ראש ממשלה פופולרי זה לא מילה גסה
מה בדיוק קרה לראשי הממשלה שלנו?
במשך כ-60 שנה זרמו אל שולחן הממשלה תריסר אנשים, אבל ב-60 השנים שחלפו מלבד בן גוריון, בגין, רבין ושרון - לא היה אפילו ראש ממשלה אחד שניתן לומר עליו: אתה פופולרי.
לדידו של הציבור, הממשלה חדלה להתקיים עם מחלתו של שרון. בשלב מסוים ב-50 השנים האחרונות איבדה הכנסת והממשלה קשר עם הקהל שלה.
מה השתבש?
מה שהשתבש הוא תופעה ענקית, מגוונת ומורכבת - הפניית ניהול המדינה לכיוון התיאוריה הפוליטית - והרחקתה משורשיה הפופולריים.
התוצאה היתה ויתור מכוון על פופולריות. הציבור שנחשב בעיני המנהיגים הלא פופולריים (לרבות אלה מהם שראו עצמם סוציאליסטים) לא היה הציבור בכללותו, אלא פוליטיקאים ובעלי הון אחרים שהלא פופולריים רצו בעיקרם, אנשי אקדמיה שהתיימרו לתת צידוק לפוליטיקה החדשה וסייעו לה לקבל תמיכה ומימון ממלכתיים.
כאשר התברר שהפוליטיקה החדשה לא מצליחה לרכוש פופולריות, הדבר יוחס לחוסר ההבנה של הציבור.
שלא במפתיע, הקהל הפנה מבטו לכיוון אחר - אל המנהיגים שמכונים בצדק "פופולריים" ומוערכים בצדק על היותם כאלה. בישראל זה קרה החל מכהונתו של בגין, והגיע לשיא עם השנים הגדולות של שרון. כיום, הטעם והידע של הציבור מעודנים יותר מתמיד.
הפוליטיקאים הלא פופולרים שורדים והם מוסיפים להתקיים בראש ובראשונה הודות ליצירות העבר של המנהיגים הפופולרים ולמסורת הביצועים שלהם - ולא הודות ליצירתיות עכשווית.
הפוליטיקה הלא פופולרית מנופפת את דגל השנאה לציבור ומוסיפה להיות בולטת ואינפנטילית כתמיד. אך גם בה צפוי שינוי.
הצורך ליצור דבר מה יפה, שבכוחו להלהיב את הציבור, חזק מדי. לא יהיה אפשר לסכלו עד אין-סוף. אך יהיה נחמד לחשוב שצורך זה עשוי לקבל מענה כבר בזמננו.
פורסם ב 16 במרץ 2007 06:42 במדור שדים מלאכים וחיות אחרות | 3 תגובות | אפשרויות
הזמן הכי טוב לפרחים הוא האביב
תורת הזן מציעה שנתייחס אל "הרגע הזה" כאל שער מקודש המאפשר לפתוח את ליבנו למה שמזמן לנו העכשיו.
אמן הקליגרפיה היפנית צייר את הביטוי "כל יום הוא יום טוב" מתוך כוונה שנתייחס לכל רגע כאל הרגע המוחלט, ללא דחייה או היקשרות אליו.
בקליגרפיה הביטוי היפני מצויר באופן מיוחד. המילה "יום" חוזרת מספר פעמים, אבל בכל פעם היא מצוירת באופן
שונה. בכך מדגיש האמן שבכל יום קורים לנו דברים שונים, ולמרות זאת, כל יום הוא עדיין יום טוב.
כל מה שקורה לנו ברגע הזה הוא הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לנו, גם אם זה משהו שלא מוצא חן בעינינו, שלא ציפינו לו או שלא מתאים לנו.
ישנו שיר יפני שמקורו בחידת זן המתייחסת לבעיות היומיום כאל מרכיב חשוב בדרך הרוחנית:
"הזמן הכי טוב לפרחים הוא האביב
לירח - הסתיו
ולשלג החורף.
אבל לא לעשות דבר
הוא הזמן הטוב ביותר עבורך."
כשאני קורא את השיר הזה, אני רוצה להתייחס למצבי התקיעות שלי כאל הזמן הכי טוב לעצור, לעשות פסק זמן רוחני, להתבונן. לא לעשות דבר עם השכל ולהרגיש איך כל יום הוא היום הטוב ביותר עבורי.
פורסם ב 24 בפברואר 2007 13:05 במדור מגזין הדרקון האמיתי | 2 תגובות | אפשרויות
בהתחלה המצח מתמלא בפצעים, שריטות, לכלוך, בוץ וכאב
נזירים במזרח נוהגים לקוד בפני המורה שלהם, בפני אדם אחר, בפני חפצים, בניינים, פסלים ותופעות טבע. יש הנוהגים לקוד לפני כל פעילות ולאחריה, ויש הנוהגים לקוד כחלק מהתרגול הרוחני שלהם.
פעם פגשתי בחור מארה"ב שהתקבל למנזר זן, בו התירגול העיקרי כולל כשלושת אלפים קידות ביום בממוצע (קידה בסגנון המקוצר), ופעם בחודש על כל נזיר לקוד (בסגנון המלא) בכל שלוש דקות למשך שבועיים תמימים. הקידה בסגנון המלא היא מעין השתחוות: הנזיר יורד על ברכיו ומכופף את פלג גופו העליון עד שמצחו נוגע באדמה.
שאלתי את ידידי, מסקרנות, כיצד הדבר אפשרי ומה זה נותן לו. הבחור הנחמד ענה בשקט ובחיוך, שכאשר מצחו נושק לאדמה בכל שלוש דקות במשך שבועיים, בהתחלה המצח מתמלא בפצעים, שריטות, לכלוך, בוץ וכאב. לאחר כמה ימים, הכאב נעלם והלכלוך כבר איננו מורגש. כששלב זה מגיע הוא מבין שהוא ויתר על ה"אני" הנפרד שטיפח במשך עשרות שנים. "כשהמצח שלי נוגע אלפי פעמים בתולעים, בשתן ובצואה שברצפה, אני כבר לא חושב את עצמי עליון או נעלה מכל יצור חי, אבן או צמח".
הקידה היפנית מסמלת מתן כבוד למישהו או למשהו, החשוב לפחות כמונו. ולמרות זאת, בעיניים מערביות, הקידה עדיין נראית מנהג תמוה. הייתי אומר יותר מזה: אילו היו מבקשים מבחור ישראלי לקוד בפני הבוס, בפני המורה, בפני השכן, בפני הקופאי בסופרמרקט, הוא בוודאי לא היה מחזיק מעמד במשימה המוזרה הזאת יותר מכמה שעות. פרט למאמץ הפיזי, היה מופיע כמובן גם קושי רגשי.
מדוע אנחנו מרגישים מטופשים ומגוחכים כשאנחנו מוותרים? מדוע להיות בסוף התור זה נחשב "להיות פראייר"?
ישנו סיפור על קבוצת נזירים שפגשה את הבודהה כמה ימים לאחר שהתעורר. הם פגשו אותו באקראי ובאופן אוטומטי קדו בפניו. הם קדו לתופעת ההארה שקרנה ממנו, אותה התאחדות עם היקום שהבודהה יישם הלכה למעשה. הנזירים קדו למפגש המרתק שהיה להם עם יישומו של עקרון האחדות.
"כשאנחנו קדים, אנחנו מזכירים לעצמנו שתמיד היינו מוארים, אלא שהסבל, הצער והתיסכול הנובעים מההפרדה המלאכותית שעשינו, מנעו מאיתנו לראות את הטבע האמיתי שלנו", אמר לי פעם בעיניים בורקות ידידי המתלמד במנזר יפני.
איך נוכל ליישם את התורה הנפלאה הזאת בעבודה, בבית, במשפחה, בזוגיות?
במקום הקידה היפנית אנחנו יכולים להחליט שדבר מה אחר מסמל עבורנו את ההתאחדות עם טבענו המואר. למשל, אפשר לחייך, אפשר ללחוץ יד בחמימות, להגיד שלום, להצמיד אצבע לאגודל. לא משנה הטכניקה, חשובה הכוונה. בכל פעם שאנחנו מתחילים פעילות מסוימת או מסיימים אותה, בכל פעם שאנחנו פוגשים אדם, אנחנו ממחישים לעצמנו שאיננו נפרדים מאותה פעילות ומאותו אדם.
כשאנחנו נושקים לרצפה, אנחנו אחד עם הכל. אין לנו עניין בפרשנות ובשיפוט ובכעס ובחשש. כשאנחנו נושקים לרצפה, הלב שלנו נפתח באהבה אל כל מה שמזמנת הדרך: לפעמים זה פרח, לפעמים זה בוץ. להתכופף אל הפרח והבוץ - זה להשתחוות למהות האוהבת של עצמנו.
פורסם ב 9 בפברואר 2007 21:15 במדור מגזין הדרקון האמיתי | 4 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
