני המן עם טוויסט - זרזיף קטן של מי ורדי-בר הנקטפים מפסגותיו המושלגות של הר האוורסט.
וריאציה: אהרוני מציג את הגרסה הסינית לאוזני המן שלנו. רמז: הן מלוכסנות
שושנה חן בודקת את התחפושות בשוק. הפתעה: הכי זול לקנות בשכונות החרדיות או בחולון, לידיעת הפירומנים - בדרום יפו תמצאו אחלה חומר לעבודות שלכם
NRG מעריב:
- ערוץ סקסי מציג: עשרת המסיכות שכל חובבת בדסמ חייבת להחזיק בבית + תמונה של בריטני, עם כיתוב "אילוסטרציה, יחסי ציבור"
- ערוץ התרבות: סיקור יומי מהפסטיאמו שבטח ימציאו, כולל תיעוד מלא ממאחורי הקלעים של בית השימוש של הראל סקעת
- עשרת הצוררים שהיינו רוצים להעלות על המוקד השנה
ווינט:
- פיליס גלזר מכינה אוזני המן מקינואה, במילוי חמאת בוטנים עשירה בטעם ובערכים תזונתיים. יאק
- ערוץ התרבות: סיקור יומי מאותו פסטיאמו, כולל שידור חי מהשירותים של הראל סקעת
- ערוץ התרבות: רבקה זהר מחדשת את "חנוכיה לי יש". נו מה אתם רוצים ממנה, היא מסטולה
- האספנים: מישל דור מצא עוד לוזר שאוסף סביבונים מגיל שלוש. והיי! יש לו גם אחד מאינדונזיה, עם ציור של בודהה. (הנקודה החיובית: מהיכרות אישית, אני לא יכול שלא לדמיין את מישל נהנה כשהוא תקוע בכוכים המאובקים האלו).
לאשה:
- איילת הירשמן מציגה: אוזני המן מדהימות, קלות להכנה ומלאות הפתעות ('אני אוהבת להוסיף למלית כמה צנוברים. זה תמיד מעלה חיוך אצל החבר'ה')
- גיליון 100 ענק: הטיפים הנהדרים שהצלחנו לגרד (צל"ש מספר 2), בליווי כמה שמיחזרנו מגיליון פורים 1938, (ואנחנו מתפללות שאף אחד, ובעיקר לא אורנה, יגלו)
קוסמופוליטן:
הדרך הנכונה לחגוג את הכריסמס
חמש דרכים למצוא רווק להתנשק איתו מתחת לדיבקון (הצעת ייעול: נסו את "חמש דרכים למצוא מתרגם טוב").
בלייזר:
- חשבתם שהשחור באוזניים של המן זה ג'יפה? קבלו את ההפרשות הכי דוחות בגוף
הארץ
- חג שמח? כתבת צבע מקיפה (6000 מילה, וזה רק כיתובי התמונות) על מצבה של עזה החשוכה
- מוסף הספרים: סופרים בתחפושת – הסיפורים הגדולים שמאחורי שמות העט המסתוריים
הארץ אונליין
אותן כתבות מהפרינט, רק ערוכות לא משהו, עם תמונות קטנות שאי אפשר להגדיל.
גליליאו צעיר (מוקדש למירית):
- עשרת המתחפשים הגדולים בעולם הטבע: התוכי, החקיין המנומר, השרקן הכדורי, החרגול הלולייני ובניימין נתניהו.
- פינת הידעת: הכתמים הגדולים שעל כנפיו של פרפר המלך, נועדים להטעות את אוייביו שיתבלבלו בינו לבין ציפור טרף (צילום של פרפר + תנשמת טרוטת עיניים. ושמישהו ינקד כבר את החרא הזה)
הערוץ הראשון:
נפרדים מחיים יבין (שידור מחזורי)
שרי רז על עדלאידע בטימבקטו
פורסם ב 7 בפברואר 2008 23:17 במדור מבט לתקשורת | 6 תגובות | אפשרויות
100 שנים להולדת האישה
אתמול ציינו ברחבי העולם מאה להולדתה של סימון דה-בובואר, מחלוצות המחשבה הפמיניסטית וחקר המגדר, שנאבקה בעולם האקדמי הגברי וניהלה חיים סוערים ומלאי תשוקה עם גברים ונשים
פורסם ב 10 בינואר 2008 13:30 במדור לחשוב על זה | 1 תגובות | אפשרויות
בוקר
הבוקר תמיד עולה בפתאומיות, מפתיע אותי בפרץ אור שמתגנב מהתריסים החצי-מוגפים שבחדר העבודה שלי. לילה נוסף של עבודה, של כתיבה, של קריאה אל תוך השקט, נאסף. מילים ומחשבות מתערבבות זו בזו, ממלאות דפי מחשב וירטואליים, כתמים שחורים שמתחברים לאותיות, מילים, משפטים, פסקאות, עמודים, עמודים.
גופיה לבנה, בוקסר אפור. גרב אחת שחורה ואחת כחולה, בשידוך שנעשה בחטף. הקור הזה, של הבוקר, גם הוא משהו שאי אפשר בכלל לתארו במילים. עדין ומבטיח, יומיומי וחדש כל כך בכל פעם מחדש. סמרמורת עדינה, צמרמורת שהולכת ומתגברת עם החשיבה עליה. קיפאון כזה, ריח של התחלה, אוויר נעים שממלא את הריאות בסוג של אופטימיות או עצב, אני לא יכול לקבוע בוודאות.
שירת ציפורי הבוקר. הרומנטיקנים הנצחיים מאזינים לה בחפץ לב. אני מתחיל להתעייף כשהיא נשמעת בקול הולך וגובר. עם הציפורים באים גם האוטובוסים, צפירת הרכבים הממהרים לעבודה בשעה מוקדמת מדי, שבה אין דבר ראוי יותר משינה עמוקה, או לכל היותר התעוררות קלילה, התנערות רגעית משבבי החלומות הנגוזים, ולאחריהן שקיעה נוספת אל תוך הכרית.
עיניים טרוטות מעוד לילה של חוסר שינה. המחשבות הופכות בי, מנערות ורוטטות, כמו מקפא ג'לטיני המתיישב בקצה המוח ומבקש לצאת. משרך את דרכי אל המטבח, מניח קומקום על הגז, ממתין לשריקה ההיא, הישנה והמוכרת, שכאילו לקוחה מזמן אחר. בינתיים אני שם בכוס כפית שטוחה של קפה מיובש בהקפאה, מעליה סוכרזית, ושולף מהמקרר את החלב. קול המזיגה הנעים, הכפית הבוחשת, הנקישה על סיפה של כוס הקרמיקה הכבדה שאני כל כך אוהב.
סיגריה. תחושת אשם מחניקה, אי נוחות, ונעימות שאי אפשר לתארה במילים. כמו כבדות קלילה, או קלילות כבדה, נשימה שטוחה שפולטת טבעות מסולסלות אל תוך הצמחים המלבלבים באדנית שלי. בין העלים אני מבחין בגמל שלמה, יצור מופלא וירוק, שמשוטט ברגליים ארוכות-ארוכות וזהירות-זהירות, בראשו המוזר למראה ובעיניו הגדולות והחכמות. קראתי פעם שזהו יצור מאמין ואדוק מאין כמוהו. מבט מעמיק בו מגלה שזה כנראה נכון.
חוזר לחדר העבודה. המחשב ממתין למילים. תרגיל בכתיבה. נסו לתאר חוויה אסתטית, שחוזרת על עצמה מדי יום, בטקסיות מסוגננת, ובכל זאת טומנת בתוכה, בכל יום, גילויים חדשים. 'לצייר במילים', אמא שלי קוראת לזה. נראה לי שהיום אני אוותר. אולי מחר, בבוקר.
פורסם ב 11 באפריל 2007 01:55 במדור דברים מהמגירה | 6 תגובות | אפשרויות
החופש שבלהיות אחר (זהירות: פוסט יורק אש, פוסט-מודרניסטי ולגמרי ביצ'י לפניך)
ניסיתי להתאפק ולא להגיב לרשימה המפורטת של נולי שכנתי לבלוק, ולו בגלל שלפעמים נמאס לי מאנשים שמנתחים את הסיטואציות שבהן הם נתקלים רק לפי מה שמוצג מעל פני השטח. אנשים שאין להם את הכלים, הידע או היכולת להתעמת עם מציאות פוליטית, תרבותית וערכית, המתגלגלת והופכת לתופעה חברתית מהדהדת ש"מזעזעת" אותם מן היסוד, או פשוט "מגעילה" אותם. ובכל זאת אגיב, ולו בשביל הצדק ההיסטורי, ולו בשביל לעשות קצת סדר בבלאגן ולהשיב לטענות הכל כך מטומטמות, מיושנות ושחוקות שהיא מעלה.
פרטי/ציבורי (או: למה אתם צריכים לנפנף במיניות שלכם?)
התשובה הרדיקלית: כי ככה בא לנו, אולי לא תשכנע את גברת נולי וחבריה לדעה. הקריאה להומואים לעשות "את שלהם" במחשכים היא לא יותר מאשר החזרה לארון. אם זוג סטרייטים יכול להרשות לעצמו לעשות אחד לשני משטח גרון מול כל העולם ואשתו, אין שום סיבה שהומואים יעשו את זה בהיסתר. מיעוטים, וזו כבר עובדה היסטורית, חייבים לנפנף בהיותם כאלו. הם צריכים להיאבק כדי לקבל זכויות שלגיטימיות וטבעיות לאחרים.
אני מסכים שמצעד גאווה זה לא הדרך הטובה ביותר לעשות את זה. אני גם מסכים שמצעדי גאווה משעתקים ייצוגים סטריאוטיפיים, בדרך כלל, של להט"בים (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים). אבל נכון לעכשיו, בשילוב עם מאבקים משפטיים וחקיקתיים, זה אחד הכלים המרכזיים שלנו לניראוּת.
נורמטיבי/צעקני (או: למה אתם מדברים אחד לשני בלשון נקבה?)
הומואים נורמטיביים פרצו את הדרך ללב המיינסטרים. אנשים נפלאים וחשובים עשו צעדי ענק בהניחם תשתית אדירה לקבלה של גייז בחברה. אלו אנשים שביומיום מאיישים תפקידים חשובים וקריטיים אפילו, במשק, בביטחון, בכלכלה, בכל מקום כמעט. הם מדברים "נכון", ועושים הכל "רגיל". ההבדל היחיד הוא שהם הולכים לישון (או לעשות דברים אחרים) עם בני מינם.
אבל יש גם הומואים אחרים. צעקניים, צבעוניים. כאלו שמדברים אחד לשני בלשון נקבה, צועקים ש"כואב לי הכוּס" ומעבירים ימים שלמים בשיחות בעברית בלתי תקינה בעליל. גם הם לגיטימיים בחברה שמכבדת את עצמה, ונמדדת, בראש ובראשונה, ביחסה לשונה. לזר. למנוכר.
נוסף על כך, השימוש בלשון נקבה הוא כלי להעצמה. השימוש בלשון נקבה ובמונחים 'הומואיים' הוא הרחבה של גבולות המאבק החברתי, הפוליטי, התרבותי והערכי שלנו. כמו שהטרנסג'נדרים היו הראשונים לעלות על בריקדות ולשאת את דגל הגאווה בגאון ולמחות על האפליה נגדנו באירועי סטונוול, כך גם דוברי לשון הנקבה, דואבי הכוּס המהממים והמעלפים, עושים כאן שינוי חברתי, ממש על קצה הלשון.
אבל למה אתם חייבים להיות ביצ'יים?!
(א) זה נורא כיף (ב) זה לא מתוך רוע, תראי את זה ב'הפוך על הפוך' (ג) זה בטח לא מייצג קהילה שלמה. אני מבטיח לך שבאופן אישי מעולם לא הייתי מעז לומר לך את הדברים שאמרו עליך, לכאורה, ה"חברים של החבר ההומו שלך, לשעבר".
הייתה לי חברה סטרייטית, שנורא התבאסה מזה שידיד שלי, הומו בכל רמ"ח איבריו, לא הסכים לזיין אותה. התוצאה: השפרצת ארס על כל הומו שעבר בסביבה, גם אם הוא היה נחמד, וגם אם הוא הסכים לגמול לה מחסדיו.
אנשים כאלו בעיקר מעציבים אותי. ולו בגלל שהם מסיקים מן הפרט את הכלל, ובטוחים, לגמרי בטוחים, שהם מה זה לא הומופוביים. מה פתאום הומופוביים, הרי כל ההומואים כאלו, אנחנו בסך הכל לא פוליטיקלי קורקט ואומרים את מה שכולם חושבים. פףףףףףףף.
"פה, היום, אתם לא מיעוט נרדף שנלחם כדי לחיות באור ובאופן נאור בדרך בה הוא בוחר "
תסלחי לי, מתוקה, אבל אני חייב לתקן אותך. אנחנו כן מיעוט נרדף. איפה היית לפני כחצי שנה, כשחרדים כמעט שרפו את ירושלים וקראו לרצוח הומואים? ועזבי את ירושלים, אפילו כאן בתל-אביב. רק השבוע שמעתי מישהו מסנן לאוחץ' מסכן שניסה לחצות את הכביש "לך יא' הומו אני ארצח אותך". אולי הוא לא התכוון לרצוח אותו, אבל תאמיני לי, המילים האלו ננעצות עמוק בלב. אני ביליתי לילה עם חבר במיון ואח"כ במשטרה, בגלל ששלושה חבר'ה, ילדים טובים לגמרי, החליטו לפוצץ אותו במכות כי הוא התנשק עם חבר שלו מול הפיצוציה בה הם קנו בדיוק סיגריות. הוא יצא מזה בנזק 'קל' - כמה שריטות ופצעים שטחיים. כך גם מכרים אחרים שלי, שחטפו מכות רצח בירושלים. אצלם התוצאות היו קשות יותר, וכללו ניתוח, אשפוז וכיוצא באלה.
אבל יודעת מה? עזבי אותך מהמקרים הבודדים הללו. מה עם הומואים שמוטרדים על ידי שוטרים בגן העצמאות? על תיקים נגד שוטרים שנסגרים במח"ש בגלל "חוסר עניין לציבור" או "חוסר ראיות"? וברובד קצת יותר רציני - מה עם הומואים שלא יכולים להתחתן במדינה המזורגגת הזו, שלוקחת אותי (הפעם אני מדבר באופן לגמרי אישי), שמה אותי במדים יפים ושולחת אותי להיפצע, לבלות שנה בבית החולים ואח"כ להילחם בי בכל דרך אפשרית, כדי להוכיח שזו בעצם הייתה אשמתי - אבל אז למנוע ממני לתרום דם או למסד את הקשר שלי עם בן זוגי, או לאמץ ילד ולתת לו בית נורמלי? כי אני הומוסכסואליסט?
השורה התחתונה.
יש הומואים צבעוניים ויש הומואים אפרוריים. יש הומואים "נורמליים" ויש כאלו שחורגים ממה שהחברה מגדירה כ"נורמלי". התיאוריה הקווירית מסבירה נפלא את המאבקים הגאים, אבל אני מבין למה אנשים כ"כ נרתעים ממנה, היא מרוחקת, היא קשה להבנה, והיא בעיקר לא נגישה. אבל מספיק להתבונן במה שהומואים יוצרים כאן: בתרבות נפלאה ואחרת - "פלורנטין" פורץ הדרך, "בובות של נייר" ו"תומר והשרוטים" המקסימים והמרגשים, היצירות הנהדרות של גוטמן, הספרות המרהיבה והמשוחררת של שז, המוזיקה הנהדרת של קורין, של רונה. הלהיטים הדביקים של עברי לידר, הציורים הכובשים של רפי פרץ או הנאיביים-חולמניים של עירית רבינוביץ - כל אחד מאלו ועוד רבים רבים אחרים, היה ונחשב לאוונגרד בזמנו, נחשב למי שנטש את חיקה החמים של הנורמטיביות ויצר משהו אחר, שונה, שקורא תיגר על ה"נורמלי", מנכס אותו מחדש, ומקיא אותו החוצה בצורה חדשה ומאירה.
חלקם עשו זאת נהדר, אחרים קצת פחות. חלק ממשיכים ליצור בשוליים, כמעט לא מוכרים לכלל הציבור, אבל מרחיבים פעם אחר פעם את גבולותיהם המדכאים של המיניות והמגדר (רוצו לראות את "ג'ורונה" הנהדר, ומהרו לקרוא את "אחייך אליך, אחייך" של מושיק).
ואת, נולי, יכולה להסתפק בינתיים במיין סטרים. בנורמלי. ברגיל. בטבעי, בנכון. אל תתקרבי ל"שורטבאס" המלא בתועבה מכל סוג, התרחקי כמו מאש מ"הדוויג והשארית העצבנית" הקסום. הישארי לך בחיקו הנעים והלח של הנכון והמוסרי, התקין והמקובל. תשאירי לנו את השונה, את הזר, את המנוכר, את הביצ'י, את המרושע, את האפל - את הייצרי, את החי, את הנושם, הפועם, הסוער, הרוגש, הסוחף, ה-א-ח-ר.
כוחנו באחרותנו. ובהיכרות שלנו עם כוחה.
(הופה, יצאתי ביץ' בסוף. נו, כנראה שאולי בכל זאת את צודקת, וכל ההומואים הם באמת אותו דבר.)
פורסם ב 10 באפריל 2007 01:27 במדור טאץ' עליז לסטרייט שיעיז | 44 תגובות | אפשרויות
חושבים שאני
חושבים שאני חיית לילה, אבל אני הכי אוהב להיות בבית.
צילום: דור גרבש. מתוך התערוכה "החברים של אוויטה".
(יש לי עוד כמה משפטי "חושבים עלי", אבל זה מאוד מצא חן בעיניי, והוא גם הכי מייצג לדעתי.)
פורסם ב 17 במרץ 2007 18:26 במדור בקטנה | 6 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
