עכשיו תורי

על ספרים, על ילדוּת ועל יותר מזה

ס מ ד ר

 עברו בדיוק שנתיים מאז שפרסמתי את הפוסט הזה, ושוב ארבעה בספטמבר, ושוב הזמן של סמדרי.  שוב הזמן להקדיש את המילים הקטנות האלה שלי, באהבה גדולה, לזכרה של סמדר אלחנן הזכה והמתוקה.

היום יום שבת ולא חמישי ועברו כבר שלוש עשרה עשרה שנים, אבל כל השאר נשאר בדיוק אותו דבר, בעיקר הגעגוע.

בארבעה בספטמבר 97', לפני אחת עשרה שנים, היה יום חמישי, כמו היום.

הייתי בדיוק בת עשרים וחודשיים, יום קודם הגשתי את המטלה האחרונה בקורס "פסיכולוגיה בחינוך" באוניברסיטה הפתוחה, ובכלל לא תכננתי שייצא מזה תואר.
כמה ימים קודם התחלתי לעבוד כמטפלת של ילדה בכתה א', ועדיין קצת התרגשתי מזה.
אחרי העבודה הלכתי לסבתא שלי ואכלנו יחד ארוחת צהריים. בשלב מסוים דיווחו בטלוויזיה על פיגוע בירושלים, אבל שלא כהרגלי, לא היה לי כוח לראות. הייתי פתאום נורא עייפה והלכתי לישון. אחרי הצהריים הלכתי להסתפר. התספורת יצאה ממש גרועה. סתם יום כזה.

מאוחר בלילה שמעתי רדיו במיטה. במהדורת החדשות של שתיים או שלוש בלילה, אמרו שבפיגוע נהרגו שלוש ילדות בנות 14. הזדעזעתי, אבל גם הוקל לי. בת דודתי הירושלמית הייתה אז בת 15 וטעיתי לחשוב שסמדר בדיוק בת גילה. נשמתי לרווחה למחשבה ששתיהן בסדר, והלכתי לישון.

כשקמתי בבוקר, נודע לי שסמדר נרצחה.

 אני לא חושבת שהבנתי מה זה אומר. לפעמים אני חושבת שאני עדיין לא מבינה.

אמא שלי הכירה את נורית באוניברסיטה בירושלים, כשנורית הייתה בהריון עם סמדר. החברוּת החזקה ביניהן התפתחה לאט לאט, ובשלב מסוים חילחלה גם אל המשפחות.
הזיכרון הראשון שיש לי מסמדר נוצר כשליוויתי את נורית שהלכה לאסוף את סמדר מחוג בלט. אני הייתי בערך בת עשר, היא הייתה בערך בת ארבע ואני זוכרת אותה עומדת שם בחוג ומחייכת אלינו, ילדונת מתוקה עם בגד גוף ושתי קוקיות בלונדיניות קטנות, קוקיות של ילדה שהשיער שלה רק התחיל להתארך.

הייתי גדולה ממנה בשש שנים, אבל היינו חברות.

ונשארו לי מזה רק רסיסי זיכרונות.

אני זוכרת איך הם באו אלינו לכמה ימים בחג שבועות, איך הלכנו לים ואיך אכלנו גלידה בבית קפה בצורת ספינה שהיה אז ממש על הים בטיילת בת גלים בחיפה. נשארנו שם עד מאוחר ובדרך חזרה כולנו, כל הילדים, התלהבנו מהמחשבה שכבר אחרי חצות ו"עכשיו כבר מחר".
נדמה לי שבביקור ההוא צולמה התמונה היחידה שבה רואים את סמדר ואותי ביחד. כולנו משחקים בחול, אליק וגיא, האחים הגדולים של סמדר, שוכבים על החול וחופרים תעלות עמוקות לארמון, סמדר מסתכלת עליהם ואני יושבת מאחוריה ושמה לה ידיים על הגב. בטח מרחתי לה קרם שיזוף, אבל זה נראה כאילו שאני מטפלת בה או שומרת עליה. אני לא מוצאת את התמונה הזאת עכשיו, אבל אני שמחה שהיא קיימת. תמונה לא ממש ברורה ולא ממש מוצלחת, אבל זאת ההוכחה היחידה שיש לי שזה קרה באמת.

אני זוכרת איך ישנתי אצלה בחדר שלה בירושלים, מיטה ליד מיטה, איך פטפטנו חצי לילה והתגלגלנו מצחוק. "ראיתי גירית מעוכה על הכביש", היא אמרה לי. אין שום דבר מצחיק במשפט הזה, אבל המצאנו בעקבותיו תילי תילים של המצאות וסיפורים וצחקנו וצחקנו וצחקנו.

אני זוכרת איך קראתי לה סמדרוּלה. נדמה לי שזה מצא חן בעיניה.

אני זוכרת איך היא טיפסה על ארון הבגדים של ההורים שלה, כמו קופיפה קטנה או ילדת קרקס, ואיך היא הראתה לי את השיטה שלמדה מסבתא שלה לציפוי שמיכת פוך. היא הפכה את הציפה והחליקה אותה על השמיכה בקלות, כמו קסם. והיא סיפרה לי סוד של ילדות, שהבטחתי לא לגלות לאף אחד, סוד קטן ודי טיפשי שייסר אותה במחשבות.

אני זוכרת איך נסעתי עם סמדר בפעם הראשונה לבד באוטובוס מירושלים לחיפה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי נסיעה בינעירונית ארוכה בלי מבוגר, אבל לא פחדתי בכלל, כי אני הייתי הגדולה, אני הייתי האחראית, אני שמרתי עליה. כשהגענו לחיפה, ראינו את תחילת העבודות על הגנים הבהאיים החדשים. היא שאלה אותי מה זה "גנים תלויים" ואיך יוצרים אותם ולי לא היה מושג אבל הבטחתי לה שבעוד כמה שנים היא תוכל לראות בעצמה.
ומאז זאת נהייתה מסורת, כל חופש גדול סמדר הייתה באה אליי לכמה ימים. אין לי מושג מה עשינו יחד, אבל היה לנו כיף.
הסרט "הסיפור שאינו נגמר" הוא הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיים. רובן בזכות סמדר, שביקשה לצפות בו בכל פעם שהתארחה אצלי. ראינו יחד בוידיאו גם תכניות של "זהו זה" ו"העולם הערב". כשהיה הומור "של גדולים" שהיא לא הבינה, הסברתי לה את הבדיחות.

אני זוכרת איך באנו אליהם פעם אחרי שלא נפגשנו הרבה זמן, ופחדתי שסמדר לא תזכור אותי. עליתי בחשש במדרגות הארוכות של הבית היפה ברחוב רשב"א, ועוד לפני שעשיתי צעד אחד לתוך הבית, סמדר כבר זינקה עליי כאילו נורתה מתוך תותח מהקצה השני של הבית, היא קפצה עליי וחיבקה אותי ושמחנו יחד כאילו נפגשנו רק אתמול.

באנו אליהם לירושלים כמעט כל חנוכה, ותמיד קיוויתי שיירד שלג. בדרך כלל זה לא קרה, אבל אני זוכרת איך פעם אחת התעוררנו בבוקר, בחדר של סמדר, וראינו מהחלון שהחצר לבנה. בשביל ירושלמים אמיתיים זה לא היה שלג רציני, אבל לי זה הספיק.

פעם הלכנו עם סמדר לבית קפה בחצר ירושלמית ישנה ויפה. המלצר התעכב קצת, ובזמן שכל המבוגרים ניסו לסמן לו סימנים, סמדר, שהייתה אז אולי בת חמש או שש, פשוט קמה, דילגה לעבר המטבח והסבירה למלצר בביטחון כל מה שרצינו.

ולמרות זאת, היא הייתה ביישנית. ושקטה, ועדינה. 

המלצתי לה על ספרים והשאלתי לה ספרים שאהבתי בגילה, והיא תמיד התלהבה מכל הקשקושים שהיו לי - מדבקות, מחקים, מיניאטורות, שטויות של ילדות, ושאלה אם אני יכולה לתת לה. לפעמים הסכמתי. מה שהיה כבר קצת תינוקי בשבילי, נחשב מאוד בוגר ואטרקטיבי בעיניה...

כשאחיה הקטן יגאל נולד, באנו לבקר ולראות את הפלא.
סמדר ביקשה ממני לשבת איתה בחדר של גיא- הוא רצה שהיא תקליט לו מרתון של הביטלס מהרדיו. ישבנו שם יחד שעות, שומעות שירים של הביטלס ומשחקות עם יגאל התינוק, והמצאנו סיפור על סוּפר-יגאל, הגיבור שממיס את המכשפות הרעות בחיוך אחד.

אחרי כמה שנים, כשהוא גדל קצת, לקחנו אותו פעם ביחד לגן מאגנס, בסוף הרחוב. שיחקנו בגן המשחקים ולא שמנו לב שנהיה יותר ויותר קר, עד שהתחיל לרדת שלג. בדרך הביתה, בין פתיתי השלג, סחבנו אותו על הידיים בתורות - קצת אני וקצת היא. כשהגענו התיישבנו כמעט על התנור והרגשנו נורא אשמות על שהקפאנו את הילד. בעיקר אני, כי הייתי יותר גדולה...

נדמה לי שבפעם האחרונה שנפגשנו היא הייתה בת 13. היא התחילה ללבוש בגדים גדולים של האחים שלה, ופתאום נזכרתי שיש לי המון בגדים שכבר קטנים עליי. נתתי לה מעיל סגול ואוברול ג'ינס ועוד כלמיני בגדים, והיא הייתה מאושרת.

בתמונה שאני הכי אוהבת, סמדר צוחקת וחיה כל כך. אני אוהבת את התמונה הזאת גם בגלל ההבעה, וגם בגלל שהיא לובשת את האוברול שהיה שלי ועבר אליה באהבה.

היא כבר הייתה ילדה גדולה, התלהבה מהפרחים המיובשים שראתה בחדר שלי ואני החלטתי בשקט שאקנה לה כאלה בפעם הבאה. לא הספקתי. שנה אחר כך, הבאתי ללוויה שלה פרחים מיובשים. זאת הייתה המתנה האחרונה שיכולתי לתת לה.
סמדר רצתה מכנסיים מתרחבים כדי ללבוש למסיבה של ילד מהכיתה שלה, ונסענו יחד למרכז הכרמל, רק שתינו, לחפש לה מכנסיים כאלה.
אני לא זוכרת אם בסוף מצאנו או לא, אבל הסתובבנו יחד בחנויות, פער הגילים בינינו כמעט ונעלם, והגענו באחור ברגע האחרון לפני שהם היו צריכים לחזור לירושלים, לפני עידן הפלאפונים והזמינוּת.

בארבעה בספטמבר 97', לפני אחת עשרה שנים בדיוק, שבועיים לפני יום הולדתה הארבעה עשר, כמה ימים אחרי שהתחילה ללמוד בכיתה ט', סמדר הלכה אחרי בי"ס למדרחוב בן יהודה עם חברות. הן רצו לקנות ספרי לימוד, ונדמה לי שגם מתנת יום הולדת לילד מהכיתה.

יחד עם סמדר נרצחו בפיגוע חברתה סיון זרקה וגם הנערה יעל בטווין ושני אזרחים נוספים.

הרגע בו כרעתי על האדמה מול הקבר של סמדר בקיבוץ נחשון, שם היא קבורה ליד סבא שלה, מתי פלד, הרגע הזה בו נפרדתי מהחברה הקטנה שלי בתוך המון האנשים הבוכה, והגוף שלי רעד כולו, הוא כנראה הרגע הקשה ביותר בחיי.

 ועכשיו, עכשיו המוות של סמדר משתלט על החיים שהיא חייתה.
עכשיו אי אפשר לחשוב על סמדר בלי לחשוב על המוות המחריד שלה, ודווקא לכן רציתי דווקא היום, לספר קצת על החיים שלה, סיפורים קטנים ורגילים, כמעט משעממים, על ילדה אחת מתוקה ויפה ומקסימה וחכמה ומלאת אור, שזכיתי לאהוב.

בני משפחת אלחנן המדהימים, המשפחה הנהדרת של סמדרי, עושים כל שביכולתם ולמעלה מזה כדי שלא יהיו עוד אסונות כמו שלהם, כדי שעוד ילדות וילדים וגברים ונשים לא ישלמו בחייהם את מחיר המלחמה והכיבוש והקונפליקט המדמם והמיותר כל כך שכולנו כלואים בו, כדי לעצור את מעגל הנקמה העיוורת וחסרת התכלית וכדי לחסוך מאנשים אחרים, משני הצדדים, את הגיהנום של האובדן.
הם בין המייסדים והפעילים של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ושל תנועת לוחמים לשלום וכל אחד מהם עושה כל שביכולתו, בחינוך ובתיאטרון ובתקשורת ובכל אמצעי אפשרי, כדי לעצור את הטירוף והמוות.
הם אבלים על סמדרי שלהם ואבלים על עביר עראמין המתוקה שנרצחה בידי חייל מג"ב, והם יודעים שזה אותו כאב. בדיוק אותו כאב. ואני מסכימה איתם בכל ליבי.

סמדר לא היתה קרובת משפחה שלי ולא היתה החברה הכי טובה שלי. היו לי חברות בגילי, ולה היו חברות בגילה – זה טבע העולם. לא נפגשנו לעיתים קרובות, אבל אהבתי אותה, והיא אהבה אותי, ולמרות הכאב העצום, אני אסירת תודה על כך.

אני חושבת על סמדר בכל פעם שאני עוברת ליד הגנים הבהאים החדשים שהיא לא הספיקה לראות.
אני חושבת עליה בכל פעם שיורד שלג בירושלים, ובכל פעם שיש בחיפה פסטיבל הצגות ילדים, שאליו הלכנו יחד כמה פעמים, ובכל פעם שאני מצפה שמיכת פוך בציפה נקייה. אני חושבת על סמדר בכל פעם שאני עוברת ליד מדרחוב בן יהודה ובכל פעם שהפנים היפות שלה מסתכלות עליי מהתמונות שמונחות בפינת הבית שלי, ומהתמונות הרבות שממלאות את הבית היפה והחם של משפחת אלחנן.
סמדר עוברת לי בראש כל לילה לפני שאני נרדמת, ולפעמים לפעמים, כשיש לי מזל, היא גם באה לבקר אותי בחלום. אני חושבת על סמדר כשאני רואה ברחוב, בבריכה או בטלוויזיה ילדות יפות עם עיניים חכמות, שיניים קצת בולטות, שיער בלונדיני או שטיני וחיוך שמשלב ממזריות וביישנות.
ואני חושבת עליה היום, כמו כל שנה בארבעה בספטמבר.

סמדר אמרה לי פעם, כמו שהרבה ילדים אומרים, שאסור להגיד על משהו שהוא "נורא טוב". היא אמרה לי שבמילה "נורא" מותר להשתמש רק לדברים רעים.

אבל נורא אהבתי את סמדר. ואני נורא נורא נורא מתגעגעת.

 

{גם כאן}

פורסם ב 4 בספטמבר 2010 12:16 במדור בכל זאת אישי | אפשרויות

ללכת עד קצה הפחד - על "המהלכים בקצוות"

פורסם ב 1 בספטמבר 2010 20:42 במדור ספרי נוער | אפשרויות

סוף סוף צדק לעביר הקטנה

בינואר 2007, הילדה עביר עראמין בת העשר נורתה ע"י שני חיילי מג"ב, כשיצאה מביה"ס עם אחותה וחברה לקנות ממתק במכולת שממול. היא נפצעה אנושות, ואחרי ששכבה מחוסרת הכרה כמה ימים בבתי חולים, עביר הלכה לעולמה.

 

אין גבול, אין הצדקה ואין נחמה על המעשה הנפשע הזה.

 

מאז ינואר 2007 ועד אתמול, מדינת ישראל וצה"ל התנערו מאחריות למותה של עביר. זה התחיל בהודעה תמוהה של דובר צה"ל לפיה היא נפגעה כששיחקה בנפל של תחמושת (עביר נפגעה בחלק האחורי של ראשה, ידיה הקטנות נותרו שלמות לגמרי), המשיך ברשלנות מתמשכת בטיפול בזירה (איש לא גידר את השטח, איש לא אסף ראיות, איש לא בדק, איש לא חקר) ונגרר לטענות תמוהות של המדינה, טענות שמאתגרות את חוקי הבליסטיקה, חוקי הפיזיקה והשכל הישר.

מהרגע הראשון, בסאם וסלווא עראמין אמרו שהם לא מבקשים נקמה, הם מבקשים צדק.

 

אתמול, בבית המשפט המחוזי בירושלים, בהחלטה תקדימית, השופטת אורית אפעל-גבאי קבעה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שעביר נפגעה מקליע גומי שנורה ע"י כוח מג"ב ושמותה נובע מרשלנות של המדינה.

 

עביר נכנסה לי ללב מרגע ששמעתי על מותה הנורא, ובשנים שעברו מאז זכיתי להכיר את בני משפחתה האצילים והמקסימים. זכיתי להימנות על הרבים שליוו אותם במאבקם בבג"ץ ואני שבה ומתחייבת להמשיך וללוות אותם בכל דיון עתידי בו יהיה בכך צורך.

 

אין בכוחה של מדינת ישראל להחזיר להם את ילדתם המתוקה, אין בכוחה של מדינת ישראל לייבש את הדמעות של סלווא, לאחות את הלב של בסאם, למחות מזכרונה של ערין – אחותה הגדולה של עביר, את הרגע שבו אחותה קרסה לידה, באמצע הרחוב, לספק הסברים לאחיה הגדול או להחזיר לאחמד והיבא הקטנים את האפשרות לילדות נורמלית (ובעצם, לילדים שנולדו וגדלו בענתא תחת כיבוש, לא היתה מעולם ילדות נורמלית באמת).

 

שום פיצוי שבעולם לא יכפר על החטא הנורא הזה, אבל אתמול, בבית המשפט המחוזי, מדינת ישראל לפחות לקחה אחריות, וזה לא מעט.

 

 

{פתוח לתגובות בבלוג שלי בוורדפרס, שם גם יש לינקים לדיווחים על קביעת השופטת מאתמול ולינקים לכל מה שכתבתי בעבר על עביר הקטנה}

פורסם ב 17 באוגוסט 2010 10:49 במדור אכפת לי | אפשרויות

הנערה ששיחקה באש

פורסם ב 9 באוגוסט 2010 20:34 במדור פשוט ספרות | אפשרויות

מבצע שלום הגלים*

שלום, קוראים לי טלי, ואני מכוּרה.

 

החומרים הנרקוטיים היחידים שמעורבים בעניין הם שמש, מי מלח, חול וילדים ולצידם חומר שאני מתקשה להגדיר בשם אבל יש לו קשר ללב פתוח, למפגש אנושי ישיר, לפשטות ולניסיון לעשות טוב.

 

בקיץ שעבר שמעתי על קבוצת נשים מרמת השרון שמארגנות ימי כיף בים לילדים פלסטינים. לא הכרתי אף אחת מהן, אבל רציתי להתחיל להפעיל פרויקט חינוכי שיזמתי עבור קבוצות של ילדים ישראלים וילדים פלסטינים וחשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות מצוינת לפגוש ילדים פלסטינים מהגדה.

 

כן, בזכות צביה, רחל, רחלי, רוחל'ה, עמירה, ריקי ושאר המארגנות אכן חנכתי בקיץ שעבר את הפרויקט שלי (שעליו עוד ידובר ויסופר) ובזכותן אני עדיין ממשיכה להעביר פעילויות לקבוצות של ילדים פלסטינים, וגם לקבוצות של ילדים ישראלים –לאורך כל השנה כולה- אבל לא על זה אני רוצה לספר לכם עכשיו.

כי בזכות הקשר המקרי הזה שיצרתי עם המארגנות בשנה שעברה, גיליתי את הפלא הזה, פלא ימי הים, בועה קטנה של חיים ושל שמחה שכאמור, התמכרתי אליה קשות…

 

בפעם הראשונה שפגשתי פלסטינים מהגדה, בסמינר בקפריסין לפני חמש שנים, נדהמתי לגלות שאלה מביניהם שלא התמזל מזלם לנסוע לחו"ל, לא היו בים מעולם. ראיתי באיזה צמא ובאיזו מהירות הם רצו אל הגלים והרגשתי טיפשה ובזבזנית על כך שאני, כאזרחית חופשייה שגרה בעיר עם חוף ים ארוך ויפה, לא הולכת לים מספיק ולא נהנית מהדבר הבסיסי והזמין הזה שאנשים אחרים מייחלים לו כל כך.

 

שנתיים מאוחר יותר, פגשתי בחורה פלסטינית בת 19 ונחרדתי לגלות שחלומה הגדול ביותר הוא לראות את הים. אפילו כתבתי על זה כאן, כשהבלוג הזה היה ממש בחיתוליו, ושאלתי אם באמת אפשר להגיד שהים לכולנו פתוח?

אני נחרדתי, אבל הנשים האלה, שגילו את זה כמוני ונחרדו כמוני, עשו מעשה, השיגו אישורים, והתחילו את המפעל המרגש הזה.

בקיץ שעבר הצטרפתי אליהן כל שבוע והקיץ אני שם פעמיים בשבוע, משתדלת להגיע לכל יום ים שבו מגיע אוטובוס עמוס בהורים וילדים מכפר או עיר בגדה ולמשך כמה שעות פשוט לעשות טוב.

 

כולנו כבר מאורגנים ורגילים, המתנדבים הקבועים יודעים מה צריך לעשות והמתנדבים החדשים נכנסים לעניינים מהר מאוד – מנפחים גלגלים, מחלקים מים קרים, מורחים קרם הגנה, מחלקים סנדוויצ'ים, אבטיח וקפה, הפעולות רגילות ומוכרות וחוזרות על עצמן בכל פעם אבל ההתרגשות, הקווץ' הזה בלב למראה הנשים המחוג'בות והילדים הקטנים שרצים על החול החם, בפעם הראשונה, השמחה המזוקקת על פניהם של הילדים והילדות, הנשים והגברים שנהנים במים כמו ילדים, המבטים, החיוכים, המילים, האמון המוחלט של הורים שמפקידים בידינו את ילדיהם הקטנים ומודים לנו שוב ושוב כשהם רואים כמה הילדים נהנים, כל אלה חוזרים על עצמם מפעם לפעם, אבל מצליחים לרגש אותי כל פעם מחדש, כי בשבילם זאת תמיד הפעם הראשונה .

 

מדהים לראות, כל פעם מחדש, את השינוי המהיר שעובר עליהם, כמעט תמיד. בדקות הראשונות הם נותנים לי יד, פוחדים, בקושי מעיזים להציב רגל על קו המים, צורחים בבהלה מהגל הראשון. ואני, מחזיקה את היד חזק חזק ומתאמנת על הערבית שלי, כי בזכותם, בזכות הילדים, גיליתי שאני יודעת יותר ערבית משחשבתי, ובעיקר- התחלתי להעז ולדבר. "כולשי תמאם" (הכל בסדר) אני מרגיעה. "שוואי שוואי" (לאט לאט). "אנא הון, אנא מאעכ" (אני כאן, אני איתך), "מא תח'אפיש" (אל תפחדי). והם רועדים קצת, מחייכים קצת, מחזיקים לי את היד חזק חזק, אפילו שנפגשנו רק לפני כמה דקות, ועושים עוד צעד פנימה. ועוד אחד.

אחרי שעה הם כבר רוצים לשחות לבד, משפריצים, משתוללים, משחקים בכדור וצוחקים בצחוק מתגלגל, ומדי פעם פתאום מבקשים שוב יד, או מחבקים אותי בהפתעה מאחור, או מושכים אותי אל החוף, בלי לפחד.

 

ורק ילדה אחת, מהקיץ שעבר, לא יוצאת לי מהראש, ילדה בת 3-4, עם תלתלים קצרים, שלא הפסיקה לפחד מהים עד סוף הביקור. ניסיתי להיכנס איתה לאט לאט, אמא שלה ניסתה, אחרים ניסו, והיא בכתה ופחדה. מובן שלא הכרחנו אותה. היא ישבה על החול, מהצד, אבל תחושת ההחמצה היתה גדולה, כי זו עלולה להיות ההזדמנות היחידה שלה להגיע לים, והיא לא הצליחה ליהנות ממנו.

 

אני אמנם מתאמנת על הערבית שלי, אבל רוב המתנדבים לא יודעים מילה בערבית, וזה לא משנה בכלל. כי מה שמדבר בתוך הים זה הלב, לא השפה.

אני יודעת שזה קיטשי ומתוק, אבל זאת האמת – בקיץ שעבר, כשעמדתי בין הגלים הגבוהים והחזקתי חזק בידה של רנין בת ה 9, מנהלת בית הספר שלה התקרבה אלינו. הגיע גל גדול והיא תפסה לי את היד השנייה. לא היה צורך במילים. עמדנו ככה, במעגל ספונטני של נשים וילדות, וידענו שמול הים כולנו בדיוק אותו דבר – בכלל לא משנה מה אנחנו לובשות, איזו שפה אנחנו מדברות או איזה צבע יש לתעודת הזהות שלנו.

 

שאפיקה הקטנה בת הארבע השתאתה למראה הים הגדול –למי שלא ראה ים קשה לתפוס את המרחב, הגודל, האופק, בעיקר למי לגדולים וקטנים שחיי היומיום שלהם סגורים בין חומות ומחסומים.

"מין עמילתו?" (מי עשה אותו?) היא שאלה אותי בפליאה. ואני הצבעתי למעלה ואמרתי "אללה".

 

והיו ילדים שהיו בטוחים שהחבל התוחם שמוצב בתוך הים נמצא שם בגלל שהם פלסטינים. כמה נאבקתי בערבית המגומגמת שלי כדי להסביר להם שהחבל נמצא שם כדי לשמור עליהם (רובם לא יודעים לשחות) ושהוא שם כיוון שאנחנו קבוצה, לא בגלל שהם פלסטינים. מה שהיה נורא היה ההשלמה שבה הם אמרו את זה. הם כל כך רגילים להפרדות, לשטחים שאליהם אסור להם להיכנס, שזה אפילו לא נראה להם מוזר. 

 

בקיץ שעבר, שלוש ילדות מבילעין משכו אותי הצידה לחפש דגים. מצאנו רכיכות קטנות כאלה, והן היו מאושרות. ואז, ע'לה וטלא המשיכו לרכון אל הסלעים ולחפש רכיכות, והילדה השלישית רצתה לחזור.

חוף בת ים, אמצע היום, ילדות שלא מדברות אף מילה בעברית, במרחק של כמה דקות מהקבוצה. אני אחראית על השלוש האלה, ואחת מהן, בת שש, מתחילה לרוץ בחזרה. ואני, בלית ברירה, מודעת לסוריאליזם שבסיטואציה, פותחת את הפה וקוראת לה בשמה בקול רם – "פלסטין, סתאני שוואי!" (פלסטין, חכי רגע!)… 

 

והיתה רח'מה, הקיץ, שסיפרה לי שההורים שלה גרים בגרמניה והיא גרה אצל הדודים בבורין. לכן היא יודעת לשחות – למדה בברלין. אחר כך כיסיתי לה את הרגליים בחול והיא היתה מאושרת מתשומת הלב, עד שנמאס לה והיא קמה בבת אחת ומשכה אותי איתה, לשטוף בים את כל החול הזה.

 

ועוד ילדה מהקיץ שעבר, מטול כארם, שכחתי את שמה אבל אני זוכרת את פניה היפים. היא סיפרה לי שאמא שלה רוסיה ואבא שלה פלסטיני. בניגוד לשאר הילדים, היא כבר היתה בים, מזמן, כשהיתה קטנה, בים השחור, כשהיא ביקרה את סבתה באוקראינה…

 

והילדה מבורין, ששאלה אם אנחנו כל יום בים. כשהבינה שלא, היא שאלה "כול יום אל חמיס?" (כל יום חמישי). "איחנא הון מינשאנכום" (אנחנו כאן בגללכם/בשבילכם) עניתי לה. "מינשאננא?!?" (בגללנו/בשבילנו?) היא שאלה בתדהמה מוחלטת, מתקשה להאמין.

 

ואסמא היפה, בת 15 משכם, ששאלה אותי באנגלית מושלמת, אחרי שתי דקות בים, אם כולנו ישראלים. אמרתי שכן. "ואתם רוצים להרוג פלסטינים?" היא המשיכה ושאלה. "לא!" עניתי בזעזוע אמיתי. "אז איפה כל הישראלים שרוצים להרוג פלסטינים?" היא שאלה שוב. ואני, לקחתי אויר ואמרתי "מיש הון" (לא כאן), כי מה עוד יכולתי לענות לה?…

כבר באותו ערב היא צירפה אותי ואת שאר המתנדבים כחברים שלה בפייסבוק….

 

וגם המבוגרים מדברים. פועל בניין עם עברית מצוינת אמר לי שהוא מכיר את הישראלים, הראה לי את אישור העבודה שלו, אבל התפלא מהמסירות שגילינו כלפי הילדים, מאיך ששמרנו עליהם. קרובת משפחתו הצעירה, עוד לא בת 30 וכבר אמא לשבעה, הודתה לי כשהחזקתי את ליאן, התינוקת שלה ואפשרתי לה לטפל בילדים הגדולים יותר. כשסיפרתי שהגעתי בבוקר ברכבת מחיפה, עיניהם נצצו כאילו סיפרתי שהגעתי בחללית מהירח.

אחר כך הסתבר שהמשפחה שלה מקורה בשכונה שלי, בחיפה. נרעדתי. סיפרתי לה על אחיה של סבתא שלי, שנהרג בחיפה, ב48'.

היא הבטיחה לי שהיא תספר לחברים והקרובים שלה שהיא פגשה אותנו, ישראלים אחרים, שרואים בה אדם ולא אויב. הבטחתי לה שאעשה בדיוק אותו דבר.

 

בורין, שכם, חברון, בילעין, נעלין, חווארה, ענתא, טול כארם, בתיר, ג'הלין, רמאללה – את כל השמות האלה אני שומעת בחדשות, בחצי אוזן, אבל בים, הם מפסיקים להיות שמות רחוקים מהחדשות ומתחילים להיות בית של אנשים שנמצאים איתי על החוף.

 

ואחר כך, כשאני שומעת שוב את השמות האלה, כשמדברים בחדשות על הפגנות, על מהומות, על סגר, על פצועים, אלה כבר לא סתם שמות זרים בערבית, אלה שמות מקומות שגרים בהם ילדים שחיבקתי, שהחזקתי על הידיים, ילדים שנתנו לי יד, ששיחקו איתי, שהצטלמו איתי, ילדים שמשלמים את המחיר הכבד של המציאות, החדשות, הפוליטיקה, הכיבוש.

 

ילדים שחיים בין חומות, שעומדים שעות במחסומים כדי להגיע ממקום למקום ולא תמיד מגיעים, שתלויים ברצון הטוב של הבירוקרטיה, של המערכת, של גוף מסורבל וסבוך ששולט בכל תנועה של אזרחים חפים מכל פשע.

ולכמה שעות, רק לכמה שעות, מרגע שהם יורדים מהאוטובוס על חוף הים, הם פשוט ילדים, חופשיים, כמו כל ילד, כמו שצריך.

 

ואני? אני חוזרת מימי הים גמורה. עייפה, מותשת, לפעמים קצת שרופה למרות שמרחתי קרם, לפעמים מלאה בצריבות מדוזה (המדוזות עזבו, למרבה ההקלה), לפעמים עם כאב ראש, לפעמים עם כאב גב, אבל כל זה מתגמד, באמת ובתמים מתגמד ונעלם, מול השמחה, הסיפוק, והכיף. מול הידיעה שלקחתי חלק קטן במפעל הנהדר הזה, שכל כולו טוב, אנושיות ואהבה. מה צריך יותר?

 

יש עוד ארבעה ימי ים השנה, מחר (29.7), 2.8, 5.8, 8.8.

מתנדבים נוספים יתקבלו בברכה ובשמחה, אצל המארגנות: צביה שפירא – 054-7474994 ,

רחל אפק – rchlafek@gmail.com 0523-251859

 

בכל יום ים כזה אני משאירה מאחור את הבעיות, הטרדות והמחשבות ומקדישה את עצמי נטו לילדים. כמות האהבה והאושר שאני מקבלת חזרה, מתדלקים אותי עד יום הים הבא.

 

ואני לא יודעת מה יהיה אחרי ה 8.8, כי באמת התמכרתי…

 

עדכון מיום הים של ה -29.7 עם אנשי בתיר – הים היה סוער מהרגיל ולצערי, בניגוד לשאר הפעמים, גם מאוד מלוכלך, אבל זה לא העיב על השמחה של הקבוצה הגדולה מהכפר בתיר. לקראת סוף היום, איש מבוגר, סב לנכדים שחילק לנו פירות מגפנו ותאנתו שאל "היינו בסדר? התנהגנו יפה?" ואמר שהוא מוגבל, לצערו הוא לא יכול לעזור לנו בחזרה אבל אם יש משהו שהוא יכול לעשות למעננו, שנגיד בבקשה…

ודיע' התינוק היפיפה שיחק איתי משחקי קוקו ורץ לידיים שלי, צוחק ומבסוט, ואח"כ נודע לי מאביו שהוא נולד עם ליקוי שמיעה קשה. בישראל מנתחים כל הזמן תינוקות במצבו, עכשיו אבא שלו צריך לפנות למרכז פרס לשלום ולארגון רופאים לזכויות אדם כדי שהם אולי יצליחו, בדרך לא דרך, לארגן לו ניתוח בישראל…

ומעל הכל, כמו תמיד, הילדות והילדים שחו איתי, ושיחקו, המון מעגלי נשים וילדות ספונטניים נוצרו בתוך הים, מעגלי כוח ויחד מול הגלים הגבוהים, שצימררו אותי כל פעם מחדש. כשירדתי מהאוטובוס למתנ"ס ביפו, אחת הנשים המבוגרות נאחזה ביד שלי, גם על היבשה, והלכה איתי ככה, יד ביד. הכשהמציל גירש אותנו מהים הסוער מוקדם מהמתוכנן, כולם התיישבו על החול בשורה, אכלו קרטיבים והתחילו לשיר ולמחוא כפיים. הילדות המשיכו לקפוץ מכל גל גם בישיבה על קו המים, ולמרות שהיו אתמול מעט צדפים, השתדלתי לאסוף ולתת לכל ילדה צדף אחד, שיישאר להן ביד משהו מוחשי.

כתבה על ימי הים בmynet

האתר החדש של ימי הים (כבר עלה לאויר אבל עדיין בהליכי בניה)

קריאה למתנדבים בפייסבוק

 

* "מבצע שלום הגלים" זו הברקה של שועי שכתב את זה בהקשר אחר לגמרי, לפני כמה שבועות ,בתגובות לבלוג של מרית.נדמה לי שזה קולע בול למה שאנחנו מנסים לעשות שם בים, אז במיטב המסורת של שודדי הים האלטרואיסטים, שדדתי ממנו…

 

{את הפוסט הזה העליתי הנה בעיכוב קל, פתוח לתגובות, כרגיל,בבלוג שלי בוורדפרס}

פורסם ב 30 ביולי 2010 19:30 במדור אכפת לי | אפשרויות

בחול

"בחול" מאת אגור שיף, יצא בהוצאת עם עובד.

חול. חול של חופש, של שחרור ושל ים, חול של קבר, סופת חול, קרבות, מלחמה. חול רך ותומך וחול מציק ומסוכן – כל החולות האלה מלווים את הספר לכל אורכו.

 

החול הזה מפגיש בין שני עולמות – עולמו של קצין משטרה מתבגר, מיושב ושקול, שנמנע מלעסוק בעברו כילד שואה באירופה ושמנהל עם אשתו מערכת יחסים מסורה אך חסרת התלהבות, ועולמה של נערת פרחים הרפתקנית, מרדנית, תמימה ותוססת.

 

המפגש העקיף עם דמותה של הנערה הצעירה מטלטל את הבלש ומשמש עבורו טריגר למשבר אמצע החיים ולבחינת כל המובן מאליו בחייו.

 

יש פה בעצם שני סיפורי מתח –  פרשת מותה או הירצחה של הנערה טליה רבינוב, וסיפור חייו של רב פקד רמי דינור, ילד שואה שבגר לבדו וכמעט אינו מכיר את קורות אביו ומשפחתו.

שני סיפורי המתח מצטלבים ומשתלבים זה בזה באופן שחלקו מפתיע ואת חלקו האחר הצלחתי לנחש קרוב להתחלה.

יש ספרים עם יומרות לצייר תמונת מצב אותנטית או היסטורית של החברה הישראלית – גאווה לאומית, תסביכים, שכול, מלחמות, שואה ופחד ויומרה להציג את כל המצב הסבוך והמורכב שבתוכו אנחנו חיים במסגרת רומאן גדול אחד.

 

הספר הזה חף מיומרות, זה ספר קטן שמספר סיפור אחד המתרחש, כמעט במקרה, ברגע היסטורי דרמטי – על סף מלחמת יום כיפור. דווקא היעדר היומרה עובד, לטעמי, לטובת הספר, ופיסות המידע החדשותיות שמפציעות מדי פעם במהלכו מעידות על תחקיר מעמיק ומעשירות את הקריאה, אבל לא מאפילות על הסיפור. הנימה המקומית, הספציפית והצנועה של הספר פועלת לטובתו ומאפשרת גם לאמירות הכלליות להדהד בקול רם יותר.

 

אפשר למצוא הקבלות בין חיי המספר לחיי המדינה ובין ההדחקה הפרטית לזו הלאומית. אפשר, אבל לא חובה.

 

לצד המספר מופיעות דמויות נוספות ולכולן יש מערכות יחסים שונות – חיי נישואין, יחסי אמא ובת, סבתא ונכדה, אב ובן, קולגות בעבודה – הם נפגשים, הם מרגישים, קורים להם דברים ובכל זאת, אף אחת מהדמויות ואף אחת ממערכות היחסים לא הצליחה לגעת בי באמת, לרגש או להסעיר אותי, ואחרי כל תיאור של מפגש אנושי נשארתי עם תחושת החמצה ומבוכה מסוימת.

 

"בחול" הוא רומאן כתוב היטב שמשלב בין סיפור מתח בלשי קונבנציונאלי לבין ערך מוסף של תובנות חברתיות והיסטוריות על החברה הישראלית.

זה לא ספר ששינה את חיי או גרם לי להתרגשות מיוחדת, אבל הוא בהחלט שווה קריאה.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב-21.7.2010.

 

פרק מהספר מMako

 

ראיון עם אגור שיף בynet

 

ראיון עם אגור שיף ב"הארץ"

 

ביקורת אמביוולנטית של אריק גלסנר בnrg

 

ועוד אחת של אסתי סגל בגלובס ו"במחשבה שניה" - אני מודה שעד שקראתי מה שאסתי כותבת לא עלה בדעתי הקשר לרצח רחל הלר, אבל יש בזה משהו, ומסתבר שגם הסופר התכוון לאותו אירוע, כמו שעולה מהראיון המעניין שערכה איתו אסתי

 

{וכרגיל עד השלמת המעבר של "רשימות" - פתוח לתגובות בבלוג שלי בוורדפרס}

פורסם ב 23 ביולי 2010 17:43 במדור פשוט ספרות | אפשרויות

על דיוקן של ציפור ועל דרכונים מעופפים

פורסם ב 17 ביולי 2010 17:31 במדור תופינים ומגדנות | אפשרויות

עפות בלילה

פורסם ב 12 ביולי 2010 10:24 במדור ספרי נוער | אפשרויות

"על הגשר הקט" - איך ספר פעוטות חדש יכול להריח כמו ספר קלאסי?

"על הגשר הקט", כתב: עילם בן-דרור, אייר: שחר קובר, יצא בהוצאת מטר

 

{הרשימה פתוחה לתגובות בבלוגי בוורדפרס, מוזמנים לעבור בעקבותיי לשם}

פורסם ב 2 ביולי 2010 14:15 במדור ספרי ילדים | אפשרויות

נערות שנחאי

"נערות שנחאי" מאת ליסה סי, תרגום: דורית בריל-פולק, יצא בהוצאת מודן

על כריכת הספר מופיע ציור פשוט ורב עוצמה של שתי ציפורים אחוזות בחוזקה בשני אגרופי ידיים, כמעט עד חנק. המטאפורה החזותית  הזו מתאימה בדיוק מצמרר לחלקים נכבדים מהמתרחש בספר, כאשר שתי האחיות – פרל ומאי הן כמו שתי ציפורים חופשיות המוחזקות כלואות באגרופי ידיהם של גדולים וחזקים מהן.

משהו בי, וכנראה גם בקוראים אחרים, נושם לרווחה בהתחלה – כן, זה סיפור מזעזע, אבל הוא מתרחש רחוק, בסין, ולפני עשרות רבות של שנים, כמו שמתאים לסטריאוטיפים הנחרדים והמצקצקים שלנו. אבל מהר מאוד, מתגלה מציאות אחרת. שנחאי של לפני המהפכה האדומה מצטיירת כעיר מודרנית, ליבראלית ותוססת, עשירה וחופשית אפילו יותר מתל אביב של היום. פרל ומאי מזלזלות בגלגל המזלות הסיני ובאמונות התפלות של אימא ואבא, הן לובשות שמלות מערביות יפות, מדברות אנגלית מושלמת ומתפרנסות כדוגמניות של ציירי פרסומות.

ומתוך חיי התפנוקים והמודרניזציה האלה, הן נופלות לרצף מתמשך של סיוטים, שמתחיל בנישואי שידוך שנועדו להציל את אביהן מפשיטת רגל, ממשיך בבריחה איומה מפני חיילי האויב היפני ובהגירה קשה לארצות הברית ובחיים שהקושי, התלאות והכאב שממלאים אותם מאיימים להאפיל על הטוב והאהבה.

מבחינה היסטורית, למדתי המון מהספר – גם על החיים בסין לפני ואחרי המהפכה האדומה, גם על המלחמה הקשה בין סין ליפן וגם, אולי בעיקר, על הקשיים, ההתאכזרות, הגזענות והאטימות שהיו מנת חלקם של סינים שהיגרו לאמריקה הנאורה – הן מצד הציבור הרחב והן מצד השלטונות הרשמיים, בתקופת מקארתי אבל גם לפניה ואחריה.

לצד אלה יש גם שמחה, תקווה, נאמנות וקשר לא פשוט אבל ראוי להערכה בין שתי אחיות שנאמנות זו לזו – מול הכל, על אף הכל ואחרי הכל.

בנעוריי אהבתי מאוד את ספריה של אמי טאן – סופרת אמריקאית ממוצא סיני שחשפה בפני את התרבות הסינית, את הקשר בין האימא הסינית הסטריאוטיפית לבין האימא היהודייה הסטריאוטיפית ואת קשיי ההגירה והקליטה של דור המהגרים ושל דורות ההמשך.

הספרים של ליסה סי עוסקים בנושאים דומים, אבל נדמה לי שלעומת ספריה של טאן, ליסה לי עולה מדרגה נוספת וגם יורדת עמוק יותר, ממש אל מתחת לעור של הגוף ולגעור של הנפש.

"נערות שנחאי" הוא רומאן קריא מאוד, כואב מאוד, אנושי, סוחף ועצוב.

הקריאה בו הופכת קרביים ולב ומעוררת הרבה מחשבות – קצתן על התרבות הסינית ועל חיי הסינים האמריקאים, ורובן על הגורל האנושי וטבע האדם.

זה ספר קשה לקריאה, אבל מומלץ ביותר.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 27.6.2010.

 

ביקורת שלי על "סיפור כתוב במניפה" מאת ליסה סי

ביקורת שלי על ספר אחר שמתרחש בסין של ימינו -"פשפש הנשפים"

ביקורת של נוריתהה על "נערות שנחאי"

 

{פתוח לתגובות בבלוג שלי בוורדפרס, מוזמנים לשם}.

פורסם ב 28 ביוני 2010 13:02 במדור פשוט ספרות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.

כל הזכויות שמורות לטלי כוכבי.
אתר זה מתארח ברשימות, אוסף אתרים אישיים המבוסס על מערכת ניהול התוכן קונטקסט מבית קונספציה, ומשתמש במנגנון הרישום של המערכת (כניסה | ניתוק). צוות אתר רשימות איננו אחראי בצורה כלשהי לתכנים המתפרסמים באתר זה. לצפייה באתרים אחרים ולמידע נוסף, הכנסו לרשימות.
אכסנת רשימות בחסות חברת SweetHome.co.il