מסע, מסה ומשא - תצפית על ארגונים, ניהול וידע

" הדבר החשוב באמת – סמוי מן העין.... ", מתוך 'הנסיך הקטן', אנטואן דה סנט-אכזופרי

חמיש וחמישה

על חמישה דברים על חמיש, ועל חמישה בלוגרים

מבוא שכזה:
לפני כמה שנים, הכרתי את אוֹרי קציר, אז ב 'רשימות', עוד בטרם הפך ל 'אפלטון'. רשימה מרתקת אחת, מתוך מאות רשימותיו של הכותב המוכשר הזה, 'מושבה לא נושבה' שמה, ריתקה אותי. לא הכרתי את אורי באופן אישי, והתחלנו לשוחח בדוא"ל, ואז, יום אחד הוא הזמין אותי להיפגש, ומאז הפכנו את המפגשים האלו לתכופים יותר. אגב, באותה פגישה ראשונה נטמנו, ואט אט נבטו, הזרעים שהוליכו אח"כ ליום העיון הראשון בישראל לבלוגרים, ובהמשך לכך נערך מפגש 'בלוגרים בינהרים' בדצמבר שעבר.
תחנות אלו: אותה פגישה ראשונה, יום העיון, המשך הדיאלוג הבלוגוספרי, המפגש בבינהרים, היו צמתים מרתקים ביצירתה ובפיתוחה של רשת רבת-ממדים, כאשר רשת האינטרנט (בכלל), והבלוגים (בפרט), מעצימים אותה בסדרי גודל.
ובימים אלה, קיבלתי מאוֹרי, הזמנה חדשה. להוסיף חוליה משלי לרשת ההולכת ומתפתחת בבלוגוספירה. לטעמי, מעבר לכך שהרשימות מרתקות ומלמדות לכשעצמן, מעניין וגם חשוב יהיה לתעד ויזואלית את הרשת הנוצרת. ויזואליזציה של רשת הידע מעניקה משמעות חדשה ומרתקת, ועומק מיוחד במינו. למעשה, נוצרת כאן רשת חברתית מאוד מעניינת. קיימים לכך כלים רבים, כמו למשלThe Brainוגם לנו בישראל יש בהחלט במה להתגאות, למשל ה Contextor. אמנם חנן מבהיר לנו כנראה בלתי אפשרי יהיה להכיל את כל הכתיבה שתיווצר, אבל אפשר להתחיל במשהו, לא?!

אז אוֹרי, הנה חמשת הסיפורים שחשבתי שיעניין אותך לקרוא, ואני גם מקווה שיהיו מעניינים לקוראים האחרים. בסיום, כמו שביקשת, אני משגר הזמנה לחמישה כותבות וכותבים מרתקים שבוודאי יש להם סיפורים מרתקים משלהם.

1. נולדתי 'פעמיים'
בדיוק לפני ארבעים ושבע שנים, בתשעה בפברואר 1960, בהיותי כמעט בן שלוש ומחצה, בדרך מגן הילדים הביתה, גברה עלי הסקרנות ואף השובבות לא הניעה אותי מלהסיט הצידה מכסה מתכת שכיסה על פתחו של בור פסולת עלווה בגינה סמוכה לגן הילדים. לא הסתפקתי בכך, אלא הבטתי פנימה, מנסה לאַתֵר מה מסתתר בתוך הבור, מבלי לשים לב לעומקו. אחרי הכול, האם יכול ילדון פצפון שכזה לעכל מה המשמעות האמיתית של עומק של שנים עשר וחצי מטרים?!...
איך שלא יהיה, ההתבוננות פנימה אל הבור, הביאה לכך שנפלתי פנימה, ביצעתי שני סיבובים בדרך, ונחתתי על הברכיים בראשה של ערימת פסולת גינון שבלמה וריככה את נחיתתי. כן, הבור (לשמחתי) היה כנראה בור ספיגה ישן שיוּבַּש, מה שהציל למעשה את חיי. מאז, החליטה אמי כי 'נולדתי פעם שנייה', וכאות תודה והוקרה לכבאי דוד גרמנסקי, ששולשל פנימה, חילץ אותי ואחר כך את עצמו, הייתה אמא לוקחת אותי מדי שנה, עד בר המצווה, לתחנת מכבי האש ברח' באזל בתל אביב, כשבאמתחתה עוגה ובקבוק קוניאק, לחגוג את יום ההולדת השני, בחברת המצילים.
לפני מספר שנים, נתקלתי בכתבה ב YNETשכותרתה עוררה בי זיכרונות ישנים. בעקבות ידיעה זו, העליתי רשימה באתר שלי שכותרתה 'מי היה מאמין'. אך גם בזאת לא הסתיים הסיפור: לפני כשנה, קבלתי דוא"ל מרגש ביותר מאיש שלא הכרתי. זה היה בנו של הכבאי שהציל את חיי. למדתי ממנו כי אביו, נפטר מעט קודם לכן ממחלה קשה. למדת שוב על כוחה המרתק של הרשת: מיקי, הבן לא חיפש את יגאל חמיש, לא התעניין בניהול ידע, ולא בסיפור-סיפורים. הוא חיפש כנראה אזכור לאביו ב Google, מסיבות אישיות, בוודאי רגשיות - והאלגוריתם של מנוע החיפוש הפופולרי, הביא אותו לרשימה שלי, וכך הגיע אלי הדוא"ל שלו. אגב, ההתרגשות מהאירוע שקרה לפני שנים כה רבות לא פסקה שם: מספר שבועות לאחר הדוא"ל מהבן, הגיע אלי דוא"ל נוסף, הפעם מאמו, אשתו של הכבאי, ששמעה על כך מבנה. הילד הזה הוא אני. מי היה מאמין.

2. הייתי הישראלי האחרון בשק"ם 'אל עריש'..
כל מי שעשה דרכו לחצי האי סיני, לחלקו המערבי, או הביתה, 'לארץ', ולא הצליח למצוא מקום בטיסה לרפידים או ממנה, עצר להפסקת התרעננות בשקם אל עריש. המבנה המצרי הישן כשבחזיתו רחבה ענקית בה חנו האוטובוסים וכלי הרכב הצבאיים היו תחנת-חובה במסע הארוך אל הבסיס או הביתה. רצה הגורל, וגזרת אל עריש עמדה להימסר בחזרה למצרים. בכל אחת מהגזרות, נערך טקס משותף לצה"ל ולצבא המצרי, ובכל טקס כזה הוקם מרכז תקשורת לעיתונות ולצה"ל על ידי חיל הקשר, בו נעשה שימוש באמצעי קשר ניידים, מאוד מתקדמים לזמנם. קצת קשה להזכיר זאת כיום, אך בשנת 1979, לו היה מישהו מזכיר דבר הנקרא טלפון סלולארי הוא היה נחשב כהוזה בהמצאותיו הדמיוניות של ז'ול ורן.... מן המפורסמות הוא כי אנשיו של החיל אליו השתייכתי נהגו לומר, בתארם את החיל, כך: "באים ראשונים, עוזבים אחרונים, ובאמצע? אוכלים את כל הח...". ואכן, זו הייתה התחושה במקרים רבים. אבל, אז, באל-עריש, זה היה בכל זאת, מעט שונה. אני זוכר שהגענו למקום ראשונים, מוקדם בבוקר. רחבת השק"ם הייתה ריקה מאדם ורכב. המבנה שבו שכנו חנויות השק"ם (ה 'חלבי' וה 'בשרי'), פונה מיושביו ומתכולתו, וסויד בלבן חגיגי. מעולם רצפתו לא הבהיקה כפי שהייתה באותו הבוקר. אט אט נאספו קצינים, חיילים, תזמורת צה"ל, הוקמו תורני דגלים, בימה לנואמים בטקס. לקראת צהריים, הגיעה ממערב, שיירה של ג'יפים חדשים מבהיקים. המצרים באים! גם הם הגיעו עם קציניהם וחייליהם, כמשמר כבוד. אוטובוס צברי מצרי הגיע וממנו ירדו אחר כבוד נגני התזמורת הצבאית המצרית. שני המחנות נערכו אלה מול אלה, בתווך בימת הכבוד ולידה התורן ועליו מונף דגל ישראל. קרוב לבסיסו, עמד קצין מצרי, כסיותיו לבנות, ובידיו, דגל מצרים, כשחולייתו העליונה כבר עגונה בכבל התורן. ממול, אל מול ה 'ח', עמדנו אנחנו, ליד 'מרכז התקשורת' - שולחן מתקפל עטוי מפה צבאית בצבע זית, ועליה מונחים מספר מכשירי טלפון - מנויי א.ח. 051 (אשקלון - זוכרים?), המחוברים באמצעות ניידת תקשורת שמשוששתה פונה מערבה, אל אחד מבסיסי צה"ל הערוכים על הקו החדש. מעת לעת, היה ניגש עיתונאי ישראלי, או זר אל השולחן. מחייג למערכת עיתונו, מדווח קצרות ומנתק. לפתע, שמענו שעטת רגליים עצומה. רעש הולך ומתגבר. אלו היו בדואים תושבי סיני, שבאו והתקבצו באלפים מכל האזור לחזות בטקס. עד אותה עת, היה נדיר לראותם בכביש סיני, ועכשיו?

הטקס החל, המפקדים הצבאיים הקפידו על פי כל כללי הפרוטוקול הצבאי. דגל ישראל הורד, קופל ונאסף למזכרת. מספר עיתונאים סיקרו בשידור ישיר את הטקס באמצעות הטלפונים שלידנו. הצעתי לשתי הטלפניות שבצוות שלי להתכונן לעזיבת המקום ולהמתין בקבינה של הרכב. ואז הגיע הרגע: ההמנון המצרי נשמע, הקהל המצרי החל לקרוא 'יעיש סאדאת, יעיש סאדאת!" ודגל מצרים החל עולה לרום התורן. באותם רגעים, אירעו מספר דברים, במקביל, במהירות מהממת. העיתונאים השליכו את שפורפרות הטלפונים, חיילי וקציני צה"ל החלו מקפלים במהירות עצומה את הציוד, ממהרים לעלות על כלי הרכב שלהם והחלו מפנים את הרחבה הענקית. ואז זה קרה, בבת אחת. אלפי אזרחים מצרים, רמסו את חבלי החציצה שהפרידו בין יציע הקהל לרחבת הטקס, הקיפו את החיילים והקצינים המצרים בשאגות שמחה, והרחבה כולה הפכה לאנדרלמוסיה אנושית ענקית, ללא שליטה ומכוון. אני זוכר שעוד הספקתי לצלם כמה תמונות, ואז הבטתי מסביבי ונוכחתי כי אני החייל הישראלי האחרון באל- עריש, כשאני כלוא בתוך מארג של אלפי מצרים אקסטטיים ושיכורים משמחה. תלשתי את מכשירי הטלפון ממקומם, זרקתי אותם לארגז של הטנדר פ'יגו 504, התנעתי והתחלתי לפלס לאיטי את הדרך אל עבר הפתח. אני זוכר עד היום את חבטות הידיים של החוגגים על תקרת תא הנהג, ואת מבטיהם הניבטים אלי מבעד לחלון הקדמי של הרכב. אותם חוגגים שכהרף עין החליפו נאמנות, וכבר הם מריעים לשלטון החדש. כעשר דקות חלפו עד אשר ראיתי במראה הנהג את שער הכניסה של רחבת השק"ם, בפעם האחרונה. עוד מאתיים מטר, וכבר אני במבואותיו של 'המחנה היוגוסלבי', הקו החדש של כוחותינו.

3. לא הפכתי בסופו של דבר לעיתונאי, אבל מישהו אחר, כן....
ידידי אוֹרי, סיפר בחמישייה 'שלו' על אירוע מסעיר שבעקבותיו הוא הבין כי ייעודו אינו בתחום העיתונות. במקרה שלו, מדובר היה בסקופ מסעיר, שלא התממש. הסיפור שלי הוא אחר לחלוטין. קצת לאחר שחרורי מהצבא, חשקה נפשי ללמוד את מקצוע העיתונות. הכתיבה היא לי טבע שני במשך שנים רבות. מהשלבים המוקדמים ביותר של לימודיי בבית הספר היסודי, דרך התיכון ועד עתה, אני כותב על עניני המקצוע, סיפורים אישיים, חמישירים (חמשירים של (יגאל) חמיש..), ומה לא. אבל בקיץ 1983 החלטתי לעשות מעשה. החלטתי ללמוד את המקצוע ולהיות עיתונאי. קצת לפני כן, עם שחרורי מהצבא, הגעתי לשיחה אצל יאיר אלוני שהיה אז ראש מחלקת החדשות ב 'קול ישראל'. א' ז"ל, שהיה מפקדי בצבא, הכיר את יאיר באחד מאירועי התקשורת והוא שיצר את הקשר בינינו. אני זוכר את השיחה בחדרו הקטן בבניין היפהפה שברחוב הלני המלכה בירושלים, משכנו הישן של הרדיו, באותם הימים. ברבות הימים, נפגשנו שוב בדיון משותף בעת ההכנות למתן שירותי תקשורת לעיתונות במלחמת המפרץ (הראשונה). אז עסקנו בהזמנת רשות השידור בהקמת מרכז תקשורת לעיתונות במלון הילטון בתל אביב. הזכרתי לו את שיחתנו, שבע-שמונה שנים קודם לכן. אז, באותה שיחה במשרדו בירושלים, אני זוכר משפט אחד שנחרת היטב בזיכרוני, וכך הוא אמר לי: "להיות עיתונאי, זה מקצוע. אבל אתה? למדת תקשורת, לא עיתונאות!". בעקבות השיחה הזו, ותוך כדי שהפנמתי את דבריו, הגעתי אל "בית הספר לעיתונות של נתן ברון". המורים שלנו היו כוכבי אותה תקופה בערוצי התקשורת השונים: אצל חנן עזרן, למדנו 'טלוויזיה'. אני זוכר עד היום סיפור אחד מרתק שלו, על המשימה הטלוויזיונית הראשונה שהוטלה עליו על ידי מנהל מח' החדשות דאז בטלוויזיה, מר טלוויזיה, חיים יבין. באותם ימים, סרט הפילם היה חייב להגיע לרוממה עד השעה שלוש אחר הצהריים על מנת שאפשר יהיה לפתחו, לערכו ולשדרו במהדורת 'מבט' באותו הערב. חנן הנרגש, התקשר לירושלים וסיפר באריכות ובהתרגשות ליבין על הסיום של אירוע פלילי שהתקיים כמדומני בתל אביב: גבר התבצר בדירתו עם בלון גז ואיים לפוצצו אם לא יוסר צו הריסה שהטילה העירייה על ביתו. כנראה שחנן האריך והאריך, ויבין, על פי עדותו של חנן , הרעים עליו בקולו כך (פחות או יותר באופן חופשי..): "הבנתי, הבנתי, אבל מה עם החומר??".
בני רום לימד אותנו (רדיו), זאב יפת ויוסף שביט (תחקיר עיתונאי), והיו רבים אחרים, אך מכולם אני זוכר דווקא את יגאל לב ז"ל. הוא, תמיד בשחור, לימד אותנו נושא מרתק: הסיפור העיתונאי. אני חושב שהוא תרם רבות להבנה שלי את כוחו של הסיפור ואת יכולותיו ועוצמתו של המספר. השיעורים עם לב היו מבחינתי חגיגה מתמשכת של עברית הגויה כדבעי, שימוש עתיר בדימויים ומטאפורות, ועושר לשוני. באותן השנים, התפרסם בארץ ספרו של עיתונאי אחר, מנחם תלמי, הספר,'תמונות יפואיות', אסופת סיפורים על יפו, ועל הטיפוסים המרתקים והמשעשעים המתגוררים בה, הסיפורים נכתבו בסגנון מיוחד, והפכו בהמשך לסדרת טלוויזיה מצליחה. הסגנון של תלמי הפך ללהיט שגור וללשון שנייה בשיח היומיומי. באחד מהמפגשים עימו, לב הטיל עלינו מטלה: "כתבו סיפור משלכם, ונשמע אתכם במפגש הקרוב". כולנו התייגענו בכך מאוד,
או אז הגיע המפגש הבא. אחד התלמידים, שהתבלט כבר אז בכשרון וכבעל נוכחות רבה, החל לקרוא את הקטע שכתב. אמנם לא הפכתי מאז לעיתונאי מקצועי, אבל שמחתי על כך שלפחות אחד מאיתנו - בהחלט כן, ובסגנונו הייחודי. אני זוכר עד היום איך הוא גלגל את כולנו לרצפה מששמענו אותו קורא את הקטע שכתב בכשרון רב ובפאראפראזה על סגנונו המיוחד של תלמי, כשהוא מרעים ומטעים את המלים, במנעד רחב. לפעמים, כשאני שומע את היורש מתגלגל מצחוק, בעת צפייה בתכנית הטלוויזיה של אותו עיתונאי, רון קופמן, אני שב ונזכר גם אני בקטע ה 'יפואי' ההוא...

4. במשך שנתיים-שלוש ידעתי על 'חדשות' הרבה לפני ששודרו ברדיו...
מיד לאחר פינוי סיני, ולאחר מלחמת לבנון הראשונה, הועצמה מאוד הקמתם של מצפים בגליל, ישובים ביהודה ושומרון, עזה, רמת הגולן, הערבה, הבקעה והנגב. באותה עת, הצטרפתי למשרד התקשורת ופעלתי בצוות שהוצבה בפניו מטרה אחת: שבכל נקודת ישוב כזו – הטלפון יחכה למתיישבים...צריך להיזכר בתקופה זו של ראשית שנות השמונים כדי לדעת שהתור להתקנת טלפון ארך במקומות מסוימים מעל עשר שנים (!), ויעד שכזה היה נחשב לבלתי-מציאותי במקומות רבים בארץ. ההיגיון לכך, היה פשוט: שלא להותיר מתיישבים בנקודות מבודדות כשהם נעדרי יכול ליצור קשר עם 'הארץ', עם שירותי חירום וכו'. צריך לזכור שהמיזם הראשון להקמת רשת סלולארית בישראל נכתב רק ב 1984, כך שעל רשת סלולארית לא היה בכלל מה לחלום באותה עת.
הפעילות בצוות הייתה מרתקת וממלאת-אדרנלין. זו הייתה הזדמנות בלתי רגילה לתכנן פתרונות תקשורת יצירתיים, בטכנולוגיות חדשות (נשמע קצת פתטי היום, אבל אז?!), והעיקר – במיקומים מיוחדים במינם, שעין רגילה לא שזפה. באותם הימים אפפו אותי שמות חדשים, לעתים משונים, כאשר מאחורי כל שם כזה חבויים חלומות, רצונות, תהיות. לשמות היה צליל מיוחד, הנה כמה דוגמאות: לוציפר, כמון, חרשים, צוקים, עלי זהב. מי שמע (אפילו היום) על פדואל? כוכב יעקב? יקיר או נופים? צורף או גבעות? מתי ביקרתם לאחרונה בנטפים? (לא המפעל, הישוב!). האם פקדתם לאחרונה את יועזר? (לא בית היין בתל אביב, הישוב בשם הזה...), ובדרך אולי עצרתם במתתיהו?
השמות של הישובים, היו עניין מרתק בפני עצמו, כמובן תלוי את מי אתה שואל. אם תשאל את הגרעין המיישב המייחל כבר לעלות לפסגת ההר בגליל או לאמצע המדבר, בוודאי תשמע שם אחד שעליו הם מוכנים להילחם. אם תשאל את ועדת השמות הממשלתית (כן, יש כזאת), בוודאי תמצא שם אחר. אם תסתמך על האתר המקראי הסמוך, בהחלט ייתכן שיהיה לאותה נקודת ישוב, שם שלישי. ולא מעטו המקרים בהם מספר גרעינים מיישבים התארגנו לעליה לקרקע באותה נקודה וכל אחד מהם אחז בשם משלו...
כבר אז, עוד מבלי לדעת שבכך מדובר, נבטו זרעי ניהול-הידע הראשונים במוחי. אחרי הכול לערוך מיפוי מפורט כדי ליצור מטריצה של כל השמות לאותם ישובים, ולדעת עם מי לדבר ובאיזה שם של ישוב לנקוב בעת השיח, דרש מאמץ לא פשוט.
ואיך פעל העניין הזה של התקשורת לישובים המרוחקים?
בדרך כלל, היינו מקבלים שיחת טלפון מפיפקה, אריה מאיר ז"ל, איש יקר מן המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית (למעשה, שתי מחלקות, על פי ההשתייכות הפוליטית-מפלגתית דאז). הוא היה מעביר אלינו ידיעה ראשונה על הכוונה להקים ישוב בנקודה מסוימת, בד"כ עם פרוץ הדרך הראשית למקום. זה היה מבחינתי תמיד יום מיוחד. זו הייתה הנסיעה הראשונה שהייתה בה חדוות הגילוי והפענוח. אי אפשר היה לדבר אז על שילוט, על כבישים ואוטוסטראדות, אלא על שבילים בלתי מסומנים שחצו הרים ועמקים, לעתים גם כפרים ערביים, ובואכה פיסת קרטון קרועה התלויה על בזנ"ת שתקוע בראש גבעה ועליה (אחד או יותר) מן השמות שתיארתי לעיל. כך למשל התחוור לנו לדוגמא כי לוציפר, מצדות-יהודה ובית יתיר, הם למעשה אותו המקום. לא אשכח אף פעם את פניו הנוהרות של 'מזכיר' הישוב שהיה פוגש בנו ומתאר בכל אחד מהנקודות אליהן הגענו בסיור המקדים כשהוא מתאר בפנינו על תכנית אדריכלית את הישוב ש "עוד כמה שנים יקום כאן ויהיו בו מאות בתים במספר שכונות". לא היה דבר שנראה אז, הזוי מזה. היו מקרים בהם המזכיר סירב לתת לנו ללכת כי לא האמין שבחלוף שבוע, נשוב אליו עם הציוד ולא נצא עד שקו הטלפון יפעל...וכך במשך כשנתיים-שלוש, הפעלנו מאות קווי טלפון אלחוטיים לישובים אלו, מה שאפשר לתושביהם לעמוד בקשר עם 'העורף'. אגב בתום שלוש שנים אלו, בהן הטרנזיט החדש שקיבלנו בתחילת הפרויקט היה מגמא מאות קילומטרים ביום, ניגרט ונאסף אל אבותיו.
ומה עניין החדשות לכאן?
היו מקרים רבים בהם היינו נוסעים לנו בדרך אל או מאחת הנקודות האלו כשלפתע היינו שומעים בחדשות את הקריין מודיע "ועדת השרים לענייני התיישבות החליטה בישיבתה היום לאשר הקמתו של הישוב ____...". ואז היה הקריין נוקב בשמו של ישוב שאנחנו כבר התקנו בו טלפון ראשון כבר חודשים קודם לכן, ושכעת כבר מתגוררות בו עשרות משפחות. כך יצא שידעתי על החדשות זמן רב בטרם שודרו. זה היה אחד השיעורים הראשונים המעשיים שלי בתקשורת וב(ת)עשיית חדשות...
אגב, מאן דהו בשם א.גיל ראה לנכון לספר על המבצע התקשורתי המיוחד הזה, ומצא לשם כך אכסניה בשם "בארץ ישראל – ירחון למדיניות, חברה וכלכלה". רשימה בשם "התקשורת – מנוף לפתוח ההתיישבות החדשה" ראתה אור בגיליון מס' 130-131 בערה"ש תשמ"ג, אוגוסט-ספטמבר 1982.
רגע, א.גיל?! זה מצלצל מוכר, לא?!...

 

(ועוד משהו המשותף לנושאים הנזכרים במס' 2 ובמס' 4: אחד המפונים ממושב שדות שהיה חלק מפתחת רפיח, החליט לעקור עם משפחתו צפונה, והחל לעבוד כיערן של הקרן הקיימת לישראל, ביערות הגלבוע, בואכה נורית. הוא התמקם שם בצריף רעוע, עם אשתו פנינה וארבעת ילדיו. כך הוא חי תקופה ממושכת ללא מים, חשמל וכמובן ללא תקשורת. באחת מנסיעותיי לנקודות הישוב המרוחקות, הגעתי גם אליו לביקור. זה היה יום חורף נוראי, ובוססנו בבוץ עד לבקתה שלו. ברבות השנים, הוא הקים חוות תבלינים מצליחה, ואח"כ את המסעדה הפופולארית שבמקום. אם אתם מגיעים במקרה למסעדה, ופוגשים בדלפק הכניסה איש מקסים, מזוקן, עם קסקט משובץ - תגידו שלום לבן דודי הרחוק, יוסי מס...ככה זה כשבולגרי פותח מסעדה עם מטבח צרפתי בלב הגלבוע....).

5. לסבא שלי היה פאב בבולגריה....
מכירים בוודאי את הביטוי בערבית "שוואייה, שוואייה" לאט לאט?
לפני מספר שנים, סייענו לילדים להכין עבודת שורשים על משפחתנו. איתרנו את קרובי המשפחה שעדיין עימנו ויכולים לספר על תולדות המשפחה, ובין היתר בתי ואני הגענו לבת דודתי בת השבעים וחמש (!), ככה זה כשאתה 'הבן של האחות הצעירה' והיא 'הבת של האח המבוגר ביותר', באותה המשפחה. היא חברת קיבוץ בעמק מגידו. הגענו אליה כי היא בולגריה 'פולניה', שומרת הכול ולא זורקת. וככה בעוד אנחנו מפשפשים בתמונות המצהיבות מזוקן, שולפת בת הדודה תמונה שלא ראיתי עד אז מעודי. בתמונה נראה הסבא שלנו, גבר גבוה עם שפם לבן עשוי ומטופח, על זרועו תלויה עלמה צעירה ותמירה. מבט בוחן יותר על פניה של העלמה מגלה לי את קווי הדמיון שיש ביני לבין אמי. ועוד דבר: אפשר להבחין בטלאי הצהוב ש 'עיטר' את דש מעיליהם כשפסעו להם, שלובי זרוע, ברחוב, בפלובדיב. עוד אנחנו בוהים בתמונה המסעירה, שראיתי לראשונה בחיי, מספרת לי בת הדודה על הסבא שהיה "שובב גדול", כשהיא מטעימה את ה ל' בזמירה בולגרית אופיינית. למה שובב? אני תוהה. "לסבא שלנו היה פאב!", היא אומרת. וכך היא מספרת לי מזיכרונות ילדותה, על בית המרזח, על הסבא שאהב חיים טובים ושמח שבית המרזח שלו היה תמיד מלא מפה לפה בשוחרי הטיפה. "היה לפאב של הסבא שם מאוד מיוחד, בטורקית!", היא שחה לי. "קראו לו "יאוואש-יאוואש"!. אני מביט בה ותמה: "מה זה?". היא צוחקת ואמרת לי: "לאט לאט!, "שישתו לאט לאט..., כמו הביטוי בערבית, אבל הפוך..."
 
אז זהו אוֹרי. אני מקווה שזה היה מסע מעניין ואלי גם משעשע. כדי לטוות עוד כמה קורים ברשת, יעניין אתך לדעת כמש"ק חווי"ה בדימוס, כי בקורס משקי חינוך שהסתיים לאחרונה, (בו השתתפת גם אתה בעבר, אלא שכיום כבר לא קוראים לו - חווי"ה), היו שלושה בנים ועשרות רבות של מש"קיות, ביניהן בתנו הבכורה, נעמה, כיום במג"ב איו"ש...מי פילל שבחלוף עשרים ומשהו שנים, עוד נציג מה 'משפחמיש' יתור את שבילי הארץ בכלל ואיו"ש בפרט...
 
ועכשיו, חמיש מפנה את הבמה לחמישה: לכולם סיפורים מרתקים מזוויות מעניינות ולא יהיה שמח ממני לקרוא אותם.
אז קבלו את טוביה, איה, קישקין מרטישקין, לאה, י.ש!

הנה מחמשי חמישיות בהזמנתי: "חמישה דברים שלא ידעתם עליי- סימנו אותי" - לאה אהרונוביץ' "משחק רשת" - י.ש. "חמש חדשות ועוד חמישה בלוגרים" - איה "עוד נמשכת השרשרת" - קישקין מרטישקין

פורסם ב 31 בינואר 2007 22:54 במדור מסעות אישיים ואחרים | 10 תגובות

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:
	בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.
		קוד הפעלה:
		העתיקו את הקוד:
	מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:
	בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.
		קוד הפעלה:
		העתיקו את הקוד:
	מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.

כל הזכויות שמורות ליגאל חמיש.
אתר זה מתארח ברשימות, אוסף אתרים אישיים המבוסס על מערכת ניהול התוכן קונטקסט מבית קונספציה, ומשתמש במנגנון הרישום של המערכת (כניסה | ניתוק). צוות אתר רשימות איננו אחראי בצורה כלשהי לתכנים המתפרסמים באתר זה. לצפייה באתרים אחרים ולמידע נוסף, הכנסו לרשימות.
אכסנת רשימות בחסות חברת SweetHome.co.il