על ק נ א ה וחוסר פרגון

אם אני זוכר נכון את שיעורי התלמוד, נאמר שאין אדם מתקנא בבנו ולא מורה בתלמידו, כך שלא בטוח שפירשת נכון את אביך. קראתי את הפוסט של רוני, ואז נכנסתי לפוסט הלא-מפורגן שלה, מצאתי שם למעלה מעשרים מברכים, וקפצתי הלאה לבקר את קבוצת המבחן, אלה שפרגנו לי על צאת ספרי. משהו כמו 60 אחוז ממפרגניה של רוני, ואני, מאיינד יו, כתבתי ספר שלם, פרויקט של כמה שנים, תחקיר, כתיבה, עריכה, אינדוקס, חיפוש קרנות, השתתפות במסע יחסי ציבור, ולא כמוה, סיפור אחד בתוך קובץ סיפורים של אחרים. אז מה, שאבכה? אין לי דבר אחד רע להגיד על ספרה של רוני (למעט העובדה שלא פנו אליי וביקשו ממני להשתתף בו), אבל נראה לי שהציפייה הזאת לפרגון (מילה שאעשה איתה חשבון בהזדמנות אחרת), לא במקומה. די לכותב בכמה מחמיאי אמת, בתחושה שלו ובכוח להמשיך הלאה. ברגעיו הפחות מעניינים, רשימות הופך לקבוצת תמיכה בקורספונדנציה

אני רק יצאתי מתוך בעניין של רשימות, והפלגתי הלאה לעולם הרגיל, לבני משפחה למשל, קרובים ועוד. אני הרחבתי, אתה מצמצם, וחבל. כי כן, זה נורא קשה וכאוב, אבל דווקא בגלל זה ראוי לכותב את האמת.
ואני לא מדברת בפוסט על רוני, אלא על עצמי, על הכאב שלי, שאפילו אבי לא יכול היה להגיד לי מזל טוב. שלא לדבר על קרובים, חברים ומכרים אחרים, כאלה שעובדים איתך למשל.
אני חושבת שחבל שאתה בא לדון בזה מעמדה של התגוננות, במקום לנסות לבדוק את העניין לגופו, מתוך הלב, אולי גם מקנאתך באחרים, אם יש כזה, כי כולנו מקנאים באחרים, אפילו אדם מאוד מצליח מקנא במי שלדעתו מצליח ממנו.
קרא שוב את המשםט שאני מצצטטת של רחל איתן. היא אמרה את כל הפוסט שלי על רגל אחת, בחוכמתה כי רבה.

אשר לאבי, התלמוד כבודו במקומו מונח, אבל מאז נכתבו מליוני תאוריות פסיכולוגיות לא פחות חכמות, ובהם נכתב גם על הורים המקנאים בילדיהם. זה קשה להודות, אני יודעת., ואני מניחה שלו הייתי אם היה קשה לי להודות בזה, אבל יש לי עיניים בראשי, ואני בהחלט רואה המון הורים שלא מפרגניפ לילדיהם, חלק זה מתוך חשש, וחלק מתוך קנאה, וחלק מתוך זה שאתה מרגיש כישלון, אז איך זה שילדך הצליח.
אשמח לשמוע תגובה.

ואגב, כנראה שספרך ראה אור לפני שבאתי הנה, או שלא ראיתי אותו, כי הייתי מברכת אותך מליבי, לא מסתם חנפנות או ללקק זה לזה ברשימות. זו לא קבוצת תמיכה, אבל זה מקום שמקובצים בו הרבה אנשים יוצרים, ואין שום רע להגיד מזל טוב. כמו שאמרתי, בחייי שלא צריך יותר מזה.

הפרגון שזכיתי לו.
אבל שים לב, לא חיפשתי סתם אנשים מהרשת שיגידו מברוק, זה דווקא היה. הציפייה שלי היתה מאנשים שאני רואה כחברים שלי.

ובאמת, יעל לקחה את כל העסק צעד קדימה, אז למה לנו לחזור לאחור? אנחנו לא מכירים ולא ידעתי שהוצאת ספר. כל הכבוד, והמון בהצלחה איתו. בכל זאת אני, ה"רק סיפור בתוך" שלי הוא צעד ראשון, ואני גאה בצעד הראשון שלי עד מאוד.

"קנאת סופרים תרבה חוכמה"

את הספר שלי העליתי כמובן לצורך אילוסטרציה בלבד, אני חי אתו ועם התגובות לו מצוין. פשוט נראה לי שרוני קיבלה ברכות נאות, ואני מצטרף בהזדמנות זאת למברכים. הקטע הג'נדרי לא ברור לי, אבל ניחא. באשר לקטע הקינאה הגדולה, אני מודע לו כמו כולם, גם אני יודע לסנן מבין שיניי, שהבנזונה עשה את זה, וזהו. אני חי עם המפלצת הירוקה. כשאת מכניסה פנימה בני משפחה ומקורבים שלא אמרו מילה טובה, אני לא יודע איך להעשיר את השיחה. מחשבותיי נודדות לכל הדרמות ההן כמו 'רסיסי חיים' ו'מעולם לא שרתי לאבי', על הבנים שחיים ללא המילה הטובה של האב קפוץ השפתיים. אולי כשנגיע למקומו, נבין משהו שלא מבינים כעת. אבל לא בטוח שאני קולע לדעתך או לרגשותיך

כשאמרתי פרגון, לא התכוונתי להתנפל על אדם בליקוקים ושפע מחמאות. מספיק להגיד "מזל טוב" . המזל טוב הקטן פשוט מכריז בפני האדם השני, שאתה מכיר במה שהוא יצר, זה הכול.
אם גם נורא אוהבים את היצירה ורוצים להשתפך, מה טוב, אך לא לזה התכוונתי. אלא ליכולת לומר לאדם אחר "מזל טוב". זה כל כך קשה להגיד?

ואני לא יודעת אם זה שווה משהו עכשיו, ואני לא משתפכת בשום צורה, ומודה שלא קראתי את ספרך אבל מקווה לקרוא, אבל אני חושבת שמגיע לך הרבה מזל טוב והרבה הצלחה! כבר כתבתי לך פעם שאתה זכור ל ממוניטין כמבקר קולנוע מצוין, מדויק, חסכני, לא משתפך, ואני זוכרת שהתקשית לקבל את המחמאה.שלי ושל עוד מישהי שכתבה לך, אולי מיכל.

לדעתי, רצוי שכולנו נדע לתת מחמאה, אבל גם לקבל אותה.

יעל חוסר הפירגון נובע לדעתי לא מתוך אותם מניעים שציינת.אלא מתוך תיסכול וזעם של רוב אזרחי המדינה. קשה אפילו לפרגן לעצמך במדינה מסוכסכת.עם עצמה ועם השכנים.מדינה קרועה לגזרים בקוטביות שלא תיאמן 4 שנות אינטפאדה רצחניות.מצב העולם לא הכי טוב.עליית האסלם הפנאטי מדירה שינה מעיני אנשים לאלה שיש להם ילדים בוגרים או צעירים זה ממש חרדה קיומית.אני יודע על זה מעצמי.החרדות ל-3 בנותי מעוררות אימה של ממש.זכויותיהן בעבודה.נסיעות בארץ ובעולם.לא נשאר זמן לכלום וכמוני יש הרבה. חג שמח אני אופטימי.ימים טובים יותר יגיעו.נמוך מזה אי אפשר לרדת.אז תתעודדי ושוב חג שמח.

אחד האהובים עלי. במקרה הספציפי שלי זה לא כך. שם האב בכלל לא יכול לפרגן לילדיו. אני זכיתי באב מאוד אוהב ומפרגן, ורק בתחום הזה היה קשה לו. אולי מקנאה, כפי שקלטתי באינטואיציה.

לגבי המון הורים אחרים, שבכלל לא מפרגנים לילד על שום דבר, שנורא קשים אותו, ולא נותנים לו את האישור שהוא כל כך כמה לו, אני כן חושבת שזה נובע מקמצנות רגשית. וזה נורא חבל, כי זה מצלק רגשית המוני בני אדם. וכפי הנראה משם מתחיל עיניין חוסר הפרגון. הוריך לא פירגנו לך כי לא פירגנו להם, והשאר הוא "חור שמוליד חור שמוליד חור". שוב כדברי רחל איתן, המצוטטת הקבועה שלי.


ותימורה, בנוגע לקנאת סופרים. קנאת סופרים גם היא עוד מיתוס מטופש. אנים צריכים לפרגן זה לזה, לא להלקות בדום שתיקה או בפנים חמוצות. רוע רק סוגר, לא פותח. אין בו שום דבר טוב. קנאה קיימת כמובן, אבל ציך להודות בקיומה ולהמשיך הלאה בטוב. קמצנות רגשית היא דבר נורא בעיניי.

רוני מוחקת את הבלוג שלה וכותבת:
ביעור פסח מוקדם
עושים סדר. אני אוהבת התחלות חדשות.
להתראות בקרוב.
(צאו לטייל, אורי מספר שמקסים בחוץ. או שתקרא... המשך...

אבל זו היתממות לחשוב שזו כתיבה למגירה, אחרת זה היה נשאר במגירה.
וחבל שלא ציטטת מה עוד כתבתי לרוני: שכל כותב צריך לכבד את הקורא שלו, ולא להתייחס בגחמנות ולמחוק פתאום כשלא נראה לא. שוב, לפעמים בוודאי אולי ממש צריך את זה, בדרך כלל זו החלטה גחמנית שמזלזלת בקוראים. מה אם פוסט שנמחק אצל בלוגר מסוים, אני רוצה לחזור ולקרוא אותו? ומה עם התגובות של האנשים? הם לא טרחו וכתבו ורוצים שזה יישאר שם?
שוב, ברור שזכותו של כל אדם לעשות כרצונו, אבל בלוגים זה כבר נחלת הרבים, וצריך להבין את זה שגם לקוראים יש חלק בבלוג וצריך לכבד אותם.

ואגב, זה בכלל לא קשור לפוסט שלי, אבל עניתי לך כי חשוב שהדברים ייאמרו. כמובן שזה פותח דיון אתי חדש במהותו של בלוג, חיי המדף שלו ועוד.

הבלוג הוא של רוני. המילים הן של רוני. וזכותה לעשות עם מילותיה כרצונה. תמיד.
ומי שלא מכבד, הוא לא רוני את קוראיה אלא אלה שלא מכבדים את רצונה.
אין לאיש קניין על מילותיו של אדם מלבד הוא עצמו, בודאי כאלה וירטואליות כמו שלנו - שאין בהן חומר. נייר. כריכה.

הבלוג שלי הוא שלי, המילים הן שלי, גם אם אפשרתי 'לכם' לרב בשמחה וחפץ לב ולפעמים בכמיהה גדולה, לשוטט בו ולקרוא בו, הרצון שלי לחלק אותי הוא שווה משקל לרצון שלי להעלם יום אחד. המפתח הוא שלי - וברגע שארצה זכותי המלאה, המוחלטת לדעתי ולטעמי לעשות בו ובהן, במילותי כ ר צ ו נ י.

מבחינתי זה ממש לא ניתן לדיון או ויכוח :)

והנה היא:
אני עומדת מאחורי מילותי, רק שהמילים בבלוג, סליחה שאני אומרת, הן לא עניין כזה חשוב או קריטי. היתה לי תחושת חשיבות עצמית גדולה כשהתחלתי, היום אני יודעת שזה שעשוע חביב לשעות ה(אין-)פנאי, ותו לא.
המחיקה היא לא גחמנית. היא קורית שוב ושוב, תמיד על אותו רקע: התרוקנות מאמירה. אני מאמינה שהתחלה חדשה היא זכות ששמורה לי.
הכבוד שלי לקוראים כולל את ההבנה שהם יודעים היטב, ממש כמוני, שאנחנו בסך הכל משחקים כאן את משחק התקשורת בין בני אדם. לפעמים אני מתקשרת, לפעמים אני נחה.
והחיים האמיתיים - לפחות אלה שלי - הם בחוץ.

התכוונתי לכוח המפרה של הקינאה. לא קרה לך שנתקלת במשהו שכתוב נפלא, התעצבנת וחשבת: למה אני לא כתבתי את זה? אני גם רוצה! והתמלאת בצורך לכתוב משהו נפלא לא פחות? לזה התכוונתי. קינאה - לא במובן צר העין, אלא במובן המדרבן, המפעיל, שבסופו של דבר תורם, מוסיף יופי ומעלה את הרף

ופירגון הוא חלק מהעניין.זאת ההכרה וההכרזה שמישהו חולל כאן משהו בעל ערך. הקינאה במובן הזה היא תחושת אתגר מקדמת.

משהו שאנשים לא אוהבים לדבר עליו .
איך שלא מסתכלים על זה עושה רושם שאי אפשר
לפרגן לכולם, לחבק את כולם ולרצות את כולם
כי זה לא הגיוני.
לכן עניין הקנאה הוא לא העניין האמיתי
ואין פה שאלה כזאת, הנקודה היותר נכונה לדעתי היא שכל אחד עסוק בעצמו, ומתאסף עם מי שמתאים לו, ההתאספות הזאת יוצרת קליקות, קבוצות
שאנשים מתוכה מפרגנים אחד לשני בגלל אינטרס
של פרגן לי ואפרגן לך.

מי שמחליט לפרגן לא צריך
לקחת חלק מחבורה בשביל לפרגן
ולא צריך אינטרסים בשביל זה

משהו שאנשים לא אוהבים לדבר עליו .
איך שלא מסתכלים על זה עושה רושם שאי אפשר
לפרגן לכולם, לחבק את כולם ולרצות את כולם
כי זה לא הגיוני.
לכן עניין הקנאה הוא לא העניין האמיתי
ואין פה שאלה כזאת, הנקודה היותר נכונה לדעתי היא שכל אחד עסוק בעצמו, ומתאסף עם מי שמתאים לו, ההתאספות הזאת יוצרת קליקות, קבוצות
שאנשים מתוכה מפרגנים אחד לשני בגלל אינטרס
של פרגן לי ואפרגן לך.

מי שמחליט לפרגן לא צריך
לקחת חלק מחבורה בשביל לפרגן
ולא צריך אינטרסים בשביל זה

רוני גלבפיש כתבה פוסט קצרצר, ובו הביעה תמיהה על חוסר הפרגון מצד הגברים, לבשורתה על סיפורה הראשון שראה אור באנתולוגיה. מסיבותיה, היא החליטה למחוק את הפוסט. גם אני כתבתי שם תגובה (ואני דווקא כתבתי לה תגובה מפרגנת, כי כל סופר חדש משמח אותי), המתייחסת לענייני קנאה וחוסר פרגון, לגבי גברים ונשים כאחד.
אני חושבת שהנושא שהיא העלתה מעניין מאוד וראוי לדון בו, על אף שזה מרגיש רע לדון בו, מרגיש נורא לא נעים. אז אולי דווקא בגלל זה כדאי לדון בו?

פעמים רבות אני רואה בבלוגים תגובות מרושעות, קטנוניות, צרות עין. גם המברכים לבשורה של אדם, המודיע על הישג מקצועי זה או אחר, הם ספורים. בעולם "הרגיל" זה בדיוק אותו הדבר. המשך...

שקועה בענייני ולכן לא ראיתי את הפוסט המחוק. כן ירבו.

ואני לא רוצה להצטרף לסטטיסטיקה של ה"לא מפרגנים", אבל יש לי תחושה שזה קשור לאנשים שאתה מקיף את עצמך בהם, ולמה שאתה בעצמך מקרין. אנשים שמרגישים בכנות שאתה לא בוחן אותם כל רגע, ומפרגן באמת, יפרגנו לך.

צריך ללמוד קודם כל לא ללכלך, להשמיץ ולפגוע
אחר כך אפשר ללמוד בהדרגה ועם תירגול עמוק
איך צריך לפרגן, כמה לפרגן, ובשביל מה לפרגן
אבל כאמור קודם כל חשוב
ללמוד דברים אחרים.

אבל כך מוחקת דיון שאנשים תרמו לו לעיתים ממחשבם, מליבם. איני מדברת על תגובות מרושעות של לשון הרע, שכמובן ראוי למחוק, אלא על תגובות מעניינות, מעמיקות. בזה שאת מוחקת את מחשבותייך שחילקת עם אחרים, שחלקו את מחשבותיהם איתך, בבמה שלך, את כאילו מוחקת אותם.


ובוודאי שהזכות היא שלך, השאלה היא: מה את עושה בזכות הזו. בלוג זה הרבה כוח, ופעמים רבות הוא חורג ממסגרת המשחק. את אולי משתעשעת, אבל יש אנשיפ הלוקחים ברצינות את דברייך. הויכוח שלי הוא כמובן לא איתך, אין כאן עיניין אישי בכלל למרות שמנסים להפוך אותו לכזה.

יש כאן עניין עקרוני: של מי באמת הבלוג הזה לעזאזל? אני סבורה שהוא גם של הקוראים, ומרגע שאדם פרסם דבריו ברבים, הוא לא יכול לחזור בו. הדברים כבר שם. מחיקה היא חמקנות, ועדיין אני סבורה, זלזול בקורא ומבגיב.

זה כל כך מעניין, שבקרוב אני אנסה להתעמק בזה בפוסט. והרי כבר נכתב על כוחם של הבלוגים, שהם העיתונות החדשה וכו'. זה קשור לדעתי לעניין הזה שאני מדברת אליו.

חבל שאף אחד לא מוכן לדון כאן בהיבטים האתיים הנוספים של בלוג, וכולם מצטצמצים לזכותו של הבלוגר בלבד.

התחושה שאת מתארת, לעמוד מול גדולה ספרותית, גורמת לי להערצה והתפעמות, ורצון לכתוב טוב יותר, לא לקנאה. אני חושבת שקנאה קשורה יותר לדברים ה"לא אמיתיים": הצלחה, פרסום, כוח, כסף. בעוד שמול כשרון גדול אני מסירה את השאפו שלי בחיל ורעד.

אבל אולי זה רק אצלי ככה. לכן אני חושבת שאם מדברים על "קנאת סופרים", לא מדברים שלקנאות הקטנוניות האלה שרובנו נופלים להן, לקנא באדם מצליח וכו', או שנראה לנו שהוא מצליח, אלא באמת להתפעל, להתפעם.

אז בואי נעזוב רגע את המשפט הזה "קנאת סופרים", כי אני דיברתי על קנאה בכל תחום שהוא, שאדם השיג משהו שלך אין, ואתה מקנא בו. דברים שאין להם חלק ב"קנאת סופרים יצירתית, אלא סתם קנאה כי אדם אחר מרגיש לך כ"גדולתו היא גנאי לי". זה הכוונתי.

יש המון חוסר פרגון וצרות עין בעולם. והכול נובע מן הקמצנות הרגשית, שאת מדברת עליה באחת התגובות.

אבל ציפיותיך מאנשים להתערטל נפשית ולהודות בינם לבינם בקנאותם, בקמצנותם הרגשית, בקטנוניותם, היא מופרזת.


כאלה אנחנו בני האדם: זן עלוב וקטנוני.


ואגב, לא נראה לי שמגיבייך ירדו לסוף דעתך. צר לי לבשר לך, אבל את מדברת אל הקיר.

(כמו תמיד, אגב)

איזה להט, איזה אנרגיות! את תמיד מפתיעה אותי. כל הכבוד.

לפחות מוכיחות שלא מתעלמים מקיומך.

כן בטח, לא מגיבים זה כאילו מתעלמים
אבל מבפנים הכניסות, אוי הכניסות
בולעים ושותים כל מילה...
יש רשימת מעקב אתה יודע...

הייתי נותן לך פירגון על הפוסט אבל אז היית אומרת שזה רק כי ביקשת אז אני לא אגיד כלום !