על "קול צעדינו" של רונית מטלון
בספרה החדש "קול צעדינו" מגיעה רונית מטלון לשיא ספרותי חדש, וממצה את כל מה שהיא יודעת על כתיבה. אל תפספסו את המעדן הספרותי הנדיר הזה. הרשימה פורסמה ב-10.4.08 בגיליון 284 של מגזין טיים אאוט
הרומן החדש של רונית מטלון, "קול צעדינו", נפתח בקול בראשיתי: קול צעדיה של אם השבה לביתה, קול מוכר
שטבוע בזיכרון הקדום של כולנו. אלא שאצל מטלון זהו אין-קול של צעדים, שקט מוחלט שמלא בנוכחותה של האם גם כשאינה בבית, "התפשטות החרדה שלקראת בואה, 'הכניסה' שלה, השקט המוחלט". לאורך למעלה מ_400 עמודים, בשטף עוצר נשימה של פרקים קצרים, מתארת מטלון חיים בצלה של אם גדולה מהחיים, שנקראת לאורך הרומן "האמא", בה"א הידיעה חובקת כל. אלו קרעי תמונות ורגעים שמהבהבים בזכרונה של המספרת ("הילדה"), בת צעירה לתא משפחתי מזרחי "כרות ראש" ומסורס בישראל של שנות החמישים, השישים והשבעים.
ואם יש אמא שהיא אלוהים בזעיר אנפין, אז יש לה מיקרוקוסמוס: צריף וחצר באיזה מושב נידח בשולי אותה ארץ אבודה. האב, בוהמיין חלש שמקדיש את חייו למלחמה בשלטון מפא"י ובקיפוח המזרחים, נוטש את הבית ושב ומגיח מדי פעם אל חיי המשפחה. גם הוא, כמו הסבתא המצחיקה ושלושת הילדים החיים בצריף, חי תחת כנפיה של אותה אם.
ברומן השלישי שלה מביאה מטלון את מלוא כשרונה ואת הווירטואוזיות של לשונה לכדי שיא חדש. העלילה מזכירה את המשפחה המפורקת מספרה הראשון לבני הנעורים, "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש", כשהמארג המשפחתי הצפוף והנושם לקוח משני הרומנים שהוציאה למבוגרים, "שרה שרה" ו"זה עם הפנים אלינו". אבל ב"קול צעדינו" התלכדו כל החומרים המשובחים לכדי קרשנדו של קולות, מראות, ריחות, צבעים, לחישות ורגשות. חיים שלמים. יש הרגשה שהרומן כולו פועם מעוצמת החיים. ללא שום כוונה להרים דגל, רק מתוך מלאכת ההיזכרות הפרטית בחייה שלה ובזכות כתיבתה הכה מיומנת והכה עשירה, מצליחה מטלון להפוך את ישראל השנייה למפעימה בנוכחותה.
מטלון סורגת ופורמת, סורגת ופורמת את הזיכרון המשפחתי, כפי שעשתה בספריה הקודמים. היא יוצרת מבנה ומבע מורכבים ומרתקים. הקולות, הצבעים, הצלילים, המילים והמראות הם אלה שמכתיבים את מהלך העלילה האסוציאטיבית, המקוטעת, זו שמקנה לרומן את הריתמוס הייחודי שלו, השועט כמו נהר, לעיתים בפכפוך שקט ולירי ולעתים בשצף קצף. המבנה מזכיר סימפוניה שנעה בין פיאניסימו לפורטה, הלוך ושוב. המקטעים נארגים זה לזה מחומרים שונים, מהיפר ריאליזם ועד סוריאליזם, בטון עדין וכבוש, ביובש לשוני או בפראות.
בינות לקטעים היפהפיים ומלאי ההשראה, שותלת מטלון כמה מכתביו הטרחניים האב, קטעים מתוך מדריך לגידול ורדים שמפורסם באינטרנט (www.ginun.co.il), וכמה קטעים מהרומן "הגברת עם הקמליות" של אלכסנדר דימא הבן, בתרגומה של אירית עקרבי (הספרייה החדשה 2002). האב מסומל דרך הקטעים האינטלקטואלים המגוחכים והעקרים שהוא כותב, והאם – באותה רומנטיקה גדולה מהחיים אך לא פחות עקרה ומוחמצת – דרך הרומן "הגברת עם הקמליות".
דין הרומן הרומנטי הגדול בין שני האנשים הגדולים האלה, שאהבתם הגחמנית כמו לקוחה מסרט הוליוודי, הוא לאו דווקא אבדון רומנטי, נאנח ורוטט, אלא משהו הרבה יותר טריוויאלי: השניים לא יכולים ולא רוצים לחיות יחד. הרומן המשפחתי האולטימטיבי של מטלון לא רק נותן תמונה חדה מאוד של המאבק בין המינים אלא גם מכריע אותו: טוב לגבר איפה שהוא וטוב לאשה בממלכתה הקטנה.
פורסם ב 14 באפריל 2008 19:42 במדור המבקרת | 1 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
סוציולוג בתאריך 7/2/2008 6:11:20 PM
ללא נושא
וכך היא נהפכה לשמאלנית קיצונית פוסט ציונית שבקרבה השנאה לעמה ולארצה,וכך היא נהפכה לבעלת
הקשרים הנכונים,עלמנת שתזכה לכינוי סופרת
שהרי ידוע כי להיות סופר מוערך עליך להיות שמאלן מוערך ולהיפך.עלמנת להיות שמאלן מוערך עליך גם להיות סופר.
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
