עוד רעיונות לארוחת בוקר

ביצים בבצל מטוגן ו"ביצי איליי"

טורטייה

חביתה ממולאת בפטריות ו"שקשוקת" פטריות

גרנולה ביתית א'

גרנולה ביתית ב'

ביצים מטוגנות בבצל ובפפרוני על טוסט

פורסם ב 27 בנובמבר 2009 16:43 במדור מי שאוכל לבד | 3 תגובות | אפשרויות

מי שאוכל (כבר לא) לבד 94: ארוחת בוקר מאולתרת (ביצים מטוגנות בבצל ובפפרוני)

בוקר שבת שמשי. למרות שהלכנו לישון מאוחר, התעוררנו כבר בשמונה, בלי שום סיבה. אחרי הקפה החלטתי להכין לנו ארוחת בוקר וניגשתי למקרר. בלי לתכנן יותר מדי מראש, חוץ מאשר להחליט עקרונית על ארוחה מלוחה (ביצים) ולא מתוקה (פרנץ' טוסט, ראו בשבוע הבא, או פנקייק), לא ידעתי מה מצפה לי במטבח.

פתחתי את המקרר והוצאתי ממנו ירקות, ארבע ביצים (שתיים לכל אחד), נקניק פפרוני פרוס דק, חצי בצל עטוף בניילון נצמד, זיתים ולחם שיפון פרוס של "תושייה". אחר כך נזכרתי בחרדל הדבש שמונח אצלי במקרר, וגם הוא הצטרף לחגיגה, יחד עם קצת פטרוזיליה קצוצה מהאדנית שבמרפסת.

התוצאה: גירסה מהירה וקלת הכנה של "אגס בנדיקט", רק שבמקום הביצים העלומות משמשות ביצים מטוגנות, במקום שהבשר יטוגן בנפרד, הוא מטוגן יחד עם הביצים, ובמקום רוטב ההולנדז שיוצקים מעל הכול – זילוף נדיב של חרדל בדבש.

ביצים מטוגנות בבצל ובפפרוני על טוסט

המצרכים (לשתי מנות):

4 ביצים

4 פרוסות לחם פרוס דק (אני משתמש בלחם שיפון קל של "תושייה")

מעט שמן קנולה

בצל קטן קצוץ דק

10 פרוסות נקניק יבש ופיקנטי, כמו סרוולד, פפרוני או סלמי הונגרי

להגשה: חרדל-דבש, רצוי בבקבוק לחיץ (להשיג בסופרמרקט ובמעדניות)

מעט פטרוזיליה קצוצה (לא חובה)

ההכנה:

1.  קולים את פרוסות הלחם בטוסטר. מניחים על כל צלחת שתי פרוסות, זו לצד זו.

2.  במחבת שתכיל ארבע ביצים בנוחות מחממים מעט שמן קנולה. מוסיפים את הבצל הקצוץ ומטגנים על להבה בינונית, עד שמזהיב קלות, כ-5 דקות. מוסיפים את פרוסות הנקניק, בשכבה אחת, וממשיכים לטגן עד שהנקניק מתחיל להפוך פריך.

3.  שוברים בזהירות את הביצים מעל הנקניק במחבת, וממשיכים לטגן, עד שהביצים מוכנות. חשוב להקפיד שהחלמון יישאר נוזלי, כי הוא ירטיב אחר כך את הלחם וייספג בו.

4.  כשהביצים מוכנות, מוציאים אותן בזהירות מהמחבת, עם מצע הנקניק והבצל, ומניחים כל ביצה על פרוסת לחם קלוי. מזליפים מעל הביצים חרדל-דבש, מקשטים בפטרוזיליה קצוצה, ומגישים מייד.

עוד רעיונות לארוחת בוקר

ביצים בבצל מטוגן ו"ביצי איליי"

טורטייה

חביתה ממולאת בפטריות ו"שקשוקת" פטריות

גרנולה ביתית א'

גרנולה ביתית ב'

פרנץ' טוסט

פורסם ב 21 בנובמבר 2009 21:02 במדור מי שאוכל לבד | 2 תגובות | אפשרויות

בג"ץ לא ממהר להתערב: על פסילת חוקים על ידי בג"ץ בעקבות פסילת הפרטת בתי הסוהר

עם פרסום פסק דינו ההיסטורי והחשוב של בג"ץ בעניין פסילת תיקון 28 לפקודת בתי הסוהר, שמכוחו עתיד היה לקום, לראשונה בישראל, בית סוהר פרטי, שבים ונשמעים קולות המגנים את בג"ץ בשל התערבותו בפעולתה של הכנסת, ותומכים בחקיקה שתגביל את סמכותו (על בעיות ההפרטה, בעקבות ספרו של אייל פלג, "ההפרטה כהצברה", כתבתי כאן).

ואולם, כפי שתיארה נשיאת בית המשפט העליון בפתח פסק דינה הזהיר, השקול והמנומק היטב בעניין הפרטת בתי הסוהר, בג"ץ דווקא עשה כל שביכולתו שלא להתערב; הוא דווקא ביקש לדחות את ההחלטה ולאפשר לכנסת לומר את המילה האחרונה (כפי שראוי היה שיקרה). לכן, הדבר האחרון שניתן לומר על גישתו של בג"ץ הוא שהוא היה להוט להכריע בעתירה. זו, כזכור, הוגשה באוקטובר 2005, ורק כעת, למעלה מארבע שנים לאחר הגשתה, ניתן פסק הדין. "העיכוב שחל בכתיבת פסק דין זה עד עתה," כתבה הנשיאה בייניש, "נבע ממורכבות הסוגיות העומדות על הפרק, המעוררות שאלות חוקתיות בעלות חשיבות ניכרת שטרם הוכרעו בפסיקתנו, אך בעיקר מרצונו של בית משפט זה לאפשר לכנסת למצות את הליכי החקיקה אותם הזכרנו לעיל ואת הדיון הציבורי שביקשה הכנסת לקיים בתופעת ההפרטה..." (מי שקורא פסקי דין באופן סדיר יודע שווידוי שכזה באשר לסיבות לעיכוב במתן פסק הדין הינו נדיר; העיכובים עצמם, למרבה הצער, אינם נדירים).

במילים אחרות, כישלונה של הכנסת לדון ולהחליט, וקביעת העובדות בשטח שעמדה להתרחש בקיץ האחרון, עת אמור היה להיפתח בית הסוהר הפרטי, הן שהביאו לכך שבג"ץ נאלץ להתערב ולפסול את החוק, ולא תאוותו הלא מרוסנת של בג"ץ להחליף את חקיקה הכנסת בהכרעות שיפוטיות.

הסיבות לתדמית האקטיביסטית של בג"ץ רבות, מורכבות ומגוונות: החל באישיותו ובהתבטאויותיו של מי שעמד בראש בית המשפט העליון בתקופת ה"אקטיביזם השיפוטי", הנשיא אהרון ברק, דרך כמה פסקי דין שנויים במחלוקת, וכלה באג'נדה הפוליטית של המתנגדים לפסיקת בג"ץ בענייני זכויות אדם, וששאפו לקצץ את כנפיו בשל כך.

אבל האמת היא שמאז פסילת הוראת החוק הראשונה על-ידי בג"ץ ב-1995, בפרשת בנק המזרחי, נפסלו רק חמש הוראות חוק של הכנסת, כולל זו שנפסלה אתמול. כך שתדמיתו של בית המשפט העליון כפוסל סידרתי של חוקי הכנסת, וכמי שבאופן שיטתי מסרב לכבד את עקרון הפרדת הרשויות ולהניח לרשות המחוקקת לפעול מכוח סמכותה, רחוקה מהמציאות.

כפי שהראו חוקרים רבים בשנים האחרונות, ובהם פרופ' דפנה ברק-ארז, פרופ' אייל גרוס ופרופ' מנחם מאוטנר, בג"ץ מיעט להתערב לא רק בפעולותיה של הכנסת, אלא גם בפעולותיה של הממשלה. מבחינה כלכלית, בית המשפט העליון הוליך קו ימני-שמרני וכלל לא הִרבה התערב בעתירות בטחוניות או בקידומן של זכויות חברתיות. מעניין לציין, שהריסון שהוא נהג כאשר הוא דן בעתירות שקוראות להתערבותו, זיכה אותו לא אחת גם בביקורות חדות ונוקבות משמאל.

בהחלט ייתכן, אם כן, שהרדיפה הפוליטית שנרדף בג"ץ על ידי חברי כנסת לא מועטים – ואי-אפשר שלא לראות בניסיון להגביל את סמכותו אלא רדיפה פוליטית – היא המחיר שהוא משלם על הרטוריקה של פסקי הדין (ועל התדמית שלו), ולא בהכרח על המהות של פסיקותיו או על הקו האידיאולוגי שבא לידי ביטוי בפסיקות אלה. אלה דווקא מתיישבים, לא אחת, עם עמדותיהם של הקוראים להגביל את סמכותו.

אולי אם בג"ץ זוכה לביקורות גם מימין וגם משמאל זה מעיד על כך שהוא דווקא מאוזן ונייטרלי, עד כמה שניטרליות אפשרית (או רצוייה). אבל לפני שקוראים להגבלת סמכויותיו בטענה של התערבות בלתי-פוסקת ובלתי-ראויה בעבודת הכנסת או הממשלה, רצוי תחילה לבדוק את העובדות.

* הרשימה מתפרסמת היום באתר Ynet.

פורסם ב 20 בנובמבר 2009 14:57 במדור מאמרים | 5 תגובות | אפשרויות

"השפעת העולמית": הרהור קצרצר על גיור שפעת החזירים

מתי ולמה הפכה שפעת החזירים ל"שפעת העולמית"? בשבועות האחרונים כרזות בתחנות אוטובוס ותשדירי שירות מכריזים עכשיו על המשימה: "ישראל נלחמת בשפעת העולמית" ו"ישראל מצטרפת למאבק בשפעת העולמית". השם המוכר מהתקשורת, "שפעת החזירים" לא מופיע באף אחד מהפרסומים הרשמיים, וגם לא בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות. זר כי יגיע לארץ, יחשוב שיש שני סוגי שפעות שנערכים אליהם: "שפעת החזירים", שכולם מדברים עליה, חוץ מאשר רשויות המדינה, ו"השפעת העולמית", שמפניה מתריעה המדינה. אם המדינה מתריעה מפני "השפעת העולמית", למה אף אחד בציבור ובתקשורת לא חושש ממנה? ואם כולם, לרבות הממסד הרפואי, חוששים משפעת החזירים, למה המדינה לא נוקטת אמצעים כנגדה ונערכת לקראתה?

האם יש סיבה מדעית להחלפת השם מ"שפעת החזירים" ל"שפעת העולמית"? האם תמיד קראו לה בחוגים המקצועיים "השפעת העולמית" ורק התקשורת, בחפשה סיסמאות ושמות קלי-תפיסה וצבעוניים כינתה את השפעת "שפעת החזירים"? או שמא השם גוייר מטעמים של תקינות פוליטית וחוסר רצון להרגיז את הממסד הדתי? ואם כן – אז למה לא קראו לה "השפעת הלבנה" או "השפעת האחרת"?

פורסם ב 7 באוקטובר 2009 09:38 במדור קטנים | 4 תגובות | אפשרויות

"יצור חי ומרגיש, לא איזו ישות נטולת פנים": על "שלום לך, עצבות" מאת פרנסואז סגאן

פרנסואז סגאן, "שלום לך, עצבות", תרגום: דורי מנור, הוצאת אחוזת בית, 2009, 141 עמודים

שמו העברי של הספר, "שלום לך, עצבות", יכול להשתמע לשתי פנים; בעברית אנחנו אומרים "שלום" גם כשמקבלים פנים וגם כשנפרדים. רק דפדוף אל עמוד זכויות היוצרים של הספר מגלה ששמו הצרפתי, “Bonjour Tristesse”,  משמעותו קידום פניה של העצבות, ולא פרידה ממנה.

ססיל, המספרת, היא נערה בת 17 שיוצאת לחופשת הקיץ עם אביה האלמן בווילה בריביירה הצרפתית. אביה בן הארבעים התאלמן כשהיה בן 25, ומאז החליף "אישה אחת לשישה חודשים", כפי שססיל מציינת כבר בעמוד הראשון. האישה הנוכחית שלו היא אלזה, "בחורה אדמונית וגבוהה, ספק זנזונת ספק נערת זוהר... נחמדה, פשוטת הליכות ונטולת שאיפות רציניות מדי" (עמ' 14).

ססיל ואביה נהנים מהשטחיות ומהתבוססות בנהנתנות חסרת רגשות אשם. הזמן של הקיץ בזמן הווקאנס הוא זמן אחר: זמן של חוף ים, של חול, חום ושיזוף (חוץ מאלזה, היחידה ש"נצרבה והאדימה, ועורה התקלף בייסורים איומים", עמ' 14). ברובצה על החול, ססיל חושבת מחשבות רדודות, "אבל נעים לחשוב מחשבות רדודות: הרי היה קיץ" (עמ' 15).

ואולם הרגיעה והרביצה הן רק מראית עין למתח העצום שמצטבר מתחת לפני השטח בין ססיל ובין אביה: הוא שלח אותה לפנימיה כשאמהּ נפטרה; כשעזבה את הפנימיה, הוא עדיין לא היה מסוגל לגדלה, ולכן הוא אותה לידידתו אן לרסן, המבוגרת ממנו בשנתיים, וזו הלבישה אותה מחדש ("בטוב טעם"), לימדה אותה את גינוני החברה והכירה לה את אהבתה הראשונה; יש מתח בין ססיל ובין אביה, כמעט מתח מיני; וחוויית הנטישה של ססיל דרה בכפיפה אחת עם קנאה לאביה וטינה כלפי נשותיו המתחלפות.

תיאור תחושת התלישות של ססיל, תלישות שהיא רב שכבתית, מלאת סתירות ופערים, הוא אחד הדברים שבשבילם כדאי לקרוא את "שלום לך, עצבות": ססיל גם תלושה מאביה ומהסביבה, אבל גם קשורה אליהם בעבותות חזקים. ההתמקדות בעמודים הראשונים שבהם הדוברת, ססיל, מציגה את הנפשות הפועלות, באלמנותו של אביה ולא ביתמותה שלה אינה מקרית, והיא אולי מקור האסון שיפקוד אותם בהמשך. וכל זה אכן מתפרץ כשנודע לססיל שאן, ידידתו של אביה והאישה שאספה את ססיל אל ביתה, עומדת להצטרף אליהם בחופשתם. כשאן מגיעה, מתחיל כדור השלג להתדרדר במדרון: האב נוטש את אלזה והופך לבן זוגה של אן, האם התחליפית של ססיל; הם מחליטים להתחתן; ולמרות הכרת התודה של ססיל על מסירותה של אן, על טעמה הטוב ועל כך שהיא מוציאה את אביה ממעגל המאהבות הצעירות וממעגל האהבות הקצרות והלא מחייבות, ססיל מחליטה לנקום ולטרפד את החתונה.

תיאור התהליך שססיל עוברת מכאן והלאה וההצצה לנפשה הם מופת של מורכבות ועידון ספרותיים: מצד אחד, ססיל מודעת לנבזיות של מעשיה ומרגישה אשמה. מצד שני, היא שואבת הנאה רבה מתחושת השליטה בחייהם של אביה ושל אן, ומהיכולת שלה לתמרן אותם כמו פיונים על לוח השחמט שלה:

"זאת היתה הפעם הראשונה שחוויתי את התענוג העצום הזה: לחדור לנבכי נפשו של אדם, לקרוא בו כבספר פתוח, לחשוף אותו ולפגוע בנקודה המדויקת. כמו שמניחים את כף היד על קפיץ, באותה הזהירות, כך ניסית למצוא משהו שיפעיל את המנגנון הזה, והמנגנון אכן הופעל. בול פגיעה! עד אז לא הכרתי את התחושה הזאת, תמיד פעלתי באופן נמהר מדי ובלי מחשבה מוקדמת. כשהצלחתי לקלוע, זה היה בלי כוונה. כל המנגנון הנהדר הזה של התגובות האנושיות, כל הכוח הטמון בלשון – בכל זה הבחנתי פתאום." ( עמ' 75).

לכאורה, אין הגיון בטינה שססיל נוטרת לאן. כפי שססיל אומרת וחוזרת ואומרת, במשפטים שמהדהדים בהם "הזר" של קאמי זה רק "בגלל החום" (עמ' 74, 81, 94), אין פה שום דבר רציונלי, לפחות לא במובן של הגיון פסיכולוגי מקובל. גם מרסו של קאמי רצח "בגלל השמש". ואולי דווקא יש כאן הגיון, הגיון פשוט ומוכר של סיפור אדיפלי שבו הבת מבקשת לרצוח את האם (במקרה הזה תחליף האם), כדי לשמור את אביה לעצמה? נדמה לי שסגאן דוחה את הקו האדיפלי המתבקש מהעלילה הפשוטה הזו שטוותה, ותחת זאת מבקשת לעסוק גם בחוסר היכולת לראות את הזולת כמות שהוא, באובייקטיפיקציה של הזולת (לא אן, אישה ספיציפית שגידלה אותה וטיפלה בה כאשר אביה נכשל בכך, אלא "האישה של אבא") ובסימונו כאוייב מבלי שבכלל נעשה ניסיון לראותו כאדם בשר ודם.

ההחלטה של האב להתחתן, ועוד לאן, סמל היציבות והשמרנות, הקוטב הנגדי לסגנון חייהם של ססיל ואביה, יצרה הפרעה בשיגרה הרגשית של ססיל: כל עוד אביה ניהל רומנים שתוקפם פג שישה חודשים לכל היותר מיום תחילתם, קל היה לראות בנשים הללו אובייקטים לא מאיימים. מרגע שהוא החליט להינשא, ועוד לאישה שהיא הכירה היטב והיתה קרובה אליה במידה מסויימת, ססיל לא יכולה עוד להמשיך את הדפוס הזה, אבל היא גם לא יכולה לעמוד בכניסתה של אישה "אמיתית", אל עולמה של ססיל עצמה. אישה כזו מסמלת לא רק את אובדן הבלעדיות על האב אלא גם את אובדן התלישות, הזמניות והרדידות שססיל כה מושקעת בהן וכה מהללת ומשבחת את ערכן, ומנסה בכל כוחה לשכנע את עצמה שהרדידות הזו היא לא תוצאה של ריקנות ערכית ורגשית, אלא של בחירה ערכית, אידאולוגיה של ממש.

באכזריות ובאימפולסיביות של הנקמה לפעמים אין  הגיון, וססיל לומדת להכיר גם את הצד האכזר שבה. כפי שהיא עצמה מעידה, "התגובה הפראית שלי לא עמדה בשום יחס לנסיבות" (עמ' 92). ובכל זאת, המודעות של ססיל לחוסר הפרופורציות של תגובתה לנישואיו הצפויים של אביה לאן לא עוצרת בה, והיא דוהרת קדימה עם תוכנית הנקמה שלה.

העמודים שעל גבם פורשת סגאן את עולמה הפנימי של ססיל הזוממת והנוקמת, על סתירותיו הפנימיות ונחישותה להרע למרות שלא עשו לה דבר הם עוצרי נשימה כמעט. תחושת התסכול של ססיל שמעורב בה שכרון שליטה (היא עוסקת לא מעט ב"התלהבות שעורר בי תפקידי כבמאית", עמ' 120) ואובדן שליטה גם יחד הזכירה לי מאוד את גיבור ספרו של מ. אגייב, "רומן עם קוקאין" מ-1934 (הופיע בעברית ב"זמורה ביתן" בשנת 1984, בתרגום מרוסית של צבי ארד), ואת האופן שבו הוא מתעלל באמו הקשישה, למרות שהוא מודע למצוקתה, לאהבתה ולדאגתה. הוא רואה מה הוא מעולל, הוא מצטער על כך, ובכל זאת ממשיך.

כשססיל, גיבורת "שלום לך, עצבות", שפורסם בדיוק 20 שנה אחרי "רומן עם קוקאין", מבינה מה עוללה ("רק אז הבנתי מה עשיתי: התעללתי ביצור חי ומרגיש, לא באיזו ישות נטולת פנים"), זה כבר מאוחר מדי, וכדור השלג הופך למפולת של ממש; הסיפור נגמר בקטסטרופה. אחרי הריקנות, הרדידות והשיעמום, התככנות והמזימות שנועדו להפיג אולי במשהו את השיעמום, עכשיו, בסוף הקיץ, מגיע תורהּ של העצבות.

זהו תרגומו השני לעברית של הרומן "שלום לך, עצבות". הוא תורגם לראשונה ב-1955, שנה אחרי הופעתו בצרפת, על ידי עליזה שני (הוצאת "קרני"). לא קראתי את התרגום הראשון ולכן אני לא יכול להשוות, אבל תרגומו של דורי מנור מצויין, והטקסט העברי הנוכחי של "שלום לך, עצבות" טבעי ומשכנע.

פורסם ב 5 באוקטובר 2009 12:18 במדור ביקורות ספרים | 0 תגובות | אפשרויות

מי שאוכל לבד בקאמבק מהוסס לחג: גרנולה חדשה

כבר יותר משנתיים שאני מכין גרנולה בבית. המתכון שהשתמשתי בו עד לפני כחודשיים מבוסס על הגרנולה הנהדרת של "אורנה ואלה", וכבר פירסמתי אותו כאן. פעם בשבועיים, בשבת בבוקר, אני מכין כמות גדולה של גרנולה, נותן צנצנת אחת לאחי, אחת לאחותי, ועוד לחברים ולשכנים שקופצים לבקר, ומה שנשאר לי מספיק לכמעט שבועיים. עם הזמן, נוצרה ציפייה אצל הסובבים אותי לצאת מכאן עם צנצנת גרנולה ביתית.

לפני כמה שבועות נתקלתי בכמה מקומות במתכונים לגרנולה שמשלבים שמן זית וסירופ מייפל, וגם תיבול חזק: מישהי שהתארחה בתוכנית היומית של מרתה סטיוארט (שמשודרת בכל יום חול ב-yes), כתבת של הניו יורק טיימס, פורומים באינטרנט, כולם בישרו על כך ששמן זית בגרנולה זה הדבר הבא. אז החלטתי גם אני לנסות ולגוון את המתכון הקבוע שלי. התוצאה הייתה מלהיבה: כל מי שדרשו צנצנות גרנולה בעבר המשיכו לתבוע ביתר תוקף צנצנות מלאות בגרנולה החדשה, ואף טרחו לציין שהמתיקות המתונה שלה, שאליה הצטרפה גם מליחות מודגשת (בזכות כמות דיי גדולה של מלח), הופכת את הגרנולה הזו לטעימה, למפתיעה ולמענגת במיוחד, מעין שילוב של גרנולה ופיצוחים. אז הנה הגירסה שלי לגרנולה בשמן זית.

גרנולה עם פיסטוקים בשמן זית וסירופ מייפל

המצרכים:

500 גרם שיבולת שועל (קוואקר, אבל לא אינסטנט)

1 כוס פיסטוקים קלופים, לא קלויים

1 כוס גרעיני דלעת לא קלויים

½ כוס שקדים מולבנים פרוסים

½ כוס גרעיני חמניות קלופים, לא קלויים

1 כוס קוקוס טחון, לא ממותק

¾ כוס סירופ מייפל אמיתי

½ כוס שמן זית איכותי

1 כפית מלח

½ כפית קינמון טחון

½ כפית הל טחון

ההכנה:

1.  מחממים תנור לחום של 170 מעלות.

2.  בקערה גדולה מערבבים את שיבולת השועל ואת כל הגרעינים. יוצקים את סירופ המייפל ואת שמן הזית, מוסיפים את התבלינים, ומערבבים היטב.

3.  מרפדים שתי תבניות מרובעות סטנדרטיות של התנור בנייר אפייה. מחלקים את התערובת בין שתי התבניות, משטחים אותה בתבניות לשכבה דקה, ואופים כ-20-15 דקות, עד שהגרנולה קלוייה וזהובה. באמצע האפייה מוציאים בזהירות את התבניות, מערבבים את הגרנולה, משטחים בתבניות, ומחזירים להמשך הקלייה. זה יעזור לקלייה אחידה של הגרנולה.

4.  מצננים את הגרנולה בתבניות, וכשהיא בטמפרטורת החדר מעבירים לצנצנות יבשות, וסוגרים היטב. הגרנולה תישמר כשבועיים בצנצנות אטומות לאוויר.

5.  מגישים עם יוגורט, פירות טריים או יבשים, וזילוף של סירופ מייפל.

פורסם ב 2 באוקטובר 2009 13:13 במדור מי שאוכל לבד | 6 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.