חזרתי מהפגנת חולי הסרטן, ואני מתבייש!
עכשיו חזרתי מהפגנת המחאה של חולי הסרטן בירושלים ושמחתי לפגוש עוד כמה עשרות אנשים שעזבו הכל והגיעו. שאלתי אנשים מה הביא אותם להגיע להפגנה, והתשובות היו זהות כמעט: משהו פנימי כזה. מין דבר שאתה מרגיש שאתה חייב לעצמך.
השביתה הזאת, אם נרצה ואם לא, נוגעת בכל הכפתורים הנכונים שמפעילים את מולקולות החמלה החבויות עמוק בגופנו, אבל מן הסתם כנראה שום כפתור כבר לא מחובר באמת, אולי מחוסר שימוש, אולי בגלל קהות החושים שרכשנו לעצמנו, כולל אני, במדינת הפעלולים שלנו, ואני מתבייש.
מה עוד לא נאמר על שביתת הרעב של חולי הסרטן בירושלים?
זה עוד לא נאמר:
"לבי נחמץ למראה חולי הסרטן השובתים רעב. הם פוגעים בעצמם, ובסחטנותם גם עושים עוול לחולים רבים אחרים, שאינם מסוגלים אפילו להגיע לכנסת. חולה הפוגע בעצמו במכוון מאבד הרבה מזכותו לתבוע סיוע מהחברה." [ד"ר יחיאל בר-אילן, רופא פנימי בבית-החולים "מאיר" ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב]
בניגוד להתייחסות המבישה הנ"ל לשביתת חולי הסרטן - התייחסות של רופא בישראל - הזדהות עשרות האנשים היום בגן הוורדים הופכת את ההמדינה בה אנו חיים למקום גרוע קצת פחות.
זה לא מספיק עשרות בודדות אבל גם זו התחלה.
אחד הקרובים של חולה ששבת שם לחש לי: "תסתכל טוב. בעוד שנה-שנתיים מהיום, מחצית מהחולים ששובתים כאן לא תהיה בין החיים".
ברמת העיקרון אנחנו לא ממש אוהבים לעשות. אנחנו יותר בקטע של לחשוב, להתפלסף, לבלגג, לחיות עם המחשבה הנעימה שמישהו אי שם במסדרונות או בקפיטריה של המבנה הזה עם חלונות השאגאל יידע כבר לטפל בדברים, בטח יהיה שם מישהו כמו עוזי או בוז'י שיידע להעביר מתקציב X לתקציב Y את המעות הפעוטות לטובתם של המסכנים האלה ששובתים להם רעב. שום דבר לא יהפוך לנו פתאום את החיים על פיהם (אולי פרט לארוע היוצא דופן הזה), באמת שום דבר כבר לא יכול לתפוס אותנו עם המכנסיים למטה.
..............................................
בְּלוֹגוּס, בְּלוֹגִיצָה ובְּלוֹגִיג
ה מ י ל ו ן השלם למונחי הבלוג
מתעדכן באופן שוטף
רוצים ליצור קשר איתי? היכנסו לכאן
פורסם ב 21 במאי 2006 18:12 במדור לא ניואייג' | 8 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
איתי בתאריך 5/21/2006 6:57:48 PM
בעלי הדעה ובעלי המאה
בלוגר אחד מנסה לקחת אותי להפגנה נגד ההתעללות בחולי הסרטן. אני מתבאס וכועב על עצמי שלא הלכתי (ובו זמנית מוצא תירוצים - יש עבודה, הילדה חולה)
אלך בפעם הבאה
בלוגר אחד מנסה לקחת אותי להפגנה נגד סחר בנשים. כנ"ל.
באותו זמן, באותה רשת, עשרות אנשים נלהבים הרבה יותר משניכם, מנסים לגייס אותי למאבק נגד תשלום למונדיאל.
שוקי [אתר] בתאריך 5/21/2006 7:24:59 PM
איתי
אתה צודק, אבל באופן עקום ומוזר זה בדיוק אותו הדבר.
אותם חוקים מעניקים מונפול לחברות הטלוויזיה ולחברות התרופות, ובשורה התחתונה אנשים נפגעים. הפגיעה לא דומה בחומרה, אבל בשני המקרים היא אופיינית למדינה שבה מחרבנים עליך. אין ידיים? אין שוקולד. אין כסף? אין תרופות (וגם אין מונדיאל).
שוקי [אתר] בתאריך 5/21/2006 7:28:12 PM
אגב
לפני שאיזה חכם יגיב על מה שאמרתי -
"מונפול" הוא גם מה שמקבל היוצר על יצירתו לפי חוקי הקניין הרוחני.
אלא שהיוצרים של תרופות הם שכירים, ומי שעושה את הכסף הגדול זה לא הם אלא המעסיקים שלהם. ד"ר פישר, אגב, היה אחד מאותם שכירים עד שהקים את החברה שלו. אני לא יודע איך הוא בתור בוס, אבל המוצרים שלו - שלא במפתיע, כמעט בכל תחום שהוא נכנס אליו - יותר טובים ויותר זולים.
(ד"ר פישר, שלחתי לך את החשבונית...)
יאני בתאריך 5/21/2006 8:06:40 PM
ואני לא שוללת לגמרי את
תגובתו של ד"ר יחיאל בר-אילן.
נכון, הוא לא היה צריך לקרוא לשובתים סחטנים, ובכלל, הוא לא היה צריך לתקוף אותם; הם לא אשמים בדבר. הם נלחמים על מה שחשוב להם יותר מכל - חייהם, וזה מה שחשוב מכל לרוב האנשים, ואם זה לא מוצא חן בעיניו אז הוא יכול ללכת ולחפש חברה נאצלת יותר (והוא יתקשה למצוא אחת כזאת). עד כאן - התייחסותו באמת לא יאה.
אבל השאלות והביקורת שהוא מביא בהמשך המאמר המלא - כן ראויות שיעלו אותן. והוא מעלה כמה בעיות משמעותיות ודילמות כואבות שאי אפשר לפטור אותן ב"כמה מכוער, איש מגעיל וחסר לב" (אני לא מצטטת אותך כרגע, אלא איזה נוסח כללי של טוקבקים שהוא קיבל).
"תסתכל טוב. בעוד שנה-שנתיים מהיום, מחצית מהחולים ששובתים כאן לא תהיה בין החיים" - זה משפט שפורט על הפחד העמוק של כולנו, הפחד מהמוות. והוא אכן רלוונטי. אבל יש משפט נוסף שרלוונטי להמשיך ולהעלות גם אותו: "ואם החולים ששובתים כאן יקבלו את התרופה שהם דורשים, האם זה ישנה משהו מהותי? האם אז לא יהיו מחציתם כבר לא בין החיים?" ממאמרו של של ד"ר בר אילן עולה שתשובתו היא: לא. לא ישתנה שום דבר מהותי, והחולים יהיו מתים בתוך פרק זמן לא שונה משמעותי, כי התרופה איננה יעילה כפי שהיא מוצגת, ולכן אין הצדקה לתתה. אני - כמו רוב תושבי מדינת ישראל - לא רופאה, וקטונתי מלומר אם בר-אילן צודק בכך או לא. אבל השאלה ראויה להעלותה, ואם הוא אכן צודק - אי אפשר לבטל את דבריו מהיסוד.
אם כי כאמור, השימוש במושג סחטנים והפלת סדר העדיפויות הבעייתי של משרד הבריאות על השובתים דווקא, הם אכן לא במקום.
מרק ק. [אתר] בתאריך 5/21/2006 8:45:54 PM
אתה באמת צריך להתביש
החולים לא זקוקים לסימפטיה הרגעית שלך אלא לתרופות.
אז בבקשה אל תעטה את נזר הצדיקות בסדום לפני שתוכל לבוא ולספר לעולם איך חתמת על הוראת קבע להפקדת 50 שקל בחודש למימון התרופות, או חתמת על עצומה לעלאת מיסים שחלים עליך.
מה אתה אומר בתאריך 5/21/2006 10:01:57 PM
מרק ק....
וכי *אתה* תורם להם ישירות מכיסך או מתנדב לשלם יותר מסים לטובת העניין הזה? בנתיים, אני רואה שאתה בעיקר מסתובב בבלוגים ומטיף לאנשים איך להתנהג, אני צודק? מאיפה הזעם הקדוש ואיך תוכל לפרוק אותו בדרכים פחות תוקפניות?
מרק ק. [אתר] בתאריך 5/21/2006 10:43:32 PM
ובקשר לזעם הקדוש
אני מאמין נלהב באימרה של "ברומא התנהג כרומאי".
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
