הקדמה גנוזה לסיפור חרבת חזעה של ס. יזהר
רחובות, 8.7.1949
... אני שולח לך מעין הקדמה – אם נראה לך שהיא מיותרת – השלך לסל ברוח שוקטה.
רחובות 15.7.1949
לחבר הנגבי שלום רב!
קצת מחקתי, קצת הוספתי – ולא הוקל לי בכלום. כנראה שהשגיאה היא פנימית יותר, אורגאנית יותר – וזה כבר אי אפשר לשנות ע"י שורה נוספת או מחיקה נוספת. וצר לי על כך.
מה דעתך על ה"הקדמה"? אל תחשוש להשליכנה לכל הרוחות, אם סבור אתה שאינה מוסיפה לגופו של דבר.
אני ממהר לשלוח אליך את החומר כאשר בקשת – ואני כאשר אבדתי – אבדתי.
בברכה חברית
יזהר
*
כשחוזר אדם ממלחמות השנה האחרונה ובידו הצד השוה שבאלה שני הסיפורים, הרי זה כאילו כבר חרץ דעתו על אותה מלחמה ועל מה שאירע בה. מיד בא חברו וטוען נגדו, ובצדק, שאין זו אלא ראיית-עוות, לא רק משום שהיו גם צדדים אחרים באותה מלחמה, אלא משום שכל עיקרה של מלחמה זו, תולדותיה ומשמעה מסתלפים בכך מעיקרם, ובצורה מרגיזה למדי. גם ממה שמתארים סיפוריך – מוסיף הוא וטוען – לא כל שכן ממה שאינו נזכר בהם – דברים גדולים ורבים – נעדר צד אחד, צד אחר, ודוקא הצד האחר הזה נותן לכל טעם ואור משלו, והוא ראשון ועיקר, ועוול הוא לזנחו ולבוא ולהטפל לזוטות, לחטט דווקא בירכתיים, לנבור דווקא באשפתות, ולראות את הצל כאילו באמת היה חזות הכל, וקטנות הנפש היא זאת. לפחות – יטען אותו חבר – היה עליך להצביע כל כך שקיים גם אחר, צד האור; לא זו בלבד, שמא היה עליך להתחיל מיד מן האור, ולהגיע, אחר כך, בין השאר, גם לצדדים האחרים, אשר ביניהם אפשר גם שלא להתעלם מצללים שנראו פה ושם.
איני יודע מה אשיב על תוכחת רבה זו, זולת מה שאדרבא, יקום אותו טוען חם לבב ויעשה עבודה חשובה זו, וכדאי לעודד אותו לכך בכל דרך. אני כשלעצמי, איני יודע אם לצערי אם לא, לא אוכל לא לספר אחרת, לא להחריש אחרת וגם לא להתחיל אחרת ממה שעשיתי, אם טוב ואם רע. וזה לא מפני שלא ראיתי גם ראיתי, בימים הגדולים ההם, דברים אחרים, לא מעטים שאורם קורן, פעמים אפילו עד יפעה מסנוורת, אלא משום, כפי שנראה היום, שעוד נחזור כולנו ונחזור וניטפל אל אותם הדברים, ונגלה, בכה או בכה, צדדים מרובים וחדשים, צפויים ובלתי צפויים, אורים יותר וקודרים יותר, וגם, כמובן, כאלה שאינם לא אורים ביותר ולא קודרים ביותר, בבוא עתם ובבוא עתנו, כשתפוג לה קצת ההרגשה שעדיין המומים אנו משהו מכל מה שהיה.
לא נותר אלא להתפכח מעט מעט, ולתהות סביבנו, ולחזור ולראות יותר ויותר כל מה שאירע, והדברים נאספים, מהם עוד הזויים ומהם כבר צלולים, ופה ושם מתחילים כבר נובטים, ואתה פותח לספר וסדר הדברים לפי סדר צריבתם לפני ולפנים.
ס.י.
לא אוכל לההחריש אחרת (פורסם בהארץ, ראש השנה, תש"ע, 18.9.2009)
הקדמה להקדמה
"נתעוררתי לכתוב את השורות האלה נוכח קושי שנתגלה בפירסום כמה פרשיות קרב שנכתבו על ידי אנשים שהתשתתפו בהן בפועל. נתרשמתי, ואולי זו התרשמות מוטעית, שאין רואים כהופעה רצויה שלוחמים ימסרו ויכתבו את חוויות הקרב שהם היו עדים להן. ונדמה לי שגישה זו משגה בה. אם פרשה זו או אחרת עשויה לפעמים לגלות פרטים שהכיסוי יפה להם, אבל לעומת זאת יש ופרק זה עתיד למלא שליחות חינוכית ששכר גניזתו יוצא ב"הפסד" פירסומו. נדמה שכולנו היינו שותפים בהכרה שפירסום שירו של אלתרמן "על זאת!.." או סיפורו של יזהר "השבוי" אף על פי שחרגו מן המותר, מילאו שליחות מחנכת, וטוב שראו אור. כשם שחיפוי על חולשות ותבוסות שלנו נוטל מזיוו של הנצחון ומהוד הגבורה". (משה ברסלבסקי, דבר, 19.4.1948 עמ' 4)
משה ברסלבסקי, שהביא לדפוס את כתביה של חנה סנש (מהספרים הנמכרים ביותר של הקיבוץ המאוחד עד שנת 1960) ואת "אגרות שולמית", בודאי ידע משהו על זיכרון ודרכי עיצובו. החלצותו הפטרונית לגונן על יזהר שסיפוריו "השבוי" ו"חירבת חזעה" מרשיעים כביכול את הכח היהודי, מלמדת שמקומה של "חרבת חזעה" לצד "חנה סנש" ב"ארון הספרים העברי" נראה היה לו מתקבל על הדעת. גם דב סדן יצא להגן על יזהר לאחר הפרסום הכמעט בו זמני של "השבוי" (מולד, נובמבר 1948). והשיר הידוע של אלתרמן "על זאת" (דבר, 18.11.48) המתאר את הלוחם היהודי כפוגרומיסט לכל דבר. סדן אמנם לא עוסק ב"מותר" וטיעוניו הם מדרש מפותל מאוד, אבל מה שברור הוא העיגון שלהם באתוס ציוני שאין אמת שראוי להסתירה, שהשקר והשכחה לעולם פוגעים במשקרים ובשוכחים, שביקורת, אכזרית ככל שתהיה, צריכה להשמע.
מכאן שההחלטה של חבר הכנסת הצעיר, יזהר סמילנסקי (מקום 30 ברשימת מפא"י) לפרסם את "סיפור חרבת חזעה" יחד עם "השבוי" בסדרת "משלט" של ספרית פועלים ב- 1949, היתה החלטה שאולי יש בה יותר מחויבות לתפישה של עיצוב הזיכרון, מאשר אומץ. הדבר מתברר ממסמך שנשמר בארכיון ספרית פועלים שב"יד יערי" ושמצאתי תוך כדי עבודה על ספר שעוסק בתרבות הכח העברי. בין המכתבים מיזהר לעורך ההוצאה דוד הנגבי נמצאים גם אלה שהיו מצורפים להגהות של "סיפור חרבת חיזעה", ואיתם הקדמה שעד היום לא היה ידוע על קיומה.
המכתבים עצמם מגלים אי נחת מצד יזהר וגם חשש מסוים מהפרסום: "קצת מחקתי, קצת הוספתי – ולא הוקל לי בכלום. כנראה שהשגיאה היא פנימית יותר, אורגאנית יותר – וזה כבר אי אפשר לשנות ע"י שורה נוספת או מחיקה נוספת. וצר לי על כך." שגיאה"פנימית אורגאנית יותר" זו המסקנה של יזהר, אבל למרות שצר לו, הוא לא מתנצל. השגיאה אולי בכלל מכוונת, והדברים ממשיכים להתבהר בהקדמה. ההתענינות שלו בהחלטה של הנגבי לצד ההתנערות ממנה ("ואני כאשר אבדתי אבדתי") מגלה מעט מהאימבוולנטיות והרבה מהכח שיזהר ראה בפרסום הספר.
הנגבי, כפי שמצטייר מהארכיון היה איש ישר ובעל טעם. הוא היה האדריכל של הבאת ה"מודרניסטים" שלונסקי ולאה גולדברג להוצאה, פרסם את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר כנגד דעתם של יערי וחזן וטיפח במודע את הכותבים הצעירים מהפלמ"ח. בספרי "משלט" שהחלו להתפרסם באפריל 49 (שיחות בסיציליה של ויטוריני היה הראשון) התפרסמו היצירות החשובות ביותר של דור תש"ח שיצרו לא רק את הדימוי של המלחמה אלא את נשאיה בישראליות. מלבד יזהר פרסמו בה בין השאר, יגאל מוסינזון (אפורים כשק) דן בן אמוץ (ארבעה וארבעה), נתן שחם (האלים עצלים, הם יגיעו מחר, קרא לי סיומקה), מתי מגד (המגדל הלבן), שלמה ניצן (חגים בחולות), מנחם תלמי (לחיות לחיות), משה שמיר (ק"מ 56), ויהודית הנדל (אנשים אחרים הם).
במרבית הספרים האלה לא נעדרת רגישות לאסון הפלסטיני. גם "סיפור על גמל וניצחון" של דן בן אמוץ מספר על שלהי המלחמה, על הרג חסר טעם של גמל שמקביל למחיקה של עוד כפר. דומה שטעם הניצחון בפיותיהם של סופרי הדור הוא טעם האפר (זה נכון אפילו למשה שמיר בסיפורי "עד אילת" 1950). הספרים זכו להצלחה מיידית ומהדורות שלהם כמו גם של ספרי השירה, "פרחי אש" של גורי, "פרידה מהדרום" של אבא קובנר, ו"תחמושת קלה" של חיים פיינר (חפר) אזלו במהירות. בכל זאת נראה שמישהו בתנועה לא אהב את המקום שניתן לסופרי הפלמ"ח ואולי גם לא את הדימוי של המלחמה שעולה מהם ובשנת 51 מפסיקה הסידרה להתפרסם והספרים ברובם נשכחים.
כל זה על מנת להעמיד את חרבת חזעה בפרספקטיבה. דומה שיש טעם להזכר שיזהר היה פחות חריג ממה שנראה עתה, מתוך ישראליות שמתנערת מאחריות לאסון הפלסטיני. כולם ידעו, כולם הצדיקו, אבל לא כולם חשבו שהצדק מחייב השתקה. ביומניו של הנגבי אין סימן להתלבטות בענין, והסיבה שהוא לא מפרסם את ההקדמה נראית לי בנאלית: הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו ישראליות שלא תצא נשכרת מהכרה באחריות לחלקה במלחמת האזרחים. מה שנראה ברור הוא שההחלטה לא היתה ספרותית. ההקדמה בנויה היטב וכתובה יזהרית רהוטה. ממרחק הזמן יזהר נשמע נבואי, כאילו ידע שיבוא היום שבו ההקדמה הזאת תהיה נחוצה, שיהיה צריך להזכיר ליהודים שמדינתם נולדה מתוך מלחמת אזרחים. לא מעטים נגד רבים, לא ישראל נגד מדינות ערב, אולי גם אלה (ימי צקלג) אבל קודם כל, ולפני הכל, מלחמת אזרחים שבה שכנים קמו זה על זה, כשהמנצחים, יהודים למודי גלות, גוזרים על המובסים גלות חדשה.
הקריאה בהקדמה היום לא מחדשת הרבה, אבל עולה ממנה הקרע במסגרת הלאומית שהחריבה את העולם השלם שהיתה ארצו של יזהר לפני שהיהודים היו לישראלים. (על כל הלא נעים שיש בעמדה "נסיכית" כזו) הפערים בזמניה של ההקדמה, והטקסטים שמועלים בה הם שמחייבים אותנו למחשבה. יזהר כותב מיד, מתוך המאורעות את הסיפור, אבל את ההקדמה הוא כותב אל העתיד, ובה הוא מדגיש שגם הסיפורים האלה שנכתבו עם המאורעות, כתובים אל העתיד. אולי היה ברור שעוד ידובר רבות ב"צד האור" של המלחמה, אבל שהדיבור הזה יהיה נגוע בצורך להדחיק את העוול, לא היה מובן מאליו. יותר מכל צדק יזהר ש"לפני ולפנים", בלב הישראליות, בקודש הקודשים (זה פרוש הביטוי בגמרא), לעולם ימצא האסון שחוללנו.
מבחינה פיגורטיבית ההקדמה עומדת על יחסים בין אור לחושך, ועל הקישור לטקסטים אחרים. המסופר בשני הסיפורים האלה, סיפור הגירוש של "חרבת חזעה" וההתעמרות ב"שבוי" הם החושך שאינו נקרא בשמו. ה"חבר", מצטט את גתה על ערש דוי כשהוא דורש "עוד אור" כלומר יותר "קונטקסט". באופן הזה יזהר חושף את מה שמגוחך בטענה הזאת עצם היום הזה. אז כמו היום הצורך ב"עוד אור" הוא צורך של מי שכבר יודע שהוא נידון, כבר יודע שבעצם אין מספיק אור, אין מספיק קונטקסט. יזהר לכאורה מתנצל, אבל זו התנצלות שכולה האשמה. "תוכחת רבה" שמוכיח החבר את יזהר, גורר את ביאליק אל תוך ההקדמה ("אכן גם זה מוסר האלהים ותוכחה רבה", תרס"ה) כשההטיה לסמיכות רק מדגישה שה"חבר" הוא פוץ בלשון הזמן, מבקש להיות יותר "ספרותי" מביאליק עצמו. יותר מהקדמה והתנצלות, אם כך, מדובר בסיכום וכתב אישום. כפי שמירון הראה ב"אדם אינו אלא", אצ"ג ב"קהילות הקודש אשר בגולה", מעבד את התוכחה של ביאליק, ויזהר המודע כנראה לשניהם, מעמיד את עצמו כ" "אחד הנשרים" של ביאליק או אחד מ"קורעי הדממה" של אצ"ג. ההפניה הזאת אל נבואות הזעם הקודרות ביותר של השירה העברית, לא רק מצדיקה את הכותב ואת הכתוב היא גם מחביאה נביא זעם בלתי אפשרי בדור שה"שפנדאו" היה לנביאו. (מעולם לא הקנה השפנדאו זכות כלשהי, עמ' 87).
יזהר אומר בהקדמה הזאת את מה שאחר כך הוא בעצמו יכחיש: שאין מספיק אור לגרש את החושך המוסרי. ההכחשה של יזהר, אולי אפילו ההשתפנות שלו, באה מאוחר יותר, אחרי שמלחמת 56 עיצבה את סופית את דמותה של מדינת היהודים כמדינת מלחמה. יזהר פרסם מחדש את הסיפורים כשניים מתוך "ארבעה סיפורים" (הקיבוץ המאוחד 1959), ובכך נענה למעשה לטענות של "החבר" ושם את הדברים בקונטקסט: הנה לצד "השבוי" ו"חרבת חזעה", "שיירה של חצות" ו"בטרם יציאה". ועדיין אין מספיק אור, ואין מספיק קונטקסט, וההבדל בין טוב ורע נשאר פשוט עד מאד.
אלה לפי הבנתי סימנים של מאבק עמוק על אופיו של הכח שהתחולל במעבר מהישוב למדינה, כשהמלחמה הפכה ממלחמת השרדות למלחמת כיבוש. אולי קשה לדמיין את זה היום, אבל להיות עבדי המלחמה אינה גזירת גורל אלא תוצאה של תהליך השתלטות הצבא האתני (היהודי) על המדינה (שהיתה יכולה להיות של כל אזרחיה, שמה שיהודי בה אינו אלא אי היותה כזאת). מה שקשה בספר הזה הוא לא החשיפה של "מעשה שהיה" אלא שהמעשה שהיה הוא גם רגע המבחן המוסרי של הישראליות. הרגע שבו מלחמה צודקת הפכה לטיהור אתני. והמוסר ברגע הזה אינו מופשט, אינו אידאולוגי, וכל תועפות הקונטקסטים לא ישנו את הידיעה הברורה שלהעלות אנשים על משאיות ולשלח אותם לגלות הוא פשע. שאין שום רווח בין הרגע שבו המדינה היהודית "נהיתה", לרגע שבו חרבת חזעה "טוהרה". שהשבויים הם אנחנו, לכודים במעגל המלחמה שבנקודה זאת נקבע טבעה. יזהר בודאי לא חושב שאין צדק במלחמה, או שליהודים אין מקום בארץ הזו, הוא רק מדגיש שראיית הסכסוך כשמשחק סכום אפס, (אתה גולה או מגלה), אינה צורת המציאות, אלא תפישת המציאות כסכסוך אינסופי, שבהכרח תכפוף את המדינה ואזרחיה למכונת המלחמה. (כל העם צבא ושימו לב לסייח שמייצג את הפלשתינים ושמואליק: "מביט רחוק לעבר מה שנגוז, כשעדיין השדה מהביל הד פלא של שעטות אבירים לחופש" עמ' 59) שאם אי פעם נרצה להשתחרר מהשעבוד למלחמה נצטרך לחזור לרגע הזה ולעמוד מולו, ואם פלסטין אבודה, בניה ישנם, והם עוד מחכים.
ההקדמה היא רק הקדמה. איתה או בלעדיה הספר נשאר העיקר, אבל היא פותחת פתח לזכור על מה אנחנו נענשים, ("גירשנו וגם ירשנו", עמ' 87) אנחנו שלא בקשנו אלא שיפתחו לנו שער.
פורסם בהארץ, ראש השנה תש"ע, 18.9.2009
פורסם ב 10 באוקטובר 2009 16:14 במדור תרגום | 2 תגובות | אפשרויות
שני מאמרים של עמוס קינן מראשית שנות החמישים
מתוך הספר "בשוטים ובעקרבים" הוצאת ישראל, תל אביב, 1952
פורסם ב 30 באוגוסט 2009 19:23 במדור ביקורות | 2 תגובות | אפשרויות
על התרגום לאנגלית של שירי דליה רביקוביץ
On the translation of Dahlia Ravikovich into English
פורסם ב 29 ביולי 2009 20:08 במדור ביקורות | 0 תגובות | אפשרויות
ערבים צוחקים על עבודה ערבית
ערבים צוחקים (על הגויים)
"עבודה ערבית" סידרת הטלויזיה שסייד קשוע כתב ורוני ניניו ביים, היא הדבר המענין ביותר שקרה בטלויזיה הישראלית בזמן האחרון, אפילו (וזה קשה) יותר מענין מההתפתלויות של אותו יאגו חינני, דן התחמן ב"הישרדות". עונתה הראשונה של הסידרה היתה קצרה מאוד, קצרה מדי, תשעה פרקים שודאי קשורים לאיברי הרביה המשקשקים של קדושי ערוץ 2 שעוד בטח מכירים טובה לעצמם על כך "שהביאו ערבית לפריים טיים". עבר בשלום הענין, מסתבר, הסידרה זכתה לרייטינג טוב (מעט יותר מהאוילות העגמומית המתמשכת והמתמשכת של "מתי נתנשק") ואני מתאר לעצמי שעונה שניה מלאה בדרך ואם היא לא אז זו ההוכחה שבאמת כדאי להתחיל לבנות תיבה, כי המבול בדרך.
ודאי חלק מההצלחה של הסידרה קשור באופן שבו היא מתחכמת לטעם הישראלי. על פניה זו סידרה די תמימה שמצליחה לעשות את מה שערבים בתרבות הישראלית אמורים לא לדעת לעשות, להתייחס לעצמם בהומור, וגם לבקר את עצמם. בין התבכיינות אחת על זוגיות לרעותה, היצירה הישראלית לעיתים התפנתה להרהר בערבים, אבל נעצרה כשהיא לא ידעה, כמו מראינו אידמן בסידרה, אם הם ערבים, ערבים ישראלים, פלסטינים או מה. אז ראינו ערבים כועסים, וראינו ערבים מפחדים, וראינו אותם מתים (אם לא בהוצאה להורג עם צל"ש אז במשהו קרוב מדי לזה) אבל צוחקים? לא הרבה, בעיקר היה לנו בכרי שבאמת נעשה דומה עם הזמן לדמותו ב"ארץ נהדרת" כועס כועס כועס.
בכרי במידה רבה היה הפרדיגמה של המעורבות הערבית בתרבות הישראלית. זה לא היה נחמד כל כך, אם להגיד את האמת. פעם אחר פעם בכרי משחק דמות מרוחקת, מרחק הקאה לפחות, מהתפלות הישראלית השפלה שהתרחשה מתחת לאפו. אפילו ב"כיכר החלומות" המהמם של בני תורתי, כשהוא משחק יהודי, זה ככה. הסרטים שעשה בעצמו לא תרמו, אפשר לומר, לשנות את הדימוי הזה, גם בהם הוא כזה, איך לומר, מטיפני, קדוש יותר, מעונה יותר. בביקור התזמורת אפשר לראות במשחק של בנו, סאלח בכרי, שאולי זה בכלל ענין תורשתי.
סייד קשוע, המסכן, כמו שקוראים לו פלסטינים שאני מכיר כאן, אף פעם לא דיבר מגבוה. הוא גם לא דיבר מתוך איזו קדושה או טהרה, אם כבר הוא מצא את הדרך לדבר מתוך המבוזה, כלומר מתוך מה שרואות העיניים הגזעניות של התרבות היהודית כשהן מסתכלות בו, יצור כלאיים שכזה, ערבי שמדבר וכותב בשפת הקודש. אולי כמו שאומרים אותם אנשים, הוא לא יודע למי הוא מדבר, אולי הוא מסכן משום שהוא מרוחק מהזהות הלאומית שלהם, אבל אולי יותר משהוא מדבר אל קהל כבר קיים, הוא פשוט ממציא את הקהל שלו. במובן הזה "עבודה ערבית" היא אולי בכלל רגע שבו מסתבר שיש קהל כזה.
הקהל כמו הסידרה, ככל הנראה דובר עברית ברובו, אבל בודאי לא רק עברית. הדיאלקט ה"ערבי ישראלי" הוא מעין תמונת ראי של הדיאלקטים שהיהודים פיתחו כמעט בכל מקום בגלות, שמשתמש בשפת השליט אבל ברצף שמובן רק לבעלי הקוד. הסידרה עצמה כידוע היא על עיתונאי חמוד בשם אמג'ד (נורמן עיסא המעולה) מעין וודי אלן פלסטיני רק פחות מעצבן. קלרה ח'ורי הכלה הנצחית מה"חתונה של רנא" של האני אבו עסד ו"הכלה הסורית" של ערן ריקליס היא בושרה אשתו, ורק אחת מהדמויות המוחמצות בסידרה הזאת. לאמג'ד יש ילדה והורים, את אביו משחק סלים דאו שמאז אוונטי פופולו רק העצים את השילוב האופסמיסטי שנובע מכל מילה והבעה שלו, ואמו, סלוה נקורה היא עוד דמות נשית שאין לתפקיד שלה בשר. לאמג'ד יש גם חבר יהודי צלם עתונות בשם מאיר שמשחק מריאנו אידלמן ויש לו יחסים עם חברתה של בושרה, עורכת דין פמינסטית יפה וחריפה בשם אמאל (מירה עוואד).
רוני ניניו הבמאי עושה עבודה מאוד טובה ומיומנת רוב הזמן. אמנם הפתיח עם הקפאות הפריים שלו מאיים בהתפייטות, אבל למזלנו הטוב, זאת הבטחה שאינה מתגשמת והסידרה כולה מתמסרת לקומדיה, מה שלא קורה הרבה בטלויזיה הישראלית. אפשר אפילו לומר ש"עבודה ערבית" היא הקומדיה היחידה שאפשר למצוא בפריים טיים שיש בה גם הומור. להבדיל מ"ארץ נהדרת" שבנויה כולה על צחוק צבאי קצר שנובע מהפער והדמיון שבין החיקוי למציאות, עם טקסטים שמתחרים בינהם על אווילות וחוסר טעם, "עבודה ערבית" נכנסנת למעיים של המציאות ומציפה ממנה בקלילות את הפערים החריפים ביותר בין הדמיון שלנו את עצמנו כטובים ובין המציאות הרעה שאנחנו מנהיגים. כלומר ההומור של "עבודה ערבית" הוא נארטיבי, משהו שהתרבות העברית ישראלית שכחה מהו מסיבות מוסריות, שבגללן הצחוק היחיד הוא קצר וצבאי ולראיה הפריחה של הז'אנר הקצרצר "לא לפני הילדים", "כפיות", "קצרים", שיש בהם לכל היותר רק צל של נארטיב. ב"עבודה ערבית" הכל נעשה בשקט ובלי מניפסטים, אפשר לומר בתחכום מתמם, בעצם כמו הכתיבה של קשוע בעיתון (אבל לא ברומאנים). מין חנדאללה אופסטמיסטי שלא מסובב את הגב, אלא מדבר אל המציאות בשפתה שלה (עברית) ולועג לה מבלי שזו כמעט תבחין.
האירוניה המופלאה שבמעשה הזה היא לאו דווקא בעצם ההבאה של "הערבים" והערבית לפריים טיים אלא האופן שבו כל זה ארוז כחומר נפץ בתוך קרפעלך של הומור יהודי קלאסי. הסידרה כפי שאפשר להבין, עוסקת בעצם כל הזמן בטיפשותו של הגוי. היהודים, כולל מאיר, כולל וילוז'ני שמשחק את העורך הנוירוטי והגס, הם לעולם כוחנים וטיפשים. זה באמת כמו הגויים שאפשר למצוא בשפע בספרות העברית של סוף המאה התשע עשרה באירופה. גויים טיפשים וחזקים, ויהודים חכמים ומושפלים, שכל מה שנשאר להם הוא להכות את הגוי בשבט הרך של ההומור.
מאיר למשל הוא באמת דביל. מהבחינה הזאת מראינו אידלמן הוא קסטינג פשוט מבריק, קשה לחשוב על מישהו שיודע לשחק טיפש לא מודע כמוהו. זה מה שמאפשר לו את החיקוי המבריק של נתניהו ב"ארץ אחרת", אבל הדמיון בין החיקוי הזה לכל השאר החיקויים וגם לדמותו בסידרה יכול להעלות את החשד שבעצם לא באמת מדובר במשחק. בסופו של דבר זו נקודת כח של הסידרה, הבחירה ביהודי כגוי טיפש היא מצוינת אבל גם חשוב שהוא לא יהיה סמרטוט שמאלני מה שהיה הופך את הכל לסתם דביק. מצד שני זו מגבלה משום שהיחסים בין מאיר לאמאל המבריקה הם פשוט משעממים אף יותר משהם מגוחכים. המוגבלות הבסיסית של מאיר, והכתיבה החלשה לדמויות הנשיות מייצרות דינאמיקה לא אמינה וילדותית שבה מאיר מתנהג כמו אידיוט, ואמאל נעלבת ומשום מה שבה וסולחת לו. גם כשדוקטורנט הורס מרמאללה (קייס נשאף) רוצה אותה, היא מעדיפה את הגוי הטיפש שלה, מסיבות שקשה להבין ובעצם גם לא כל כך אכפת, אפילו אם מדובר בתשוקה קולוניאלית קלאסית.
החולשה של הכתיבה לדמויות הנשיות פוגעת בסידרה בעיקר בפוטנציאל המבוזבז של קלארה ח'ורי. במובן מסוים היא לבדה בסידרה בליגה של סלים דאו, החיוך שלה ממש נפיץ והאירוניה סכינית, כל הזמן נדמה שהנה היא תתפוצץ על המסך ותפוצץ אותנו מצחוק, אבל במקום זה כל הזמן מוציאים לה את האויר עם ההורמונים של ההריון, מה שמתחיל לעצבן. מישהו צריך להכיר בזה ולצרף אישה אמתית לכתיבה של הסידרה. אותו מישהו, רוני ניניו הבמאי, נניח, צריך גם לא לשבץ את עצמו בתפקידי אורח, נדמה לי שהיו שני נסיונות כאלה במהלך העונה, וגם אם האיש במאי מחונן, שחקן הוא לא, וחבל על מה ששחקן גם אם לא ענק כמו, נניח, עידן אלתרמן, יכול לעשות עם תפקיד אורח.
לא מפתיע שהדמות המלאה ביותר שגם כתובה במלוא הכישרון היא של אמג'ד העיתונאי. הצמידות הביוגרפית של קשוע אל הדמות מעניקה לו מנעד רחב מאוד של הומור וסימפטיה. קשה לא לחבב את האיש, וקשה לא להרגיש משהו לא נוח למול המציאות הגזענית שבה הוא כל הזמן מתחכך. החיכוכים האלה נגמרים בסופו של דבר בטוב, אבל הפיתרונות לעולם נמוגים באויר, חושפים את עצמם כהתערבויות מחוץ למכונה, יד חסודה שמונעת מאתנו את התוצאה העגומה והאמתית למדי של להיות נרדף על ידי הרשויות. הגויים החדשים, השבח לבורא עולם, מטומטמים מספיק כדי להאמין שהיד המתערבת היא אצבע אלהים, אבל מי שבאמת רוצה לדעת, יודע שזאת האצבע המדממת של הנחקר החותמת על ההודאה. (אם לצטט את לאור)
אז לסיכום: מי יתן והיושבים במרומי המשרדים יאשרו עונה נוספת לסידרה, אחרי הכל זה הדבר הכי מצחיק וחכם שראינו כבר הרבה זמן, ויש גבול לכמה כוכבים עוד יוולדו לנו עד שבני ישראל ישבתו מפריה ורביה מפחד שהנה יוולד עוד אחד. מי יתן וסלים דאו יפרוץ את הכלוב התסריטאי שבו הוא נתון כנמר מעולף אצל כושי רימון בקילומטר המאה ואחת. מי יתן וקלארה ח'ורי וגם חברתה אמאל יתחילו לדבר כמו הנשים האינטלגנטיות והאירוניות שהן, ויסתמו אחת ולתמיד את הפה למאיר הזה, או לחילופין שמאיר יגלה לנו שיש לו יותר מהבעה אחת, מחשבה אחת, וחיתוך דיבור של רס"פ. מי יתן שהסידרה תמשיך לעמוד בפיתוי של ערוץ שתיים להפוך כל תוכנית למלודרמה דביקה על יחסים. ואחרון חביב מי יתן שהגויים ימשיכו להיות טפשים ולחשוב שהם יהודים, וגם ימשיכו לצחוק על בטן מלאה כשהיהודים האמיתים יושבים מול הטלויזיה ומבחינים שלשלוח טנקים על אזרחים גם זה סוג של טרור. מי יתן כל כך יצחקו עד שהם יגעו בבכיה, עד שהם יבינו שמי שרוצה להיות ככל העמים, סופו להיות באמת כמוהם, סתם רוצח.
פורסם ב 12 בפברואר 2008 17:24 במדור ביקורות | 3 תגובות | אפשרויות
מה שנשאר מאגמבן
מבוא לספרו של ג'ורג'יו אגמבן, "מה שנותר מאושוויץ'" שהופיע בהוצאת רסלינג.
פורסם ב 1 בינואר 2008 00:08 במדור תרגום | 6 תגובות | אפשרויות
את מי ניזאר חסן מעצבן
הרוחות סוערות, ynet באטרף הטוקבקים בטרפת, דומה שמין הראוי להוציא להורג את ניזאר חסן ואת התלמידים שתומכים בו, או לפחות כך כותבים אנשים שככל הנראה אין להם ענין לדעת מי האיש, מה הוא מלמד, מה הסרטים שהוא עשה ובהרחבה מה השאלה שעומדת על פרק בסירובו ללמד לובש מדים.
למי שלא יודע ניזאר חסן הוא יוצר דוקומנטרי מחונן מהכפר משהאד, שמנהל כבר שנים רבות ספק דיאלוג ספק מונולוג עם המדינה שבה הוא חי (ישראל), החברה שבה הוא חי (פלסטינית תושבת ישראל) והחברה שזיקתו אליה אינה מוטלת בספק (פלסטינית בשטחים והעולם הערבי בכלל.) מי שמכיר את סרטיו היפים ביותר יודע שעמדתו ביחס לכל אחת מהחברות האלה מתריסה. הוא אולי רואה בג'נין ניצחון פלסטיני, ואולי הוא גם מעריץ את הלוחמים בכיבוש, אבל הוא בודאי לא מטיף לאלימות. סרטו האחרון שאני ראיתי, "פלישה" שעוסק בקרב על ג'נין במסגרת חומת מגן, הוא מעשה מורכב ומעודן. הסרט הוא בעיקרו ראיון שחסן ערך עם אבי, נהג D9 שהשתתף בהחרבה של מחנה הפליטים ג'נין. למרות שאין לטעות בכוונת הסרט להראות את הנבזות הישראלית, עדיין אי אפשר להתעלם מההגינות הבסיסית שבה נוהג חסן עם המרואיין. גם העריכה ממעיטה מאוד במניפולציות. הענין, לפי דברי חסן לאחר ההקרנה, הוא להראות שמדובר בניצחון פלסטיני, בנקודת ציון, אולי אפילו בנקודת מפנה במערכה נגד ישראל. ישראל, הוא התיז בבוז, לא יכול לשמוע את המילה הזאת, כבר כשהיה ילד סבתא שלו אמרה לו שלא יאמין למה שאומרים, כאן זה לא ישראל, זו פלסטין.
מדובר, אם כן, בעוכר ישראל מקצועי. מי שהוויתו בעולם מוקדשת כולה להכתמת שמנו ולקלקול ילדינו, אותם, באוולתנו, אנחנו נותנים לו ללמד במכללת ספיר. לא רק שנותנים לו, אלא שיש לו עוד העוז והחוצפה לא לאפשר לתלמיד השב ממילואיו, להתשתתף בשיעור. פרטי המקרה אינם ידועים לי, אבל הם גם לא באמת משנים. אין ספק שחסן הפר מוסכמה עמוקה של הישראליות בענין הזה, והיא שכל העם צבא. כיון שכל העם צבא, לא רק שיש לאפשר למילואמניק מג'וייף להשתתף בשיעור במדים, אלא צריך גם להעריך אותו על עצם המאמץ שהוא עושה ולהקל עליו עד כמה שאפשר.
לב מי לא יוצא אל המילואמניק. אין ספק שלא קל להיות סטודנט בארץ. מי שמלמד בארה"ב יודע שהאונברסיטה בארץ היא סוג של נס. התלמידים בארה"ב מקדישים בדרך כלל את כל זמנם ללימודים, לא רק שאין להם מילואים, הם גם ממעטים לעבוד. רובם יקחו הלוואות ולא יעבדו במהלך השנים האלה, משום שככה זה, לימודים זה מעל הכל. בארצנו כמובן המצב שונה וכל מורה יודע שהתוצאה היא שאפשר לבקש מהתלמידים לקרוא, אבל ספק אם הם יעשו זאת, וקשה להאשים אותם, אין להם זמן. אז עוד לחייב מילואמניק להחליף בגדים?
צריך להודות, גם זה לא הענין. מה הבעיה להחליף בגדים? אחרי הכל לא מדובר במשמר המלכה, אלא בחיילים השייכים לצבא שעוסק בעבודה שלכל הפחות היא בעייתית מבחינה מוסרית. כל מי ששם מדים גם יודע, זה עושה משהו לראש, המוח מתרכך והעייפות מתפשטת, כמו שאומרים, עייף רעב וחרמן הוא החייל, וגם אם כל העם צבא, רק מי שלובש מדים הוא חייל.
מסתבר אם כך שהאפשרות שלנו לחיות בסוג של משטר צבאי, תלויה ביכולת שלנו להחביא את התפשטותה לכל מקום. ככל האפשר אנחנו מדחיקים, אנחנו שוכחים שברק היה רמטכל ואליעזר תת אלוף ועמי איילון אלוף, שלא לדבר על האלופים שבצד השני. והנה גם חסן מוכן להשתתף בהצגה, אם הוא לא מוכן ללמד את החייל הישראלי, הוא מוכן לקבל את חציו השני, האזרחי. יש משהו הגון מאוד בנכונות הזאת, וצריך להבין שיוצר כחסן שמוכן ללמד את החיילים פשוטי המדים, הוא זה שעושה חסד עם האפשרות לחיות בשלום בארץ הזאת, ולא ההפך.
ממרומי ההתנשאות היהודית אנחנו חושבים שמישהו עושה לו טובה במכללת ספיר, ובכך שהוא מסרב לשבירת הנורמות של ההצגה, אנחנו רואים סימן למרד. האמת היא כנראה הפוכה: חסן הוא זה שעושה חסד עם הישראליות בכך שהוא אינו מוותר על ההפרדה בין האזרח לחייל.
אם אנחנו כבר ויתרנו על האפשרות יום אחד לחיות כאזרחים חופשיים במדינה שעוסקת בדברים שאינם מלחמה, אז לא נשאר לנו אלא להודות לאנשים כניזאר חסן על כך שהם עוד לא ויתרו על החזון הזה. מה היה קורה לחייליקו אם הוא היה "יורד ממדים", שום דבר מלבד ירידתו הזו לגובה העינים של המרצה ויתר התלמידים. אין מה לעשות, במציאות של דיכוי אי אפשר לצפות מהמדוכא (גם אם קיבל ג'וב) לא לראות במדים סמל לדיכוי. אפשר וצריך להודות לו על כך שהוא מוכן לקבל את העדרם כסימן של שלום או לפחות לכך שהוא אפשרי.
פורסם ב 22 בנובמבר 2007 17:49 במדור שלום על ישראל | 8 תגובות | אפשרויות
מה רוצה הפרידמן
מה רוצה שר המשפטים פרידמן היא ככל הנראה שאלה פשוטה אבל לא מובנת מאליה. אם לשפוט לפי התגובות המעט הסטריות של נשיאת בית המשפט, בייניש, הוא רוצה להחריב את הדבר היחיד שעובד במדינה.
הנה הבעיה של דורשי הטוב בשיח הציבורי שלנו. הטענה שלהם נכונה, אבל הביקורת שלהם על היריב היא כל כך היסטרית ולא עניינית שהיא כבר לא אמינה. לא סביר שפרידמן רוצה להרוס את בית המשפט העליון, ובעצם גם לא ברור שהוא רוצה להחליש אותו. אז מה הוא בכל זאת רוצה, ומדוע הוא עוסק בבעיתיות של "הכל שפיט" באובססביות כזו? התשובה היא ככל הנראה פילוסופית והיא ניכרת גם בכתיבתו האקדמית החביבה כל כך על הימין הישראלי. מה שפרידמן רוצה הוא מה קשור במה שהוא אינו יכול לסבול, והיא שקיימת אמת מידה לדברים המתרחשים בעולם, אמת מידה שאינה תלויה ב"רצון העם" או בתהליך הפוליטי.
אם, כמו שבית המשפט העליון לפי ברק גורס, הכל שפיט, זאת אומרת שקיימת אמת מידה לשפיטה, שאינה כמובן גחמה פרטית של השופט, אלא מערך אונברסאלי של תקדימים וצווים מוסריים שמהווים למעשה את החוק העליון, שבמקרים מסוימים אף גובר על חוקים שהכנסת מחוקקת. במציאות של המאה העשרים ממנה הגיחה מדינת היהודים, קראו לזה סכנת הפשיזם, כלומר הידיעה הברורה והחד משמעית שרצון העם היא אמת מידה פגומה מאוד להתנהלות של המדינה. רצון העם, התברר, הוא ענין כל כך פגום שהוא מאפשר בין השאר שחיטה, כשרה למדי מבחינה משפטית, של עמים שלמים.
פרידמן כנראה לא שמע על זה, או שהוא שכח, ובכל מקרה המחשבה שיש מקור סמכות במדינה שהוא שונה מאזרחיה כפי שהם באים לידי ביטוי בבבחירתם את המחוקקים, זו שערוריה בעיניו. זו לא עמדה חשוכה, אחרי הכל, גם באמריקה מינוי השופטים הוא חלק מהתהליך הפוליטי, אבל להבדיל להם יש מקור סמכות בחוקה שהיתה פוסלת את עצם קיומה מדינה של היהודים, כלומר שאינה של כל אזרחיה.
אבל באמת למה שבמדינת ישראל אהרון ברק, או לצורך הענין בייניש, יהיו בעלי סמכות שעולה על זאת של העם הריבוני? אין ספק שעמדתו של הפרידמן אינה בלתי פופולארית מה גם שבמציאות הישראלית מדובר בעמדה ימנית די מקובלת, שחולקת עם פרידמן את אי הסובלנות כלפי מופעים של מוסר אונברסאלי כמו אלה של בית המשפט העליון. ואכן בית משפט עליון כזה הוא בעיה לא פשוטה למדינה ריבונית שרוצה לתת "לצה"ל לעשות את העבודה", מסריחה ככל שתהיה.
אפילו אם היא כל כך מסריחה שלא בקלות יסור ריחה מהמלבוש הזה שנקרא להיות אדם יהודי.
אין פלא, אם כך, שפרידמן עומד לנצח בגדול. ואם כך מדוע החנק בגרון? האם זה שוב האליטות הישנות שחוששות משינוי או שבאמת האיש הוא ראשית הקץ?
מה שאותי לפחות מטריד הוא לפני הכל השובניזם הריחני שלון. ולראיה כל הקמפיין התקשורתי שלו מכוון אל השובניזם הישראלי ששותף לדעתו שלא יתכן שאיזה אישה היסטרית תהיה מוסמכת לפסול חוקים של הכנסת. בייניש, למרבה הצער, משתפת פעולה איתו. פויה, באמת, אבל הענין הוא הרבה פחות אישי מכפי שנדמה. בייניש תעבור וגם הפרידמן הוא תופעה זמנית שתעבור יחד עם השלטון הנוכחי שבו שר המשפטים הוא כמטהר אויר זול שמנסה לכסות, ללא הצלחה יתרה, על חבילה מסריחה מאוד.
הבעיה היא לא הפרידמן הזה, כיון שאחרי הפרידמן הזה יהיה פרידמן אחר ואם לא מחר אז מחרתיים. זאת משום שהעם היושב בציון החליט כבר מזמן שנמאס לו מהשטויות האלה של כמה אשכנזים מתנשאים שפוסלים דברים יקרים כמו נוהל שכן, למשל. נכון שאם היינו לומדים מהמאה העשרים היינו יודעים שמי שמסכים להפקעת הזכויות של שכנו, סופו שיופקעו זכויותיו שלו. אבל בשביל זה צריך מערכת חינוך. וזה כנראה ממש לא מענין את העם בציון שיותר ויותר נדמה כנער מתבגר שמתלהב מעצם זה שהוא עומד, אף אם עוד אין לו מושג לשם מה. ואם כך מה שהפרידמן הזה לא יעשה, יעשה הפרידמן הבא. לכל היותר זה הנוכחי יצליח להכנס לדברי הימים כקרל שמיט של הדבר הרע שבא עלינו לטובה. וכמו שנאמר: שיבושם לו.
פורסם ב 16 בנובמבר 2007 00:54 במדור שלום על ישראל | 2 תגובות | אפשרויות
אהבת הנפילים
1. פולבנגוריון
בשנת 1953 יצא בן-גוריון לחופשה ואחר-כך התפטר והחליף את ראשות הממשלה בדיר של שדה בוקר. מבית-הספר אני זוכר את פניו הרציניות רכונות על אגרוף ואת שערותיו המתפרעות לצדדים, ובתמונה אחרת הוא מאכיל טלה ולצידו פולה, מביטה בסקרנות מזועזעת במחזה. היא טמונה במדבר הקשה, משקיפה על נחל צין, במקום שלא העלתה על דעתה שתיטמן בו, עד שפגשה את האיש שלצידו היא נחה על משכבה בשלום. אותו האיש שזכר לה את לכתה אחריו במדבר, בנה את הכוח הצבאי העברי ואף שיכול היה גם לא, שמר על הפרדה מסוימת, שבירה אך מועילה, בין אותו הכוח ובין חיינו. האיש שפנה אליה בשמות פנינה, פוליה, פולין ופולה, כתב לה ביידיש שהוא אהב אותה עוד לפני החתונה, למרות שהוא לא אמר לה. הוא העריץ אותה על כך שלקחה אותו על עצמה, וחשב שהיא משלמת בנעוריה על האידאל שלו.
דוד גרין ופאולינה מונבז נפגשו ערב אחד בניו-יורק לאחר שגורש עם בן-צבי על-ידי התורכים. אומרים שקודם לכן היה ליבו מסור לבת פלונסק, רחל נלקין, אפשר אולי לומר שהיא היתה מיועדת לו, אבל לא כל מה שמיועד מתרחש. היא באה לארץ-ישראל ונישאה ליחזקאל בית הלחמי (חליבובסקי). מיכאל בר זוהר הלך אליה לשאול אותה על אהבת דוד והוא מדווח שהיא "הסמיקה, כאותה נערה בת השש-עשרה מאותם ימים אחרים היססה, אמרה לבסוף: 'דוד דאג לכלל, לא לעניינים פרטיים'". רחל, נערה מפוקחת, או נערה לא מאוהבת, ויתרה על האיש שמאוחר יותר יצטיין בעמידה על ראשו. את פולין הוא פגש באמריקה. היא כבר היתה 'צ'יף נרס' בחדר ניתוחים, הוא סבל מהבדידות, וביקש ממנה שתבוא איתו ל'פאבליק לייבררי' לעזור לו: "שאעתיק לו את מה שמספרים על העתיד של ארץ-ישראל... היה לי כתב יד יפה." הילד כבר היה בן שלושים, והוא נתן לה את השם פולה בן-גוריון.
באמריקה קימצו בן-גוריון ובן-צבי בהוצאות ופעלו למען התנועה. הם נתנו הרצאות ביידיש ברחבי אמריקה, עושים נפשות לארץ-ישראל בקרב יהודים שבאו לעולם החדש, אבל לא שכחו שהם מהעולם הישן. ההתלהבות היתה רבה, אבל בן-גוריון נדהם מכמה מעט ידוע להם על ארץ-ישראל. הם הוציאו ביידיש שתי מהדורות של ספר היזכור לשומרים שמסרו נפשם על הארץ ("זה עשה רושם אדיר על הנוער," הוא כתב), ויחד עם בן-צבי הם שקדו על "עבודה מדעית, שתקנה ליהודי אמריקה מידע מדויק על ארצנו העתיקה-החדשה ארץ-ישראל". לבן-גוריון הפריע שיהודים לא כתבו על ארץ-ישראל למען יהודים. פנינה העתיקה לו ציטוטים, אנד היא הד א וורם הארט, היא אמרה.
ביום חתונתו כתב האיש שהשאיר אחריו כמות של נייר שתסבך חוקרים עד סוף הימים ביומנו:
"ב-11:30 בבוקר (לפני הצהריים) נשאתי אשה."
פולה חושפנית יותר - למירה אברך היא מסרה שבן-גוריון הוא בעל טוב כיוון שהוא משתדל ללכת איתה לקונצרטים אף שהוא לא אוהב מוזיקה. היא גם אהבה שהוא ויל דו אנית'ינג בשביל הילדים שלו, ובכלל היא חשבה שהוא בעל נהדר: "אף פעם לא רצה אפילו שאני ארחץ כלים... תמיד רצה שאקח מישהו לעזרה. אפילו כשרק התחתנו. אבל ווייס איך וואָס מה פתאום? איפה היתה לי בחורה בניו-יורק? אז הוא התחיל לעזור לי לרחוץ בערב כלים. עוד היום הוא רוצה לעזור לי: 'ער וואַשט אָפּ דריַי טעפּלעך, מאַכט אַזוי אַ שמוץ! (הוא רוחץ שלוש צלחות, ועושה כזה לכלוך). הוא אומר שהוא אוהב לרחוץ כלים, איט רילקסז הים. אבל אני לא נותנת לו יותר. אותו זה מבדר ועלי אחר-כך לעבוד שלוש שעות כדי לנקות המטבח!... אבל באמת הוא בעל נהדר. הוא מבין ומתחשב... את רוצה לדעת מה טעמו? הוא לא אוהב צבע שחור. ואני אוהבת דווקא ללבוש שחור... אבל בשבילו אני מוותרת. מה לעשות?"
המכתבים של בן-גוריון לפולה אינם מגלים הרבה מדי. הראשונים רומנטיים. כשבן-גוריון רומנטי הוא מתבונן בים ובטבע, אבל רוב הזמן האהבה שלו מעשית, עמוסת פרטים, אף שהוא כולו הפשטה. מהאופן שבו הוא רוחץ כלים אפשר לחשוב שיש פער בין בן-גוריון הציבורי לבין בן-גוריון האוכל קוטש מוטש. אבל אולי בעצם אין הבדל ורק המקום של פולה הוא מקומה, והילדים שבשבילם הוא יעשה הכול, הם לא רק הילדים שלה, אלא כל הילדים שלו. לגאולה ועמוס ילדיו היקרים הוא כותב מכתבים עם פרטים על דרישתו של ד"ר שורצבורט להרכב ההנהלה (40% לפועלים) ולרנה'לה היקרה הוא כותב מניו-יורק ב-1939 ש"שטח החדרים של האמפייר סטייט בילדינג הוא 2,158,000 רגל מרובעת."
לפעמים דומה שהוא מתעקש על הפרטים האינסופיים האלה דווקא משום שאין להם משמעות, משום שהוא רואה את ההפשטה, את העירום שמעבר לגוף, את מה שיכול לזמן. האינטליגנציה של בן-גוריון חורכת - הוא הבין את הכול לפני כולם, אבל רגשית הוא הולך ונאטם בעוד שפולה עוטפת אותו בקוטש מוטש ובשר רזה. האהבה שלהם סיפקה לו אמהות תומכת במקום שהוא לא מקומו הציבורי. המכתבים שלו לפוליה יקרה נעשים תכליתיים יותר ויותר, לעיתים קרובות הכתיבה לא אישית עד כאב. אבל אהבה לא חסרה שם, ומספרים שרק כשהיא דיברה סרות בברנר הוא תיקן אותה. אולי יותר מכל דבר אחר, האהבה של פולה היא שעשתה את בן-גוריון לבן-גוריון. היא לקחה ממנו את הבדידות האיומה שהעיקה עליו, והוא מצידו לא שכח לה חסד נעורים. בשבילה: "רק אחד כמוהו נולד בדור, ואם הוא ראש ממשלה או נהג – הוא תמיד דוד בן-גוריון, וזה הרבה יותר מראש ממשלה!".
מהשיחות שלה עם מירה אברך עולה אישיות מרתקת ומלאת סתירות: פולה האכילה שועי עולם באותו אוכל תפל שבו הלעיטה את בן-גוריון. היא אמרה שהיא סוציאליסטית אבל החזיקה עוזרת פעמיים בשבוע. מירה אברך אולי קצת נסחפת כשהיא מדמיינת אותה "לפני 48 שנה: בחורה צעירה, יפהפייה, מושכת, מוקפת מחזרים מכל צד... נישאת ל'אידיאליסט אקזוטי' מארץ רחוקה ושוממה". יפה גדולה פולין לא היתה מעולם, וגם לא ברור עד כמה היתה מחוזרת, אבל אני מדמיין אותה בגעגוע, 48 שנים אחרי, כשהיא מתבקשת להאכיל עשרים איש ב"עמדות מפתח" והיא עונה ליצחק נבון: "אז מה אם יש להם תואר! הם קוטש מוטש! למה הם צריכים לאכול על חשבון המדינה?"
את שלום כיתה אלף שלי אמרתי בבית-ספר שקראנו לו פולבנגוריון. אחר-כך שיפצו אותו והוסיפו גם דוד. ייתכן שלא אשכח את היום הזה, אפילו את הריח שהיה בו, סיד, קיץ וניילונים על הכיסאות. אף-על-פי שבית-הספר היה של פולה, בכניסה היתה תמונה גדולה של דוד, ודאי היתה גם תמונה שלה, אבל אני לא זוכר אותה. המורה שלנו, לאה, ניסתה ללמד אותנו להשמיט את ה"את" ולבקש הספר, אבל לא למדנו. רק אחר-כך נודע לי שפולה, כמו דוד, היתה תקנית לחלוטין והשמיטה את ה"את" מהמושאים הישירים שלה, אולי כי לה, כמו לו, היה רק מושא ישיר אחד.
2. יוסף חיימ'ל מיַין ליבער
ירושלים 1914, בסטודיו לצילום, על רקע כפות התמרים, עומד איש מזוקן עם עיניים רכות. ידיו משולבות על מסעד כיסא הנדנדה, ימינו נמשכת על ראשה של חיה ברוידא המביטה בצלם בישירות מדאיגה.
כשיוסף חיים ברנר היה הספרות העברית כולה, תל-אביב היתה בעיקר חול מוקף פרדסים. מותו, שהפך אותו לקדוש, מצא אותו חי בנפרד מאשתו, חיה ברוידא, ומבנו, אורי ברנר. הוא חי בבית האדום של האיכר יצקר באבו כביר, עם שני סופרים צעירים אחרים, יוסף לואידור וצבי שץ. כולם נרצחו כשניסו להגיע לתל-אביב במהלך המאורעות שהחלו באחד במאי 1921. אלה שהרגו את היוצאים ודאי הכירו אותם, ודאי ידעו משהו על היחסים ביניהם, על הטיולים שלהם בין הפרדסים. קושניר, שמצא אותו, מספר שהיה עירום בחלקו התחתון, וזאת מן הסתם האמת, אבל אולי גם לא כל האמת.
אפשר רק לשער איך היו החיים בבית האדום בין הפרדסים והבויארות בעומק הארץ הערבית. ברשימה האחרונה שכתב ושהתפרסמה יום לפני שנרצח, הוא מתאר טיול בסביבה, שבמהלכו נבהל ממראה נער עם טורייה שיוצא מהשיחים. הוא מתבונן בפחד שלו ומבין על מה חושב יהודי הפוגש ערבי בין פרדסים: הוא חושב וחושב ותקשורת אין. ברנר כבר היה מבוגר ובכתיבתו הופיעה אותה אירוניה שיש לשער שהיתה מיטיבה עם כתיבתו אילו נמשכה. עגנון, ברשעות מסוימת, טען שברנר היה אמן שנתן בספריו את כל מה שראה בעולם, עגנון לעומתו ראה בדמיון. מה ראה ברנר בעולם שהביא אותו לכתוב את דמותה של אסתר משכול וכישלון, הרומן הגדול שעליו עבד כשהכיר את חיה.. יחזקאל חפץ, במובנים רבים בן דמותו של ברנר, מוצא את עצמו מנשק את אסתר בתחושה שהוא מנשק את המוות עצמו:
"הוא אימץ אותה בזרועות רפות, שמע את דפיקות לוח לבה החלק, העתיר לה על שערותיה נשיקות לוחשות, דוממות, צורבות, תכופות. היא הוציאה מיד גניחה נוראה והתלכדה בו בהשכחה עצמית גמורה. רגעים ממושכים לא הרפתה ממנו, אבודת עשתונות, העניקה ללחייו, לעורפו ולשפתיו נשיקות, נשיקות – ונשיכות, נשיכות דם בסופן של הנשיקות... גיהקה... דבר מה נתקלקל במלבושה; כפתור באחורי אפודה ניתק, נקרע,... חזה כאילו נשם נשימות אחרונות – והגלים הקטנים שלא באו עד החוף, כאילו עילעו דם... ריח רע, ריח בליה וקיבות מקולקלות, התחיל נודף מן הפיות ומן הגופים."
העניין נראה די ברור, ברנר לא אהב נשים מעבר למה שקיומו כגבר יהודי בראשית המאה העשרים חייב. הכתבים שלו מלאים תשוקה מיוסרת ומשטמה עזה עוד יותר. אף אם לא עסק בדבר עצמו ממש, אין להכחיש שהאובייקטים היפים והנחשקים, הניתנים לאהוב והנאהבים ביצירתו, הם גברים, לפעמים הם פשוט אורי ניסן או שמואל יוסף טשצקעס זה איך שהם כותבים בינהם ולכן זה חשוב
יוסף חיים וחיה ברוידא התחתנו בקיץ 1913 וכבר בדצמבר יצא ברנר להרצאות. הקשר ביניהם נמשך במכתבים. תחילה הוא חתם על מכתביו "שלך חיה י.ח'ל, אחר-כך הוא פנה אליה כ"חברתי שלי" וחתם: "הנני נושק את ידך. שלום! שלום! י.ח.".
בשמונה בדצמבר כתבה חיה ל"ידידי היקר שלי" וחתמה "שלך במסירות ואהבה חיה". ביום שישי בבוקר, י"ג בכסלו תרע"ד, ה-12.12.1913, הוא כותב לה מיפו: "את מכתבך מסר לי קרוגליאקוב בערב. מנוחה!... להתפטר טוב, אבל במנוחה. המנוחה סימן היא לקולוטורה עליונה". לא ברור ממה ברנר רוצה להיפטר, ממה הוא רוצה לנוח, והוא חותם: "שלך לעולם י.ח.."
ביום שלישי, ה-16.12 נמצא ברנר שוב בחנותו של קרוגליאקוב ביפו והוא כותב לה:
"בכל הימים האלה שורר בליבי איזה רגש מיוחד ביחס אלייך, חיה'לי, שלצערי איני מוצא לו ביטוי, וגם ירא אני לבטאו, פן יתקבל אצלך לא כמו שהוא. הלוא יקרה בין אנשים כמונו, שהאחד אומר דבר, ובאוזני השני זה מצלצל לגמרי לא ככוונת האומר. לכן טוב שלא אומר. אבל כי יש איזה רגש מיוחד מוכרח אני לומר. לעבור גם על זה בשתיקה לא יכולתי."
הדברים האלה באים במפתיע, רק כשחוזרים וקוראים במכתביו ניכר שהמכתבים שקדמו למכתב הזה הלכו ונעשו מרוחקים. מה שהוא אומר ברור: הוא לא יודע מה הוא רוצה, הוא רק יודע שהוא לא יכול כך, ושהוא לא יכול לעבור על זה בשתיקה. "והיי שלום, חברתי ובתי, שלך י"ח.."
האם זו פרידה?
בחמש בבוקר, יום שישי ה-19.12.1913, נודדת שנתה של חיה והיא כותבת לברנר:
"בכל לילה אני חולמת אודותיך, יוסף חיים, בכל לילה. והלילה חלמתי שנלחצתי אליך וכיסיתיך נשיקות אין מספר.
אני כל-כך רוצה שתשוב במהרה.
שלך במסירות גמורה, חיה."
באותו יום שישי בצהריים הוא כותב לה מראשון לציון ופונה אליה בכינוי: "ידידתי הטובה!". הוא כותב שבעוד חצי שעה ייצא לנס ציונה. משם הוא ממשיך לרחובות, אולי יהיה שם מכתב ממנה. הוא מקווה להתראות איתה בעוד שבוע ביפו.
הוא חותם: "הנני לוחץ את ידך ברחשי לב הומים י.ח.."
כשברנר כותב את המכתב הזה הוא וחיה נשואים כבר ארבעה חודשים. בשבת בצהריים, בעוד הוא מתכונן ללכת להרצאה במטבח הפועלים בנס ציונה הוא מוסיף למכתב כמה שורות מתחת לחתימה. הוא כותב לה שהוא עומד להרצות ברחובות בערב ואתמול בהרצאה "היו רגעים טובים יחס הפועלים --- מצב הפועלים מדכא. האוכל נורא. מעונות לשבת אין --- נערים יפים, עדינים".
לחיה היה חופש במהלך חג החנוכה והיא נסעה לטיול והתכוונה בסופו לכסות את יוסף חיימ'ל בנשיקות. היא ביקרה בבן-שמן ובקברות המכבים. משם נסעה ליפו, סרה לקרוגליאקוב ומצאה את מכתבו וזה מה שהיא כותבת לו במקום:
"קראתיו פה בחנות ויותר טוב היה לו לא קראתיו פה. עיני נתמלאו דמעות בעת הקריאה ובקושי בלעתי אותן. לא אוכל עתה לענות על מכתב כזה, כי רוצה אני לבכות, לבכות, לא אחשוב על זה כעת. אי-אפשר. פינה בודדה אני רוצה.
שלום רב לך ולשכנינו הטובים ולגברת פן. חיה."
לכאורה אנחנו יודעים מה כתב ברנר במכתב שהיא מצאה, זה המכתב מיום שלישי, ה-16.12, אבל ברנר לא כותב שם משהו שיכול לזעזע כך אשה נשואה לאיש שוודאי כבר ידעה, אינו מן הפשוטים. מה גרם לחיה ברוידא לאבד פתאום אמונה? האם אפשר שהמכתב שמצוי לפנינו אינו המכתב כולו ?. ואולי הוא כתב לה על הנערים, היפים והעדינים? האם זה היה הרגע שבו התוודע אל ייעודו להיות לאוהבם? או שאולי דיווח לה על אהבה שידע ביפו?
המכתב הבא שלפנינו מגיע ארבעה חודשים לאחר הדברים האלה , ברנר נשבע לחיה שהוא מוכן לכול. באותו מכתב מיפו, במאי 1914, עורך ברנר את חשבון היחסים ושואל:
"האם התעלתה חיה על-ידי זה שנישאה לי אם לאו?
ביני! לא על אושר אני מדבר, כי אם על התעלות בתכונה ובנפש.
אומנם, יודע אני: האדם המאושר הוא האדם הטוב, ומי שאינו מאושר לא יכול להיות גם טוב... הייסורים אינם מעלים את האדם...
ובכל זאת... אם אינם מעלים, הרי הם מלמדים..."
ברנר היה כנראה מכור לייסורים. לפעמים דומה שהלימוד הדתי שלתוכו התעצב הוא שממכר אותו לייסורים. אם לייסורים מתלווה למידה, ההתמכרות להם היא גם התמכרות ללימוד. מהטוב עולים, אבל מהירידה לומדים, ומשום כך מי שמכור ללמידה כיוונו לעולם למטה:
"ביני נא! אני איני מטיף מוסר. אני איני תמים וטיפש כל-כך. אני יודע מה את יכולה ומה אינך יכולה, ובמה שאינך יכולה – הלוא לא יועילו כל דברי מוסר. אני, חיה, מבין הכול ויודע הכול. הכול, הכול."
האם זה ברנר העיט? ישות דורסנית, רואת כול ויודעת כול שאינה מותירה אף פינה של תעלומה בפניה של חיה?
התגובה שלה היתה עניינית: היא כתבה בעיקר על הצורך למצוא תימניות לעבודות ניקיון שונות.
האם התעלה ברנר? הוא לא סבר כך, אבל:
"ראיתי ולמדתי הרבה, העמק העמקתי. על מקום אחד לא נשארתי. דברים חדשים נתגלו לי, ועל זה אני אסיר תודה. ונכון לכול. את שומעת? לכול! לכל אשר ייוודע זה ייוודע לי. את שומעת?"
היא לא שמעה, חיה אטמה את אוזניה - פגועה - ובצדק. לבסוף היא נענתה לו, שוב. אולי האמינה באפשרות שיבתה של האהבה. דברים שאנחנו לומדים בגיל שש-עשרה, למדו הם על בשרם רק כשכבר היה להם ילד
ביום ראשון, ה-18 ביולי 1920, היא כתבה לברנר מכתב שבו סיכמה את יחסיהם. ברנר צדק, מהייסורים לומדים, והיא למדה, ופעם שלמדה היא הדבירה אותו בליבה:
"יוסף חיים.
דרך חיינו המשותפים – דרך הגיהינום היתה. עברנו היום את המדורה האחרונה ונפרדנו. לו ידעתי מה נוראה היא מדורה אחרונה זו, אפשר שהייתי נשארת בגיהינום, בלבד שלא לעבור אותה. אולם עברנוה. רוחי דוכאה עד היסוד. ודבר אחד אני יודעת: את חטאינו זה לזו כפרנו. בשם ילדנו היקר אני מושיטה לך יד לשלום ולא לרוגז. דרכינו נפרדו, אולם יחסינו לא נפסקו. רוצה אני בשלום ביני ובין אבי בני. אני נוסעת לשנה ואם לאורי לא יהיה טוב באירופה – אשוב עוד קודם."
דרך הגיהינום הסתיימה ביום ראשון. היא למדה, הוא למד, ובאפריל 1921 כתב לה פוזננסקי שברנר מצא "מין מנוחה מיוחדת, נפשית, הגובלת עם התבודדות, טוב לב וגם עם חולשה גופנית ורוחנית". אפשר רק לשער על איזו חולשה מדבר פוזננסקי. האם סוף-סוף ברנר ידע וכבר לא היה צריך להתייסר? הלוואי. כך או כך מותו היה קרוב. בארבעה במאי ענתה חיה לפוזננסקי. היא לא ידעה אז עדיין דבר על סופו של ברנר, אבל היא חזרה אל אותו ערב בחנות של קרוגליאקוב, לאותו מכתב, והיא מסבירה:
"לא נסעתי מפני שפחדתי בעד ברנר, מפני שעלו על זכרוני ברגע החותך הימים שעברו עלי בחורף בהתקבל אותו מכתב, אשר זיעזע את נפשי וגם לימים ולילות ללא אכילה ושינה, לגליוצינציות ממש."
מה הביא לתגובה הזאת שלה, לגליוצינציות כפי שנקראים מחזות תעתועים ברוסית. איך יכול היה המכתב הזה שכתב ברנר לזעזע כך?
מה כבר כתב? ש"בכל הימים האלה שורר בליבי איזה רגש מיוחד ביחס אלייך, חיה'לי"?
"אבל כי יש איזה רגש מיוחד מוכרח אני לומר. לעבור גם על זה בשתיקה לא יכולתי"?
האם אפשר שיד העורכים היתה במכתבים? נראה שהמכתב מגיע אלינו מצונזר. ואולי בשורות המחוקות מספר ברנר על הרגש המיוחד שהוא גילה שיש בו אבל לא לחיה, אלא לחי. המכתב כפי שהוא לפנינו לא יכול להסביר התמוטטות ספונטנית כזאת שאליה חוזרת חיה בהספד לא מודע. ואולי אנחנו פשוט לא יכולים להבין את שיח האהבה של ברנר וחיה. ייתכן ואלה השורות, התמימות כל-כך לעינינו החשופות לעולם שסוחר באהבה, היו לה האסון, ומה שהיא ראתה בשורות האלה הוא הנכונות של ברנר להקריב את עצמו גם בעדה, להחליף אהבה ברעות, תשוקה בשיתוף, ואולי בדיוק בזה, היא, נפש רומנטית, ידעה את תבוסתה:
"אלי שבשמים! לא מרשות הורי עברתי לרשות בעל, אולם מן היום ההוא שוללה עמידתי ברשות עצמי. שוללה לעולם ועד. גם קריעת העבותות לא הועילה. הפחד ירחף תמיד; יצליף תמיד על גבי, תמיד אהיה תלויה בדעת... מה נוראה הכרה זו בשביל אדם כמוני, אשר למרות שבע שנות חיים נוראיים, לא למדתי להרכין את הראש בשלווה."
אם אנחנו לא יודעים מה הפחיד את חיה, אנחנו יודעים מה הפחיד את ברנר, ואת ברנר הפחידו הערבים. ברשימה האחרונה שכתב, לאחר שהבין שהנער לא בא להורגו, יצא ליבו אליו. אח סובל הוא מצא וביקש ללמד אותו משהו, אבל ברנר לא לימד לשונו דבר ערבית – מצד שני, אם לומדים מהסבל הרי שיש להניח שהנער הפלשתיני בסופו של דבר דווקא למד משהו.
האם חיה למדה? נראה שכן, ואף ברנר דומה שלמד, והפחד שלה ושלו שניהם נמצאו מוצדקים. בסוף המכתב למנחם פוזזנסקי, אחרי שכבר חתמה, היא הוסיפה, כנראה לאחר מחשבה, שתי שורות:
"שלשום באה ידיעה באחד העיתונים הגרמנים שביפו היתה בראשון למאי התנגשות נוראה. הדמיון עובד ואנו נרגזים. נא לכתוב מייד."
הופיע בתוכו רצוף אהבה, ידיעות אחרונות, 2005
פורסם ב 29 בספטמבר 2007 09:01 במדור סיפורים | 1 תגובות | אפשרויות
הבורר: השב"כ, והפוליטיקה של העולם התחתון
מי שראה את הפרקים האחרונים של הבורר ודאי שם לב להופעה של שבכ"ניק בשם עופר נרקיס. עופר נרקיס, פוזל ומופרע וחמום מוח, מכה את אשתו (השקרנית והפתיינית הסוטה) רצח אסיר, אבל יצא זכאי כי העד נרצח גם הוא. בפרק האחרון הוא חושד ביהודה לוי שמשחק את הבן האובד של הבורר ( איבגי), שהוא מתעסק עם אשתו (שהיא בת דודה של לוי) ומכה אותו מול ביתו של הבורר. התוצאה די נחמדה, לוי מאושפז מהמכות שקיבל מהשבכניק, והשבכניק מאושפז מהמכות שהוא קיבל בתמורה מאנשיו של הבורר. (למה באמת כל הזמן מאשפזים את לוי?)
אין מה לעשות אף מהדורת חדשות לא היתה מעזה לומר את מה שהסידרה הזאת אומרת בלי בושה. אנשי השב"כ על פי העולם של הבורר הם גרועים מעבריינים, הם הדג שמנקה את החרא באקווריום, התחתית. מוסרית אין הבדל בין עבריין ואיש שב"כ, מלבד העובדה שלעבריין יש כבוד, הוא לא מתחבא מאחורי המדינה, אלא מתחבא מהמדינה. איש השב"כ הוא אלים כמו עבריין, סחטן כמוהו, והרבה יותר שקרן (ראה פרשת קו 300) אבל מה שהוא עושה לפלשתינים לא נחשב פשע משום שהמדינה הגדירה קבוצה שלמה של בני אדם כחיים מחוץ לחוק, או לפחות ככפופים לחוק שבו אין הגנה בפני המטלטלים. הבורר נעלה על המדינה משום שהוא מספק צדק, גם לאלה שאינם יכולים לפנות אל אותה המדינה, ובעיקר משום שהעבריין על פי הבורר, לפחות חי על חרבו, משתמש בה, וגם מוכן למות עליה. איך אומרת ההודעה במשיבון של עבריין זוטר ונרצח בשם דוד אילוז: "אם אני לא מת, אחזור אליכם אחר כך".
פורסם ב 21 ביוני 2007 07:32 במדור ביקורות | 2 תגובות | אפשרויות
Agnon's Modernity
דיון באנגלית על המודרניות של עגנון ובמיוחד על "אורח נטה ללון".
פורסם ב 16 במאי 2007 21:47 במדור ביקורות | 0 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
.jpg){kind=small}
