"נשל הנחש" של מאיר אריאל - מבט אופטימי
אין מערבין יוצר ביוצר, נשמה בנשמה, ומה בכלל הקשר. אבל בין ההחלטה לפרסם את הפוסט הנוכחי על שיר של מאיר אריאל לבין הפרסום - נפטר עלי מוהר, והפוסט הזה מוקדש לו.
***
"שוב אני מוצץ גבעול מתחת גשר מט לנפול" – תמיד היה לי ברור שמאיר אריאל כתב שיר פסימי. נקודה. האדם שבשיר – תקוע, והלוקיישן הכפרי, עם ריחות השדה, לא מתיימר להסתיר את ניחוח ההחמצות.
בשלב מסוים קראתי בו שוב, והופתעתי לגלות בו משמעות הפוכה, אופטימית לגמרי, שאני שמחה לחלוק איתכם.
וראשית, השיר עצמו:
נשל הנחש / מילים ולחן מאיר אריאל
__________________________
שוב אני מוצץ גבעול
מתחת גשר מט לנפול
כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת
שוב אני מתחיל לשאול
מה לרצות, מה לאכול
כשהנמלה העניינית אותי מודדת.
אחת לאיזה זמן מוגבל
אני נשמט, אביון ודל
ממרוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל
כמו שוקע תחת גל
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת.
ואבא תמיד אומר:
"תעזבנו יום, יעזבך יומיים
העגלה נוסעת, אין עצור.
קפצת ממנה היום –
חלפו שנתיים
והנה נשארת מאחור".
צולל חופשי ללא מצנח
לכל הכיוונים נפתח
והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת
כך שבינתיים אני נח
כך, כמו שאני מונח
כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.
עני ורש ומרושרש
מביט בנשל הנחש
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח
בהשילי בלי כל חשש
תרבות של עור אשר יבש
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.
אך אבא, בשם אומרו: / "תעזבנו יום, יעזבך יומיים, / העגלה נוסעת, אין עצור.
לא קפצת עליה היום - / חלפו חודשיים / והנה נשארת מאחור".
וגם היתה לי בחורה
קצת פראית, קצת לא ברורה
אך לא הגיע לה שאשתגע
אז במכונית שכורה
הרסתי לה את הצורה
ועכשיו אני מתגעגע.
ולך תצא מזה עכשיו
איך תצא מזה עכשיו
מוצץ גבעול מתחת איזה גשר
מי צריך אותך עכשיו
מי בכלל זוכר אותך עכשיו
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר.
ואבא חוזר ואומר: / "תעזבנו יום, יעזבך יומיים / העגלה נוסעת, אין עצור /
קפצת ממנה היום - / חלפו שעתיים / והנה נשארת מאחור".
ואבא חוזר ואומר: / "תעזבנו יום, יעזבך יומיים / העגלה נוסעת, אין עצור /
קפצת ממנה היום - / חלפו שתי דקות / והנה נשארת מאחור".
ובכן: גיבור השיר, שנראה אבוד לעומת שאר האנשים, שחייהם מסודרים – בעצם נמצא במצב הפוך. למעשה, ייתכן שהוא היחיד שיש לו סיכוי להינצל. הוא אומנם ממוקם "מתחת גשר מט לנפול" – מצב מסוכן ללא ספק, אבל זמני ("כך שבינתיים אני נח"). לעומת זאת, "מעלי העגלות בתנועה – מתמדת", כלומר כל הזמן נוסעים אנשים על אותו גשר מט לנפול.
מדובר באדם מודע לעצמו, שבניגוד לרושם החיצוני, דווקא שולט במצב. מי שמפריע לתהליכים שעליו לעבור, הם אותם גורמים חברתיים חיצוניים, שמנסים להפעיל עליו לחץ להתיישר. אותה נמלה עניינית מודדת אותו: אדון צעיר, הפנו אותך אלי כי אתה עצל. לפי הפתגם הידוע אתה אמור ללמוד ממני. אז בוא נבדוק אותך. לאיזה הישגים בדיוק הגעת?
ורק אז, לנוכח מבטי הנמלה המודדים, הוא משמיע קולות של הליכה בזרם, כדי שתעזוב אותו סוף-סוף. "שוב אני מתחיל לשאול" – לא שואל, רק מתחיל לשאול. זהו, היא קנתה את זה. אני יכול להמשיך בשלי. ואגב: השאלות עצמן מראות שמדובר בהצגה. עומדות בפניו אפשרויות רבות. הוא רק צריך לבחור מה לאכול ומה לרצות מתוך השפע הפנימי שלו.
ויש עוד אפשרות. לא מדובר כאן בהצגה. "מתחיל לשאול" – כי זאת התחלה של החלמה. ומדובר בשאלות הכי בסיסיות: קודם כל מה לרצות? אחר כך מה לאכול.
בכל אופן, כאמור, המצב הזה זמני והגיבור שוהה בו רק לפעמים. אומנם הוא "נשמט אביון ודל", אבל מתי? - "אחת לאיזה זמן – מוגבל". ובמילים אחרות: הוא שולט במצב.
הכרכרה משתקשקת. יש כאן אונומתופאה, כלומר מילה שבצליל שלה גלומה משמעותה, במקרה הזה, הרעש שהיא עושה, אבל יש בה גם את הביטוי הסלנגי "משקשק" – מפחד. הכרכרה עצמה מפחדת. ואם היא מפחדת, מסכנים אלה שנמצאים בתוכה. הגיבור, מיותר לומר, כבר נחלץ ממנה. הוא "נפלט משצף מעגל" – כלומר רעש אינסופי ומסחרר. הוא זקוק לשקט, והוא מחליט לקחת אותו. הוא "כמו שוקע תחת גל" – לא במובן של שקיעה אל המוות, אלא כמו הטכניקה הנכונה להימנע מפגיעת גלים סוערים בים. פשוט לצלול מתחתם.
בפזמון אביו מצטט לו את מה שנאמר במקור על לימוד התורה. "תעזבנו יום – יעזבך יומיים" - אין מקום לחוכמות. הלימוד הוא פעולה תובענית, שמבוססת על משמעת. אם תפסיק – תתקשה לחזור ולהתמיד. פשוט תהיה מודע למחיר. ומה המחיר הסופי? להישאר מאחור – אופציה לא בהכרח גרועה, בהתחשב באלטרנטיבה, הדוהרת על הגשר המט לנפול.
מילת המפתח – "אגיע"
הגיע הזמן לאפיין את גיבור השיר. אדם מלא חיים, שאוהב לחיות ויודע לגמוע בתאווה את החיים, שותה אותם בקשית ("מוצץ גבעול"). הוא מוכן לסיכונים ("צולל חופשי ללא מצנח"), פתוח ("לכל הכיוונים נפתח"), "והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת" – מה שהורס אותו אינו היעדר אופציות – אלא להיפך. השפע המגוון. לא בדיוק אדם אפאתי ושבור – כפי שאולי הוא נראה במבט שטחי. אומנם הוא בוחר לאפיין את עצמו בלא פחות מארבע מילים נרדפות לעוני: אביון, דל, עני ורש, אבל בסך הכל הוא מתייחס לכך בלגלוג. "רש ומרושרש" הוא מבטא במשחק מילים את דעתו. כמו רעשן, או עטיפת מתנה מרשרשת או שרשרת, או סתם איש ששר ושר.
נכון, יש כאן הרס עצמי – אבל הגיבור מכיר את עצמו ויודע לטפל בעצמו. בעיצומו של הגודש הרגשי הוא נוהג כפי שנכון לעשות – נרגע באמצעות מנוחה, בדיוק במקום ההתרחשות, כדי שיוכל לחזור אל מעשיו, מיד בתום ההתאוששות. מעליו "התאוצה שוב ושוב דורסת" – אבל לא נכתב כאן שאותו.
ובכל זאת המציאות לא מרפה. לא עוזר לזלזל בה. וכך הוא מוצא את עצמו מביט בערגה בנחש, שמצא דרך טבעית להתחדש ושואף להיות כמוהו. במבט ראשון נראה שהוא מקנא בו. "לו רק יכולתי גם אני כך להגיח. בהשילי בלי כל חשש תרבות של עור אשר יבש, וכמו חדש למחוז חפצי אגיע". מצד שני, מילת המפתח היא "אגיע". לא "להגיע", כפי שאולי זה היה מתבקש. כלומר אני אגיע דווקא. זה יקרה בעתיד. במילים אחרות: לא מדובר כאן בקנאה, אלא בהצבת מטרה: להשתנות, וזה יתרחש.
ועכשיו נעבור לאהבה. גם כאן בקריאה ראשונה הסיטואציה נראית חסרת תקנה ונעדרת תקווה. ואכן שום דבר לא יכול לרכך את ההתרחשות הקשה, כפי שהוא עצמו מתאר אותה: היה לו קשר עם בחורה והוא פגע בה - השתגע והרס לה את הצורה, וכעת הכל אבוד ונותר לו רק להתגעגע. מצד שני, כמו לאורך כל השיר, גם כאן הוא מפגין מודעות עצמית, שזאת כבר התחלה טובה לתיקון, לצד ההכרה "לא הגיע לה שאשתגע". המילים: "עכשיו אני מתגעגע" מצביעות גם על החרטה. האם די בכך כדי לתקן? ברור שלא. הבית הבא הוא המשך ישיר של העניין, אבל גם סיכום של השיר כולו, מעצם היותו הבית האחרון.
וכך נאמר לבסוף: "לך תצא מזה עכשיו". לא בהכרח אירוניה עצמית, כפי שניתן להבין זאת, אלא דווקא ציווי. מדובר פה ביוזמה ובנקיטת פעולה חיובית – תצא מזה עכשיו.
אבל איך עושים את זה? "איך תצא מזה עכשיו"? – חוזרים לנקודת המוצא כדי להתחיל – "מוצץ גבעול מתחת איזה גשר". ולא סתם גשר. איזה (!) גשר.
כדי לעשות זאת צריך לברר את התשובות לכמה שאלות יסוד: "מי צריך אותך עכשיו"? כלומר מי זקוק לך. למי אתה יכול לתת, להעניק. כן, איש יקר. עד עכשיו התרכזת בעצמך. אבל הדרך למצוא את עצמך או לחזור לעצמך – עוברת אצל הזולת. בעיקר אלה הקרובים לך. תחשוב. את מי שכחת? מי זקוק לך? משפחה? (אבא) חברים? (בעגלות) אולי הבחורה שהשארת במכונית?
"מי בכלל זוכר אותך"? עד כמה הותרת חותם בלב האנשים? אם לא - אז קדימה. ואם כן – האם לטובה?
ולבסוף: "לך תתחיל למצוא שוב את הקשר". שוב: ציווי. נקיטת פעולה. אחרי ששאלת את השאלות – תענה עליהן. תחזור לקשור את החוטים שמניעים אותך ואת חייך, בקשר של משמעות. האם מדובר במשימה ריאלית? המילה "שוב" מרמזת שכן. שהפעולה הזאת כבר נעשתה בעבר, לפחות פעם אחת, ולכן – היא אפשרית.
פורסם ב 1 בדצמבר 2006 13:09 במדור מאמרים | 37 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
גוגל ארץ בתאריך 12/1/2006 7:18:34 PM
לך תתחיל
לך תתחיל זה לא ציווי, אלא כמו בביטוי האנגלי go figure, כלומר כמעט להיפך, משהו כמו "מאיפה להתחיל למצוא שוב את הקשר".
איריס [אתר] בתאריך 12/1/2006 8:02:27 PM
שיר אהוב, יוצר אהוב
אחד האהובים עלי ביותר וכל פעם מוצאים אצלו עוד רובד ומשמעות.
השיר מאד מדבר אלי עכשיו, כי אני באותו שלב אחרי הישיבה מתחת לגשר, בעיקר תוהה אם
"מי בכלל זוכר אותך עכשיו" ואם כן, באיזה הקשר, ומי זקוק.
בינתיים, מגיעה למסקנה ש"מי זוכר אותך בכלל" במקרה שלי נאמר בלשון פסקנית, לא זוכרים. וכנ"ל שאר השורות, אבל הפרשנות שלך יוצקת אפשרויות חדשות.
הוא חסר לי מאד, מתגעגעת לאפשרות של שירים חדשים שלו, ומנסה לנחש על מה היה שר עכשיו.
ליה. [אתר] בתאריך 12/1/2006 9:00:44 PM
מצאתי
את עצמי בהרבה תקופות בחיי משננת את השיר הזה, הרבה פעמים הוא התאים לי.
כאילו הוא כתב אותו בשבילי.
ניתחת יפה יפה מותק.
פורטיש [אתר] בתאריך 12/2/2006 2:05:29 PM
משפטי מאיר שלי
"אם את'ה פתאום תופם את עצמך יודע ביודעין, אתה יודע ביודעין, את'ה שום דבר לא תופס לא מבין"
אני מסכים איתך שהאיש לא שורר דיכאון אבל הוא גם לא התעלם מהריקות של החיים.
וברגעים קשים "מודה אני" זה שיר החיות האולטימטיבי, על הטוב והרע.
תימורה [אתר] בתאריך 12/2/2006 8:31:45 PM
ללא נושא
גוגל: ברור, אבל זאת המשמעות המתבקשת, ממנה ניסיתי לחרוג.
איריס: גם אם את צודקת בעניין "מי זוכר אותך" (ותרשי לי להיות סקפטית), לפחות זה מתאזן עם אנשים אחרים, חדשים, שמתוודעים אלייך.
ליה: מותק את בעצמך :)
פורטיש: צודק...
עפרה בתאריך 12/2/2006 8:51:46 PM
תחושה חריפה
של היות אאוטסיידר, ועצמו עונה לו שמזה כנראה אי אפשר להיגמל.
מחוץ למרוץ, השלת תרבות של עור אשר יבש, הופכת יותר לשאיפה של איש וחמציצו מאשר למשימה (מי לא מצץ חמציץ אף פעם? מן הסבר) דגש על ה"לו", כמה חזק ה"לו" חמקמק ממש כמו הנחש
רק אבא , כדרכי העולם, לא ינטוש את בנו וממשיך לדרוש, להפציר להתחנן,להביא פרקי אבות- מאיר יקירי!! יפיוף ומיוחד, תבין, הדורסנות המשתקשקת זה מה יש, חזור, עלה, וכי יש לנו בררה?י
כנראה שבלית בררה יש.. הלך נפשי מיוחד וכה מוכר.. מאיר המופלא והחסר
סמדר בתאריך 12/3/2006 6:45:16 PM
ללא נושא
נו באמת, תימורה..
מאיפה הבאת לנו את השיעור הזה עם המורה חבצלת? מעורר טראומות עבר של שיעורי ספרות משמימים, כשהמורה (חבצלת, כזכור) מבתרת כל משפט לאלפי חלקיקים קטנים וקטנוניים, ממציאה משמעויות ומנטרלת את הקסם. כמו לנגן מוסיקה כל
תיבה בנפרד. רק המילה הזאת - א-ו-נ-ו-מ-ת-ו-פ-א-ה - עושה לי צמרמורת של איכסה, אבל אולי זה באמת רק אני.
אבל אני אוהבת אותך בכל זאת.
וונדי דארלינג בתאריך 12/5/2006 1:25:12 PM
בתור אחת שמאוד מזדהה עם השיר
[ובעצם- מי לא מזדהה איתו???] תמיד חשבתי שהבית על הבחורה נופל מהבתים האחרים באופן משמעותי, ומבחינתי אפשר לוותר עליו.
בקשר לפרשנות שלך לשיר- ואם להסיר את הבית הנספח (לדעתי) אני די מסכימה שהדובר הוא אופטימי יחסית, ומה שמטריד אותו הם הדברים שאבא אומר ולאוו דווקא תהיות בינו לבינו על משמעות החיים.
(אין להם משמעות, אגב)
רזי בן-עזר בתאריך 12/6/2006 6:58:32 PM
ללא נושא
מאד מאד שונה מהפרשנות שלי לשיר, אבל בכל זאת נהנתי מאד לקרוא
וגם אם אני לא מגיב לכל פוסט, אני קורא הכל
רזי
תימורה [אתר] בתאריך 12/7/2006 1:38:51 AM
ללא נושא
רזי - תודה. זה משמח אותי.
אגב, נכנסתי לתוך הפרשנות הזאת בהיסוס ובסקפטיות, ופשוט הופתעתי ושמחתי לגלות שהטקסט נענה לה ולא מתנגד. זה כמובן מוכיח את גדולתו של מאיר אריאל, שהטקסטים שלו מורכבים ומכילים ניגודים בהרמוניה.
ונדי, דרלינגית - מסכימה איתך בעניין הבחורה. הוא היה צריך לוותר עליה, כלומר לא להכניס אותה בכלל לשיר. אבל הוא בטח התאהב בה...
גונקל בתאריך 12/20/2006 10:56:22 PM
פרשנות בעייתית, אף שנהניתי לקרוא
כתוב היטב ותמיד כיף לקרוא ניתוחי עומק לשירה של מאיר, אבל בסך הכל מדובר באקט בארת'י למדי של לכפות על הטקסט את המסר שאת מעוניינת להציג בעזרתו.
אני מסכים שיש בשיר הרבה ביקורת ולעד על החיים ה"נכונים", בתוך המסלול, על חוסר התכלית והבעייתיות הרבה שבהם, אבל בסופו של דבר זה שיר אינטרוספקטיבי די עצוב של אדם שתקוע במקום. במיוחד צרמה לי הפרשנות לבית שמתחיל ב"צולל חופשי ללא מצנח" - ללא ספק הרגע החשוב והמפתח להבנת השיר - כשאת טוענת שזאת עדות לנטייה של האיש לקחת סיכונים. לא ממש. הוא בסך הכל אומר שכל הזמן הזה, נטול הפעולה, שבו הוא לא מצליח לעשות שום דבר, הוא כל הזמן מתקרב אל המוות ומאבד את הזמן היקר שלו.
גיל [אתר] בתאריך 5/3/2007 5:29:16 PM
תודה
חידשת לי בכמה מהאסוציאציות והפרשנויות.
תמיד כיף להתחדש במאיר אריאל
אם את לא מכירה, יש כאן פרשנות מעניינת לשיר תת מודע זמני
http://www.meirariel.org.il/twists/tat-muda.htm
הצועד בנעליו [אתר] בתאריך 5/18/2007 7:26:10 PM
למרות שלא עם כל הנקודות אני מסכים
גם אני כמו אחר שהגיב כאן לא מבין את "לך" בתור ציווי וגם הפרשנות שלך ל"אגיע" נראית כמו משאלת לב יותר ממה שישנו בשיר - בכל זאת ניתוח מרתק, ואת הפירוש שלך לבית הראשון, עם הגשר ועם התנועה הזורמת מעל - ממש בלעתי. השיר שאני רוצה מזמן לכתוב על עצמי, ועוד לא מצאתי איך.
פוסט עמיד בפני הזמן. יישר כח.
יוסי בתאריך 6/21/2007 10:53:38 PM
שיר מעולה!!
לדעתי הפרוש האופטימי לשיר קצת מאולץ ונכפה על המילים, אבל כל אחד רואה את הפרוש בדרכו שלו, והמון אנשים התחברו לשיר הזה כי הוא התחבר אליהם וכל כך התאים להם לתקופות שונות בחיים, השיר מדבר אלי המון ואני נהנה לשמוע אותו בכל הזדמנות שיש לי.
לדעתי הוא אכן שיר פסימי המדבר על ההחמצות שבחיים, ועל כל מה שיכל להיות אך נשאר בצד.
אבל זו רק דעתי, בכל אופן זהו שיר מעולה שמאוד אהבתי לשמוע, ואני מאוד אוהב לנגן ולשיר אותו בכל רגע פנוי שאני יכול.
יניב קרן בתאריך 7/9/2007 4:11:53 PM
ללא נושא
הרעיון שעומד מאחרי השיר זה שפשוט מאיר היה סטלן אמיתי (אני עצמי מכור לחתיכת חשיש נרקומן ציבור)
ועכשיוו תעיינו טוב טוב במילים
מאיר אין כמוני מתגעגע
יניב קרן בתאריך 7/9/2007 4:38:10 PM
ללא נושא
בגלל שאתם מתעקשים אני אתן לכם את הפירוש האמיתי שלו
ראשית כל הגבעול שהוא מוצץ זה בעצם הגוינט שמאיר מאד אהב וכמובן הכל באווירה פסטורלית כמו שרק מאיר יכל להמכיש במילים שלו אבל הוא לא שוכח להזכיר שמעליו יש עגלות (ביטוי לזרם החיים)באופן סדיר בתנועה מתמדתולמי שיודע אחרי שמעשנים בדרך כלל יש תופעה שנקראת מנצס (רעב לכן הוא מתחיל לשאול מה לרצות מה לאכול כשהנמלה העינינית אותו מודדת שזה להישתלב בשגרת החיים הבאלים שהוא מאד לא אהב
כול הנ"ל קורה אחת לאיזה זמן מוגבל בו הוא נשמט אביון ודל שהרי אפילו שהוא לא אהב את שיגרת החיים הבנאלים הוא היה חייב לנסות להתמודד איתםשזוהי מעין בריחה לעולמ רק שלך בו אין מרוץ של כרכרות וזה עוד ביטוי להסתכלות שלו על נל התחרותיות שיש היום בעצם נפלט משצף מעגל כמו שוקע תחת גל נכנס לעולם משלו בעזרת העישון כמובן לכן הוא מאד אהב אותו ואז מתחילים כל הדמיונות שאולי אעשה ככה או ככה נפתח להרבה כיוונים אבל מסקנה מי מעישן פעם יודע גם שהכול דוחים למחר לכן בסוף הוא נשאר נח כמו שהוא מונח ואז בסוף שמבינים שחייב לעבוד ולחיות את השיגרה גם אם זה לא הכי מקובל עליי מגיעים לעני ורש ומרושרש ואז מתפללים שהיינו יכולים להסיר מאתנו הטבעיים שגדלנו איתם ולהחליף פוזיציה כמו אותו נחש שבין רגע משיל את עורוואין מה להרחיב יותר שיהיה לזכרו
עומר. בתאריך 10/21/2007 2:32:32 AM
ללא נושא
אחלה של פירוש.
ראיתי באתר שלו פירוש למכונית שכורה, שהיא גם מלשון שיכורה, וגם בגלל שהוא לא ממש היה מוצלח כנהג, ע"ע "היכנסי כבר לאוטו וניסע" שהוא הקדיש לתירצה.
שפיצ' בתאריך 12/26/2007 4:00:06 PM
עם כל הכבוד..
"שוב אני מוצץ גבעול" -
שוב אני מעשן ג'ויינט
"תחת גשר מט לנפול"-
בזולה שלי תחת הגשר הישן
-"כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת "
כשבנתיים החיים חולפים להם
"שוב אני מתחיל לשאול
מה לרצות, מה לאכול "-
שוב אני בתסביכים של מאנצ'יס ולא יודע מה לאכול
"כשהנמלה העניינית אותי מודדת"-
ובנתיים הממסד והחברה שופטים אותי ובוחנים אותי
בדוק זה הכוונה!!!1
אורי בתאריך 4/21/2009 11:22:42 AM
עדיף מאוחר מאשר אף פעם
בספק אם מישהו יקרא כל כך הרבה זמן אחרי הפוסט. פשוט הגעתי לכאן אחרי ש"הקשבתי" לשיר (בניגוד ל"שמעתי" עשרות פעמים בעבר)
בכל אופן בי בהחלט עלתה הפרשנות האופטימית באופן די אינסינקטיבי ולא בקריאה שניה כמו לך.
אני מאוד מתחבר לגישה של להתנתק מזרם החיים הסוחף ולפרוש לכיוונים קצת פחות מקובלים.
השיר הראשון שעלה לי לראש להשוואה הוא
watching the wheels
של לנון.
השיר של לנון הרבה יותר אופטימי אבל מבחינתי המסר שלו דומה.
אל תפחד להשיל של הנשל היבש
למרות מה שאבא או כל השאר אומרים
לנון הרבה יותר בטוח בעצמו לעומת מאיר שעדיין קצת מתלבט ומתעתע בנו בשפתו העשירה שקל לפרשה לכיוונים סותרים
תימורה [אתר] בתאריך 4/21/2009 1:16:57 PM
לאורי
תתפלא, אבל את הפוסט הזה עדיין ממשיכים לקרוא כך שגם את התגובה - האף פעם לא מאוחרת - שלך. תודה, בכל אופן, על חיזוק הזווית האופטימית.
שירי בתאריך 5/19/2009 6:51:34 PM
ניתוח מעניין
פה ושם הרגשתי שאת ממש מדברת על החיים שלי...
מוזר...
רק שהנמלה העניינית בעיניי
יכולה להתפרש גם כזו שמודדת כמה כסף יש
לך בכיסים, ונוכחת לגלות שאין
כי עוד לא התחלת לעבוד,
כי נתקעת עדיין ב-"במה לעבוד.."
וזה גם מתקשר לאביון עני ודל וכו'..
תימורה [אתר] בתאריך 5/19/2009 11:53:28 PM
לשירי
תודה!
ואל תדאגי. איכשהו, ענייני עבודה תמיד מסתדרים בסוף. זה יכול לקחת זמן, אבל במוקדם או במאוחר זה מגיע. בהצלחה!
מורן בתאריך 7/9/2009 9:45:09 PM
ניתוח נפלא
ומאיר עיינים ובכלל אצל מאיר כמו אצל רוב היוצרים הגדולים היופי טמון בפתיחות לפרשנות אישית שהיא לאו דווקא "נכונה" או לא. אלא החוויה הרגשית שהקורא מצוי בה. ואני מניח אף על פי שאינני מכיר אותך שהיית בתקופה אופטימית בחייך בזמן כתיבת המאמר. באלבומו האחרון ברנרד ולואיז מאיר אומר ללואיז "מישהו תמיד אומר לך מה לעשות לואיז רק יש לך קצת חופש לבחור מי" הבחירה האישית של מאיר לדעתי היא שעדיף להקשיב למקורות התרבותיים והדתיים שלך (ולאבא) ולא לכוחות השוק
תימורה [אתר] בתאריך 7/9/2009 10:10:32 PM
תודה מורן
אני מסכימה איתך שאצל יוצרים גדולים, מרחבי הפרשנות גדולים בהתאם. האם הייתי בתקופה אופטימית כשכתבתי את זה? לא זוכרת, לא בטוחה, אבל יש סיכוי שזו היתה דווקא תקופת קיפאון, וכתבתי את זה כדי לעודד את עצמי...
הרעיון שהבאת בסוף דבריך מאוד מוצא חן בעיניי!
ליאור בתאריך 7/27/2009 2:18:39 AM
הבחורה והמכונית השכורה
לדעתי הבחורה היא מטאפורה לסגנון חיים של מאיר אריאל, קצת פראי קצת לא ברור כמו דרך לא סלולה ביער, ואז יום אחד הוא עולה על דרך חדשה וקורא לה מכונית אבל היא לא שלו - היא "שכורה" וע"י ההתנהלות שהכתיבה לו אותה מכונית שכורה, הוא הרס לאותה דרך ראשונית ופראית את הצורה ועכשיו כשאין לו בחורה - כלומר אותה דרך נעורים שהוא הרס בנתיים ע"י אותה נהיגה במכונית "שכורה" הוא מרגיש את אי השייכות למכונית השכורה ואת אובדן אהבת הנעורים שלו - סגנון החיים שלו שהוא עזב מאחור לטובת אותה מכונית וכשהוא קרח מכאן ומכאן... הוא שואל את עצמו איך חוזרים אחורה בזמן איך מחברים את כל החתיכות הפאזל שהתפזרו בנתיים ... אולי זה קשור לתהליך חזרה בתשובה שלו
תימורה [אתר] בתאריך 7/27/2009 9:38:24 AM
לליאור
הפרשנות שלך מעניינת. קצת מרחיקת לכת לטעמי, אבל בהחלט פותחת את הדמיון.
ksesonit בתאריך 8/11/2009 3:43:17 AM
כשהנמלה העניינית אותי מודדת.
ציך להחליט מי הם החברה - ומהי השפעתה על הבחור: אם החברה מתוארת כעגלות שנוסעות על הגשר הרעוע שמתחתיו הבחור מתגונן "אחת לאיזה זמן מוגבל" אז סבבה, אבל האם אישיותו מורכבת ב"אני" אחד?? לא!. לדעתי הנמלה העניינית שואתו מודדת היא ההפנמה של החברה ועוד בצורה מניפולטיבית בתור "פתגם חוכמה" שחודר לתודעת האדם בדרך היפנוטית ככלי להגדרת החברה מהו נורמאלי ומהו לא - מהו טוב ומהו רע - בעצם הצירוף "הנמלה העניינית אותי מודדת" הוא קוד תנהגות בעל עדיפות חברתית.ובחדא מחתא הנמלה יכולה להיות גם הצורה החייתית של האדם כחיה שהשפה היחידה שיש לה היא לתקשורת והיא מבינה רק קודים חברתיים ופעלת כבורג במערכת. לסיכום - לא רק עם החברה הדורסנית הבחור צריך להתמודד אלא גם עם האני הפנימי שלו שהתעצב ע"י החברה וחוק האב - אני פנימי זה הוא זה שמגן על הלבידו - הייצירים החיתיים, הנחשיים - להשתולל.
יפאור בתאריך 9/27/2009 8:00:26 PM
ללא נושא
תימורה היקרה!!
.כן הניתוח שלך הוא אופטימי ומרתק,אהבתי
מזכיר לי את הניתוחים של המורה שלי לספרות
אך היא ניתחה את ביאליק טשרנחובסקי ועוד ..ואני שואל למה לא מלמדים את הילדים שירים כאלה
אני הייתי מייחס את כל ההתנהלות בשיר הזה עזיבתו של מאיר את הקיבוץ את החממה העגלה
הכרכרה המשתקשקת.
כל שורה בשיר ניתן לייחס לשינוי שהוא עשה באמצע החיים.
יישר כח
א.א בתאריך 1/31/2010 8:15:31 AM
כמה פנים לשיר
כל אחד יכול לקחת את השיר למקומו שלו...
אני מזדהה ומתרפק על השיר במובן שמאיר אריאל שר על אבא שלו לאחר שנפטר,
העגלה נמשלת לחיים עצמם שנמשכים והם חזקים יותר מהכל.
אבי נהרג לפני חודשיים וחצי ואני מאוד מזדהה עם המילים. שיר מרגש! לחן עוד יותר.
תימורה [אתר] בתאריך 1/31/2010 1:32:47 PM
ל-א.א
הבאת פרשנות יפה, והאמת היא שגם אני מזדהה איתה, ממקום דומה.
אני משתתפת בצערך ומאחלת לך טוב.
תימורה
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
