נכון, אני פארשית, אבל יש לי תירוצים. ראיתי את הקישור שקישרו נעמה ואהרן (אבל לא ירדתי עד למטה בפוסט של אהרן) ואולי גם אחרים שאני לא זוכרת לסבתא ביקורתא, ולא נכנסתי. למה? כי כשאני כבר מתיישבת מול מחשב לקרוא פוסטים בנחת הבית שקט ואין לי כל עניין להרעיש, כי אין לי זמן לסרטונים ביוטיוב גם אם הם חשובים מאוד וכי דווקא משום שזה חשוב, לא ראיתי צורך להציץ, הרי זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בנושא, ושום סיפור לא יפתיע אותי.
אז למה כן נכנסתי בסוף? כי שמעתי שהשחקנית היא לא אחרת מדבורה, גיסתי היקרה. כמו שאומרים - שמפו!
פורסם ב 10 בינואר 2010 22:08 במדור רק על עצמי לספר ידעתי | 2 תגובות | אפשרויות
הקישור קצת צולע, נכון, אבל מכיוון שכתבתי על שיטת בוטייקו להקלה בנשימה, החלטתי לצרף לזה משהו שכבר מזמן מעיק עלי.
נכון בבית הספר אמרו לנו, כשלא ידענו איך בדיוק לפסק, לשים פסיקים כשנושמים? ובכן, זו שיטה טובה רק למי שאין לו בעיות נשימה. אם יש לכם, עדיף בכל זאת ללמוד כמה כללים, למשל את זה של הלוואי המצמצם (פסוקית לוואי מצמצם לא תבוא בין פסיקים, למרות מה שלימדו אתכם על פסוקיות. ועוד על כך בתגובות פה). אבל החשוב ביותר, ואת זה אני רואה כל הזמן וכמעט תולשת את שערות ראשי מרוב ייאוש, זה לא להטיל פסיק בין נושא לנשוא. גם אם נדמה לכם שנשמתם.
פורסם ב 15 בדצמבר 2009 09:39 במדור כתבתי | 6 תגובות | אפשרויות
כפתור
במוצאי שבת שעברה, בזמן הסיפור, אבישג התחילה להשמיע קולות מוזרים ולסמן ביד על הפה. באינסטינקטים האימהיים הבריאים שלי אמרתי לה מיד שלא תקיא על המיטה, אבל כשהיא ירדה והמשיכה עם הקולות אורי הכניס לה אצבע לפה והיא הקיאה (על הרצפה) יחד עם חלק מארוחת הערב שלה גם את הכפתור שכמעט חנק אותה. כל העסק נמשך אולי חצי דקה, ורק מאוחר יותר קלטתי מה קרה, ושאלתי את עצמי איפה אני ואיפה האינסטינקטים.
קוצר נשימה
יומיים אחרי זה היא סירבה ללכת לגן בבוקר. אחרי התעצבנויות, צעקות ואיומים היא בכל זאת הצליחה להפעיל אצלי איזה שהוא אינסטינקט רדום שאמר שאם היא באמת כל כך מתעקשת כנראה יש לזה סיבה והשארתי אותה איתי. חום לא היה לה. בהמשך היום החום עלה קצת, אבל מה ששכנע אותי בכל זאת לרוץ לרופאה – הרופא הקבוע שלנו לא היה ולא היה יכול לקבל גם למחרת, ואצלו למדתי לחכות ולא לרוץ, כי הוא אף פעם לא זמין בהתראה כה קצרה – היה הבכי הנוראי שלה. כשביקשתי ממנה לנשום עמוק כדי להירגע כמו שאני בדרך כלל עושה היא בכתה עוד יותר ואז התחלתי להבין שהיא לא נושמת. בקניון גבעתיים עוד הרצתי אותה עד למעליות ובין חנויות כדי לקנות לה אוכל, ואחר כך כששכחתי את האוכל וגיליתי את זה רק אצל הרופאה – שעד אליה היה מסדרון ארוך כאורך הגלות – רצתי איתה שוב למעלית ולמטה כדי לקנות אוכל (שהיא לא נגעה בו). איילת בינתיים נהנתה מהנוף החדש ושכחה שיש לידה אמא ושכחה את המילה האהובה עליה “ציצי” למרבה השמחה, ואבישג, בלי נשימה, דאגה לרדוף גם אחריה בכל פעם שהיה נדמה לה שאני מתרשלת בתפקידי. הרופאה נתנה לי על הראש וגם נתנה לה סטירואידים שבדרך כלל אני נמנעת מהם למכשיר האינהלציה וגם בכדורים, אבל הפעם קניתי על מנת להשתמש, כי תרופה טובה אחרת לא היתה בסביבה – מאוחר מדי לבית המרקחת ההומיאופתי. בתור בסופר פארם שוב שחררתי את איילת לחופשי והיא נעמדה ליד מדף חטיפי האנרגיה ועשתה בו סדר מחודש. לפחות לא ברחה לי. למחרת, עם התרופה ההומיאופתית שרשם ההומיאופת, המצב נעשה טוב יותר, ולא נזקקנו לעוד אינהלציות.
פרסונה נון גרטה
אצל אש"ש בבית היתה ואזה גדולה מזכוכית במקום שגם ילדות בנות שנה וחצי יכולות להגיע אליו. אז ברור שברגע שאני מסבה את העיניים מאיילת היא מתבייתת על הוואזה והוואזה מתבייתת על הרצפה. (לאש"ש יש בת בגן של אבישג ועוד פעוטה שגדולה מאיילת בשלושה חודשים.) למגה פאדיחה הזו (ואזה עם סנטימנטים, מתנה לחתונה) מצטרפת הפאדיחה שאיילת משתינה על הרצפה. ובכל זאת: על הרצפה. לא שטיח, לא ספה. רצפה. לא אסון. ובכלל, פיפי זה נוזל סטרילי. יש תרבויות שבהן שותים שתן, שלא לדבר על סגולותיו הרפואיות האחרות כמרגיע נזקי עור ועוד. אני שולפת חיתול טטרה נקי שנמצא בתיק בדיוק למצבים כאלה ומנגבת היטב. אש"ש באה אחרי עם סמרטוט רצפה (משומש) ומנגבת שוב. לא אומרת מילה. אני מבינה שאיילת ואני פרסונות נון גרטה ברגעים אלה בבית הזה, אבל אבישג דורשת בזמן האחרון שאשאר איתה אצל חברים. איילת נשארה בלי מכנסיים. תחתונים רזרבה דווקא יש לי. אני מרימה טלפון לאשכ"ר, השכנה מלמעלה וחברתי הוותיקה (שלא דיברתי איתה כבר חצי שנה בערך) והיא פותחת לי בשמחה ועם בטן של חודש שביעי את הדלת ונותנת מכנסיים ישנים של כר'. אני נזכרת כמה פספוסים היו לכר' כשהיתה אצלנו בתקופת הגמילה (גם פספוסי קקי) וכמה מכנסיים נתתי לה אז וכמה לא עשיתי מזה עניין ומרוצה. לפחות זה. בבית אני מגלה ששכחתי בבית של ש' את כוס המים של איילת.
פורסם ב 22 בנובמבר 2009 21:46 במדור רק על עצמי לספר ידעתי | 6 תגובות | אפשרויות
רק ב-2066, כשאהיה בת 95, התאריך העברי והלועזי שלי ייפגשו. לרגל כפולה נוספת של המספר 19, תעשו חשבון לבד כמה (בדקות אלה ממש אני לא מציינת יומולדת, אבל ציינתי היום וב-12 בלילה יתחדשו החגיגות) בדקתי את כל הכפולות הקרובות, וזה יקרה רק בעוד חמישים ושבע שנים. יש למה לצפות.
לא רק דביר
לפני כחודשיים עשה בעלי מסע היכרות עם הבנקים בסביבה כדי לבדוק אפשרות של מעבר. את התנאים הטובים ביותר הציע לנו בנק מזרחי ולכן הוחלט לעבור לשם. כעבור כמה שבועות החל מסע פרסום, שאין לי מושג איך הוא נראה כי אין לנו טלוויזיה, למעבר לבנק מזרחי. ועכשיו לך תסביר שאנחנו לא מושפעים מפרסומות.
שם פרטי
את השם הפרטי שלי אני נושאת בגאון כבר כפולה מסוימת של 19 שנים, רוב הזמן מקפידה על מלרע. בהתחלה זה לא היה מורגש, שכן הסביבה שלי לא השתנתה יותר מדי ב-18 שנות חיי הראשונות. בצבא לא התעקשתי על המלרע עד שמישהו שם גילה והתחיל להתעקש שכולם יקראו לי כך, וזה היה נחמד מצדו. באוניברסיטה התחלתי ליהנות מזה – אם אני סובלת – שכולם יסבלו. במלרע וזהו. בשנים האחרונות אני בדילמה, כי אני פוגשת אנשים חדשים רבים על בסיס יומיומי אך מאוד לא מחייב (הורים בגן, בגינה) ומעדיפה לא לתקן, ובכל זאת מצטמררת כשקוראים לי במלעיל.
אבל הכי מרגיז זה כשמישהו מחליט בשבילי שהשם שלי לא מספיק טוב, כמו הבנק החדש שלי, ששלח לי כרטיס אשראי עם השם השני שלי בתור שם ראשון (כי מי האידיוט שקורא לעצמו ימימה) וגם את השם הראשון (שהוצב במקום השני) לא אייתו נכון.
מלחמת המים הגדולה
יום אחד בסוף ינואר או תחילת פברואר 1987 היה שמשי במיוחד, י' 3 יצאו משיעור ביולוגיה ישר אל מלחמת המים שהתחילו כבר י' 1 וי' 2 לפנינו. עשרים ושלוש שנים חלפו מאז, ובכל זאת גם כשהייתי בכיתה י' היה מקובל לחסוך במים. העונש שקיבלנו היה סגירת הפנימייה לשבוע. למתבונן מהצד זה אולי לא נראה עונש רציני, אבל למי שהיו צריכים לנסוע מדי יום ארבעים וחמש דקות לכל כיוון ולקום לצורך העניין ברבע לשש בבוקר זה אכן היה עונש. אבל לא זה הסיפור. מה שאני שואלת את עצמי בכל בוקר מול ארון הבגדים שלי, של אבישג ושל איילת הוא מתי זה השתנה? ממתי ימים שמשיים באמצע החורף הפסיקו לרגש והתחילו לעצבן. אמנם נובמבר זה לא אמצע חורף, ואמנם זה שנולדתי בלילה גשום במיוחד לא אומר שזה חייב להיות ככה בכל שנה, ובכל זאת, זה לא מוגזם לצפות שבנובמבר בגדי הקיץ יהיו ארוזים בארונות ולא יהיה צורך להחזיק סט שלם של בגדים לכל מזג אוויר בארון המתפקע גם ככה.
תמונה מהזיכרון
לפעמים אני רואה את עצמי כילדה קטנה ממש, הולכת בשבילי הקיבוץ עם סוודר ומעיל ומטרייה בארבע אחר הצהריים הביתה. כך מדי יום כמה חודשים. האם אלה זיכרונות לא נכונים של ילדה, או שבאמת פעם היה חורף אמיתי למשך שלושה או ארבעה חודשים, גם אם לא בכל יום ירד גשם?
עוד תמונות מהזיכרון
אני מסתכלת על הבנות. אבישג יפהפייה נולדה ויפהפייה נשארה. איילת לא. אבל היא מושלמת. והכי היא מושלמת מהזווית שבה אני רואה אותה בהנקה. הכל במקום, יש תיאום מושלם בין איברי הפנים המושלמים כשלעצמם. אבל יפהפייה היא לא. ואני תוהה – אם אנסה להעלות בזיכרון את המראה שלה בגיל הזה בעוד כמה שנים – האם אוכל? האם אזכור איך היא נראתה כשינקה? האם מה שאני זוכרת עכשיו מהיותן קטנות יותר זה באמת מהזיכרון, או כפי שאני זוכרת אותן מהתמונות שצילמנו?
יוצאת לדרך חדשה
בתקופה האחרונה כל משימת כתיבה נראית לי גדולה ממידותי, שואבת אנרגיות. כל כותב יודע שדברים גדולים מאוד נולדים מחוסר הרצון לשבת ולכתוב (עוגות מושקעות, בית נקי, ציורים, הודעות מושקעות בפורומים, אולי אפילו הפירמידות במצרים נוצרו כלשמישהו נשבר מהפפירוס והוא החליט ליצור משהו באמת). הדבר הגדול שלי הוא ההחלטה ללמוד להיות מדריכה בשיטת קיי כדי להעביר לנשים אחרות את הדברים שבאופן אינטואיטיבי השתמשתי בהם בלידה של איילת ולשכלל את הכלים שלי. אולי עוד ארחיב על כך, אולי אפתח לי אתר מיוחד בשביל זה (בעצם, בטוח). בכל מקרה, רציתי לשתף.
פורסם ב 17 בנובמבר 2009 22:23 במדור רק על עצמי לספר ידעתי | 4 תגובות | אפשרויות
מאמר שהתפרסם אתמול בהארץ. זו לא הפעם האחרונה שתשמעו פה על השיטה, בזה אני בטוחה. פרטים בהמשך.
פורסם ב 26 באוקטובר 2009 13:25 במדור כתבתי | 4 תגובות | אפשרויות
אין הרבה דברים חינניים פחות מילד שטרם מלאו לו חמש שנים שאומר "שיט!” כששמעתי את זה פעם בגינה מפי ילד שאני לא מכירה אבישג עוד היתה פצפונת, ולידיעה התיאורטית שצריך לשים לב מה אומרים ליד ילדים וכו', נוספה ההבנה המעשית שהם אכן מחקים הכל.
כשהייתי קטנה, שמעתי פעם ילד אחד בקיבוץ אומר "שיט המון שירי!” (בדיחה לדתיים בלבד, ועם כל היתר הסליחה. כן, אני יודעת, במקור זה שית) ואימצתי מיד. עכשיו לעומת זאת התחלתי להשתמש בקללות של סרטים מדובבים כגון "לכל הרוחות!" או "לעזאזל!” והערב שמעתי במו אוזני את בעלי מכנה את היתוש שהוא רדף אחריו כל הערב "בן בליעל.”
מכיוון שהסרט שרואים אצלנו בבית שוב ושוב ללא הפסקה (אם איילת לא דורשת את חלקה בדי-וי-די – ואוהו, היא דורשת!) הוא מדגסקר. ואין לי אלא להסיר את הכובע בפני המתרגם או המתרגמת של הגרסה העברית, שתרגמו קללה מסוימת שאין לי מושג מהי במקור (כי את הגרסה באנגלית ראיתי רק פעם אחת) ל"גוואדלחרה!” שמסתדר היטב עם הדמות, המוזיקה של המשפט והסיטואציה. מבריק.
ועוד בענייני חיריות, בשרשור המשעשע הזה.
פורסם ב 18 באוקטובר 2009 00:44 במדור רק על עצמי לספר ידעתי | 7 תגובות | אפשרויות
(וגם קל יותר)
כמיטב המסורת, תכננתי עוגת יומולדת בצבעי שחור לבן. זברה, כבר היה ברור מזמן. אלא שהגננת היצירתית אמרה שנביא עוגה לא מקושטת והילדים יקשטו, והיה צריך להעביר את הזברה ליום ההולדת בבית. צרה. כי בבית יש עוגה מסורתית שקצת קשה לעשות ממנה צורות, אבל זו עוד הצרה הקטנה. הצרה הגדולה יותר היתה שלא היתה לי שבלונה של זברה, מדפסת אין בבית ואורי לא היה בעבודה בסוכות כך שאי אפשר היה לבקש ממנו להדפיס משהו. ברגע הכמעט אחרון נזכרתי בשבלונה של סוס שיש לי משנה שעברה וחשבתי שבצוק העתים אשתמש בה (כי מה זה זברה אם לא סוס מפוספס) וברגע האחרון ממש הצעתי לאבישג שנבחר עוגה מהספר. היא דפדפה דפדפה עד שהגיעה לעוגות בצורת מספרים והכריזה שברור שצריך לעשות את העוגה בצורת ארבע. בטוחה? נוותר על הזברה? בטח! אני בת ארבע.
וזו התוצאה.
המופע של טרומן
"אמא, את יודעת, אנחנו הטלוויזיה של מישהו,” היא אמרה לי אתמול.
"מה זאת אומרת? מישהו מסתכל בנו, כמו שאנחנו רואים טלוויזיה?”
"כן.”
"מי זה?”
"לא יודעת. אבל אנחנו הטלוויזיה של מישהו.”
פורסם ב 11 באוקטובר 2009 10:43 במדור רק על עצמי לספר ידעתי | 11 תגובות | אפשרויות
נולדה הכתבה על הקיסרי.
כתבתי עוד בוקסה, אישית יותר, שלא נכנסה מפאת חוסר מקום, אז הנה היא:
מפל ההתערבויות הפרטי שלי
זה התחיל בהפניה למיון יולדות שבוע וחצי לפני סוף ההיריון בגלל חשש למיעוט מים. משם עברנו לזירוז בצורת בלון שמוכנס לנרתיק ואמור להרחיב את צוואר הרחם ולייצר צירים. כשהגענו לחדר הלידה אחרי צאת הבלון היתה התלבטות עם איזה זירוז להמשיך. לאחר דיון קצר ודימום בלתי צפוי, הוחלט, ואני מודה – גם אני הייתי במחליטים, שיפקעו לי את המים כדי לחבר ניטור פנימי לראש העובר. אבל אף אחד לא אמר לי שלא כדאי לפקוע את המים כשהראש של העובר עוד גבוה. אולי אילו ידעתי את זה הכל היה נראה אחרת.
קיצורו של עניין, פקעו את המים, היתה צניחה של חבל הטבור – מצב שבו חבל הטבור מקדים את הראש בתעלת הלידה והלחץ של הראש על החבל מפסיק את אספקת החמצן לעובר – ומשם הגענו במהירות שיא לניתוח בהרדמה מלאה. תוך עשר דקות הילדה היתה בחוץ.
יש לי היום ילדה בריאה בת ארבע, והיתה לי גם חוויה מתקנת בלידה שנייה טבעית, קלילה ומהירה, בדיוק כפי שדמיינתי את הראשונה. אולם סימני השאלה נותרו עד היום. האם באמת היה צריך לזרז? האם מיעוט המים מקורו לא היה בהתייבשות סתמית ושתייה מרובה היתה מועילה? ואם היתה זו התייבשות, האם לא סביר להניח שהלידה היתה מתקדמת גם בלי הזירוז, הרי היה זה סוף ההיריון? ומה עם פקיעת המים, האם הדימום אכן הצריך התערבות כמו פקיעת מים? האם הדימום לא נגרם בגלל ההתערבות הקודמת, כלומר, הבלון?
אף אחד לא ייתן לי תשובות מוחלטות. וכפי שאומר פרופסור גלזרמן, ייתכן שהסיבה לזירוז היתה יכולה להיות גם ככה סיבה לניתוח, כך שבכל מקרה היינו מגיעות לשולחן הניתוחים. אולם תחושות ההחמצה והכישלון שהתלוו ללידה הראשונה לא נמחקו כליל וכל ה"אילו" וסימני השאלה נשארו גם אחרי ארבע שנים.
פורסם ב 5 באוקטובר 2009 14:24 במדור רק על עצמי לספר ידעתי | 13 תגובות | אפשרויות
ירוק בהיר מאוד
כמה פעמים בשנה האחרונה אנשים שאלו אותי אם אני לא צמחונית, כי אני "טבעית כזאת". עניתי שבשר זה דבר טבעי מאוד. אנחנו רחוקים מלהיות פנאטים. אחד הפורומים שפתוח אצלי קבוע הוא "הורות טבעית" בתפוז ושם אני רואה מה זה להיות ירוקים באמת, לפעמים זה קיצוני מאוד. אז חיתולי בד וגמילה מוקדמת (עם הרבה שלוליות על הרצפה ופה ושם – לעתים נדירות – גם פספוסי קקי) זה אנחנו. וגם הדברה ביולוגית לג'וקים בבית (כפכף בראש) והתעלמות מנמלים פה ושם. אפילו הפרדת הזבל האורגני מהלא אורגני הוא לא רעיון שלנו אלא של בעלת הבית שמטפחת קומפוסט לתפארת בחצר, ואנחנו מצטרפים אליה בששון. מנסים לצמצם שימוש בשקיות ניילון וקצב השימוש במגבונים לחים ירד אצלנו פלאים. בקבוקים ממחזרים, כמובן, ואת מי הבישול ממחזרים גם – אין בעיה לבשל ביצים קשות במים של ברוקולי ולהפך – ואחרי כמה זמן משתמשים במים להשקיית העציצים והגינה. בערך בזה מסתכמת הירקות שלנו. אבל בשלושה ימים אצל ההורים אני מרגישה אחרת. הם, שחיים קרוב לטבע, רואים שתי נמלים ומיד דורשים ריסוס ואני נחרדת – הלו, יש ילדים בבית! לעניין החיתולים הם כבר התרגלו אבל כל הזבל הולך לזבל, המים זורמים לביוב ומגבונים הולכים עם כל דבר. מוזר.
ובכל זאת, התרחקתי מהטבע
השירותים של הבריכה בקיבוץ נמצאים ליד סבך של שיחים ומחטי אורן. כל ילדותי הלכתי לשם בלי פחד, ודווקא עכשיו, ירוקה שכמוני, אני מתחילה לחשוש מהטבע, או ליתר דיוק, מנחשים. למה בעצם שלא יהיה שם צפע. כשאני מחכה בתור יוצאת משם בת משק תושבת המקום, לא מחובבות הטבע הידועות. אני מספרת לה על פחדי והיא מגחכת. זה נראה לה טריוויאלי להמשיך וללכת לשם כרגיל. למה לא בעצם, זה הבית שלה, לא של הצפע. שלי כנראה כבר לא.
מין רחצה מעורבת שכזו
בלי לחשוב פעמיים אני נכנסת לבריכה עם בגד ים ורק אחר כך שמה לב שכל מי שסביבי כמעט נכנס למים עם בגדים. זו שעה מעורבת, באות הרבה משפחות עם ילדים, גם הדתיות ביותר, ומקובל ככל הנראה לא להגיע בבגדי ים. מכיוון שבארבע השנים האחרונות אני כמעט לא מסתכלת על עצמי בראי, אני מניחה שגם אנשים אחרים לא מסתכלים. בכל מקרה, להיכנס למים עם בגדים לא בא בחשבון. אולי בכל זאת אני מרגישה שם עוד קצת בבית.
האם נהייתי שונאת דוסים?
חתונה ראשונה של אחיינית! איזו התרגשות. גיסתי, אם הכלה, מבוגרת ממני בשנתיים. עוד לא מלאו לה ארבעים. אורי שואל אותי לשם מה יש וילון ברחבת הריקודים וכשאני מסבירה הוא שואל בתמימות אמיתית למה החלק של הנשים קטן יותר. באמת למה? אני משתתפת בריקודים, אבל הלהט הדתי מפחיד אותי ומכעיס אותי וגם קצת – נו, בואו נגיד את זה, דוחה אותי – בעיקר כשנשים, בחורות צעירות, בהתלהבותן הרבה, כמעט דורסות כל מה שנקרה בדרכן, כולל ילדות בנות ארבע.
האם נהייתי שונאת דוסים #2 ?
אחרי החתונה אחי מנסה לצוות אלינו מישהו מהישיבה של החתן שצריך טרמפ למרכז. איילת לא באה לחתונה ובמקום הכיסא שלה הושבנו את סמדר, אחיינית אחרת. עם כיסא בטיחות אחד מאחורה יש מקום לעוד שני נוסעים, אבל בדוחק. כמי שנזקקה שנים רבות לטרמפים כדי לצאת מהקיבוץ, אני מודיעה שאין בעיה, הוא יוכל לבוא איתנו, רק יצטרך להצטופף. אורי, רמת אביבי שכמוהו שאינו מודע לבעיות תחבורה למיניהן, פוסק שלא יהיה לו מקום. אז אני שבה ומדגישה את עניין הצפיפות והטרמפיסט העיקש אומר שלא תהיה בעיה. רק כשאני מסבירה שהוא יצטרך להיצמד לבחורה צעירה ונאה מאוד (בעצם שתיים, גם אבישג) הבחור מתאדה ואנחנו, מה לעשות, מגחכים.
מציצניות
בלילה אבישג מתקשה להירדם. אנחנו מחכים בחדר הסמוך ומנסים לשמוע מה היא עושה. אני מתקרבת לחריץ שבין הדלת למשקוף כדי להציץ ולא רואה כלום עד שאני משפילה את המבט וקולטת שהיא עושה בדיוק את אותו הדבר, מהצד השני של הדלת.
שמלת כלה כבר לא למכירה
את שמלת הכלולות שלי לא הצלחתי למכור. לא ניסיתי בהתמדה, ובכל זאת. המידה די נדירה. פטיט מאוד. אבל אפשר למצוא נשים במידה הזו במשפחה שלי. וככה, בעוד שבוע, תעמוד מתחת לחופה אחיינית נוספת, בכירת האחייניות, בשמלת הכלה שלי. התרגשות כפולה ומכופלת.
פורסם ב 26 באוגוסט 2009 23:21 במדור רק על עצמי לספר ידעתי | 8 תגובות | אפשרויות
בלי מסרונים, בלי טוויטר, בלי פייסבוק. רומנטיקה עירונית פשוטה. נחמד, לא?
פורסם ב 22 ביולי 2009 14:04 במדור רק על עצמי לספר ידעתי | 8 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
אין הנחתום מעיד על גיסתו
