כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות
שום דבר בחיים הקטנים והנורמליים שלי לא נראה לי חשוב מספיק כדי לכתוב עליו כאשר מלחמה מתרחשת על כל מוראותיה ונוראותיה במרחק פחות מ-100 קילומטרים (פיזית) והקלקת עכבר בודדת (במרחב הוירטואלי).
אני מסוגלת לדמיין בבהירות מחליאה את מה שעובר על כל מי שאתרע מזלו להיות באחד משני צידי המתרס, ואז אני נבהלת מעצמי ומזוועת הדמיון, והקרביים שלי מתהפכים, ואני מרגיעה את עצמי בעבודה, בהסחת דעת כלשהי, בכוח. נורא, נורא, נורא.
לכן אני מעריצה את אריאלה, שחיה קרוב יותר ומוצאת את הכוח להתמודד ולא להדחיק וגם את המילים הנכונות והמדויקות לכתוב על זה.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491
פורסם ב 14 בינואר 2009 10:39 במדור דברים רעים | 8 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
אייל גרוס [אתר] בתאריך 1/14/2009 4:28:13 PM
ללא נושא
תודה ותודה על הלינק! העלתי אותו בפייסבוק שיותר אנשים יקראו את אריאלה.
שונרא [אתר] בתאריך 1/14/2009 7:51:27 PM
תודה גם ממני
הימים האלה טוחנים אותי - אני רוצה להציל את כולם.
משתגעת מזה.
החיסרון הגדול של להיות רחוקה כל כך הוא שאני מדמיינת את *כל* הדברים הנוראים שאפשר.
אסתי [אתר] בתאריך 1/15/2009 10:05:35 AM
מצויינת היא היתה תמיד, אריאלה
עוד בימים שניהלה את פורום ספרים של ווי-נט.
תודה על ההפניה.
תמי [אתר] בתאריך 1/15/2009 7:29:55 PM
הכרתי אותה רק דרך הבלוג, אבל תמיד אהבתי
את הכתיבה הכנה והאמיצה שלה.
גרי רשף [אתר] בתאריך 1/17/2009 7:18:56 PM
קראתי את הפוסט שלה ו..
..הזדהתי עם הכתוב: גם לי רע עם מה שקורה לאזרחים שם, וגם לי ברור נגד מי ולמה אנו נלחמים.
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.






