שיר הלל ל-ע. הלל - במלאת 20 שנה למותו

ממש כאן:

פורסם ב 30 ביוני 2010 16:36 במדור מאמרים | 0 תגובות | אפשרויות

עונת המעבר

אינני מחבבת את עונות המעבר. יש להן שמות יפים – אביב וסתיו, אבל הן פחות נחמדות בעיניי מתדמיתן. אביב מצטייר כנפלא שבעונות. לכאורה שמש קיץ לא שורפת, כי היא מעורבבת בקרירות חורפית. הסתיו הוא לכאורה מלנכוליות נעימה - הקיץ מתעדן לקראת סופו. למעשה, בישראל מדובר בעונות מבולבלות, לא החלטיות, אפילו אלימות ברצונן להוכיח מי שולט – החורף, שטוען: אני עוד כאן! והקיץ, שדוחף אותו: החוצה, עכשיו אני הבוס. והם הודפים זה את זה, מתקיפים בחום ובקור חזקים. לא סדירים. לא משתלבים. מבלבלים אותי. מתסבכים את המלתחה שלי. גורמים לי להשליך ממני שמיכות או להתעטף בהן מבלי להתחמם (טוב, גם היה לי חום).

די. בבקשה תחליטו מה אתם רוצים להיות, ואז תודיעו לי, טוב?

מה פתאום.

וכאילו לא די בכך, בימים אלה קיבלתי צו פינוי ועלי לעבור דירה וירטואלית.
הקהילה – נאה. "במחשבה שנייה" היא נקראת, והחיבוק של "רשימות" ממשיך ללוות אותי. נקודת האיסוף עדיין נשארת "רשימות". משם אפשר יהיה להגיע אלי למקום החדש.

ובכל זאת, עדיין עלי לארוז, להחליט מה לקחת ועל מה לוותר. ויש רעננות בחידוש, אבל גם התמרדות לנוכח הפרידה מהישן והטוב.

זהו. החלטתי. לא עוזבת את העיר! אני נשארת כאן, גם אם לבדי.

אבל בעצם, מה זה בכלל בית? בית זה המקום שבו הלב נמצא, והוא אינו מוגבל בקירות.

אוף. עוד לא עזבתי, וכבר אני מתגעגעת לביתי הישן.

טוב, גם החדש נראה מזמין. בהחלט.

תודה למקימי "רשימות" - אורי ברוכין, ירדן לוינסקי ואילן גליני – על הבית הטכני והערכי, ששינה לטובה את חיי - המקצועיים, התרבותיים והאישיים.

תודה לאסתי סגל – האדריכלית, הבנאית ואם הבית של הבניין החדש ביחד עם חנה בית הלחמי.

ותודה לכם, קוראיי – המתמידים והאקראיים, המוכרים והמיסתוריים, המגיבים והמקשיבים. כולכם יקרים לי, ואני מקווה שאמשיך לחוש את מגע עיניכם על גבי המילים שלי.

להתראות!

תימורה

"מעברים". שירה ולחן: מזי כהן. מילים: מיכה שטרית

http://www.youtube.com/watch?v=8SbxqOBvi2w

"לא עוזב את העיר". שירה, מילים ולחן: שלמה ארצי

http://www.youtube.com/watch?v=Zdc_ZiHKFXo&feature=related

"ללב שלי אין בית". שירה, מילים ולחן: סיון שביט

http://www.youtube.com/watch?v=Fozu10DRpfA

"זה היה ביתי". שירה, מילים ולחן: מני בגר

http://www.youtube.com/watch?v=gYHGqjNe_WY

"בית משותף". שירה: להקת "בנזין", מילים: יעקב גלעד, לחן: יהודה פוליקר

http://www.youtube.com/watch?v=qpSzxdsHooY

והנה, ממש כאן, הבית החדש:

http://2nd-ops.com/timora/?p=66484&cpage=1#comment-902

פורסם ב 18 באפריל 2010 18:51 במדור רשומות יומן | 2 תגובות | אפשרויות

מירי מסיקה - קטלוג הקלישאות

מתוך "חדשות טובות", אלבומה החדש

לגלות את עצמי
להמציא את עצמי
מתחילה מבראשית

קחי עוד נשימה
הילדה שבך

כמו חלום
ולרגע נדמה
גשם של חסד
אני באה אליך כמו פעם

איבדתי את הטעם
הלב עכשיו שוכח
הו אמא מה קרה לי

הדרך הסתבכה לי
שעות דיברנו על אהבה
ורציתי שתדע
איך הייתי קרובה

משהו נסדק
והציף את הכל
לדבר על אהבה
הנפילה הגדולה

מבטך המשכר
היית לי עוגן
אנחנו חזקים
אני כבולה באזיקים
לא כבתה הלהבה
אותי שורפת אהבה

הצבע חזר אל הלחיים
בכל פינה זכרונות
צריך לבנות מחדש
לחזור הביתה אל האור
הוא נכנס לי ללב
נתקע כמו עצם בגרון

לחיים אפרסק
לחלום בלב

השנים חלפו מהר
העולם כבר לא זוכר
הכל פה השתנה
זה רק אותו הלב
חיים עם זה בשקט
איך הזמן תמיד יודע
לנקות את הכאב
אהבה שמנצחת
קשה להאמין
שאולי יבוא עוד יום
ואנחנו נתגבר
סיפור שנגמר
רגעים קטנים למזכרת
הכל ידוע

הערות

כל קבוצה משתייכת לשיר אחד.
חלק מהקלישאות מופיעות במקור בזו אחר זו, כרצף.
ויתרתי על קטלוג הקיטש.

פורסם ב 2 במרץ 2010 20:23 במדור רשומות יומן | 22 תגובות | אפשרויות

מירי מסיקה - קטלוג הקלישאות

מתוך "חדשות טובות", אלבומה החדש

לגלות את עצמי
להמציא את עצמי
מתחילה מבראשית

קחי עוד נשימה
הילדה שבך

כמו חלום
ולרגע נדמה
גשם של חסד
אני באה אליך כמו פעם

איבדתי את הטעם
הלב עכשיו שוכח
הו אמא מה קרה לי

הדרך הסתבכה לי
שעות דיברנו על אהבה
ורציתי שתדע
איך הייתי קרובה

משהו נסדק
והציף את הכל
לדבר על אהבה
הנפילה הגדולה

מבטך המשכר
היית לי עוגן
אנחנו חזקים
אני כבולה באזיקים
לא כבתה הלהבה
אותי שורפת אהבה

הצבע חזר אל הלחיים
בכל פינה זכרונות
צריך לבנות מחדש
לחזור הביתה אל האור
הוא נכנס לי ללב
נתקע כמו עצם בגרון

לחיים אפרסק
לחלום בלב

השנים חלפו מהר
העולם כבר לא זוכר
הכל פה השתנה
זה רק אותו הלב
חיים עם זה בשקט
איך הזמן תמיד יודע
לנקות את הכאב
אהבה שמנצחת
קשה להאמין
שאולי יבוא עוד יום
ואנחנו נתגבר
סיפור שנגמר
רגעים קטנים למזכרת
הכל ידוע

הערות

כל קבוצה משתייכת לשיר אחד.
חלק מהקלישאות מופיעות במקור בזו אחר זו, כרצף.
ויתרתי על קטלוג הקיטש.

פורסם ב 2 במרץ 2010 18:36 במדור רשומות יומן | 0 תגובות | אפשרויות

ערב ירוק אדום

תוכי ירוק מראש העץ נגס בממתקים שלו – פרחים אדומים. כל פרח פירק לעלי כותרת, מצץ וזרק. וכך הם נשרו מגבוה, עלינו ועל האדמה. מרבד ארגמן, רוח קרה אבל אפשרית. זה לא היה חלום. זה קרה אתמול.

פורסם ב 23 בפברואר 2010 18:36 במדור רשומות יומן | 11 תגובות | אפשרויות

"קח את החוכמה, ותעשה איתה משהו" – ראיון עם מיטל שנהר, חברה ב"מנסה ישראל"

הכתבה הזו, בגרסה מצומצמת, היתה אמורה להתפרסם ב"ליידי גלובס" בגיליון שעוסק במוח. ברגע האחרון, היא הועפה משם כי לא התאימה לקונספציה. לא אפרט את תחושותיי כתוצאה מכך. במקום זה, אני מפרסמת את הכתבה כאן, בגרסה הרבה פחות רשמית והרבה יותר אישית ומורחבת מזו שהיתה אמורה להתפרסם.

הכתבה מתפרסמת גם באתר של אבשלום אליצור, בן זוגי .

http://a-c-elitzur.co.il/site/siteArticle.asp?ar=222

* * *

על ההתחלה קלטתי את הדיסקים. טעם טוב שנע בין ישן לחדש ובין עברי ללועזי, עם חיבה ניכרת למוזיקה ישראלית כמו: יעל לוי, מתי כספי, "הברירה הטבעית", "הבילויים" ו"יאפים עם ג'יפים". כשהפניתי את ראשי מהמדף, פגשתי במבטה המחויך של מיטל שנהר. החברוּת שלה ב"מנסה" – ארגון שתנאי הכניסה אליו הם אייקיו במשקל 148 ואילך, היתה התירוץ שלנו לדבר על גאונות (מילה שהיא מסתייגת ממנה) והשלכותיה על החיים. אבל מבחינתי, השתייכותה למועדון המוזיקה הספציפית שאני אוהבת, נראתה לי באותו רגע אטרקטיבית יותר מכל עניין אחר. הספיקו לי דקות מועטות בלבד לשכוח מהמוזיקה לטובת אגפים אחרים של קסם.

"אנחנו עושות פה אאוטינג", היא בישרה כששוחחנו בדירתה היפה, שעיצבה בעצמה, בשדרות חן בתל אביב. מתברר שרק המקורבים ביותר לשנהר, 36, אדריכלית נוף, וכיום מיישמת מערכות מידע ב"שטראוס", יודעים שהיא משתייכת ל"מנסה" – ארגון שהאייקיו של חבריו ממקם אותם בשני האחוזים העליונים של האוכלוסייה. "זאת עמותה עם הרבה כוונות טובות, שאנחנו מחפשים מה לעשות איתן", היא מרחיבה.
מה מאפיין את החברים?
"הסקרנות והגיוון. האנשים באים מאספקטים שונים – חלקם רוחביים מאוד וחלקם עם תחומי עניין מאוד ספציפיים. אם, למשל, אני קוראת ספר על חורים שחורים ויש לי שאלה, אז אני אקבל תשובה מדויקת מהפיזיקאי הקרוב לביתי. יש כאן תחושת חיוּת. חוסר פחד ללכת לאיבוד גם בתוך שיחה שיכולה להיות מתפתלת ומורכבת".

המורכבות הזאת מאפיינת את שנהר, בחורה רגישה, שאישיותה הנעימה מכילה התבוננות עצמית נוקבת לצד הומור עצמי וגישה אקלקטית, שמתבטאת למשל בהרגלי הקריאה שלה: "תמיד אני קוראת כמה ספרים בבת אחת, מכל מיני תחומים – אחד יכול להיות על אסטרופיזיקה ואחר על השטייטל בפולין – אבל איכשהו הכל יתחבר ואני אבין למה הם פגשו אותי בדיוק בנקודת הזמן הזו. עכשיו אני קוראת את 'היהודי האחרון' של יורם קניוק, ביוגרפיה על בשביס-זינגר וספר על חורים שחורים. בינתיים הם בשלבי גישוש ועדיין לא התגבשו לכדי ישות אחת".
מה משעמם אותך?
"לחזור על עצמי. האמת היא שאני לא זוכרת את עצמי משתעממת. זה לא מושג שאני מתחברת אליו. אם שיחה משעממת אותי, תמיד אני יכולה להפליג למחוזות אחרים".

"זה בסך הכל שריר"

ההבנה הראשונית שאת יותר חכמה מהסביבה שלך היתה כיף או עול?
"במשך השנים למדתי ליהנות מזה, אבל בהתחלה זו היתה קללה. קראו לי אנציקלופדיה, וזאת לא היתה מחמאה. זה נטל לילד להסתובב עם מחשבות ורגשות שלא תמיד ניתנים להעברה ברמה המילולית. נאלצתי לפתח יכולת מילולית מאוד גבוהה, שלא בהכרח עזרה לי יותר מדי להבהיר את מה שאני רוצה (צוחקת), ולמדתי גם לשתוק הרבה".
כרווקה, החיפוש שלך אחר בן זוג הוא יותר קשה או קל?
"יותר מורכב. כמו שמפתחים אנינות לטעם מסוים, ובדברים שהם פחות בתחום הטעם הזה, לא מוצאים את חדוות החך. מבחינתי מספיק שתהיה בו פתיחות, סקרנות וסוג של הפרייה אינטלקטואלית. אבל ברור שהוא צריך להיות אינטליגנט מאוד – נו, אין ברירה, צריך להודות בזה".
מה בעצם ציון האייקיו שלך?
"אני לא יודעת".
באמת? זה לא מסקרן אותך?
זה לא משנה לי כהוא זה. חוכמה היא דבר הרבה יותר מושך בעיניי מיכולת שכלית. חוכמה זה גם לדעת איך להתנהל בסיטואציות חברתיות. אני מאמינה שהסוג הזה של המבחנים רק מעיד על פוטנציאל. אומנם נולדתי עם יכולת קצת יותר משוכללת מהממוצע, אבל מה אני עושה עם זה עכשיו? זה כמו אדם שנולד עם טונוס שרירים מפותח יותר מאחרים, אבל זה לא קובע איפה הוא יהיה בסוף. עד כמה אתה יודע לשבח ולהגדיל ואיך אתה מחבר את הקשרים האלה? כי זה בסך הכל שריר. בסופו של יום, השאלה היא אם אתה בנאדם. קח את החוכמה הזאת, ותעשה איתה משהו".

"אין ספק שיש כאן פלא"

את מאמינה באלוהים?
"אממ... אני אגנוסטיקנית מהבחינה הזאת - לא מאמינה ולא שוללת. אני לא יכולה להכחיש שיש איזו מערכת. אנשים הגיעו לתיאוריות פיזיקליות שהן בלתי נתפסות במוח ובחושים שלנו. משהו מתחולל שם בחוץ. אין ספק שיש כאן פלא – אני לא יודעת איך לקרוא לו".
את חושבת שיש קשר בין אינטליגנציה לאמונה?
"כן, אני חושבת שכשמגיעים לקצה גבול היכולת השכלית, עלולים ליפול לתהום שבה הכלים שלנו נשברים. ובנקודה שבה הכלים נשברים, אפשר למצוא אמונה או משהו מטאפיזי. לכן, אינטליגנציה לא מספיקה. היא צריכה לבוא עם יושר. זה לא מספיק שיודעים לנתח מערכת, צריכים להיות גם ישרים מספיק בשביל להסתכל עליה בעיניים ולראות את כולה".
לעיתים קרובות, אנשים מאוד רציונליים מסתייגים מעניינים של אמונה ואלוהים. זה נראה להם פרימיטיבי.
"יש ציפייה מאדם אינטליגנט שיהיה שמאלני, חילוני אדוק, עדיף עם עבר קומוניסטי כזה או אחר בנוער רק"ח. ולדעתי דווקא יש משהו מאוד חשוך בנאורות הזו".
מה לדעתך הולך לקרות כאן בשנים הקרובות והרחוקות?
"אותו דבר".
כלומר?
"אני די פטליסטית - מאמינה שעולם כמנהגו נוהג, לטוב ולרע, ושכוחות גדולים מאיתנו קובעים מה יקרה. מצד שני, אם צריך להילחם, אני בכל זאת אלחם על מה שחשוב לי - הארץ שלי, השפה שלי".
את בחורה אופטימית או פסימית?
"יאללה... אופטימית".

עוד פרטים על "מנסה ישראל", מפי ירון מירלמן, היו"ר

מנסה (MENSA) הוא ארגון בינלאומי בעל 100 שלוחות במדינות שונות, הנועד לשמש בית לבעלי מנת משכל גבוהה (מינימום 148) ומקום להיכרות, החלפת דעות והתפתחות אישית ומקצועית.
ירון מירלמן, יו"ר מנסה ישראל, מספר שהפעילות בישראל החלה כבר בשנות ה-70. "בשנה האחרונה הצטרפו למנסה ישראל כמה עשרות חברים חדשים, ואנחנו שואפים לצרף מאות חברים וחברות חדשים".
איך החלוקה אצלכם בין גברים לנשים?
"לצערי, ישנן הרבה פחות נשים שמצטרפות לשלוחה הישראלית, ובשונה ממדינות רבות בעולם,
בישראל החלוקה היא 90% גברים ו- 10% נשים. אפשר לומר שיש פה גן עדן לרווקות".
מה טווח הגילאים?
"רובם בני 60-20".
איך מתקבלים אליכם?
"צריך להציג תוצאות מבחן IQ או לעבור מבחן פנימי שלנו, המתקיים אחת לחודש בצפון ובמרכז הארץ".

רוצים להיעזר במנסה ישראל? "השלוחה הישראלית", מוסיף מירלמן, "מאפשרת לארגונים חברתיים ומסחריים להשתמש בצוותי חשיבה ייעודיים המורכבים אד-הוק מחברי מנסה, בראשותה של דורית באלאן, חברת מנסה. צוותי החשיבה מספקים פתרונות יצירתיים ואינטליגנטיים לבעיות המאפיינות ארגונים בכל רמת קושי, בעיות - שלעיתים קשה לפתור בעזרת כוח האדם הפנים-ארגוני או באמצעות פנייה לחברות הייעוץ הקונבנציונליות".

כתובת האתר:
www.mensa.org.il

פורסם ב 5 בפברואר 2010 11:12 במדור מאמרים | 2 תגובות | אפשרויות

"כבר קרו מקרים, אבל הפעם זה חדש" - אלבום המצעדים של יוסי בבליקי חוגג

הרוח היתה תוקפנית אתמול בים של תל אביב על גבול יפו. הבטתי מהסלעים בתצוגת הצבעים של הכחול שדגמנו הגלים ופתאום הבנתי שאני לא מסוגלת לשאת יופי במציאות של כאב, וזה כולל מוזיקה. אבל הפעם היא היתה רק פיסה צרה - כמו עיניה הדועכות של מכשפה, שמאחוריה ולפניה הריקוד המכריע של הפיות הטובות. צבעים כהים - להבליט את החיוך המתמשך ברצף מפליא. דווקא הרוח האכזרית הזאת, הזכרתי לעצמי מאוחר יותר, תעיף אותי הלילה לתיאטרון תמונע.

עוד לא נכנסתי, וכבר חיוך של אביב, ובתוך האולם – כל עונות השנה. ההופעה החלה בטרם החלה. אנשים הגיעו כדי לפגוש את "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי, שהוצאתו המחודשת נחגגה. אבל הם באו גם מתוך השתוקקות להפגיש את עצמם עם אלה שגם נפשם היתה המסך העתיק שעליו הוקרנו השירים.

אני אוהבת את השַמות שעושה בשירים השחיקה המבורכת. הקול מצטלל ככל שהוא מתעקל לתוך תקופות. היו שם אנשים אמיצים שלפחות פעם אחת בחייהם הרשו לעצמם להרגיש. היה כיף לומר להם שלום, להכיר אותם ולהכיר בהם וידעתי שבאותה מידה – גם הם היו עדים שלי.

בין השירים, חייכתי בחושך. ניבאתי שמאוחר יותר, בבית, אקשיב בוודאי ל"ונדמה שישוב", ונכשלתי בנבואתי תוך כדי ההזיה. האלבום כבר לא גר בבית הזה. וכשחשבתי על ביתו הזמני, החיוך שלי התרחב.

פורסם ב 28 בינואר 2010 10:43 במדור רשומות יומן | 10 תגובות | אפשרויות

"זו שעת תמורה" – 40 שנה למותה של לאה גולדברג

במלאת 40 שנה למותה של לאה גולדברג, וכהקדמה לפוסט אישי עליה, שעדיין לא השלמתי – הנה בינתיים שלושה משיריה. מכל הרבים היקרים לי, בחרתי כאלה שמעט נשכחו. איכשהו, הם גם הולמים את התקופה הנוכחית בחיי.

"על גבול האור" – לחן: מיקי גבריאלוב. ביצוע: אריק איינשטיין.

"...את חלומם יגידו התמימים, והפיקחים את פתרונם יסתירו"....

http://www.youtube.com/watch?v=o_DE5RDL1yY

חמסין של ניסן – לחן: שייקה פייקוב. ביצוע: אילנית

"...כי כל אילן היה מפרש רוטט, ולדממה עיניים של ילדה, ולדמעות ניחוח הלִבלוב"...

http://www.youtube.com/watch?v=fc7XZnpTw9U

"דג הזהב" – לחן: יוני רכטר. ביצוע: מזי כהן ויובל זמיר

"...גם בלי שמש היה לנו אור"....

http://www.youtube.com/watch?v=oziR_ueQGPA

פוסט יפה על לאה גולדברג מאת אסתי סגל

http://www.notes.co.il/esty/52619.asp

פורסם ב 15 בינואר 2010 15:40 במדור רשומות יומן | 4 תגובות | אפשרויות

כשתאלם תרועת הפסטיבלים

בדרך לאלון אולארצ'יק בפסטיבל הפסנתר – נשברתי. עשינו אחורה פנה. במקום לספוג מוזיקה, ספגתי את הקינוח הכי טעים שאכלתי אי פעם, במסעדה של ניר צוק ביפו. היחצנית שלחה אס אמ אס מתפלא ואני כתבתי לה את האמת – שאני לא מרגישה טוב, ושניפגש כבר מחר. זה יהיה, כלומר היה, לילה מתיש. שלוש הופעות רצופות בערב אחד, ולכתוב על שלושתן. אני לא מרגישה טוב, אבל מרגישה נפלא.

"יש שיר כזה ששלמה ארצי שר עם ריטה. למה בעצם לא משמיעים אותו יותר? צריך להחזיר אותו לתודעה".

לא הייתי בטוחה שאני מבינה למה הוא מתכוון. בבית התחלחלתי לגלות שהתכוון לשיר "שניים". "לזה אתה קורא שיר טוב"? צרחתי תשושה כשהצלילים לכלכו לי את הסלון. מכל השירים הטובים של שלמה ארצי, השמעתי לו דווקא את "ירח".
"אתה באמת לא רואה את ההבדל"? אלוהים, כמה עבודה.

ואחר כך האלבום המשיך לנגן את "כמו אז", ואני שרתי ושרתי, מצטמררת מהאקטואליה המהופכת, אבל הוא כמעט נרדם, מותש גם הוא. כמה עבודה.

בבוקר קמתי בבולמוס. אלון אולארצ'יק שפספסנו. מיכה שטרית – מסמרים ונוצות. פתאום רציתי עוד ועוד. נפתח לי ערוץ המוזיקה. מרוב רצף פסטיבלים, כלומר עבודה, שכחתי להתענג.

"אני רוצה לאכול מוזיקה ולשתות מוזיקה ולכתוב ו... סליחה שאני מוצפת. משהו נפתח", אמרתי לו באוטו. הוא חייך.

איך זה התחיל? אני כבר לא ממש זוכרת. נדמה לי שב"פסטיבל הלם כרך", בעצם עוד קודם, בהופעות החגיגיות של החגים. מיד אחר כך, ברצף: "פסטיבל תל אביב החדש", "הלם כרך" וכמובן השחקן הוותיק: "פסטיבל הפסנתר מארח".

"כשתאלם תרועת הפסטיבלים", אמרתי לגלית הנהדרת, שלעד אודה לה ואוקיר לה את שדרוגי התעסוקתי. מיד אחר כך המשיך בראשי ההמשך של השיר – "ילבלבו שירי אהבתי", ושוב הסתחררתי מההלם של התואם.

ממש בישורת האחרונה, במופעי הסיום, קרסתי. החום שלי עלה לארבעים מעלות. ההופעות שאני הכי זוכרת הן אלה שלא הייתי בהן. אלתרמן-גרייניק ופוליקר – ברוכים הבאים למאגר המפואר. איך אמצא אתכם כשארצה להתייחד עם החמצתכם הספציפית? זה קל. אתם ממוקמים באגף החדש של היכל הפלאות – יבורכו אדריכליו.

http://www.youtube.com/watch?v=leB62KtSaIM

16.11.09

פורסם ב 27 בנובמבר 2009 12:32 במדור רשומות יומן | 4 תגובות | אפשרויות

לאונרד כהן בישראל. ו' בתשרי תש"ע

"ובכל זאת, למרות שידע שזאת חוצפה, ראה את עצמו לעיתים קרובות כיהודי האותנטי. הרקע שלו לימד אותו את החוויה הנוכרית. הוא היה אסיר תודה על כך. עכשיו הרחיב את החוויה הזאת לבני עמו. ומה כל העניין? איש בודד במדבר מתחנן לגילוי פנים".

("המשחק האהוב", לאונרד כהן, עמוד 200, הוצאת "חרגול" ו"עם עובד").

בימים שלפני ההופעה קראתי את הרומן הראשון שלו, "המשחק האהוב", שכתב לפני כמעט חמישים שנה ויצא עכשיו בתרגום מחודש לעברית. ליאורה ניר תרגמה אותו בבהירות שמחיה את לורנס בריוומן – המשורר היהודי הקנדי, בן דמותו של לאונרד כהן הצעיר, מהימים שבהם תינוקות המוזיקה שלו עדיין לא מילאו את אגף הנולדים.

"אמור להופיע בישראל", כך כתבתי השבוע ב-ynet בביקורת על "המשחק האהוב". אמור. אחרי הציפייה שנכזבה בשנה שעברה כבר פחדתי להאמין. ורק כשעברתי בשעה חמש ליד האיצטדיון ושמעתי אותו עושה בלאנס, הבנתי שזה יקרה. כנראה שזה יקרה.

* * *

פתאום זה התחיל. ממש בזמן. מכת חשמל. הכרה. הבנה. יכולת מושלמת לחוות את ההתרחשות בכל נימי ההוייה. והשלמה עם ההתפוגגות המהירה. אין סיכוי, הסברתי לעצמי, שזה יהיה כמו בציפיותיי. וזה בסדר. קיבלתי בלי לקבול שכך ארגיש כל ההופעה. לא יכולתי לדעת שהכל ישתנה לטובה.

המסכים שיקפו את הבעות פניו ואת צורותיהן. אדם זקן. הבטתי בו וראיתי את בריוומן הצעיר. כשחזרתי הביתה וקראתי שוב בספר, ראיתי את בריוומן הצעיר כמו כהן הזקן.

"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", הוא ביטא את הפסוק העתיק – הקללה של בלעם הנביא שהפכה לברכה. היה לו מבטא אשכנזי גלותי, ארכאי, שהעציב אותי. עדיין לא הבנתי דבר.

המוזיקה המצטברת נחשפה באיטיות. בהתחלה חשבתי שהוא אוטומטי. שוב ושוב ושוב ושוב חוזר ושר את אותם השירים. אבל אז הבטיח שיתן הערב את כולו וידעתי שיקיים. מאותו רגע הרגשתי שהוא מתפלל לא פחות מאשר שר.

* * *

"כי זאת ההזדמנות היחידה שלי לומר "הללויה" כשכבר אינני מהללת יה". זאת היתה סיבה מספר 14 בפוסט שלי "למה כן אלך להופעה של לאונרד כהן", 1 במאי 2009.

תוך כדי ההופעה השמעתי לאמא שלי את ה"הללויה" בטלפון. הלילה חלמתי שאני שולחת לה ביוטיוב שיר מההופעה של אתמול, שבו הוא נראה בפנים צעירות.

* * *

הספר "המשחק האהוב" מלא בנשים: הילדות ברטה וליסה – כשבריוומן בעצמו היה בגילן, ואחר כך הנערות - נורמה ותמרה, והנשים הצעירות – פטרישיה, נורמה ושל. לפעמים הן מתערבבות עם הזמנים. "שום אישה אינה יפה עד כדי כך שלא תרצה שיחזרו ויספרו לה את יופייה בשיר" (עמוד 175).

ב"המשחק האהוב" מופיע בריוומן-כהן גם כחבר וכיהודי, אבל כשקראתי אותו בפעם הראשונה חשתי שהזהויות האלה הן רק תפאורה למופע של זהותו העיקרית: יוצר-מאהב. ובכל זאת הבאתי בביקורת ציטוט קטן מזהותו כיהודי, שאתמול דווקא מילאה את רוב החלל של איצטדיון רמת גן. הנה חלק גדול יותר מהציטוט. בריוומן בבית הכנסת, מתבונן בדודיו, אחיו של אביו המת: "הם לא הבינו עד כמה הטקס שברירי. הם לקחו בו חלק בעיוורון, כמו היה עתיד להימשך לנצח. הם לא הבינו עד כמה הם חשובים, לא חשובים בעיני עצמם אלא חשובים לתפילות, לתיבה, לטקס. הם לא ידעו דבר על מלאכת האדיקות. הם היו סתם אדוקים. מעולם לא חשבו עד כמה הטקס קרוב לתוהו ובבוהו. אצילותם עמדה על כרעי תרנגולת כי היא התבססה על ירושה, ולא על יצירה שמתחדשת בכל רגע אל נוכח ההתאיינות.

בפרקים הכי חגיגיים או שמחים של הטקס בריוומן ידע שההליך כולו יכול להתהפך בן רגע לשממה... הלחן הנפלא הרקיע לשחקים והכריז שהתורה עץ חיים היא וכל נתיבותיה שלום. האם לא הבינו שיש להזין אותו?

... הוא לא יכול היה לקחת חלק באחוותם, אבל רצה להימנות עימם. נוסטלגיה לסולדיריות". (129-128).

זאת התמצית: התראה אמיצה על סכנת הניוון שאורבת ליהדות, ורצון להשתייך. אמש, כהן כבר היה שייך. הוא לא צפה בטקס, אלא ניהל אותו. וזה היה בית הכנסת שלו.

* * *

ביום כיפור האחרון שבו הלכתי לבית הכנסת, זה כבר היה לפני כמה שנים, ישבה לידי אישה זקנה. פתאום היא פנתה אלי: "זה בסדר שאני מדברת איתך"?

"בטח".

"אני לא יכולה להבין את זה. רק אתמול ישבתי בבית כנסת עם אבא שלי כשהייתי ילדה. הוא החזיק אותי על הידיים ואמר איתי את התפילות. זה היה רק אתמול".

היא חייכה אלי עם דמעות ונראתה כמו ילדה קטנה.

ככל שההופעה התקדמה, וכבר התאחדתי בתוכה, התברר שצליליו ניזונים הפעם מיהדותו. שיש בעיניו משמעות לכך שהוא שר "מי באש" דווקא בישראל, שלושה ימים לפני יום כיפור.

כשהוא דילג בעליזות, מנוגדת לכובד ומשתלבת בו, חשבתי: "קול דודי הנה זה בא. מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות".

* * *

לא הבנתי מיד. חלפו כמה שניות בתוך הברכה שחתמה את ההופעה: "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". הוא כהן, והוא מברך אותנו בברכת הכהנים! הנה הוא עושה עם היד את התנועה הזו...

עברו כבר תשע שנים מאז שאבא שלי הניח את ידיו מלאות ההבעה על ראשי ובירך אותי. מזמן כבר לא חשתי מבורכת.

אתמול הרגשתי מבורכת. האיש האהוב העניק לנו את המוזיקה שלו ואת הברכות שלו. יבורך גם הוא.

בבוקר התגעגעתי לשיר החדש שלו, שעדיין לא נכתב.

* * *

נ.ב. הביקורת על "המשחק האהוב":

http://www.notes.co.il/timora/60917.asp

פורסם ב 25 בספטמבר 2009 13:12 במדור ביקורות מוזיקה | 12 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.