נראה שאל רשימת הנושאים בהם מטפל איגוד האמנים הפלסטיים במאבקו למען הסדרת תנאי עבודתם של אמנים בישראל ניתן להוסיף יעד נוסף: הביאנלה לאמנים צעירים ברמת השרון, הפועלת, כך מסתמן, מבלי לשלם לאוצרים ואמנים על עבודתם. לאחרונה שלחה הנהלת הביאנלה, שנוסדה לפני שנתיים ותתקיים שוב באוקטובר הקרוב, קול קורא לאוצרים ואמנים צעירים (אם כי לא צויינה הגבלת גיל כלשהי). אלו התבקשו להציע תוכנית להקמת תערוכה במסגרת הביאנלה, שתתקיים השנה במתכונת של אגד תערוכות קטנות שיוצגו בביתנים מודולריים ברחבי העיר ולא בתערוכה גדולה ומרכזית. בתשובה לשאלה בנוגע לתשלום עבור העבודה כתב האוצר הראשי של הביאנלה סורין הלר כי "יש להבהיר לכל אמן\אוצר אליו פנינו לקבלת הצעה למיני תערוכה במסגרת הביאנלה רמת השרון השנייה לאמנים צעירים, שלא ישולם שכר עבור ההצעה ו-או עבודת האוצרות במסגרת הביאנלה רמת השרון השנייה לאמנים צעירים". עוד הוסיף הלר כי תערוכות נבחרות יזכו בפרס מטעם העירייה.
תשובתו של הלר מעציבה ומעידה על כברת הדרך שהמאבק למען תנאי עבודה נאותים לאמנים עדיין צריך לעבור. ביאנלות משמשות כמנוף עירוני יחצ"ני, וניתן להניח שכל אחד מן המעורבים בארגון הביאנלה, החל אנשי אגף התרבות, עבור דרך האוצר הראשי, חברות ההפקה ויחסי הציבור, וכלה בטכנאים, המאבטחים והמלצרים שיגישו יין למוזמנים בערב הפתיחה יקבלו שכר בעבור עבודתם. לא ברור אם כן, מדוע אוצרים ואמנים – אבני היסוד של התערוכה – ממשיכים להיתפס כחוליה האחרונה בשרשרת המזון ומתבקשים לעבוד ללא תמורה, ומעניין איזו תשובה הייתה מתקבלת בתגובה להצעה שמאבטחי האירוע יעבדו בחינם, אך המאבטח שיבדוק את מספר התיקים הגדול ביותר יזכה בפרס.
על רקע הדברים, הבטחת המארגנים כי הביאנלה תעסוק ב"כוחות הפועלים בשדה האמנות בישראל מתוך נקודת מבטם של יוצרים ואוצרים צעירים הפועלים בארץ", זוכה למשמעות אירונית וצורמת.
פורסם בערב רב - כתב עת מקוון לאמנות, תרבות וחברה
פורסם ב 6 בפברואר 2010 18:05 במדור מסביב | 2 תגובות | אפשרויות
הסכם תקדימי שנחתם הלילה בין איגוד האמנים לוועד למלחמה באיידס מעגן לראשונה את זכויותיהם של אמנים המשתתפים במכירות התרמה
אל רשימת הגופים המנהלים מאבקים שונים נגד בנק הפועלים והיחצ"ן רני רהב נוסף לאחרונה שחקן חדש ולא צפוי. קמפיין שהוביל בימים האחרונים איגוד האמנים הפלסטיים בישראל, מחא על תנאי העבודה של אמנים בתערוכת מכירה למען הוועד למלחמה באיידס שמארגנים רהב ובנק הפועלים זו השנה העשירית ברציפות, ותתקיים בשישה בפברואר בבניין הבנק בשדרות רוטשילד בת"א. יש להדגיש כי האיגוד לא התנגד לתערוכת המכירה כשלעצמה או לפעילות הוועד למלחמה באיידס, אלא למצב בו הוועד נהנה מכספי המכירה, בנק הפועלים זוכה לפרסום ויחסי ציבור ותדמית של פטרון תרבותי, אספנים ובעלי הון נהנים מן ההזדמנות לרכוש יצירות במחירים נמוכים ממחירי השוק שלהן ולקבל החזר מס על ה"תרומה", ורק האמנים מתבקשים לתרום את עבודותיהם מבלי לקבל כל תמורה. תחת הכותרת "לא פועלים של בנק הפועלים", הציע האיגוד מתכונת עבודה חילופית הנהוגה במקומות שונים בעולם המערבי, ועל פיה מועברים בין 35 ל-50 אחוזים מסכום המכירה לאמן, והיתרה נתרמת לגוף שלמענו נערכת ההתרמה. עצומה ומכתב תמיכה ביוזמת האיגוד נחתמו ע"י עשרות אמנים, ביניהם יאיר גרבוז, לארי אברמסון, דגנית ברסט, איה בן רון, פיליפ רנצר ואחרים.
המשך קריאה ב"ערב רב - מגזין עצמאי חדש לאמנות, תרבות וחברה"
פורסם ב 3 בפברואר 2010 20:49 במדור מסביב | 2 תגובות | אפשרויות
כפי שהובטח לפני שבועיים, ערב-רב - מגזין חדש לאמנות, תרבות וחברה בעריכת רונן אידלמן ואני עלה היום לרשת. כרגע האתר פועל על מערכת זמנית, כשמבקביל לעבודה השוטפת נבנית מערכת חדשה ומעודכנת. בינתיים מומלץ לגלוש באתר באמצעות דפדפים כפיירפוקס, ספארי, כרום, ובעצם כל דבר חוץ מאקספלורר.
מה באתר?
"תמונות של ערבים" - סקירת מחקרה של רונה סלע על תצלומי פלסטינים בארכיונים צבאיים בישראל.
"קריאה לאמנים בין הירדן לים" - מניפסט של רונן אידלמן.
"אני עדיין שולפת אותה מתוכי כשזה נחוץ לי" - שיחה בין נעמי טנהאוזר לטליה טוקטלי, עם נעילת תערוכתה של טוקטלי באוניברסיטה הפתוחה ברעננה.
"הפריצה כמשל" - מתי שמואלוף על יסודות חברתיים-חתרנים בסרט "מתחת לאף".
"שירת האגם 1900-2009" - גיא רז על עבודתו של הצלם פיטר מירום, זוכה פרס ישראל לשנת תש"ע.
קוראים/ות המעוניינים/ות להירשם לקבלת עידכונים מהמגזין החדש מוזמנים/ות לשלוח הודעה לכתובת: erevravmail@gmail.com
פורסם ב 31 בינואר 2010 19:17 במדור יומן | 2 תגובות | אפשרויות
- ביום שלישי הקרוב, 26.1.10, בשעה שבע בערב, יתקיים המפגש החמישי בסדרת ההרצאות "שלישי בבית האמנים: הרצאות על פרשנות ונקודות מבט".
במפגש הקרוב יתארח דר' ברוך בליך, שידבר על "תשוקת הגוף באמנות".
הכניסה חופשית (בית האמנים: שמואל הנגיד 12, ירושלים).
- כפי שאולי שמעתם או קראתן, רונן אידלמן (שותפי לעבודה) ואני עוזבים את מארב ומקימים יחד את כתב העת החדש לאמנות ותרבות "ערב-רב".
בתחילת פברואר יעלה אתר זמני, כשבמקביל תיבנה מערכת חדשה ומשופרת שתמשיך את הפעילות שקיימנו עד כה במארב, ואף תרחיב אותה.
בינתיים אני שמח לבשר על פתיחת סדרת הרצאות וסדנאות על אמנות ופוליטיקה, שתתקיים מדי יום שני הראשון בכל חודש בפאב הרוגטקה בת"א (יצחק שדה 32), ביוזמת מגזין ערב-רב ובהפקתו.
במפגש הראשון, שיערך ביום שני ה-1 בפברואר בשעה שמונה בערב, ידבר קלאוס שונברגר על שימוש יצירתי בתקשורת במאבקים פוליטיים.
גם כאן הכניסה חופשית
פורסם ב 24 בינואר 2010 23:18 במדור יומן | 0 תגובות | אפשרויות
כפי שאולי כבר שמעתם או קראתם אצל ולווט או במארב, בשבוע שעבר החלטנו (רונן אידלמן ואני) לסיים את עבודתנו במארב בסוף החודש הקרוב. אנו יוצאים כשותפים לדרך עצמאית ומפתחים פרויקט תקשורתי חדש בתחום האמנות והתרבות.
בקיץ האחרון הגיע מארב לפרשת דרכים ארגונית, תקציבית ומערכתית. באוגוסט יצאנו לחופשה ללא תשלום מעבודתנו כעורכי מארב בפועל. המשכנו לטפל באתר בהתנדבות ובמסירות בתקווה שלקראת השנה החדשה ימצא תקציב להפעלתו, ומתוך הבנה שהשבתת העבודה תפגע קשות גם במארב וגם בקהילת הקוראים והכותבים.
בחצי השנה האחרונה ניסו חברי מערכת מארב (גלית אילת ואיל דנון מהמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, מיכאל קסוס גדליוביץ ואנחנו), למצוא פיתרונות שיאפשרו את המשך עבודתו של האתר. במהלך הזמן התגלעו חילוקי דעות מהותיים בין חברי המערכת, הרואים בדרכים שונות את מארב, את מקומם בו ואת מידת האחריות שלהם אליו. במצב התקציבי והארגוני ובסביבת העבודה שנוצרה, הגענו למסקנה שאין באפשרותנו להמשיך לערוך ולפתח את האתר ולהוביל אותו למקומות אליהם אנו שואפים להגיע. הפיתרון הנכון, לדעתנו, היה לאפשר לנו לקחת את מארב ולחפש לו בית אחר, אך מכיוון שישנם חילוקי דיעות באשר לבעלות על השם מארב ומאחר וחבל לנו לבזבז אנרגיה על מאבקים שלא יועילו למארב ולא לאף אחד מאיתנו, החלטנו לוותר על השם ולהקים את מארב תחת שם חדש.
מארב הוא בית שטיפחנו באהבה מיום הקמתו. אנו מוקירים את ההזדמנות להיות עורכי האתר ולעבוד עם אמנים, כותבים, יוצרים, קוראים ומגיבים שאוהבים אמנות, שהתרבות והדיון בה חשובים להם, ושמרגישים אחריות למקום בו אנו חיים. אנו מודים לצוות המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, שתמך ואפשר את קיומו ופעילותו של מארב מתחילת דרכו, ומקווים שעוד יהיו לנו הזדמנויות לבצע פרויקטים טובים ומשותפים גם בעתיד.
הפרויקט החדש: עדיין מוקדם למסור הרבה פרטים, אך אנחנו יכולים לומר שמדובר בפלטפורמה שתשלב בין תחומי העניין שלנו (אמנות, תרבות, אינטרנט ומעורבות פוליטית וחברתית), שתבקש למלא את התפקיד שלקחנו על עצמנו במארב וגם הרבה מעבר לו, ותספק בסיס למגוון פעילויות, תחילה ברשת ובהמשך אולי גם מחוץ לה.
אנו מאמינים שהיוזמה החדשה מהווה הזדמנות לאגד קבוצה של כוחות מצוינים בתחומי הכתיבה, האמנות והתרבות, ולבנות כתב עת חדש שיענה על הצורך בכתיבה וביצירה טובה, יאתגר ויוביל את התרבות והדיון בה, ואפילו יצליח להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית.
בתחילת פברואר נקים אתר זמני שימשיך את הפעילות השוטפת שהתקיימה במארב עד כה. נמשיך לפרסם מאמרים וידיעות, המלצות, קריאות וקולות קוראים. מדורים כהמלצות הקריאה ויומן האירועים ימשיכו לתפקד גם במסגרת החדשה. במקביל תיבנה מערכת קבועה עבור המגזין החדש, מערכת שתהווה מרכז מקוון לדיון בעברית באמנות ובתרבות.
בנוסף אנו בודקים אפשרויות שונות להוצאה לאור של מגזין חודשי ומודפס. במידה ונצליח לגייס כסף המגזין יצא לאור בעוד מספר חודשים. זה גם המקום לבקש מכל מי שיכול לעזור לנו לגבש רעיונות לתמיכה, בין אם באמצעות קשר עם משקיעים ובין אם בעזרת מוסדות אמנות וגופים כלליים שמעוניינים לתמוך בקיומו של כתב עת לאמנות באמצעות רכישות מודעות.
יונתן אמיר (amir.yonatan[at]gmail.com)
רונן אידלמן (ronene[at]gmail.com)
פורסם ב 19 בינואר 2010 17:54 במדור יומן | 13 תגובות | אפשרויות
צ'רלי צ'אפלין - מתוך "הדיקטטור הגדול"
סגן שר החוץ דני אילון נוזף בשגריר הטורקי, 11.1.10
האם זה יהיה הצעד הבא?
פורסם ב 12 בינואר 2010 09:41 במדור יח"צ | 11 תגובות | אפשרויות
"ציור זה מבט אבוד שאני מנסה למצוא בחזרה". ארם גרשוני *
"חזרה וזכירה הן אותה התנועה, אלא שהן הולכות לכיוונים מנוגדים, כי מה שזוכרים היה, וחוזרים עליו לאחור, ואילו בחזרה אמיתית נזכרים קדימה". סרן קירקגור **
ארם גרשוני - כרובית. שמן על לוח עץ, 2006
שיח האמנות בישראל חסר מושגים וצורות התייחסות מתאימות לדיון בציור המכונה ריאליסטי או קלאסי. לא פעם, עוד לפני שנכנסים להגדרת הקטגוריות הללו ומידת הרלוונטיות שלהן לציירים השונים, נעצר הדיון בשאלת הטכניקה ומתחלק בין אלו שמתפעלים לאלו שסולדים ממנה, בין "וואו, זה נראה כמו תצלום", לבין "פחחח, טכנאות זו לא אמנות". התבוננות דומה היא גם זו שמכנסת ציירים כמאיר אפלפלד, אביגדור אריכא וארם גרשוני (או אלי שמיר, אלדר פרבר וכמעט כל צייר אחר שמצייר מהתבוננות), תחת גג אחד. זאת למרות שהריאליזם של גרשוני ופרבר שונה בתכלית מזה של אריכא, השונה מזה של שמיר, ואילו אפלפלד כלל אינו צייר ריאליסט. עוד מזכירים אמנים, אוצרים, מבקרים ומרצים באקדמיות לאמנות המתייחסים לציור הזה, בספק מחמאה וספק התנערות, כי מדובר בציור ה"מתכתב עם המסורת", טענה נכונה, כמובן (נכונה לכל צורת אמנות, בעצם), אך גם כללית וחסרת משמעות כל עוד היא נאמרת כלאחר יד וללא דיון רציני.
דוגמא לעיסוק השטחי וחסר האחריות בנושא ניתן היה לראות בטיפול התקשורתי שהוענק לתערוכה של ארם גרשוני במוזיאון ת"א. במוסף הארץ זכה האמן לכתבת שער רוויה במחמאות ריקות וכותרות מתחכמות המתארות אותו כ"אולי האמן החשוב בדורו". בווינט פורסם טקסט מביך של מבקר אמנות בשם דניאל עוז, המתאר התרחשויות דמיוניות הנערכות לכאורה בסטודיות של גרשוני, מוריו ותלמידיו, ומכנה את הציורים לסירוגין במושגים היפר-ריאליזם ופוטו-ריאליזם מבלי להבין שלא הראשון ובוודאי שלא השני רלוונטיים לעבודות. אולם מה נלין על התקשורת כשאפילו האוצר עצמו, מנהל מוזיאון ת"א פרופ' מוטי עומר, מפרסם בקטלוג התערוכה מאמר שחציו גיבובי ציטוטים על ציטוטים, כמעט רבע ממנו מוקדש לתיאור רכילותי ולא רלוונטי של הוריו של האמן ועבודתם, ויתרתו אינה יותר ממילוי עמודים בקטעי קישור בין ציטוט אחד למשנהו, המאופיינים בניים דרופינג אינפלציוני.
מבין הציירים שהוזכרו קודם, ארם גרשוני הוא הקרוב ביותר להגדרת הריאליזם הקלאסי במובן זה שהוא מבקש לשחזר את מראה המציאות בתמונת מציאות. כשמדובר בציור ריאליסטי עשוי כהלכה, קשה להסביר מה עובד ולא עובד בו. הלא בכל התמונות המוצגות בתערוכה ניכרות יכולות התבוננות, רישום וציור גבוהות מאד, וכל הציורים שומרים על מידה גבוהה של ריאליזם. מאחר וגרשוני הוא אמן מקצועי מאד, לא יקרה שיתפס עם בעיה של רישום לא פרופורציונאלי או תאורה לא הגיונית, כשם שפסנתרן גדול לא יקליט אלבום עם קליד מזייף וכשם ששחמטאי גדול לא יפספס את העובדה שהיריב עומד לאכול לו את המלכה. אך עוד לפני שאכנס לדיון בתערוכה של ארם גרשוני חשוב לי להבהיר שני דברים בנוגע לטכניקה ולמסורתיות.
המשך המאמר על התערוכה של ארם גרשוני ועל הדיון בה בחוסר סדר מאורגן, הדור הבא >>
פורסם ב 29 בדצמבר 2009 15:37 במדור ביקורת | 3 תגובות | אפשרויות
תערוכת נעילה בגלריה נחשון, אוסף פרטי במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד, משה קופפרמן בגלריה גבעון, אמנות טכנו במעמותה בירושלים והרצאה של אריאלה אזולאי בגלריה זוכרות בת"א.
ציור של גבי קלזמר, מתוך התערוכה במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד
המשך ב"חוסר סדר מאורגן" הדור הבא >>>
פורסם ב 27 בדצמבר 2009 11:38 במדור ביקורת | 0 תגובות | אפשרויות
במשך למעלה משלושים שנה צילמו ברנד והילה בכר מבני תעשיה ישנים ברחבי אירופה וארה"ב. הם פיתחו שורת כללים אסתטיים נוקשים, ודבקו בצורת עבודה זו במשך כל שנות עבודתם. חרף מראהו הרציני והכבד של ארכיון הדימויים הגדול שיצרו, יש לא מעט אירוניה בפרויקט המונומנטאלי של השניים, שהשפיע רבות על צלמים ברחבי העולם ועל שיח הצילום בכלל. פרויקט מיוחד במלאת 50 שנה לתחילת עבודתם המשותפת של בני הזוג.
בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, הבחין אמן צעיר מדיסלדורף בשם ברנד בכר, כי התעשייה הכבדה במערב אירופה עוברת שינוי גדול, ובנייני תעשייה ישנים נסגרים ונהרסים מבלי שאיש ידאג לתעד או לשמר אותם. ברנד, שהיה צייר בתחילת דרכו, החל לרשום את המבנים, אך הוא הוטרד ממה שכינה "זווית סובייקטיבית שרישום אינו יכול להימנע ממנה". בהילה בכר (אז וובסר), שהייתה כבר צלמת מקצועית, מצא שותפה מתאימה לפרויקט התיעוד. השניים החלו לסייר ולצלם, תחילה במערב גרמניה ובהמשך גם במקומות נוספים במערב אירופה ובארצות הברית, ובמשך למעלה משלושים שנה (1959 עד אמצע שנות התשעים), יצרו ארכיון עצום של תצלומי מבני תעשייה כאסמים, ממגורות, מגדלי מים, מיכלי גז ומפעלי תעשיה כבדה. השניים הרבו להציג את עבודותיהם וזכו להכרה נרחבת. תלמידיהם, צלמים כאנדריאס גורסקי, תומאס שטרוט, קנדידה הופר ואחרים, הפכו עם השנים לאמנים מפורסמים בזכות עצמם, והשפעתם על היצירה והדיון בצילום ובאמנות ניכרת ברחבי העולם.
עבודותיהם של בני הזוג בכר יכולות לשמש מצע לדיונים רבים, החל בשרטוט רצף ההתפתחות ההיסטורי של מדיום הצילום, עבור דרך התייחסות למקומן של העבודות במסורת התיעוד התעשייתי והיחס לטכנולוגיה, המשך דרך דיון תיאורטי בארכיב וארכיבאות, וכלה במסגרת התרבותית וההיסטורית בגרמניה במחצית השנייה של המאה ה-20. הציר הראשי בו אעסוק פה הוא שאלת התיעוד הסדרתי. אבקש לבדוק מה מתעד פרויקט הצילום של ברנד והילה בכר, כיצד ומדוע הוא עושה זאת, ומהן השלכות עבודתם של השניים על הדיון ביצירה תיעודית-צילומית ובאפשרותו של מדיום הצילום לייצג היסטוריה.
- ברנד והילה בכר – מיכל פלדה, 1960. כל התצלומים: תצלום ש/ל, הדפסת כסף
הדיון בצילום נחלק לרוב לשתי גישות. האחת עוסקת בטיבו הפילוסופי-טכנולוגי של המדיום, ומתמקדת בצורת הייצוג שמחוללת המצלמה. הגישה השנייה מתמקדת בדימויים שמופיעים בתצלום, ומותירה מאחור את הדיון במהותו של המדיום. במאמר הנוכחי אבקש להראות כיצד בעבודתם של ברנד והילה בכר מהותו הטכנית-פילוסופית של הצילום שלובה בדימויים שיצרו, וכי על מנת להבין את כוחה הגדול של עבודתם יש לבחון אותה כמכלול. טכנולוגיה אינה מדיום שקוף. יש לה השפעה מכרעת על האופן בו אנו חווים את העולם באמצעותה. על כן, גם אם מבין האמנויות השונות צילום הוא המדיום הטכני והאמנותי בעל התשוקה והיכולת המימטית הגדולה ביותר, הוא עדיין מתפקד גם כדימוי יחידאי, והדבר המצולם והתצלום לעולם אינם אותו הדבר. יחד עם זאת, גם אם מבחינה פילוסופית התצלום אינו שקוף והוא חושף את עצמו – את ישותו ותכונותיה הייחודיות, לא ניתן להתעלם מן המסגרת התרבותית שבתוכה הוא פועל, מסגרת שעבורה מהווה התצלום מסמן – דימוי אינדקסיקאלי המשמש כמייצג של אובייקט חוץ-צילומי ונפרד.
הפילוסוף ולטר בנימין מציב בכתיבתו חולייה מקשרת בין הדיון הפילוסופי-אטונומי למסגרת התרבותית וההיסטורית. "הטבע המדבר אל המצלמה שונה מזה המדבר אל העין", הוא כותב בתארו מושג שכינה "לא-מודע אופטי". מושג זה נוגע ליכולותיה הטכניות המצלמה, המשוכללות יותר (או לכל הפחות שונות) מעיני אדם, ולכן מסוגלות "לאתר" בתוך המציאות רגעים שנעלמו מן העין ו"להקפיאם", כמו גם ליצור באמצעים טכניים מראות שאלמלא המצלמה לא היו קיימים. אין מדובר רק בפעולה אפיסטמולוגית, אלא בפעולה בעלת משמעות אתית. באמצעות איתור ויצירה מסיטה המצלמה את עיניו של הצופה. היא מגלה בפניו צדדים שלא הבחין בהם קודם וגורמת לו להתעכב ולהתבונן במראות על פניהם חלף אינספור פעמים, אך מעולם לא ראה אותם.
המשך במשכנו החדש של הבלוג >>>
פורסם ב 22 בדצמבר 2009 13:31 במדור יח"צ | 0 תגובות | אפשרויות
במאמרו "על המוחלש באמנות ישראלית חדשה", שפורסם לאחרונה בכתב העת לאמנות "החדש והרע" ובמארב, טוען רועי צ'יקי ארד כי האמנות הישראלית שנוצרה בין אמצע שנות ה-90 לאמצע העשור הנוכחי מאופיינת בדימויים מוחלשים, ה"מתהדרים בעמום, בחיוור: רקב עץ עם מעט תאורה, קווי מתאר של ציפור ללא רקע, פנים סתומות של סמיילי בלי חיוך", כדבריו. "הגזמה פראית", שמוצגת בימים אלו במוזיאון חיפה, נראית כאנטיתזה מוחלטת לדבריו של ארד. התערוכה, שכוללת עבודות של עשרות אמנים, רובם ישראלים ילידי אמצע שנות השבעים עד תחילת שנות השמונים ומקצתם בינלאומיים, מטפלת במה שמכונה ע"י אוצרת התערוכה ומנהלת המוזיאון תמי כץ-פרימן "הגוף הגרוטסקי באמנות עכשווית". אם ארד אפיין את האמנות הישראלית שנוצרה עד לפני שנים ספורות כ"ציורי ענפים בסגנון מרכז אירופה", הרי שכץ-פרימן מציגה אמנות מן השנים האחרונות כחגיגת דם, גופניות עסיסית עד נוירוטית, ביזאר וטראש – "גוף מוקצן, מעוות ומגוחך, אשר חורג מגבולות עצמו ושחלקיו אינם מצויים בהלימה, ומזוהה לא אחת כמפלצתי" , כדברי כץ-פרימן.
עוד על התערוכה במוזיאון חיפה ועל גרוטסקיות וביזאר באמנות: במשכנו החדש של הבלוג >>>
ציור של גבי נתן, מתוך התערוכה
פורסם ב 19 בדצמבר 2009 16:39 במדור ביקורת | 0 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
){kind=link}