אני - פמיניסטית, או איך ביליתי את יום האישה הבינלאומי (פוסט מאוחר)
ביום האישה הבינלאומי הייתי אמורה להקריא בהפגנת נשים עובדות בשד' רוטשילד. זו כבר שנה רביעית שאני צועדת עם קבוצת הנשים של '"מען". תכננתי מראש שהבדיקה מיספר שמונה מאות תשעים אלף שאליה הייתי אמורה ללוות את אמי, שתחיה, לא תיפול באותו יום בדיוק, וכמו תמיד יצאו הדברים ההיפך. ''אין דבר'', אמרתי לאמי הדאוגה שלא אוהבת להטריח אף אחד, ''אנחנו נעשה את הבדיקה צ'יק צ'ק, ומשם אקח מונית להפגנה''.
אני פמיניסטית טבעית, נולדתי פמיניסטית, משחר ילדותי ידעתי שנקביותי, המהות הביולוגית שלי הכוללת מסת שריר מופחתת ותוספת רחם, היא ייתרון, שהרי אני שייכת לזן שבזכותו מתקיים המין האנושי. ולא, אינני 'חושבת מהרחם', יש לי רחם ואני חושבת ברוך השם מהמוח, והמוח שלי חושב לא פחות טוב מטובי המוחות הזיכריים, ואפילו טוב מחלקם.
ההגדרה לפמיניזם היא: תנועה למתן שיוויון זכויות לנשים. ב. נשיות.
אף פעם לא הבנתי מה גורם לכל כך הרבה נשים להתחלחל מהמילה התמימה הזאת, פ מ י נ י ז ם, וגרוע מזה, מה גורם לנשים מודעות, אינטיליגנטיות, להתחבר, להפנים ולהשתמש בתפיסות שוביניסטיות אכזריות שלא יביישו את שונאי הנשים הגדולים ביותר.
לא מזמן ישבתי עם יוצרת שאני מעריכה. טענתי לפניה שאני מאמינה לאישה מסויימת שטענה שנאנסה, וזו הגיבה במילים הללו: "ראית איך היא נראית? את באמת מאמינה שמישהו יסכים לאנוס אותה?". לרגע נאלמתי דום, לא ציפיתי לטיעון כזה מאישה, אמרתי לה שהיא מדברת בצורה מזעזעת ואנטיפמיניסטית. היוצרת ענתה לי בתרועת ניצחון: "אבל אמרתי לך שאני לא פמיניסטית".
כשהתיישבנו על הכיסאות הנוקשים בבית החולים הזמן עמד מלכת, המוני אדם, רובם קשישים מלווים בקרובים, הוזמנו לאותה השעה בדיוק. ככל שהזמן נקף והלך פניה של אמי התכווצו באי נעימות, ולא נראה שתורנו מתקרב.
כשיצאנו, הרבה לאחר שעת ההפגנה, לקחתי את אמי המותשת, ונסענו לבית האבות. משם נסעתי לקנות את התרופות שרשם לה הרופא, לתקן את שעונה שהתקלקל, וקפצתי לשוק.
בשוק הסתובבו כמה גברתנים מרשימים עם זרי פרחים ענקיים ולמדתי שיום האישה הגיע לשוק פתח תקווה.
"ומתי יגיע יום הגבר?" שאל אותי בחלקת לשון מוכר צנום במבטא ערבי.
חזרתי לאמי והגשתי לה סלסלת תותים. "אני מצטערת שהפסדת את ההפגנה", אמרה לי בצער.
"זה בסדר אימא", אמרתי, "את יותר חשובה מהפגנה ליום האישה" - והאמנתי בכך מקרב לבי.
ומשהו נוסף, גם אני עברתי לאכסניה הזאת: http://2nd-ops.com/
פורסם ב 14 במרץ 2010 21:58 במדור חברתי | 6 תגובות | אפשרויות
על פמיניזם, על שוביניזם ותודה למריל סטריפ
להיות אישה בחברה המערבית זו משימה לא פשוטה. בעוד שבמדינות המזרח האוייב ברור לאישה המודעת, האוייב הזכר אומר לה להתכסות, לשתוק ולהעמיד בעיקר צאצאים, בעולם המערבי המסרים מבלבלים ומבולבלים. אנחנו כאילו משוחררות, הרי יש לנו זכות בחירה, וזכות לבחור את חיינו, אנחנו חופשיות כביכול. כביכול. לא מודעות לכך שאנחנו חיות בעולם שאכן נתן לנו חופש מסויים, אבל עדיין מדכא אותנו יום יום באינספור דרכים יצירתיות, ובעצם איננו יודעות מה אישה משוחררת אמורה להיות, מיהי בדיוק הדמות הזאת. ואם נדמה לנו שידענו, באה החברה והופכת את הקערה על פנינו.
מיהי אותה דמות אישה נחשקת, משוחררת, שאנחנו מפנטזות עליה? איך אישה באמת יכולה להשתחרר כשהיא מחוייבת ראשית לילדיה, צאצאיה? האם היא באמת יכולה לעשות קריירה מבוקר עד ערב? ומה עם האחריות לגידול ילדיה, גברים לא מחוייבים לגידול הילדים, התפקיד המסורתי הזה נותר ברובו, אם לא כולו על כתפי האם.
איך אישה יכולה להגשים את עצמה באמת ובתמים באלף השלישי?
ומה עם המסרים הבוטים והסקסיסטיים שהיא נחשפת אליהם מרגע היוולדה? הפרסומות במדיה, בסיפרות, בבתי הספר, ברחוב, ששוטפים אותה איך 'באמת' אישה צריכה להרגיש, להתנהג, לחשוק, לאהוב?
מי אנחנו באמת הנשים? יצורים שעברו דיכוי במשך אלפי שנים ואין להן מושג מי הן אמורות להיות מעצם הווייתן? ואולי אין 'עצם הוויה', אולי אנחנו כולנו זכרים ונקבות תוצרים של מציאות, של יחסי כוחות, של חברה, של זמן.
באמצע השבוע הייתה לי פגישה בתל אביב,. אמצע פברואר, יום אביבי קסום, לא התחשק לי לחזור למטלות בבית. קניתי לעצמי שמלה, כן, זהירות, זה פוסט טריוויאלי, השמלה המשובצת שמחה אותי מאוד. אני אישה קלת דעת, קניות תמיד משפרות לי את מצב הרוח. לאחר מכן נכנסתי לסרט של מריל סטריפ, "משהו מסובך", סרט אמריקקי למהדרין. מהסיבה שממש יודעים מראש, מי 'הטובים', מי 'הרעים', מי יאמר מה, מתי, למה וכמה, ובטח שיודעים איך הסרט הזה יסתיים מלכתחילה.
ובכל זאת רציתי להודות, תודה מריל, תודה שאת קיימת.
איזה אושר, שחקנית אמריקאית משחקת דמות של אישה בת גילה, בת שישים, שנראית כמו אישה בת גילה, יפה מאוד, ועדיין, לא מנותחת, ללא
תודה מריל שבסצינת המין הסכמת שנבחין שיש לך בטן קטנה כשאת שוכבת מכוסה, וכשאת לובשת סינר ממש רואים את הבטן החמודה הזאת נשפכת קמעה. תודה שהסכמת שנראה את הקיפול הקטן שמייצרת הרצועה של החזיה בגב של אישה בוגרת. תודה שאת לא בובת פלסטיק ממולאת סיליקון בעלת גיל לא מוגדר. תודה שאת אישה בשר ודם, תודה באמת.
זה נראה לכם מובן מאליו? בעיני ממש לא. אני שטופה בובות סיליקון, ודוגמניות בתוליות מורעבות לנצח. לא בטוחה מה זה להיות אישה בגילי, בת חמישים. שמרגישה אנרגטית וחזקה יותר משהייתי בגיל שלושים, הרבה יותר שלמה עם עצמי, ובכל זאת לא בטוחה במיניות שלי.
גם במשפחה הספרדית המסורתית שבה גדלתי, במשפחה כזאת לאישה בוגרת לא אמורה להיות מיניות. אימי למשל, מחקה סממנים של נשיות מעצמה, וכבר כשהייתי נערה צעירה היו שואלים אותי אם היא סבתא שלי. כל בגרותי אני מפחדת להיות כמותה, לא רלוונטית, מחוקה.
גרוע מזה, בחברה העכשווית, מריל סטריפ היא המראה היחידה שיכולה לשקף לי את עצמי, להגיד לי שאני בסדר, לא רק מכיוון שאני נראית ומרגישה בסדר, אלא שהחברה מקבלת או אמורה לקבל נשים כמוני, בנות חמישים, כי אנחנו בסדר גמור, ואפילו יותר מזה. שיש לנו מקום בסדר החברתי העכשווי.
שאנחנו לא צריכות להרעיב את עצמנו, ולחתוך את בשרנו בכדי להיות שוות, או אטרקטיביות, או סקסיות. ושאנחנו ראויות לשותף או חבר, אם נרצה, שנראה גם הוא בסדר, ולא לגבר שבדייט הראשון אנחנו אמורות להחזיק לו את הקטטר, מכיוון שזה מה שהחברה מאותתת לנשים כמוני. את שווה בפני גברים רק אם הם מבוגרים ממך בעשור לפחות. כלומר אישה, את תמיד תצטרכי להיות הבשר הטרי של מישהו, וזה לא משנה כמה את חכמה, יפה, מוכשרת, טובה, מצחיקה, מוצלחת. על פי חוק הטורפים והנטרפים שבחברה המערבית, את בשר. נקודה. ובשר נקבה בן חמישים שנה, כידוע, מבאיש. של זכרים כידוע לא.
ולפני שתתקיפו אותי, ותספרו לי עד כמה אני אנכרוניסטית, אני מזמינה אתכם, גברים ונשים לפתוח כרטיס כאישה באתר הכרויות, חכו ותראו מי יפנה אליכם שם.
אז זה היה יום רביעי שלי, בחדשות דברו על הרב אלון ועל יצחק לאור, אני צפיתי בסרט טריוויאלי ויצאתי מוארת בזכות מריל סטריפ. אחר כך אכלתי ירקות מאודים בשביל הדיאטה, והוספתי צמיד צועני לשמלה, כמה קל לעשות אותי מאושרת. כמה ארוכה הדרך לשיוויון אמיתי.
פורסם ב 8 במרץ 2010 09:51 במדור חברתי | 14 תגובות | אפשרויות
על שירים ועורכים של כתבי עת
כתבתי שירים מגיל שבע. הטרדות מיניות צברתי כבר לפני, בגיל חמש הרגשתי נמלים על הרגליים וגיליתי יד משוטטת על רגלי הגפרורים שלי ושאני יושבת על כף ידו התחובה של היושב מאחורי, כשנסעתי עם אימא באוטובוס ללוד.
התבגרתי, כתבתי הרבה שירים ועברתי עשרות הטרדות מיניות. בים, בדרך לים, בגינה הציבורית, בשכונה, בסיפרייה ועוד. הכי גרועה הייתה בצבא, על ידי המפקד, ברחתי ממנו אחרי לילה שהוא פרץ למגורי הבנות, לחפש אותי כשסרבתי לו, ואני התחבאתי בצריף נטוש, בינואר קפוא, בסיס תותחנים על ציר הנפט ברמה. באותו לילה שברחתי ממנו, עצר לי לטרמפ הרס"ר, אמרתי לו שאני רוצה לנסוע לחבר שהייתי מאורסת לו ששירת בגיבור. הוא לא שאל מדוע אני בורחת מהבסיס, הוא רק אמר שאם אשכב איתו ייקח אותי עד לגיבור. סירבתי, הוא זרק אותי מהרכב, כל הלילה חיכיתי לבד, בחושך, לטרמפ שהגיע בבוקר. זאבים ותנים ייללו, ירד גשם קפוא וברקים קרעו את השמיים, אם הייתי נרצחת באותו לילה, סביר שלא היו מוצאים את מקום קבורתי עד היום.
שירים המשכתי לכתוב, ואחרי הצבא פרסמתי קצת. הייתי בת עשרים, עשרים ואחד, למרות שאני תל אביבית לא היה לי קשר עם הורי. בצבא הוכרתי כחיילת בודדת. באותה תקופה, שנות השמונים, למדתי על בשרי מהי אותה בהמה תל אביבית שנקראה 'הבוהמה'. תקופה מסויימת הייתי עוזרת הבית של דן בן אמוץ, למשל, ולמדתי איך יפי הנפש, האמנים שסבבו אותו, קבלו בנינוחות ובאהדה את העובדה שהוא מנצל שתי נערות בנות ארבע עשרה וחמש עשרה שחיו בביתו.
גיליתי שהשירים שאני כותבת לא מעניינים עורכי כתבי עת מסויימים, שהזמינו אותי לדירתם, אלא הבשר הטרי והרענן שלי. כל כך מאסתי באותה בוהמה, כל כך סלדתי מאותם 'אנשי רוח', שהתנהגו כפחותי הסוטים בשכונת ילדותי ביד אליהו. החלטתי ש'מילים לא אומרות מאום', הפסקתי לכתוב, עברתי לירושלים. אבל השירים התעקשו להתפרץ, וכך גם למרבה הצער ההטרדות המיניות. להערכתי לא קיימת אישה שלא חוותה מספר הטרדות מיניות בישראל. וכשחזרתי לפרסם בכתבי עת, עשרים שנה אחר כך, חשבתי שאני עושה זאת בעידן חדש שבו לנשים יש יותר מקום, ואפילו סיפרתי לעורך כתב עת אחד את קורותי, כששאל איפה הייתי עד עכשיו.
כמה אבסורד שהאדם שסיפרתי לו את קורותי התגלה כשוביניסט חולה בעצמו.
אני חושבת שחשוב שנשים תספרנה את מה שעבר עליהן, ובאותה מידה אני חושבת שאסור לאף איש או אישה לדחוק בקורבן אונס להתוודות. אנחנו עוסקים בדיני נפשות, זיכרו, רק הקורבן תשלם את מחיר החשיפה הנורא. והמחיר נורא ואיום בחברה שעדיין מצדיקה את התוקפים, נותנת להם מקום של 'אנשי רוח', ומאשימה את הקורבנות. אין לאף אדם זכות לומר לאדם אחר שלם את המחיר שאני לא צריך לשלם, גם אם חשוב מאוד שקשר השתיקה יישבר. אני חושבת שרק דבר אחד מותר ורצוי לבקש, וזה מה שאני מבקשת מאחיותי היוצרות, הפסיקו לפרסם בכתבי עת שאתן יודעות שהעורכים שלהם נגועים.
וסימן קטן גדול למצב הנשים בכלל נכון לעכשיו בארץ: כל כך הרבה מורות (אני מורה לחינוך מיוחד), וכל כך הרבה מנהלי תיכונים זכרים וראשי הסתדרות וארגון מורים זכרים. כל כך הרבה משוררות, וכל כך הרבה עורכי כתבי עת זכרים. ואיפה זה מעמיד אותנו?
פורסם ב 13 בפברואר 2010 22:40 במדור חברתי | 28 תגובות | אפשרויות
משוררות נגד האח הגדול
משוררות נגד האח הגדול
אירוע שביעי לקבוצת גרילה תרבות
ישנה אמרה : אקדח טעון
סופו לירות. טעות
בארץ-ישראל הכל יכול לקרות
נוקר שבור, קפיץ חלוד
אריה סיון, מתוך: לחיות בארץ-ישראל
חוק המאגר הביומטרי הוא מנגנון תמנוני חקיקתי נוסף ביצירתה של מדינת המעקב הישראלית. אורוול לא כתב את מה שמדינת ישראל כותבת. החוק החל ביוזמה ליצירת תעודת-זהות חכמה, ובה שבב שיכיל מידע שמקשה על זיופה. אך בהמשך, נוספה לאותה הצעת-חוק יוזמה ליצירת מאגר של נתונים ביומטריים שיופיעו הן על השבב והן במסד-נתונים מרכזי, כגון: טביעות אצבעות, סריקה ממוחשבת של הפנים וכו'. את כל אלו ניתן לזייף, למכור, להעתיק ולהעניק לגורמי פשע, או בעלי הון מושחתים.
לפי החוק המוצע, המדינה תחייב כל תושב למסור טביעות אצבע וסריקת פנים, ואלה ישמרו במאגר המרכזי. קיום מאגר זה יפגע בפרטיות ובכבוד האדם, ועלול אף לסכן את בטחון המדינה ותושביה.הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה וצפויה לעלות להצבעה בקריאה שנייה ושלישית ביום שני הקרוב (9.11.2009)
התפיסה השלטונית לפי אזרחים הם סכנה שיש לפקח, למדר, לעקוב ולשלוט בה היא לא רק נחלתם של משטרים שמוסכם כי הם טוטליטריים באופן חד-משמעי. בבסיסם של המשטרים הפרלמנטריים ברחבי העולם הגדרת האזרחים כסכנה הפכה להיגיון המנחה. פניו של המושג דמוקרטיה היום, הוא הפנים הניבטות מהמחשב הביו-מטרי. טביעת אצבעה של המדינה היא מאגר הנתונים של אשמים על פי חשד – האזרחים!
כל יצירה העוסקת באחד מן הנושאים: פרטיות, צנזורה דיגיטאלית, מעקב, כוחה הגובר של המדינה, עידן המידע, וכו' יכולה להתאים. גם יצירות הנוגעות לחופש הפרט ולחופש בכלל יתק
האירוע מתקיים ביוזמת גרילה תרבות אירגון-על של משוררות ומשוררים שהפכו את ההפגנה הפוליטית לאירוע פואטי ואת הקראת השירה במרחב הציבורי להפגנה!
בין היתר גרילה תרבות יזמה בשנתיים האחרונות הפגנות שירה בסולידריות עם עובדות ועובדי "קופי בין", "פולגת", "מכון ויצמן" ו"האוניברסיטה הפתוחה" במאבקם לאירגון ועד עובדים, וכן היתה מעורבת בהוצאת לאור של "לצאת!" אסופה נגד המתקפה על עזה, באירגון הפגנת שירה מתחת למגדלי אקירוב בסולידריות עם תושבי הדרום ותושבי עזה, ובאירגון הפגנת שירה מול "משטרת ההגירה" כנגד מדיניות הגירושים של ישראלים מהגרי עבודה וילדיהם.
למידע נוסף על חוק המאגר הביומטרי והשלכותיו:
http://no2bio.org/
משוררות/ים שיופיעו במופע שירה אנטי ביומטרית
רוני הירש
אביה בן דוד
חגית גרוסמן
יובל בן-עמי
נמרוד עברון
אוסנת איטה סקובלינסקי
צאלה כ"ץ ז"ל
מתי שמואלוף
רועי צ'יקי ארד
יהושע סימון
מיכל דר
אהרון שבתאי
ללי מיכאלי
נוית בראל
שלי חן
מאירה מרום
נטלי לוין
מיכל דר
מוזיקה: יובל בן עמי
יוזמת האירוע:
ניהול האירוע: צאלה כץ ז"ל
להצטרפות:
ביום ראשון בשעה 18:00 ניפגש כולנו, חברות וחברי גרילת תרבות ופעילים נגד המאגר, ונמחה באמצעות שירה נגד חוק המאגר הביומטרי. אנחנו מבקשים מחברות וחברי גרילה תרבות ומכל מי שמתנגד לחוק המאגר הביומטרי להצטרף אלינו. הפגנת הגרילה תיערך ברחבה שמול משרדי הממשלה בצומת מגדלי עזריאלי בת"א.
על האירוע:
האירוע בפייסבוק
הפגנות השירה חוזרות - הפעם נגד חוק המאגר הביומטרי, עינב שיף, וואלה תרבות
המאגר הביומטרי - הזדמנות אחרונה לעצור אותו, שוקי גלילי
האירוע בויקיפדיה
פורסם ב 5 בנובמבר 2009 14:46 במדור חברתי | 5 תגובות | אפשרויות
מי אתה
אני מחפשת אותךָ
בגופים אחרים, בחפצים,
עוטים פנים
צורות משנות מהות,
מי אתה?
עיר מתעגמת, שמיים כובדים,
ירח חורץ בקטיפה דהויה,
בתים מזדרחים מתפקעים
מניאון מלימון מדבש.
מתקרבת מתרחקת
חיה רובצת על גדותיה
בהבזקי מפלטים
בלשונות להוטים לוקקים
בוזקת פורקת ריחה.
על סרטי מדרכות
מתוכנת על סרגלי אספלט
בשר מתפרץ מתגרה,
אינבעיה להחליף נקבה
בנקבה, זכר בזכר,
האם הותרתי בְּךָ דבר?
מי אתה לי.
פורסם ב 4 בספטמבר 2009 14:25 במדור חברתי | 7 תגובות | אפשרויות
אוגוסט
אוגוסט נוטר ונוקם, תמיד אפוקליפטי, משחרר באנשים אלימות בפרצי טירוף.
אוגוסט הזה גרוע מאחרים, מישפחה מותקפת סתם ככה בטיילת בתל אביב, האב נרצח בסיגנון התפוז המכאני, חלקי גופות מרוטשות מפוזרים בנחל אלכסנדר, מה שלא אגיד לא יגרד מהפצע אפילו את הקרום החיצוני.
תמיד אני חסרת מנוחה בעונה הזאת, כמו קללה, החום רובץ גיהינום והדיבור הזה מתוך הווריד, שנקרא שירה, מתייבש.
שאלו אותי למה אני לא כותבת יותר ב
אני מפנטזת שקיעות דבש, אפרסקים אחרונים שמדממים את סוף הקיץ, וטיפות זיעה שמתגלגלות לתוך השדיים ומבשרות סתיו ישראלי. הוזה גשם ראשון ואוויר ריחני, שפוי, של חורף.
ולמי שמתגעגע אני מצרפת לינק לריאיון שהוקלט ברדיו מהות ה
פורסם ב 16 באוגוסט 2009 15:43 במדור חברתי | 9 תגובות | אפשרויות
קול קורא ליוצרים להפגין
קול קורא ליוצרים להפגין
מדינת ישראל החליטה על מבצע גירוש של מהגרי עבודה ופליטים משטח ישראל.
במסגרתו יעצרו, ייכלאו ויגורשו מהגרי עבודה ופליטים, בין היתר ילדים שנולדו בישראל, שלומדים במערכת החינוך הישראלית, ואין להם מדינה אחרת שתקבל אותם.
במקביל, ממשיכה המדינה להביא עוד ועוד מהגרי עבודה שמנוצלים בתת תנאים על ידי מעסיקיהם.
גרילה תרבות יוזמת הפגנת יוצרים כנגד החוק החדש.
לכל מי שיש שירים בנושאי עבודה, עובדים זרים, הגירה, בית, מולדת, וכל מה שיכול להיות קשור, מוזמן לשלוח אלי למייל: Yudit.shahar@gmail.com
ההפגנה מתוכננת ל-4 או ל-5 באוגוסט.
לקריאה בנושא:
http://www.haaretz.com/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=1097213&contrassID=1&subContrassID=10&sbSubContrassID=0
http://yarok.walla.co.il/?w=/5726/1516427
http://sf.tapuz.co.il/shirshur-2140-131516911.htm
http://www.haaretz.com/hasite/spages/1093960.html
פורסם ב 16 באוגוסט 2009 14:16 במדור חברתי | 4 תגובות | אפשרויות
שירת הפליטות
כולכם מוזמנים:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3752369,00.html
שירת בנות הפליטות
יום רביעי ה-5 באוגוסט בשעה 17:00 - שירת בנות ובני הפליטות, הפליטים ומהגרי/ות העבודה. אירוע שישי של גרילה תרבות. ניפגש מול מתקן של משטרת ההגירה (רחוב צורף 5, חולון ) - למפה. למי שרוצה ניפגש בשעה 16:00 במסוף רידינג בת"א וניקח אוטובוס מס' 1 (דן) לחולון.
בימים הקרובים תפתח יחידת עו"ז (יחידת "עובדים זרים") (חסרת עוז וחזון) של משרד הפנים במבצע גירוש המוני מהארץ של משפחות וילדים של מהגרי עבודה. אנו משוררות, משוררים, יוצרות ויוצרים החלטנו להשמיע את קולנו כנגד האימה,הסיוט, הפחד מדיניות השינאה.
גם ילדי הפליטים נרדפים על ידי משטרת ההגירה, נעצרים ונכלאים יחד עם משפחותיהם. הם נעקרים מאזור המרכז (נוהל חדרה-גדרה), ונשלחים למקומות בהם אינם יכולים לקבל טיפול רפואי מינימלי או צרכי קיום בסיסיים. מעצרים המוניים נערכים ברחובות תל אביב וערים אחרות מאז 1 ביולי. ציד האדם הזה עומד לעלות מדרגה ב-1 באוגוסט ולהפוך לרדיפה חסרת תקדים של משפחות וילדים. הזכרון ההיסטורי של גירוש יהודים מאירופה, גירוש ערבים מפלסטין, גירוש מהגרים מאירופה, מאירופה, חוזר גם לכאן כשישראל לא מוכנה לחשוב על עתידה במזרח התיכון ואפריקה והאחריות המוסרית שלה לתת מקלט בסיסי לנרדפים/ות ולחסרי/ות הישע.
כמה מילים על הילדות - רבים מהילדות/ים שנולדו בישראל מוגדרים "לא חוקיים", כי המדינה אוסרת על מהגרי עבודה לקיים קשר זוגי או להביא ילדים לעולם – הם עברו על החוק בכך שנולדו (!) הילדים האלה הם ישראלים לכל דבר. הם נולדו בישראל, גדלו בישראל, התחנכו בישראל, שפתם היא עברית וזהו המקום היחיד שהכירו אי פעם.
ילדי הפליטים הם חסרי מעמד וחסרי זכויות כי המדינה מתכחשת לכך שהוריהם הם פליטים, ואינה מוכנה להעניק מקלט מדיני לאנשים שנמלטו בעור שיניהם מרצח עם ומרדיפה. מדובר בפחות מאלפיים ילדים בסך הכל, מהם כאלף ילדים של מהגרי עבודה, וכ-700 ילדי פליטים.
האירוע בשיתוף עם אלישבע מליקובסקי, מארגון "אסף" המסייע לפליטים ולמבקשי מקלט, רועי וגנר וחגי מטר. ארגונים שונים מוזמנים לתת את חסותם. בינתיים נותני החסות, מלבד "גרילה תרבות", הם כתבי העת "מעין" ו"מערבון", "דקה", "בסטתרבות".
אתם מוזמנים לראות בטקסט זה הזמנה אישית להצטרף לאירוע.
תוכלו לבשר על בואכן והשתתפותכן או לשאול שאלות באימייל שלנו culturegrill@gmail.com
יש לנו מגאפון!
אתר האירוע:
האירוע בפייסבוק
http://www.facebook.com/event.php?eid=106425844235
משתתפים/ות:
מואיז בן הראש
אהרון שבתאי
מאיה בז'ראנו
רוני סומק
נוית בראל
צאלה כץ ז"ל
יעל ברדה
גליה אבן חן
איתן קלינסקי
משה יצחקי
אוסנת סקובלינסקי
רוני הירש
מרחב ישורון
יובל בן עמי
יערה שחורי
אלמוג בהר
(רשימה מתעדכנת)
מנחה: יודית שחר
תודה,
יודית, מתי, אלישבע, יהונתן וצ'יקי
----
אירועים קודמים של גרילה תרבות:
שירת המלצריות – בתמיכה במלצריות קופי טו גו במאבקן מול הנהלת שטראוס
שירת פולגת – בתמיכה בפועלות הטקסטיל של פולגת קריית גת אחרי סגירת המפעל
שירת המדע – בתמיכה בעובדי גן המדע במכון וייצמן, רחובות
שירה באקירוב – מול בית שר הבטחון אהוד ברק בזמן מלחמת עזה
שירת האוניברסיטה הסגורה – מול ביתה של נשיאת האוניברסיטה הפתוחה בכפר סבא.
ועכשיו: שירת בנות הפליטות 4.8.2009
מהגר / מואיז בן הראש
הוּא בֵּן
שְׁתֵּם עֶשְׂרֵה
בִּנְמַל תְּעוּפָה
עוֹמֵד לְיַד אִמּוֹ
חוֹשֵׁשׁ
שָׂמֵחַ
עֲדַיִן לֹא יוֹדֵעַ
שֶׁכֹּל שֶׁיַּעֲשֶׂה מֵעַכְשָׁו
וְהָלְאָה
יִהְיֶה
טָעוּת.
שיר ליחידת עוז / יעל ברדה
המדרכות מהבילות
המזגנים מטפטפים על האספלט
בקצב מהיר
בדרום העיר
כמו פעימות הלב
של האמהות
שלא יודעות
אם מסוכן לצאת לעבוד
אם כמו קודם
ילד סביב צווארך
הוא סגולה המונעת את גירושך
האם מסוכן לצאת לעבוד
אם באמת התחיל הסיוט הזה שנקרא
יחידת עוז
ועוד לפני שהתחילו עם הגירושים
עם המצודים
החיים היו קשים
תמיד ככה פה
עם הביורוקרטיה
תמיד אומרים שיהיה בסדר
ולא מבינים שהיה בסדר
ולא ממש שמנו לב
הכל עניין ארגוני
מיזוג משרדים, איכון מאגרים
גנטים, ביומטרים
ניהול תקציבים
קרקס ממשלי גדול ומדהים
של גזע ומסמכים
ניירות, צ'קלקות, סמכויות
משרד הפנים במזגנים
כאילו בחוץ בחום
אין תושבים
.
קִדמה \ קרלה בדיליו קורונאדו (תרגם רועי צ'יקי ארד)
נוסעת באוטובוס
מאריזונה
לניו מקסיקו
לידי,
כמה מהגרים
שלושה מקסיקנים
שניים מאקוודור
אחד פרואני
אני שומעת אותם מהכסא
הם מדברים על
עבודה מבוקר עד לילה
מראשון ועד ראשון
ימי חג,
שעות נוספות
במרחק, מטרטרת רכבת משא
מאות קרונות עמוסי סחורה
אחד המהגרים נרדם
לידו גבר לבן
מצביע לעבר הקרונות בגאווה
"זו הכלכלה שלנו," הוא אומר
"הרכבת הזו היא סמל לקדמה"
המשפט מהדהד אצלי בראש
הוא לא יודע שהכלכלה
נוסעת באוטובוס
שהדיוקן הכי אנושי של הקדמה
נמצא בפַנים
המותשות, הצחיחות
של הבחור הישן לצידו
קרלה בדיליו, משוררת, רקדנית וקולנוענית מקיטו, אקוודור, ילידת 1985. עובדת בימים אלה על סרט שעוסק בחיימה ריוורה, זמר-משורר רחוב אנרכיסט מאקוודור. תודה למואיז בן הרוש על העזרה בתרגום.
המנון ילדי העובדים הזרים / רוני סומק
אֲנַחְנוּ יְלָדִים עִם שְׂעַר צֶמֶר פְּלָדָה,
הָרֵי גַּעַשׁ בִּשְׁמוּרַת הָעַיִן
וְלָשׁוֹן הַנִּזְהֶרֶת מִלְּגַלְגֵּל סְלָעִים קָשִׁים
מֵהַשָּׂפָה שֶׁל הַתּוֹרָה.
אֲנַחְנוּ, שֶׁגָּדַלְנוּ בֵּין כִּתְמֵי הַמֶּלֶט שֶׁעַל חֻלְצַת אַבָּא
לְבֵין סְמַרְטוּטֵי סְפּוֹנְגָ'ה שֶׁל אִמָּא, שֶׁנִּקְּתָה לָכֶם
אֶת חַדְרֵי הַבַּיִת וְלָנוּ אֶת
חַדְרֵי הַלֵּב,
לֹא נִשְׁכַּח אַף פַּעַם אֵיךְ בַּשִּׁיר שֶׁל בְּיָאלִיק, שֶׁלִּמַּדְתֶּם
אוֹתָנוּ בַּגַּן, בָּכָה פֶּרַח שֶׁנֶּעֱקַר מֵהַגִּנָּה,
וְאֵיךְ צִיַּרְנוּ לִכְבוֹדוֹ מִמְחָטוֹת
שֶׁמָּחוּ מִגִּבְעוֹלוֹ אֶת טַל הַבֹּקֶר.
אָז, לֹא יָדַעְנוּ שֶׁאֵלֶּה יִהְיוּ
הַמִּמְחָטוֹת שֶׁלָּנוּ.
"
דרורים סינים / יודית שחר
בשישי, לפני צפירת השבת
במציבת הברון דה רוטשילד
בואכה שוק פתח תקווה,
יד נעלמה מפזרת
להקת דרורים סינים על מדשאה
מצייצים מקוצצי מקור,
אפורי נוצה, חבולי כנפיים
דרורים דרורים פעורי מקור
מלוכסני עיניים,
מארצות המחסור באתם, ולאָיִן?
עכשיו סתיו, רוח באה ממערב
הם מתקבצים מתחת לדקל דולף,
רוח קרה באה ממערב מרטיבה לקט ושכחה
כרוב ובצל שלוקטו בפאתי שוק,
רוח רעה באה ממערב במשאית גדולה
וקבלן אדם שאוסף ופורק אותם בכלובים לשבת
דרורים דרורים פעורי מקור
מלוכסני עיניים,
מארצות המחסור באתם, ולאין?
הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם / מתי שמואלוף
סילקו את החיידק
הזר, זה ייגמר רע, הכדורים הלבנים בדם
לא ידברו איתו, למרות
שהוא מעולם לא רצה להיות
וירוס במערכת, הוא חלם בשירתו
להיות דווקא חלק מהגוף החולה
שנתיים לפני הרעש / אלמוג בהר
"או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה"
סעדיה מרציאנו (1950-2007), פנתר שחור ולוחם צדק
השיר הזה נכתב שנתיים לפני הרעש
כשעוד אנחנו יושבים בְּבתים, רק לעיתים
נדירות יוצאים להפגנות, בדרך כלל לא
חוסמים כבישים, לא נלקחים למאסר, לא
משבשים את החיים לאף אחד. לנו
כבר לא יצעק טדי קולק: "פושטקים
רדו מהדשא", עלינו לא תאמר גולדה:
"הם לא נחמדים", אלינו כבר אף
אחד לא ידבר. בעוד ארבע שנים
בערך, כשכבר נהיה שנתיים אחרי הרעש,
לא נזכור למה המשכנו לשבת בְּבתים,
למה לא אמרנו משהו נורא, למה
לא צעקנו, לא ניסינו למחות בטרם,
בטרם הרעש. דווקא קל לאהוב עכשיו,
שנתיים לפני, קל לחייך לַחיים, קל
אפילו להבטיח שאולי בכל זאת ניפגש
אחרי שהכל יגמר, שנתיים או יותר
אחרי הרעש.
מומלץ לקרוא על הרקע לשביתה:
· היחידה החדשה של רשות ההגירה החלה לפעול: 300 עובדים זרים עוכבו בת"א, הארץ
· הרשות החדשה למנהל אוכלוסין מתחילה לעבוד, הארץ
· "להפסיק את גירוש הילדים לאלתר", אייל צץ, וואלה
· עזרו לנו לעצור את מבצע הגירוש ההמוני
· מאות הפגינו בתל אביב נגד גירוש עובדים זרים
· מקבץ קישורים סביב המאבק נגד גירוש ילדי העובדים הזרים וחוק המאסר לפליטים ולמסייעיהם
· סרטון על הילדים בסכנת גירוש: "לעצור את גירוש הילדים"
· כתבה בערוץ 10: "אין להם ארץ אחרת"
· כתבה בערוץ 1: "מדובר ב-2000 ילדים שנולדו וגדלו בארץ"
פורסם ב 27 ביולי 2009 10:52 במדור חברתי | 0 תגובות | אפשרויות
בת שבע בת חמישים, ועוד משהו
על הדוכן בשוק בו אני קונה את העלים לסלט, מנצח באסטיונר כבן שישים, כחוש, אניצי שיער לבן דליל מעטרים פנים עייפות, רגוזות למכביר.
לפני כמה ימים, ברחוב הראשי בדרכי מעבודה הביתה לאחר יום ארוך, שטופה במחשבות, עצר אותי האיש במפתיע ושאל: "יש לך שיר על בת שבע בת חמישים?", "מה?" שאלתי.
"יש לך שיר על בת שבע בת חמישים?", חזר. הנחתתי את עצמי בכח לרחוב ההומה, המהביל, המצחין מאדי בנזין, חושי המורה לחינוך מיוחד אמרו שהאיש רוצה להגיד לי דבר משמעותי.
"אתה אתה שואל אם יש לי שיר על אישה בשם בת שבע, שהיא בת חמישים?" הקשיתי. "כן", ענה לי האיש.
"לא, אין לי, למה שאלת?"
נבוך האיש והתחיל לנוע במקומו בחוסר נוחות ושתק.
"לאשתך קוראים בת שבע?", ניסיתי. "כן", הוא ענה.
"והיא בת חמישים?". "כן".
פני הבסטיונר הזועפים הפכו לפני ילד שוקקים מבקשים ממני משהו טמיר, "אני אשלם כמה שתרצי". ואני שתמיד נמלטת מבועתת ממטלות משמימות של שירי יום הולדת, ברכות נישואין, וכו', חשתי לפתע רצון טוב.
סיכמנו שהוא יספר לי על בת שבע שלו, שיש לה עדיין, כך סיפר, גוף של בת שבע, שהיא טובת מזג ושגידלה את ילדיהם לתפארת. סיכמנו שהוא יתקשר לתת לי עוד פרטים עליה, ויראה לי תמונה בכדי שאוכל לכתוב שיר נכון.
"לא צריך כסף בשביל זה", אמרתי. אבל היום בדוכן הוא מילא לי שקית עלים, רובם לא נחוצים, במחיר מצחיק, כי ככה הוא דואג לבת שבע שלו וכך הוא מוקיר לי תודה עוד לפני שנכתב השיר.
וחוץ מזה רציתי לספר שזכיתי בפרס טבע בפסטיבל מטולה, וזה שמח אותי ומרגש, וה
ואני מתחילה להשתכנע שכנראה שאני מדברת בשירים שלי לאנשים מסויימים, משום שמהדורה שניה של הספר הודפסה תוך מספר שבועות.
ובעוד שבוע מסתיימת שנת הלימודים, יהיה לי זמן פנוי, ואני מתכוונת לטוס לפריס, שלא בקרתי בה 13 שנה, מן נדר שעשיתי עם עצמי, שיום אחד אטוס לפריס לבד בכדי לשוטט ולכתוב, והחלטתי ששם אכתוב סיפור ילדים שיושב לי בראש, על שבעת פרקיו, כבר 15 שנה. הגיע הזמן.
כנראה שיש אנשים, כמוני, מהוססים, ש
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,36487,.aspx
ושני שירים: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3729037,00.html
פורסם ב 11 ביוני 2009 11:00 במדור חברתי | 12 תגובות | אפשרויות
שיר לחודש מאי והודעה
ביום ו', בשעה עשר בבוקר, ברשת א', אקריא שירים בשידור ישיר מפסטיבל מטולה, עם ישראל אלירז וצביקה שטרנפלד.
והנה שיר קטן על סיגלונים וסוכריות וילדות טובות.
חג שמח לכולנו.
שיר לחודש מאי
הייתי צריכה להגיע לגיל חמישים
בכדי להסכים לקבל סוכריה
מגבר זר ברחוב.
היו לי נסיבות מקלות:
הסתובבתי הלומה בדרכי מעבודה א'
לעבודה ב'
וטעמתי רע מהבייגלה שקניתי.
היו לי נסיבות מקלות:
כששאל אם "היופי הזה נשוי"
שקרתי "בוודאי".
כך בכל זאת נשמרות ילדות טובות
מטורפי סוכריות בחודש מאי
ברחובות מלוהטים
מרופדים פרחי סיגלון
שמקפדים חייהם בנשירה המונית
על המדרכה
נואשים מכמיהה, מחידלון.
פורסם ב 27 במאי 2009 23:14 במדור חברתי | 3 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
