זרקור

הערות והארות לנושאים אקטואליים

סכלותה של ממשלה

המו"מ הממושך על שחרור גלעד שליט כפה עלינו את החמאס כפרטנר.
 
בטרוניות שיש לנו כלפי ממשל אובמה שכחנו שלא הוא שהביא על רצועת עזה את שלטון חמאס, אלא  הממשל הידידותי של הנשיא בוש שאליו עורגת ממשלת נתניה. בוש ביקש לשתול  דמוקרטיה אצל הפלשתינאים וקיבל גידול שבעיניו ובעיננו הוא שורש פורה ראש ולענה- החמאס. אותו חמאס שאנו יחד עם ממשל בוש הכללנו אותו במחנה הרוע לצד תנועות וישויות הטרור- אירן, חיזבאללה וגרוריהם. זה אותו חמאס שאיתו אנו מנהלים מגעים אינטנסיביים,אף שלא במישרין, לשחרור גלעד שליט, ובעקבותיו הסרת המצור על עזה. במידה רבה -בו יהיה תלוי אופי  שיחות השלום עם הפלשתינאים.
 
אם יש את נפשכם לדעת( שאלה ביאליקית) מי שילב את החמאס בפקעת המדינית שאנו נתונים בה, לכו אל גבעת רם, אל קריית הממשלה בירושלים . שם, בעזרת משרד הביטחון בתל אביב ניתנה לחמאס הלגיטימציה- הלאומית ובעיקר הבינלאומית. לא  הממשל בראשות אובמה הכיר דה פקטו בחמאס.יש שמחייבים(אני נמנה איתם בשל כורח המציאות שנוצרה)  ויש ששוללים זאת,אבל עובדה היא שאנו גרמנו לכך, ויש לכך השלכות הרבה מעבר לזירה הזאת.כי לממשלה זאת אין מדיניות.
 
בעת הביקור של שר הביטחון באנקרה בחודש ינואר דווח כי אחד הנושאים המרכזיים שעלו בשיחה בין שר הביטחון שלנו אהוד ברק לבין שר החוץ התורכי אחמט דבוטולו היה השאיפה של תורכיה להעביר סיוע לחמאס, שכן לתורכיה קשרים עם החמאס. ישראל התנגדה לכך בטענה שהדבר יעניק במה להילת חמאס.כמובן כול תוספת של  מודעות לקיומו של חמאס מבורכת מבחינתו, אבל הוא כבר השיג את שלו. הוא גורם גם בהקשר הפלשתינאי  הפנימי, גם בהקשר הישראלי וגם במישור הבינלאומי.הממשלה הזאת הוסיפה הילה לחמאס.
 
החמאס על פי כול הפרמטרים המקובלים נוהג כמנגנון טרור מאורגן. הוא אמנם זכה בבחירות, חופשיות פחות או יותר, אך את שלטונו הוא ביסס וכופה  באמצעים ברוטאליים. הוא מוכן להקריב מאות ואולי אלפי בני אדם למען מימוש האידיאולוגיה שלו. אידיאולוגיה היא לאו דווקא זהה לערך  חיובי. רוב המשטרים הברוטאליים באירופה היה להם בסיס אידיאולוגי. ככה היה לפשיזם,לנאציזם וגם לקומוניזם- הרוסי והסיני.אלה היו מדינות טרור. שפיכות הדמים הגדולה ביותר בתולדות האנושות נבעה ממניעים "אידיאליסטיים". במידה מסוימת , גם איראן נשלטת על ידי טרור.המדיניות האסלמיסטית של החמאס מבוססת על טרור.האלמנט של הפצת המסר של טרור לא רק משתלב במטרה אלא חיוני לה.והמסר מועבר באמצעי התקשורת.
 
תנועות טרור בימינו הם לא רק סינתזה בין פעולת טרור עצמה לבין ההדים שהיא מקבלת . המנוף הגדול ביותר של פעילות טרוריסטית היא החשיפה, וככל שהיא מתמשכת יותר כן החשיפה גדולה. זאת מאפשרת לה לנהל את התעמולה האידיאולוגית שלה. אילו התקשורת לא הייתה  משמשת רמקול לפעילות הטרוריסטית החל מחטיפת מטוסים, בני ערובה, פיגועים וכיוצא באלה פעולות – האפקט שלהם היה מינימאלי או אפילו אפסי. התקשורת מאידך היא שותף כפוי מכיוון  שאלה החומרים מהם היא ניזונה, והתחרות בין ענפי התקשורת או במדיה בכלל היא גורם שמגביר את החשיפה הטרוריסטית עוד יותר.זה הקשר הגורדי.
 
לסוגיה של מטרות טרור הוקדשו אלפי מחקרים  אין ספור ימי דיון באקדמיה, במסגרת כנסים בינלאומיים והתפקיד שממלאת התקשורת בהקשר למטרות האלה.גם המכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית בשיתוף  מועדון שדריי הטלוויזיה , הקדיש לכך בשעתו כנס בינלאומי מיוחד בשם: "מדיה מחאה ואלימות פוליטית". ובו השתתפו בין היתר, עיתונאים,פרשנים ואנשי אקדמיה בתחום המדיה. אני נזהר מלומר שהתקשורת מסייעת, מכיוון שסיוע ממש יש בו כוונה תחילה ולמדיה,למעט  תקשורת בשרות  אותם גופי טרור מדינות או ישויות, אין כוונה כזאת, להיפך. התפקיד שלה הוא לדווח.כשם שלא היינו יודעים על צונאמי או הפיכות, או רציחות המוניות ללא המדיה, בעיקר היום באמצעות המדיה האולטימטיביים- האינטרנט. ככה לא היינו חשופים לאורך זמן לאפקטים של פעילות טרוריסטית. במקרה זה התקשורת היא אכן "השליח".צאו וחשבו כמה מיליוני מילים הוקדשו לחמאס רק בהקשר של גלעד שליט. אני משוכנע שהקורא, המאזין, הצופה בישראל,יודע הרבה יותר על החמאס, מאשר על הפאתח- שהוא אמרו להיות הפרטנר שלנו לדו שיח.
 
יש כול הסיכויים ששליט ישוחרר.עוד כמה תמרונים מצד אחד ומצד שני, בעיקר כלפי צבורים פנימיים והעסקה תשולם. צריך להתנהל דיון ציבורי רציני מה קרה כאן. אילו אני צעיר הייתי מזמן  מתחיל בכתיבת דוקטורט
על שליט  כחלק מסימביוזה תעמולתית מצד חמאס.גם אם פה ושם הוא יוותר, הרווח הוא שלו, לא רק במספר המשוחררים, אלא בעיקר במוניטין שייצאו לו בסחר בבני אדם, כדבר לגיטימי שהעולם מקבל דה- פאקטו. זאת בניגוד לחטופים בידי גופי טרור אחרים, הוא לא פגע בחטוף פגיעה פיסית. הוא  ניהל מקח וממכר ממולח, ובכך הביא את הפלגים בעזה ובדמשק לכלל תאום והסכמה ועוד ערכי מוסף כהנה וכהנה.
 
קופרודוקציה של איוולת מדינית.
 
זאת הייתה קופרודוקציה קלאסית של סכלות מצד ממשלת בוש וממשלות אולמרט ונתניהו. אם  התכלית האסטרטגית שלנו הייתה לא רק הוקעת חמאס אלא להוציא אותו מכלל השפעה ואם אפשר לסלק אותו מן השלטון, כי אז הטקטיקה שלנו בגרירת המשא ומתן בנושא שליט לא הלמה את האסטרטגיה.יתר על כן, אני מסופק אם יש לנו בכלל אסטרטגיה בכול הקשור באותו אבר נגוע בשטח הפלשתינאי ברצועת עזה שבו שולט, אפקטיבית מאוד- החמאס. כמי שדוגל במדיניות של שמירה בכול מחיר על מדינה יהודית( נאום אושוויץ של נתניהו כלל אלמנט זה, אך לא המסקנה המתבקשת) אני חושב שפינוי עזה חד צדדית, על כול הטראומות והתוצאות, היה דבר חיובי.
 
אפשר מאוד ואילו הייתה לנו אסטרטגיה נוסח עזה צריך היה ליישם אותה גם בשטחי יהודה ושומרון. אנו מפנים את רוב השטחים למעט הגושים שאנו רוצים לשמור ולהמיר בשטחים אחרים, מכריזים על הפסקת אש חד צדדית ומחכים לכם- הפלשתינאים . אם תרצו לנהל משא ומתן יחכו לכם נציגי הממשלה ,אם תתקפו אותנו  יחכה לכם צה"ל. הפועל היוצא- מדינה יהודית. בדיוק כמו אחרי מלחמת העצמאות, רק במצב משופר יותר. זאת גם כלכלית, גם ביטחונית וגם- בעיקר- אתנוגראפית. זאת בעצם התוכנית שהגה בשעתו אהוד אולמרט ונסוג ממנה. לדעתי חבל. אם אכן התחזית היא אפוקליפטית שבשולחן הדיונים במצב הקיים לא נגיע לסיכום, אנו יכולים במידה לא מבוטלת למנף זאת,  מסיבה פשוטה : הנכסים בידינו. קחו ושלטו בהם כול עוד לא תפגעו בביטחוננו. העולם יהיה איתנו.
 
ככה קרה בסופו של דבר ביחסים עם המצרים וגם הירדנים. הפסקת אש, שהופרה תכופות, הפכה להסכמי שלום. בהבדל אחד חשוב. עם מצרים וירדן,וגם סוריה(ששעתה תגיע) היו לנו גבולות. עם הפלשתינאים לא היו. הם לא היו מדינה ועדיין הם רק ישות. אם ניסוג, והם  ירצו ,ייהפכו למדינה באותם שטחים שנפנה. אם לא ירצו הפסקת אש, יקבלו אש. אך גם הסכם כזה וגם שלום יצטרכו לעשות איתנו ולא עם העולם או עם מדינות ערב.אפשר שאלה יתערבו, ורצוי שכך יהיה,כדי להביא את הצדדים לכלל הידברות ושלום. הפלשתינאים הפסידו הרבה רכבות. אנחנו בכול מקרה נשמור על מדינה יהודית ולא דו לאומית, כפי שחולמים חוגים פלשתינאיים שונים,כפי שמנסים לכפות זאת עלינו בפועל- המתנחלים, וכפי שמנבא מירון בנבנישתי.בעצם הוא אומר שמדינה דו לאומית היא כבר כאן.
 
עם כול זאת,אפשר לחלוק על הצעה זאת מנימוקים שונים, אך להציג מולה אסטרטגיה אחרת.סתם להגיד שזה לא טוב מבלי להעמיד חלופה, זאת לא מדיניות. ואכן ,בראשיתו של דבר ובסופו,  אין לנו מדיניות, לבד מאותה מנטרה יהודית ישנה  שהניחה ,או "שהפריץ ימות או שהכלב ימות" ומחכים לביאת המשיח. לפי המסופר יהודי שהפריץ איים לגרשו מן האחוזה הבטיח לפריץ שהוא ילָמֵד את כלבו לשיר, בתקווה כאמור,שנס יקרה ואחד משניהם ימות.

ויקיפדיה מביא כמה דוגמאות של מה שנקרא "דחייה בקש", שיטת של "לך ושוב" או הביטוי הערבי שאומץ "בוקרה פיל מישמש" שפירושו: אין סיכוי. או אחד מ"חוקי פרקינסון" שקובע :delay is the deadliest form of denial.לאמור "דחייה היא  הצורה הקטלנית ביותר של התכחשות". כול שאנו מוכנים לעשות הוא להצביע על כך שאבו מאזן לא יורד מן העץ. אולי. אבל אנו נמצאים בבונקר. זה יותר טוב, כאשר מישהו צריך להוריד חבל כדי להרים אותנו? אם זאת מדיניות הרי היא איוולת שאין למעלה ממנה, וסכלות מסוכנת ביותר במה שקשור לעתיד המדינה.

בטרור לא נלחמים רק הנשק.

אם זקוקים היינו להנחת יסוד שנשק בלבד אינו מכריע במלחמה בטרור זאת מצאה חיזוק במדיניות של  מפקד כוחות בעלות הברית באפגניסטן ,הגנרל סטנלי מקריסטל.מצד אחד הוא לוחם נגד הטאליבן , מבקש ומקבל מאובמה תגבור,ומצד שני הוא מנסה לקרב אותו לשיתוף בשלטון.כאשר  הצמרת הביטחונית שלנו קובעת כי קרוב ל-40% מכלל המחבלים המשוחררים חוזרים לפעילות טרוריסטית,אין בידינו שום נתון לחלוק על כך.אולם הערכה אסטרטגית היא רבת פנים. השאלה היא אם ניתן בכלל לעקור תנועת טרור קנאית או דתית רק באמצעות הנשק. קשה מאוד לעקור מן השורש תנועות כאלה. ניתן לגדוע אותן. אבל אז אם אין שינוי במציאות הגזע ינביט ענפים חדשים. או שהשורשים יוציאו עצים מקום אחר. ראו מה קרה בלבנון. במלחמת לבנון הראשונה חיסלנו שם את פתח. במקומו השתלט על המדינה- החזבאללה. חיסלנו את מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי.  במקומו קבלנו את חסאן נסקראללה.זרועות הביטחון שני תפקידים להם- להעריך סיכונים, זה התפקיד הראשוני שלהם ולהתכונן למערכה ולנצח. ההחלטה על כך היא בידי הדרג המדיני ואך ורק בו. דרג זה מביא בחשבון את כול המכלול, המדיני, הבינלאומי, הכלכלי, החברתי של המדינה.

אבל זאת ממשלה לבושה במיטב "בגדי המלכה החדשים" ואין איזה ילד שיגלה זאת. בעצם היא כולה וחבריה באופן נפרד עושים זאת די טוב. שר חוץ  עם הפה הגדול שלו בעוצמה של מגוואטים ,שר התיירות, איש מפלגתו, בביקורי החוץ שלו- מופת  למיניסטר שמופקד על משיכת תיירים. שר הביטחון באזהרה שלו שאם לא ננהל  שיחות שלום עם סוריה עלולה לפרוץ מלחמה. ואם בכך לא די אז ביום ג האחרון בכנס הרצלייה הזהיר אהוד ברק שאם לא נגיע להסכם עם הפלשתינאים תהיה כאן מדינה דו לאומית או מדינת אפרדהייט. חג לאוזן שלי שככה שמעת וגלישה נעימה  לקלֶדֶת שככה כותבת שָנים. אז מה? אמר, התיישב שוב על הכיסא  ויאמר "אמרתי". וראש הממשלה מנצח על תזמורת קקופונית זאת  וקורא לשרים שלא לדבר על סוריה,לאחר ששר החוץ שלו פתח את הפה הגדול שלו ואיים על נשיא סוריה ועל משטרו. זה לא תיאטרון האבסורד. זה תיאטרון חלם. ואנו לא רק צופים, אלא חיים את האיוולת הקולקטיבית של  חבורה זאת ששולטת בנו.

הזמן, כפי שאני מזכיר מדי פעם בפעם לא זו בלבד שהוא  לא בעדנו או נגדנו, הוא בהקשר זה אינו פונקציה בכלל. הוא הולך לבלי שוב. השאלה הגדולה היא מה אנו עושים אתו. אנו עשינו הרבה מאוד ב 61 שנות קיום המדינה, אבל לא עשינו מספיק כדי להביא סוף, סוף שלום ושלווה למדינה היהודית  היחידה בעולם . מדינה ערכית שכה הרבה מדברים עליה, כה חזק שואפים אליה וכה הרבה מכשולים הנחנו בדרך למימוש החזון הזה. על משקל אמירתו המפורסמת של ווינסטון צ'רצ'יל על תפקידו של חיל האוויר המלכותי בהגנה על שמי בריטניה במלחמת העולם השנייה- אפשר לומר על ממשלתנו:   never did so few  so little for so many בתרגום יישומי  חופשי: מעולם לא עשו קומץ פוליטיקאים קטנים , כה מעט למען כה הרבה.. מי שנכשל בראש וראשונה הוא הציבור הישראלי שבחר בממשלה זאת.
 
 
 
.
 

פורסם ב 5 בפברואר 2010 09:51 במדור השלום | 8 תגובות | אפשרויות

קריאה אחרונה !!!

 ( *)
 
הערות והארות לנוכח הסיכוי לביצוע הרפורמה ברשות השידור.
 
רשות השידור שסובלת מתחלואים כרוניים שייחודיים לה וכאלה  ששייכים לתחום השידור הציבורי, אינה היחידה שעומדת בפני קשיים. המצב הכספי של הרדיו והטלוויזיה הציבוריים במדינות אירופה נעשה קשה יותר ויותר כאשר היחס בין השידור הפרטי לציבורי הולך וגדל לטובת השידורים המסחריים הפרטיים. גם אלה מאבדים גובה מול האינטרנט. יחד עם זאת הוועדה המייעצת לענייני שידורים של מועצת אירופה קבעה לה למטרה להמשיך ולהדגיש את החשיבות העליונה בשידור הציבורי כנדבך חיוני לחברה פתוחה ודמוקרטית.
 
דברים אלה נכתבים בהתקרב ההכרעה בדבר גורלו של השידור הציבור עם מימוש תוכנית הרפורמה.אמנם שרי הממשלה ובראשם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור יולי אדלשטיין, שר האוצר יובל שטייניץ,  וגם שר התשתיות ד"ר עוזי לנדאו , הודיעו חד משמעית על החשיבות  העליונה שהם רואים בשידור הציבורי, אולם לצערנו  הנושא שהוא כה חשוב וחיוני לחברה הישראלית עדיין נמצא בחצרם של הפוליטיקאים, וזהו שורש פורה עיוותים בכול הנוגע למדיה הציבוריים. באירופה האפוטרופוסים הם בעיקר  מוסדות ציבוריים, ארציים ואירופיים, וגם אם הם נציגי ממשלות הם רואים את המנדט שלהם  כשומרים על השידור הציבורי.
 
החשיבות שמייחסים המוסדות האירופיים, ביניהם מועצת אירופה לשידור הציבורי, היא בהבטחת המשבצת התרבותית, הרבגונית בשידור הציבור. על פי הנתונים ששלח  לי  מנהל  etma   -EUROPEAN TELEVSION & MEDIA ACADEMY       ( האקדמיה האירופית לרדיו ולטלוויזיה)  ,פאול פאואלס, מינואר 2010  , הנתון הוא שבמסגרת האיחוד האירופי בלבד ישנם 7.200 ערוצי טלוויזיה, וחרף המשבר הכלכלי הצטרפו בשנה האחרונה 245 ערוצים חדשים(.יצוין שרובם הם ערוצי כבלים ולוויין  ורק קרוב ל-400 הם ערוצים כלליים ארציים- קרוב ל-400, ומתוכם חלק קטן מאוד של ערוצי השידור הציבורי.- צ.ג)  במכתב של פאואֶלס מודגש שהתופעה הבולטת ביותר בחודשים האחרונים הוא הלחץ המתמשך על  מסגרות השידור הציבורי.הערוצים הציבוריים עברו צמצומים דרסטיים בתקציבים השנתיים שלהם, והמבנים הניהוליים נתונים לבחינה ובדיקה לשם עריכת שינויים נוספים.
 
כמובן שהערוצים המסחריים טוענים כנגד המדיניות שמאפשרת לשידורים הציבוריים הכניסה לשוק ה- on line כלומר למדיה המקוונת  ובכך היא יוצרת , לטענתם ,תחרות לא הוגנת. אבל לא ככה חושבים במועצת אירופה.  כפי שציינתי, מנוי וגמור עם הקהילה האירופית להמשיך ולקיים את השידור הציבורי, כמעט בכול מחיר, בהיותו נדבך חיוני למערכת הנורמות הדמוקרטיות. ראיה לכך מצאנו במידע  של הוועדה למעקב אחר שידורים אודיו ויזואליים, שהיא זורע של מועצת אירופה שמקומה בשטרסבורג-  שערוץ  ARTE   בצרפת ,יגדיל את התקציב ב- 3.4% ויחתום על חוזה  לשיתוף פעולה עם הטלוויזיה הציבורית הגרמנית  לשם  הגדלת השידורים בתחומי התרבות והחברה.
 
אחת הבעיות שהשידור הציבורי עומד בפניהן היא  ההקשר של רגולציה של השידורים, לאמור  באיזו מידה  ממלא השידור את התפקיד הציבורי במסגרת החוק.במיוחד עוקבת הוועדה באיזו מידה החקיקה מבטיחה השתקפות הגורם החברתי -תרבותי בשרותי השידור הציבוריים. ולא זו בלבד אלא הַבחינה מקיפה גם את האופן שבו  השוני התרבותי( הכוונה למורשות שונות, מיעוטים וכיו"ב בכול מדינה) מוצאים ביטוי במבנה השידור. סוגיה מיוחדת שאיתה מתמודדת הוועדה המייעצת היא המעבר של שרותי שידור בעבר של מדינות הגוש הקומוניסטי לאיחוד האירופי. דוח הוועדה מתמקד בין היתר בפיתוח תחומי התרבות בשרות הציבורי, והתרומה של השידור הציבורי לתרבות ההטרוגנית. זאת לאור הביקורת המתמדת של תעשיית השידור הפרטית על קיום השידור הציבורי בכלל. מי שמתעניין בנושא יכול למצוא אותו בין היתר ב- (http://www.obs.coe.int .
 
 
האם הציבור בארץ מעוניין בשידור הציבורי.
 
לא אגזים אם אומר שבכול הנוגע לעמדת הציבור בארץ ,וזה ניחוש, שכן לא נעשו סקרים רציניים, לציבור שלנו לא איכפת He couldn't care less - הוא ביטוי הולם- אילו היו מחסלים את השידור הציבורי והוא היה חוסך את האגרה. אם צריך היה בת קול ממרומים שתתן תהודה לאווירה הציבורית  בסוגיה- זאת נמצאה במאמר בשעתו  של גיא רולניק, עורך ראשי לכלכלה של עיתון "הארץ", איש חכם, מבריק, אורים ותומים וגורו בתחומו, שהמליץ על סגירת רשות השידור ופתיחתה מחדש.  במקרה של ישראל, כאילו מדובר היה במדע בדיוני שבו ממיתים אדם ומקימים אותו לתחייה מחדש,שונה בדמותו ,בצלמו ובתכונותיו. ויש עוד אינדיקאטור למצב השידור הציבורי. הזכרתי שהשר אדלשטיין ,שר האוצר ושר התשתיות התייצבו מאחורי השידור הציבור ככורח במדינת ישראל. טבעי היה שהגיבוי הגדול והדרישה הגדולה לשידור הציבורי תבוא מן הציבור ומן התקשורת. למעט עיתון "הארץ" שהעמדה המערכתית שלו היא תמיכה מתמדת בשידור הציבורי, רוב המדיה היו רוצים לראות במותו. אולי פה ושם להשאיר אי אלה שמורות כפי שמישהו העלה לא מכבר. כול היתר, בעיקר הערוצים המסחריים, עומדים על הגדר כעטים שאורבים לפגר.
 
על הסיבה למעמדו של השידור הציבורי בארץ עמדתי כבר במספר מאמרים, בהקשרים השונים, אך אם ננסה לעשות את ההבחנה בהגדרת המציאות, נאמר שיש כאן "מעגל קסמים", נכון יותר מעגל של פקעות. חוק רשות השידור כפי שנחקק בשמת 1965 על התיקונים שהוכנסו בו, הוא בבחינת ברירת המחדל לאחר  שמקורביו של בן גוריון רצו להיפטר מן הטענות נגדם על שהם חונקים את רשות השידור באפוטרופסות עליה. משום כך הממשלה עשתה שני צעדים מקבילים . צעד אחד קדימה ושניים אחורה. הצעד קדימה היה כמובן חקיקת חוק רשות השידור ובראשו מוסדות ציבוריים כמו הוועד המנהל והמליאה. הצעדים אחורה נבעו מן הצעד קדימה.החוק קשר את הרשות בעשרה טבורים לממסד. בראש וראשונה במינויים עצמם וחשוב לא פחות בשליטה מוחלטת של האוצר על הרשות. גורם נוסף הוא הכנֶסֶת אשר היא שמאשרת את אגרת השידור  שהוא המקור העיקרי לממון. לדוגמה מי שהיום ראש הממשלה ובשעתו היה שר האוצר, ביבי נתניהו, עשה הכול  כדי להפוך את השידור הציבורי לנכה, בכך שגזר קיצוץ האגרה מדי שנה. זה היה צעד פופוליסטי  מזיק מאוד שהצלקות שלו החמירו מאז. אילו זה היה תלוי בנתניהו, הוא היה מחסל  את  השידור הציבורי. מכול מקום עם הדוברים הקולניים בממשלה בעד השידור הציבורי, קולו של ביבי לא נשמע. אבל גם אילו נשמע, הייתי מטיל ספק בכנותו, וזאת בלשון המעטה. עכשיו האוצר הוא שמפקח על הרפורמה ובכך מוציא את העז ( כבסיפור הרבי והעז) כדי ש"ירווח" לרשות השידור.
 
זאת לא הבעיה היחידה של השידור הציבורי בארץ. הבעיה היא גם לא בחוק, שבהחלט ראוי לשינוי. הבעיה היא גם לא בריבוי ועדות עובדים, או מנגנון מנופח ואבטלה סמויה, אף שאלה מכשול לא מבוטל. אך כפי  שציינתי  פעם, בישראל מחוקקים חוקים כאילו היו מרצפות  שאפשר יהיה לדרוס עליהם, כולל המחוקקים עצמם, וחוק רשות השידור אינו יוצא מכלל זה. אילו היו מקיימים אותו כלשונו, ובוודאי כרוחו, אפשר היה לחיות איתו, חרף אלמנטים אנכרוניסטיים שבו. מבחינה ציבורית וגם מעשית, הבעיה היא הקָבָלות. זה חלק מן המעגל שהזכרתי. ליתר דיוק מה השידור מספק לציבור, או ללקוח שמשלם בעד האגרה. והוא, למעט בתחום האקטואליה, כלומר חדשות וענייני היום, מספק מעט מאוד. ומה שהוא מספק הוא לרוב לא מעניין. דוגמות חריגות הם המשדרים  "שיטת השקשוקה", של מיקי רוזנטל ובאחרונה הריאיון עם השופט גולדסטון. שניהם מעין "צדק פואטי" של רשות השידור. גם הכתבה על המצב בבית החולים לחולי נפש  " אברבנאל" של קתי דור הוא דוגמה טובה. ראוי היה לעשות סידרה בנושא מדיניות הסעד של ישראל.
 
בכול הנוגע לתוכניות תרבות, אמנות ובידור אינני מרבה לצפות בהם, שכן מה שראיתי לא גירה אותי להמשיך בצפייה .ראיתי בזה מעין מאמץ      
להידחף לעשירייה הראשונה של הרייטינג, בלא הצליחה. זאת הסיבה שמטלטלים את "מבט" בזמן הקבוע של השידור כדי לזכות בצופים של ערוצים אחרים בשידור חי של תחרויות ספורט. נוהג פסול. אילו " קול המוסיקה" , היה עושה זאת ברדיו, הוא היה מאבד את הגרעין הקשוח של מאזינים, וגרעין זה ,קטן ככול שיהיה, הוא שמבטיח ש "קול המוסיקה" יוסיף להתקיים, והוא יתקיים.
 
 
שאיפה לאיכות על חשבון  מספר צופים.
 
ערוץ 1  צריך להיות  מעין "קול המוסיקה"  של השידור החזותי באיכות. גם "קול המוסיקה" אינו מתנזר  מהבאת טעמים עממיים- קלאסיקה קלה, ג'ז, מחזמר וכיו"ב, אך הוא שומר על הדימוי שלו, על הליבה שלו. רשות השידור צריכה ללמוד משרות השידור הבריטי - הבי בי סי. כיצד מביאים שידורים פופולאריים עם ניחות טוב ובכך  מעלים את רמת השידור ומאפשרים לציבור הצופים לטעום טעם אחר מאשר הטעם של השידור המסחרי. אני מתייחס לפן המקצועי ולאו דווקא להיבט החדשותי. המגזינים החדשותיים שלנו לא פחות טובים- כולל "מבט"-  הם פחות משעממים מאשר החדשות באנגליה בשידור הפנימי,( לא בשרות הבינלאומי) ולא פחות מהימנים. בסוגיית השידור הבריטי, אני מתכוון למשדרים תיעודיים, טבע, דרמה, נוער, מוסיקה,בידור וכיו"ב. זאת מלאכה קשה למדי בארץ אשר בה , יחסית,  קיים מספר הערוצים הגדול ביותר בעולם. אבל הבי בי סי הוכיח שהוא יכול ולכן ,חרף תקלות שונות, ציבוריות ומקצועיות, הוא עדיין זוכה לתמיכה הממשלתית הגבוהה ביותר. כי הציבור רוצה בכך, ולכן הפוליטיקאים רוצים בו. ואם הפוליטיקאים  תומכים יש גם כסף.

אצלנו העובדה שהפוליטיקאים רוצים בו יותר מאשר הציבור מלמדת שלפוליטיקאים יש עניין בנגישות אינטימית לשידור הציבורי, ולאו דווקא משום שזה אינטרס ציבורי. האינטרס הציבורי הוא קיום  שידור ציבורי- נטו, כזה שנותן ביטוי למציאות, היפה והמכוערת, כזה שנותן  מקום שעיוותים כלכליים וחברתיים, שנובעים  מריכוז העוצמה והעושר בידי קומץ שועי ממון, יתוקנו. כזה שנותן תקווה שהערוצים המסחריים לא יהיו אלה שעליהם  נישען בהבאת תוכניות משובחות. מיוחסת אמירה לאחד ממקימי  ערוץ 2, אלכס גלעדי, מגדולי המפיקים בארץ וגם ברמה הבינלאומית( האיש הגיע לדרגת סגן נשיא ה- אן בי סי האמריקנית) בעת הפקה רבת הקיף שהפיק:  כי "עליכם לזכור תמיד, שאתם הפילרים בין התוכניות". לאלה שלא בקיאים בז'רגון הטלוויזיוני. Filler הוא  סתימה. מדי פעם כאשר יש מרווח בין משדר למשדר משבצים  "פילר". בצורת קטע מוסיקלי קטן  או הומוריסטי או הנפשה. מה שגלעדי התכוון לומר, יותר ברצינות  מאשר בצחוק, הוא שבעצם העיקר בערוץ המסחרי היא פרסומת. יש בזה הרבה מן האמת. לכן אנו זקוקים לשידור ציבורי.ושכזה הוא חייב להיות מזוהה עם טיב.
 
כדי שהציבור,לפחות  הגרעין  שהשידור הציבורי חשוב לו, יחזור לערוץ 1 התכנים חייבים להשתפר, ושיפור קשור למי שמופקד על השידור. אני מתייחס לטלוויזיה, שכן "קול ישראל"  הוא מרכול כול כך גדול שניתן למצוא בו הכול, גם במצב העכשווי. הטענות שמנהל  "קול ישראל" אריה שקד  נהנה מתמיכתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר, היא טענת סרק. אני לא מכיר את שקד. לעניות דעתי, במקרים רבים מוטב שיהיו אפילו מינויים של המנכ"ל, ולאלה יהיה אחריות וסמכות. היה אם הוא מצליח, גם  לממונה עליו יש מניות יסוד. אם הוא נכשל ,אזי לא רק הוא צריך ליתן את הדין אלא גם מי שמינה אותו. מכרזים  ברשות השידור היו לעתים קרובות פיקציה. אך העוקץ העיקרי בהם היה  שהם נבחרו על ידי וועדה, ולכן  הממונים היו פטורים מעונשו של זה. 
 
מי שזקוק  לטלטלה רצינית  זאת הטלוויזיה ואלה אשר ממלאים את התפקידים המרכזיים כולל זה שעומד בראשה, ולא ברור לי מי הוא , ומנהלי החטיבות. מערכת החדשות מעצם טבעה פועלת מכוח האינרציה והאירועים, והיא, כולל הספורט,  נהנים מנתח חשוב של התקציב. החדשות עדיין נחשבות למסגרת החשובה ביותר. עד כדי כך שמתוך הוועדות השונות של מליאת הרשות, הוועד המנהל הוא גם הוועד לענייני החדשות. לדעתי  היחס  המופרז והמפנק לחדשות ולענייני היום היה לא במקומו גם כאשר ערוץ 1 היה בלעדי. שכן מבחינת האפקט( אינני משתמש במונח "השפעה"), התוכניות בכלל, ותוכניות ילדים בפרט חשובים יותר בטווח הארוך מאשר חדשות. לא מכל שכן כיום, כאשר ערוץ 1 בשיא הצפייה (למעט תחרויות ספורט בולטות) זוכה ל- 7% .אך, כאמור, לא אחוז הצפייה קובע בעיניי. אלא טיב השידור. זה לא מקרה שמשדר כמו "רואים עולם" ,שלו הקדשתי בשעתו פוסט, נמנה עם השידורים שזוכים למרב הצפייה.לעתים חסר בו איזון כלשהו בהעדפת מרואיינים בינלאומיים. אבל זהו משדר טוב. יש בו מינון נכון.
 
המסקנה המתבקשת היא שמה שהיה הטלוויזיה הישראלית, אסור לה להתחרות על המכנה המשותף הגדול ביותר. עליה לשאוף לציבור נאמן שירצה להילחם  לא רק למען קיומה אלא למען חיזוקה. עליה להפסיק לשאוף להשתבץ במסגרת הרייטינג. היא חייבת להיות מעדנייה. אם יניחו את היסודות הנכונים, הציבוריים והביצועיים- הטכניים והאנושיים- יש כול הסיכויים גם למשוך כישרונות שבשבילם האיכות חשובה לא פחות מכמות  הכסף, וגם חלקים מן הציבור,וכאלה שנקעה נפשם מן  המסחור וכול הכרוך בו. אשר לכישרונות מה שנקרא בעגה הטלוויזיונית – talent חשוב מאוד שבחוזים האישיים, וזאת המגמה, יהיה סעיף המתנה צינון במעבר בין הטלוויזיה הציבורית לטלוויזיה הפרטית. עד עכשיו רוב כוכבי הטֶלֶה-ספֶרה בתחום החדשות והאקטואליה, באו מן השידור הציבורי. שם הם עשו את הסטאז''. שם הם רכשו צופים. לא מתקבל על הדעת כי השידור הציבורי שמשקיע כסף, זמן ומאמצים בשילוב אנשים ברשת שההשקעה שלו תלך מהר כול כך לשוק הפרטי.
 
ואגב ה"טלנטים" מי שהיה מנכ"ל רשות השידור ובקי בענף לא רק בארץ אלא גם בחוץ, יאיר אלוני,  חולק על התפיסה בכול הנוגע לגיל. כלומר רענון פירושו האוטומטי הוא גם החלפת כישרונות צעירים בוותיקים. אין לזה כול בסיס- אומר אלוני, לא  באירופה ולא באמריקה.קחו את ארה"ב. הדובדבן בקצפת  של משדרי התעודה היא התוכנית  " 60 דקות"  של סי בי אס( שכתבות ממנה מביא יעקוב אחימאיר במשדר "רואים עולם"). וודאי שככה ב- bbc . זה לא אומר שכול מי שוותיק הוא בהכרח טוב ולהיפך, כול מי שצעיר יצלח יותר.
 
אפשר ולאחר שתמומש הרפורמה יש מקום להקים שדולה או מועצה  למען השידור הציבורי בארץ, שעם חבריה יימנו וותיקי רשות השידור ובכיריה , שהם חרדים לקיום שידור ציבורי, מכירים את הנושא, צופים ומאזינים לשידורים, וגישתם  קרוב לוודאי היא ללא משוא פנים. לאלה יש לצרף נציגי תרבות,אמנות, והציבור הרחב, כמעין  מערכת מק"ם ציבורית.
 

בניין רשות השידור במתחם "שערי צדק": הבראה מהירה.

לסיכום: רשות השידור נמצאת  במבנה יפהפה משופץ ברחוב יפו בירושלים, מבנה ששימש פעם את בית החולים  "שערי צדק".בית חולים,כידוע לכולנו  משמש כהוספיס לחולי ולחולים. אבל מטרתו העיקרית  היא להבריא את הפציינט.אני מאחל לרשות החלמה מהירה. אנו זקוקים לשידור ציבורי בריא.
 
* הכותב הוא מתעד וחוקר השידור הציבורי בארץ מאז "קול ירושלים" בשנת 1936 ועד לעידן הטלוויזיה.
 
 
 

פורסם ב 30 בינואר 2010 11:47 במדור השידור הציבורי | 6 תגובות | אפשרויות

אושוויץ מתפוררת. ישראל חייבת להשתתף בשיקום.

מדינת ישראל בכול הקשור בהעמדת משאבים לפרויקטים בינלאומיים, כלליים, יהודיים ,הומניטאריים, תרבותיים ועוד, עדיין נוהגת  במקרים רבים כמדינה מתפתחת,  כלומר כזאת שזקוקה לסיוע ולא כזאת שמשתתפת בסיוע- למעט אסונות בעולם. הגיעה העת שהמדינה המפותחת שלנו תתייצב בין המדינות הנאורות  אשר מגישות סיוע בין היתר לשימור שרידים מן השואה,במזרח אירופה ובעיקר בפולין  ובראש וראשונה בשיקום מחנה ההשמדה אושוויץ.

בידיעה שהופיע ב"הארץ" – 14.1.2010  מבקשת  פולין מן המערב לסייע לה לשמר את אושוויץ מכיוון שרוב המבנים שהם צריפים מתפוררים לאחר שנים ועלולים להתמוטט. מנהל קרן אושוויץ –בירקנאו ,יאצֶק קסטליינץ', מצוטט כמי שהתבטא באוזני כתב הטיימס  הלונדוני ש"ישער בנפשו איך תישמע הזעקה הציבורית כאשר אחד הצריפים יתמוטט ואי אפשר יהיה לשקמו". בידיעה נמסר כי קסטליינץ'  מתכוון לפנות לממשלת בריטניה לסייע  בממון מלאכת השיפוץ וכי קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הודיעה כי ממשלתה תממן מחצית  מקרן השיקום  שנאמד ב- 120 מיליון יורו.

אושוויץ- הצריפים מתפוררים

לאחר ביקור האחרון בפולין, לפני כשנתיים, הופתעתי לנוכח העבודה כי מדינה  שאליה מגיעים יהודים רבים וישראלים רבים מזניחה את  נושא השילוט והָהַכווָנה.הסיבה היא פשוטה, לרשויות המקומיות אין כסף לדברים כאלה, בייחוד אין להם לנוכח המשבר הכלכלי. משום כך ,בין אם הם נוהגים ככה או אחרת ,חובה  על היהודים והישראלים לסייע להם בממון השילוט והָהַכווָנה לאתרים שחשובים ליהודים. לדוגמה. אחד האתרים החשובים בקרקוב, אולי החשוב ביותר, בעיר העתיקה של קרקוב, הוא בית הכנסת הישן ,מקום שפוקדים אותם רבבות מבקרים בקרקוב – ישראלים יהודים ולא יהודים, אבל אין שילוט  או אין שילוט מספיק להדריך אותך  לאתר. אמנם אתה מגיע לשם בסופו של דבר כי הרובע קאז'ימייֶז' שבו נמצאים האתרים היהודיים  הוא קטן ואתה איכשהו מוצא את המקום.

זה אמור גם לגבי האתר החשוב ביותר בוורשה. הכיכר והאנדרטא לזכר מורדי הגטו..בשעתו הערתי על כך כי הסביבה קצת מוזנחת והכיכר לא ירוקה כמו ככרות  אחרות.

לוח לזכר מורדי גטו ורשא- 2008 האם תוקן?

אבל מה שהפתיעה אותי במיוחד הוא שבעלונים של בתי המלון, אין אזכור כלל לאתרים היהודיים .מה שניתן לעשות הוא לפנות לאותן רשויות בהצעה לעזרה בצורת תרומות לתכליות ספציפיות. בזדונסקה וולה עיר הולדתי כול הטיפול בשימור המושרת של הקהילה היא מפעל משותף של ארגון יוצאי זדונסקה וולה בראשות רעות לזרוביץ', דוקטורנטית דור שלישי,אשר היא וכמה מעמיתיה תמכו  בהקמת קבוצה של צעירים פולנים מקומיים בשם "יחד" ואלה דואגים לכל מה שקשור בתיעוד הקהילה לרבות שיקום בית העלמין, שילוט למקום שהיה הגטו  וכל זאת בעזרת ראש העיר . אני מניח שיש עוד כאלה.  

בכול הקשור בפולין, יש לי יחס מאוד אמביוולנטי למדינה זאת שבה נולדתי. במישור המדיני והביטחוני היחסים בין המדינות והממשלות הם טובים. במישור הציבורי, פולין שמה את היד בפועל על רכוש יהודי, פרטי וציבורי שערכו נאמד בעשרות מיליארדי דולרים. זאת  בעצם מכוח חוקים נאציים, שאומצו על ידי המשטר הקומוניסטי, והמדינה שחברה באיחוד האירופי נותנת יד בפועל לשוד הגדול. אולם אחד הפרדוקסים שבאים לידי ביטוי בפולין הוא שחרף היות פולין "יודענריין" כלומר נקייה , כמעט, מיהודים -האנטישמיות בה לא פחתה. עמדתי על פנומן זה בכמה ממאמריי. זה מלמד שגידול הפרא ששמו אנטישמיות לא זקוק  לנוכחות יהודית כדי  לצמוח. מאידך מוסדות פולניים ארציים ומקומיים עושים מאמצים לשמר  ולשקם את המורשת בת אלף השנים של הקהילה היהודית, פעם הגדולה בתבל. אולי מכיוון שזה היה המיוחד שפולין יכלה להתגאות בו. מכאן שני הַפָנים. אנטישמיות עממית מצד אחד ושימור מורשת יהודית מאידך.  אולם בכול הקשור בשימור  מכלול המוות הגדול ביותר- אושוויץ – בירקנאו, זאת סוגיה מעבר לגבולות  כלשהם- גיאוגרפיים ואתנוגראפיים.

מכול מקום,  בוודאי ובוודאי שממשלת ישראל צריכה לראות עצמה שותפה  בשיקום אתר השואה הגדול בתבל- אושוויץ. לא מתקל על הדעת שגרמניה, ומדינות אירופה אחות יהיו התורמות וממשלת ישראל תעמוד מנגד. בעוד שנושא שילוט ועניינים אחרים ,גופים פרטיים, כמו הלנדסמנשאפטים( ארגונים יוצאי קהילות)  השונים מגישים עזרה, במקרה של אושוויץ, זאת חייבת להיות הממשלה של מדינת היהודים, המדינה שבה רוב רובם של ניצולי שואה מצאו בה מקום  וסייעו בהקמתה ובביסוסה. סמלית גם ארגונים כמו החברה להשבת רכוש בישראל, מרכז הארגונים של ניצולי השואה, וועידת התביעות, יכולים לעזור.מעשית- ומכול מקום בהנהגת העשייה- זאת צריכה להיות  הממשלה,ואם ניתן - הממשלה צריכה גם ללוות את מלאכת השיפוץ והשיקום.

מסופר שקבצן התוודה בפני חברו, בשלהי ימיו, שהוא מיליונר ויש לו חברת השקעות שדואגת שהכסף יעשה כסף. "אם ככה- תהה הידיד- מדוע אתה יושב כאן ואתה כבר לא צעיר". " הרגל זה הרגל" - ענה לו "הקבצן".

במשך עשרות שנים מאז קום המדינה- ישראל הייתה במה שנקרא ה  receiving end דהיינו בקצה המקבל.

המדד למצבה הכלכלי של ישראל היא התקבלותה הקרובה של ישראל למסגרת המדינות המפתחות -

OECD -  Organization for Economic Cooperation and Development – ארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח, כחברה ה-32 של ארגון- המועדון היוקרתי הכלכלי והחברתי בעולם..

הגיע הזמן שישראל של שנות האלפיים, ישראל המשגשגת,תשתף במפעל לשימור אושוויץ, המונומנט המכונן ביותר לשואה שפקדה את העם היהודי.הפעם היא תימנה עם אלה שבקצה הנותן.הגיע הזמן.

פורסם ב 22 בינואר 2010 12:17 במדור שואה ותקומה | 11 תגובות | אפשרויות

אנשים מייחסים חשיבות למה שאומרים הגויים

האמירה של דוד בן גוריון כי "לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים" לא היה לה אף פעם בסיס במציאות הפוליטית והבינלאומית, מלבד שייכותה לאמירות של בן גוריון. וודאי שחשוב מה עושים היהודים, והכוונה לעשייה במדינת ישראל. אבל למָה שאמרו הגויים הייתה תמיד חשיבות גם לפני החלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל. למסקנה הזאת הגיעו ישראלים רבים בימינו אשר לא רק מתחשבים במה שאומרים בחוץ אלא מבקשים להסביר ,למצער,את הטָעון הֶסבר,  להבדיל מדברים שאין להם הסבר כלל, כמו המופע הקומי-טראגי של סגן שר החוץ שלנו, שיכול להתחרות ב"ארץ נהדרת".

באחרונה קיימת תופעה  מעניינת והיא שישראלים בעלי בלוגים לא מסתפקים בכתיבה בנושאי פנים אלא הם חשים צורך ודחף בהסברה כלפי חוץ. לא מדובר באתרים וותיקים שעוסקים אך ורק בנושא כמו הבאת קטעים רובם מלאי ארס ואנטישמיות מתוך העיתונות  הערבית ואחרים  אלא באנשים סתם שאיכפת להם (בארץ ובחוץ) , כיצד ישראל משתקפת במראה בעולם. תופעה זאת ראויה גם  לשבח וגם להתייחסות,בין היתר מה הביא את האנשים האלה למלא  תפקיד שבדרך כלל מופקד בידי השלטון.

העוול שעושה לנו  תקשורת ההמונים בעולם בכך שהיא מעוותת עובדות ומציאות מדאיגה אזרחים רבים והיום הם לא צריכים לטרוח כדי לעמוד בפתח  ליד אמצעי המדיה המסורתיים. האינטרנט והבלוגים הם פופולאריים לאין ערוך והתגובות הן אוטנטיות. בכך  אין הכוונה לתגובות שנשמעות יפה בחו"ל אליבא דממשלת ישראל. אדרבא הציבור בעולם צריך לקבל תמונה של תגובה הטרוגנית בעלת השקפות עולם שונות וגישות שונות, כזאת שמסתייגת ממדיניות הממשלה, משמאל ומימין וזאת שמגבה את מהלכיה, בצד העמדת דברים על דיוקם בכו הנוגע לישראל ולתושביה. הערך  בהפצה כזאת- dissemination  של המידע הוא לא רק חיצוני הוא גם פנימי. שכן הוא אינדיקאטור שלאזרחים  חשובה לא רק מדיניות פנים אלא לא פחות מדיניות חוץ, אשר יש לה  בכול מקום בייחוד אצלנו השפעה על ענייניי פנים.הגיע הזמן שלאחת ולתמיד נתפטר מאותה אמירה של דוד גוריון ש"לא חושב מה יאמרו הגויים אלא חשוב מה יעשו היהודים". החלק האחרון תמיד נכון. החלק הראשון אף פעם לא היה נכון.

משום כך כאשר מספר אנשים, שיש להן בלוגים, או שרוצים להקים בלוגים, ולעסוק  ב"בהסברה"  פנו אלי שאתרום, ראיתי זאת בסיפוק רב והבטחתי לתרום, אבל זאת, כמובן, לפי התפיסה שלי, ולא בשרות של אף אחד. בשעתו הבאתי דוגמה ש "רודף שלום " כמוני,  תמך ללא סייג ב"עופרת יצוקה" הרבה לפני שזאת התבצעה. מכיוון שראיתי את ההבלגה  כמשהו בלתי נסבל,   כאשר מעבר לגבול הבינלאומי ולאחר שנסוגונו מכול רצועות עזה,  הטרור לעבר שטח ישראל גבר,המיט הרס, הרג, הביא תושבים להיות פליטים. על זאת צריך להגיב בעוצמה. אף הצעתי שיופרחו בלונים ועלונים למשך תקופת מסוימת שתזהיר את האוכלוסייה מפני הימצאות בשטחים  שמועדים לפעילות שלנו. זאת הייתה אמורה להיות "הסברה הרתעתית " מוקדמת.עם זאת, לירי שלנו ביבשה,באוויר ובים, צריכה הייתה להתלוות הסברה אינטנסיבית. בעצם לא הסברה, שכן אני לא אוהב את המונח הזה כי ההגדרה לעצמה טומנת בחובה אשמה, אלא מידע רחב, מָתמיד, לחצני- בכול אמצעי התקשורת, נגישות של  המדיה הזרים  למוקדי הטרור וכיו"ב..זאת לא עשינו ולכן במערכה זאת הפסדנו.

קשה להסביר מדיניות מעוותת.

להערכתי אם ההפסד היה בו משום לקח- דיינו. אם הלקח הוא ששר החוץ מזמן אישית- וזאת בהוצאה כספית ניכרת- את הנציגים שלנו ברחביי העולם כדי לומר להם שלא להתרפס בפני מנהיגי העולם, ולא רוצים שתורכיה תהיה מתווכות אפשרית בנושא הסורי, ונוזפים בשגריר הסורי על התבטאות ראש ממשלתו ( על הסכלות וגסות הרוח של סגן שר החוץ דני איילון כבר התייחסתי בהזדמנויות קודמות) , ואין סיכוי לשלום בזמננו ועוד פנינים מבית היוצר של מפעל ליברמן, אזי צריך לשתוק.. לעומת שר החוץ, השר בן אליעזר שרואה עצמו שליח מצווה לאנקרה מגנה את המגנים, ראש הממשלה עוטף עצמו בשתיקה  וכל התבשיל הזה, מבעבע בתקשורת. במצב כזה כול הסברה בעולם, כול הבהרה, כול ניסיון לסלק "אי הבנות" הם לא רק בלתי מועילים אלא הם בומרנג. שר החוץ לא שפך חלב. הוא שפך טונות של פסולת שכול  המנגנונים וכול האמצעים הכימיים של המשרד לאיכות הסביבה לסילוק הזיהום לא יועילו. וליברמן הוא מטען שראש ממשלתנו חושש מלנגוע בו. יש יחידה שפועלת בצורה יעילה במשרד החוץ וזה "חדר המצב", במקרה של אסונות בחוץ כמו האסון הנורא בהאיטי. הוא אינו מטפל בקטסטרופות שהמשרד בעצמו גורם לנו בעולם.

על מחדליי ההסברה של משרד החוץ שלנו בזירות השונות קבלנו השבוע תזכורת ממבקר המדינה.זהו משרד אטום בכול הקשור להסברה לא קונבנציונלית. בשעתו עשינו מאמצים להפיץ בעולם את מנשר ניצולי השואה,מנשר שנתקבל בתום כנס בינלאומי על "מורשת ניצולי השואה הלקחים הערכיים והמוסריים לעולם" ( שנערך ב"יד ושם"). הכוונה הייתה שמשרד החוץ או הנציגות באו"ם תפיץ את תוכן המנשר( שמופיע גם באנגלית) באירועים בינלאומיים שונים לציון השואה. זהו מסמך הומניסטי  אוניברסאלי, יהודי. כל המאמצים עלו בתוהו. פשוט לא קבלנו משוב. גבעת משרד החוץ לא עונה.מכאן  שהמשכיל בעת ההיא יידום לנוכח פרץ  עוועים של מי שמופקד על ענייני החוץ של ישראל.  

ככה כותב שוקי טאוסיג  בגיליון האחרון המקוון " העין השביעית": ה"זובור" (איך נהנים העורכים לגלגל את המלה על שפתיהם ולהשחילה בין הדפים) של איילון(סגן שר החוץ- צ.ג)  גנב את ההצגה מהעילה להשפלה, עוד תוכנית טלוויזיה טורקית אנטישמית, ומהרקע לה: עוד התבטאות אנטי-ישראלית חריפה של ראש ממשלת טורקיה ארדואן. אבל משחק הכיסאות של אנשי משרד החוץ אינו מצליח להשכיח מהעיתונים את מה שלדעת רוב הפרשנים הוא הרקע האמיתי לאירוע: התחרות הסמויה בין שר החוץ אביגדור ליברמן לשר הביטחון אהוד ברק. ברק, והשר בן-אליעזר, מנסים לקרב את טורקיה ואף להחזיר אותה להיות המתווכת עם סוריה. הפלישה של שר הביטחון לתחומי הדיפלומטיה היא לצנינים בעיני שר החוץ; צ'ליקול( השגריר התורכי בארץ- צ.ג)  הוא כנראה הפיון התורן שהוקרב על המזבח (ואיתו, יהיה מי שיאמר, גם הכבוד הדיפלומטי של ישראל). עד כאן הארות והערות לגבי משחק ה"ברוגז" עם תורכיה.אני אדלג על מחסום תיל דוקרני זה. ואתייחס לתקשורת ולמדיניות.

לתקשורת בארץ ובעולם, שהיא החוליה המקשרת בין האנשים לבי הממשלות, ובעניין זה היא שליח ציבור, חשובה בראש וראשונה המדיניות. אם זאת לא נראית לו,או שהיא לא נראית למקבלי המסר- הממשלות,  שום תעמולה לא תעזור. הסברה טובה היא הסברה מהימנה. בשעתו בראשית הקמתו של "קול ישראל, ושנים לאחר הקמת המדינה- בשרות השידור  היה מה שקרוי "בית השידור " ע"פ ויקיפדיה קול ישראל בערבית (בערבית: صوت إسرائيل بالعربية, ידוע גם בשמו השני; רשת ד'), הוא תחנת רדיו ממלכתית שנוסדה במסגרת קול ישראל בראשית ימי ישראל כמכשיר תעמולה כלפי ארצות ערב וכלפי ערביי ישראל.

הגדרה מסכמת זאת היא לא נכונה, או לכול הפחות לא מדויקת. אם תעמולה מתקבלת  כמשהו שהוא אינו אמת כמו התעמולה הקלאסית הנאצית או הרוסית בשעתו על  ה"פרוטוקולים של זקני ציון" וכיו"ב מערכות תעמולה של משטרים טוטליטריים או של מדינות ערב נגדנו- אזי ההגדרה הזאת חסרת בסיס. כוחו של "קול ישראל " בערבית. היה בהבאת דיווחי אמת על מה שקורה בעיראק,בסוריה,במצרים, בסודאן ועוד. המאזינים שם, בהעדר אמצעי  תקשורתי אמין ,למדו  מן הדיווח של "קול ישראל בערבית" על מה שמתרחש אצלם. ולכן הרשת רכשה לה מאזינים ערביים רבים שאף יצרו אתה קשר. הם יכלו לאמת מידע וככה במשך הזמן התחנה נהפכה לאמינה. משום כך בדווחה על מה שקורה בארץ, והיא דווחה  האמת, (אך רק חלק ממנה : שרות השידור פעל במסגרת משרד ראש הממשלה) ולא שקרים, הדיווחים נתקבלו כאמינים, והם לעצמם אכן היו כאלה.

זאת כעדות אישית כאשר עבדתי ב' "קול ישראל" ועמדתי מקרוב על השידורים  בשפה הערבית ועל אופיים. קבלנו גם דיווחים מפורטים בוועדת   ל"פ ( לוחמה  פסיכולוגית ) של צה"ל שהקים אלוף חיים הרצוג ראש אמ"ן , לימים נשיא המדינה.זאת הייתה וועדה של  אמ"ן אך ישבו בה, סוציו-פסיכולוגים, מומחים לתעמולה, עיתונאים, אנשי מדעי מדינה וכיו"ב. כיום  צה"ל עושה משהו בתחום המערכת ברשת  הקיברנטית   (הממוחשבת) ולפי פרסומים שונים הוא מתכוון לפתֵח תחום זה, אבל זאת לוחמה הרתעתית כנגד "האקרים", בשרות מודיעינית, צבאית ולא עוסקת בתחום האזרחי. רק בתקופה של  מלחמה, צה"ל פעיל בתחום המידע לציבור הרחב,כפי שהיה במלחמת לבנון השנייה וב"עופרת יצוקה" בעזה. אבל הוא פספס בגדול. אם מדובר במלחמה, הדוגמה הטובה ביותר לניצול כלי התעמולה היה בעת מלחמת העולם השנייה. כאשר בעלות הברית ובראשם אנגליה וארה"ב פעלו נגד השידורים הגרמניים בפיקוחו ובהנחייתו של התעמולה גבלס,.שרות השידור הבריטי- הבי בי סי המפורסם הפך לכלי אדיר בהפצת מידע, תעמולה,פרשנות, עידוד, לבריטניה עצמה ולעולם כולו, כולל ארצות האויב ורשתות המודיעין והמחתרות.הוא התקבל כאמין ..

דרכים בהעברת מידע.

יש גורמים בישראל כמו  Palestinian Media Watch  מוסד ירושלמי אשר מביא לקטי עיתונות של מדינות ערב ואף מוציא קלטות.( pmw@palwatch.otg ) הוא מביא בעיקר דברי שטנה. אולם במקרה זה  שני פנים ללקטים אלה. אחד שהוא מביא  דברים שנכתבו או שודרו  בתקשורת הערבית. שתים. ממה שאנו יודעים- ישראל אינה זוכה לתקשורת "אוהדת" אפילו לא במדינות הערביות שיש לנו קשרים דיפלומטיים איתם כמו מצרים וירדן. אדרבא  העיתונות המצרית היא הארסית והבוטה ביותר כלפי ישראל. זה אמור לגבי המדיה כולה הקולית והחזותית.זה אמור במידה קצת פחותה לגבי ירדן, אף שגם שם הבת קול העוינת היא בדציבלים לא נמוכים . ככה שרשת "המדיה ווטש" בעצם משקפת די נאמנה את הנימה האנטי ישראלית בארצות ערב.. ויש עוד גורמי הפצה דומים. ויש אזרחים שאכפת להן. הנה כותרת "פלסטיין מדיה ווטש"  על  סגידה לטרוריסטים שרצחו  ישראלים.

| PA Minister of Culture defends glorification of terrorists: "It's the least we can do" City square named after Dalal Mughrabi, murderer of 37 Israelis by Itamar Marcus and Nan Jacques Zilberdik The Palestinian Authority is defending its practice of honoring terrorists who have killed Israelis by naming public places and events after them.

לדעתי, עם כול התחושה הקשה שמתלווה לפרסום כזה, אינני חושב שזאת דוגמה טובה  להסתה פלשתינאית. יש מי שיכולים  לטעון, בצדק או לא, שגם יהודים שנחשבו בשעתו טרוריסטים קראו על שמם רחובות וככרות. יש דוגמות טובות יותר להסתה במישור הפרטי והציבורי בקרב הפלשתינאים. מכול מקום, חרף  היותה עובדתית, סוג כזה של הסברה נתון במחלוקת בינלאומית. בכול מקרה מדובר במוסד שמפרסם לקטים מתוך  התקשורת הערבית. אני מתייחס לאנשים פרטיים. גם בארץ וגם בחוץ יש אנשים פרטיים שרוצים לעשות משהו .יש לי  ידיד בארה"ב, פעם מדריך צעיר בתנועת  "הנוער הציוני- יהודה הצעיר" - בהיותי שליח בארה"ב. שמו פרופסור וויליאם פירשיין, מיקרוביולוג בולט בארצו ובעולם. מכיוון שהוא אוהב את ישראל וקנאי לשמה ולמעשיה הוא אימץ עמדה לאומית, אפילו לאומנית, בכול הקשור ביחסינו עם הערבים. יש לו בלוג, אך עיקר הפצת המסרים שלו היא נקודתית למכריו באמריקה וברחבי העולם. מסרים אלה כוללים  סוגיות שלעצמן מהווים נושאים לכתיבה שלו, אך לרוב אלה התייחסויות לפרסומים בראש וראשונה בעיתונות. ב 2- בינואר הוא כתב מכתב לעיתונאי טימותי ראטן  שפרסם מאמר במדורו  בעיתון " ניו יורק פוסט". הנה קטע במקור מתוך מכתב  ארוך יותר שהוא פרסם ואח"כ אתמצת גם את הקטע לעברית. Subject: wishful thinking                                                                              Dear Mr. Rutten:     I read your column in the NY Post today (Jan 2) about the cold war lessons in fighting jihad, but they don't wash... In the cold war you really had suppressed individuals, their leaders and groups yearning for freedom who spoke out with their writings and demonstrations (which were quickly savagely suppressed by the dictators)... However now, except for Iran (which isn't really a Muslim country), there is literally no Muslim nowhere that speaks out against these savage Islam fascists... Why? Because the rank and file agree with their demented Imams and most of them applaud the savagery of the terrorists (they don't call them that) in killing infidels. Nothing in our history has prepared us for defeating these evil spawn...Nothing...And when the Yale University  Press publishes a book about the cartoons without showing any of them, because of  possible retaliation by the terrorists, then we have really hit rock bottom.. Bill Firshein Professor Emeritus Wesleyan University Middletown, CT, 06459                                                                                       פרופסור פרשיין: אין הבדל בין אסלמיטים הכותרת של המסר היא : הרהורי לב .ליבת הטיעון של פרופסור ווליאם פרשיין מול ראטן היא שהתיזה שיש ויש מדינות מוסלמיות, אין לה בסיס בכול הנוגע לקנאות. הא- ראייה: אין בעצם שום מדינה מוסלמית אשר יוצאת חוצץ,בחריפות חד משמעית כנגד הקנאות האסלמית. זה ועוד.לדעת פרשיין רוב המוסלמים מסכימים עם האימאמים המטורפים ואף  משבחים את  האכזריות שלהם כלפי "הכופרים". אבל הפרופסור מאוניברסיטת ווסליאן לא חוסך שבטו מן האקדמיה באמריקה. והוא מביא דוגמה. כאשר  ההוצאה לאור של אוניברסיטת ייל- Yale ( אחת האוניברסיטאות בפסגת האקדמיה בעולם- צ.ג) מפרסמת ספר  על קריקטורות (על האסלם – צ.ג) מבלי שתציג אפילו אחת מהן מחשש של פעולות תגמול מצד הטרוריסטים כי אז הגענו לתחתית.בכך שהבאתי דוגמה זאת, אני לא מתכוון לומר כי התיזה של פרופסור פרשיין היא נכונה. היא ללא ספק כוללנית. אבל היא דוגמה לאדם שאיכפת לו ושהוא  עושה הכול כדי להביא את דעתו בפני אנשים רבים, שהוא רואה בהם אנשים בעלי השפעה.   שני היבטים לצורה כזאת של  מידע. היבט אחד אינפורמטיבי. הבאת הדוגמה של  ספר הקריקטורות של אוניברסיטת ייל, היא טובה. מה שלא טוב בהסברה מסוג זה הוא וויכוח. פרופסור פרשיין גם מתווכח, בקטעים אחרים שלא הבאתי. רוצה לומר שהבאת עובדות מתחום האקדמיה או ציטוט מתוך עיתונות הערבית, במקרה שלפנינו עיתונות ארסית כלפי ישראל , היא גם צעד נבון וגם במקרה זה נכון. עובדה שאוניברסיטת ייל לא פרסמה אף קריקטורה. עובדה שהתקשורת הערבית בכללה היא אנטי ישראלית. פה ושם יש קולות בודדים אשר חולקים על סוג כזה של כתיבה, אך גם זאת מן הבחינה של תועלת תעמולתית ולא כערך בפני עצמו. הסברה מסוג אחר היא הסברה עצמית. להעמיד דברים על דיוקם. כאשר אני מתווכח עם איש תקשורת זר, כאן או בחוץ, ומעמיד אותו על עיוותים בסיקור על הנעשה אצלנו, הוא יודע שאני לא מצוי בשרות אף אחד. אני אכן חושב שאין לנו  מדיניות חוץ ברורה ומוגדרת בכול הנוגע לפתרון הסכסוך עם הפלשתינאים, וזאת ,מעצם טבעה המזגזגת או מאחזת עיניים   היא קשה להסברה. באותה מידה אני חושב שהתקשורת במערב מעָוותת, הן בדיווח והן בפרשנות את המציאות הישראלית. אני אומר זאת בפה מלא. התפרעות אנטי ישראלית בתחרויות ספורט דוגמה אחרונה להתנהגות בוטה של קבוצות מתפרעים בניו זילנד נגד הטניסאית שחר פאר בטורניר הטניס, כאשר  המפגינים לא רק מחאו נגד ישראל  אלא הפריעו למשחק והמשטרה אמנם גררה פה ושם מפגינים אף אפשרה זאת. כול ספורטאי ישראלי או שוחר ספורט  היה צריך  "להפציץ" הן את ממשלת ניו זילנד והן את ההתאחדות העולמית לטניס ולמחות לא על המחאה אלא על הצורה שלה. להפציץ- באינטרנט. כיום כאשר האינטרנט היא תקשורת המונים במלוא מובן מונח זה, מי שיודע להשתמש בו, במסרים, בטוקבקים או בבלוגים יעשה זאת. זאת הסברה חשובה. היא מגיעה לכל מקום ומגיעה מהר ויש לה משוב. אני שבמקרים כאלה משתדל לא רק לדרוש יפה חיפשתי דרך לפנות לממשלת ניו זילנד. לדאבוני לא זו בלבד שאין לנו שגרירות  במדינה זאת, אלא דואר לשגרירות ישראלית באוסטרליה, אשר מאומנת כנציגות בוולינגטון הבירה,לא נגישה. משרד החוץ שלנו הוא דוגמה מובהקת לחוסר נגישות, אלא,כאמור, אם יש איזה אסון בחו"ל ובמשרד פועלת לשכת קשר.לבסוף מצאתי שיש לניו זילנד קונסוליה בארץ וקונסול הכבוד הוא גד פרופר מבלי חברת "אוסם". העברתי איפה את המכתב למענים אלה.בהנחה שהוא יגיעה לוולינגטון- איכשהו .והנה המכתב במלואו ותקציר ממנו בעברית   To:Foreign Minister Govermnent of New Zeland Mr Murray McCully by fax 64-4-4729596   Your Excellency.   Viewing the evening news magazine on the National Channel (Israel Broadcasting Authority) I found myself disturbed and frustrated as at a Tennis  international tournament taking place in New Zeeland  Israelis'' representative Ms. Shahar P'er was most viciously harassed by a group of anti Israel demonstrators .   Being a liberal and living in a democratic country I wholeheartedly support protests and demonstrations as acts of freedom of speech and legitimate protest .However this was not a protest in any accepted form but sheer interruption. It was a means of disturbing, almost interrupting the game, more precisely the performance of Ms.P'er.   If it were a lecturer at an academy forum being shouted down and interrupted, I assume that the disturbers would have been shown out.   If the police had noticed indeed that the protestors did not carry only slogans but drums and trumpets, they should have seen to it that the demonstration takes place in a remoter   area so as not to interfere with the game.   Sometimes, ladies and Gentlemen ,in the service of Your government' you  have to realize that even a democratic, liberal  open  and peaceful  society as your country is- one has  to defend democracy in a more active way, not condoning acts against a sports visitor(actually – star) of a friendly nation.   Yours Sincerely   Zvi Gill zvigill@012.net.il www.notes.co.il/zvi address: 15 Hisin st tel Aviv 64284- Isarel 972-3-5251401 fax 972-3-5257371 הטעון שלי הוא שכמי שאין לו התנגדות למחאות ולהפגנות, במקרה זה זאת הייתה בעצם הפגנה אלימה כאשר המפגינים השתמשו בכלים- תופים חצוצרות- כדי לשבש את המשחק או להפריע לטניסאית שלנו שחר פאר. במקרה זה חובה היה על השלטונות- המשטרה- להרחיק את המפגינים כדי שהמשחק לא יופרע. זאת כשם שמרחיקים אדם שמפריע למרצה במוסד אקדמי. סיימתי בכך שגם מדינה חופשית,פתוחה ושלווה כמו ניו זילנד חייבת להגן ביתר תוקף על הדמוקרטיה, בייחוד כאשר מדובר בתחרות ספורטיבית שבה משתתפת טניסאית מארץ ידידה.. אני מסופק אם זה יגיע לשר החוץ של ניו זילנד,או למישהו חשוב. אבל אילו נכתבו כמה מאות מכתבים כאלה היו לך אלה הדים. האינטרנט הוא תקשורת המונית במלוא מובן של מונח זה זה.לא משנה כמה יכולים להיות מסר של יחיד חד וקלוע, אבל ה"הפצצה, מסיבית היא שנשמעת גם דרך חלונות אטומים.רוצה לומר אם יהיו הרבה יחידים שהעניין חשוב להם הם יכולים להעביר את המסר. ברגע שהעברנו את המסר, עשינו 90% מן המלאכה. גם לגבי התקשורת הערבית העוינת ניתן לעשות משהו. לא במישרין בפניות אליה. אלא בפניות אל האיגודים  הבינלאומיים לעיתונות ולמדיה. גם כאן האינטרנט הוא אמצעי טוב. וזה אמור לגבי  ההתקפות הקולניות והבוטות, במתכוון ככול הנראה של ראש ממשלת תורכיה. בתורכיה יש גם עיתונות חופשית ולא רק אסלמיסטית ואפשר למחות דרכה. וודאי שלא למחות בחרם על תיירות לתורכייה. העם היהודי וישראל שבעים חרמות. מלבד זאת יש כאן עניין של חסכון. גם במצב הנוכחי בתי המלון והצימרים מפקיעים מחירים. בהעדר חלופות כמו תורכיה ייקרו אותם עוד יותר. ,צריך לדעת גם לשתוק. אצלנו שתיקה תמיד משתלמת, שכן היא עדיפה על ברבור. משום כך במקרים מסוימים  שתיקה לא "כהודאה דמי" אלא היא ממלאה תפקיד. החאמס,למשל, שכה הצטיין במסע התעמולה נגדנו, החליט לפי המדווח לשתוק בשלב מסויים בכול הקשור לנועם שליט. לפי הדיווח, בכיר בחמאס אמר בשבת שעברה בראיון לעיתון אל-חיאת כי הארגון משתמש בטקטיקה חדשה במשא ומתן בעניין חילופי שבויים עם ישראל. הטקטיקה החדשה, לדבריו, מתבססת על איתור נוסחאות שעוקפות את נקודות המחלוקת בן ישראל לחמאס, והימנעות מעימות תקשורתי. לדבריו, החמאס לא מעוניין בשלב זה לפתוח חזית תקשורתית מול ישראל ומדינות אחרות, ולכן עדיף לפעול במישור של משא ומתן שקט. דוגמה טובה כיצד תעמולה משתלבת מצוין במדיניות והיא חלק בלתי נפרד ממנה. אגב חמאס, הסוגיה של נועם שליט , בהקשר זה, ראויה לכתיבת דוקטוראט. התוצאה הייתה בלתי נמנעת  בסחבת הארוכה והמתישה מול החמאס. אולי פה ושם צברנו נקודות בזירה הפנימית, אף שאני בספק, אבל  נכשלנו כישלון  אסטרטגי מחפיר. אותו חמאס שאנו עמלנו שנים להפוך אותו למצורע בעיני העולם, זכה לא רק להכרה מצדנו אלא להכשר לאומי ובינלאומי  של היות פרטנר להידברויות. אנו היינו הבג"ץ  והבד"צ שהכשיר בעיני העולם את  החמאס. הוא לא יכול היה לקבל מתנה יפה יותר משום גורם אחר, אפילו לא גורם ערבי מקורב אליו. אכן האמירה שזוכה צדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים, היא לא תמיד נכונה. אבל,על כך ברשימה אחרת.

פורסם ב 15 בינואר 2010 11:06 במדור הדימוי שלנו | 6 תגובות | אפשרויות

zoo מציאות חינוכית זו.

הסרט  black board jungle משנת 1955 נראה כאילו לקוח מעידן התום.
 
מערכת החינוך שלנו נמצאת "על הפנים" אין ביטוי אחר להגדרה לאחר שקוראים ושומעים מה קורה בין כותלי בית הספר. גם אם נרצה להיות אופטימיים לגבי  הפן התחומי ומן המסגרת ייצאו  אנשי  טכנולוגיה ,מדע, כלכלה מינהל עסקים, אדריכלים, מהנדסים מעצבים,משווקים, וכיו"ב, יהיו לנו מומחים אבל ספק אם יהיו לנו בני אדם במשמעות הנעלה של המונח.
 
התחלחלתי כאשר קראתי ב"הארץ" (27.12.2009)את התיאור של פרופסור רון אהרוני מן הפקולטה למתמטיקה בטכניון שלימד בהתנדבות  תלמידים בני 13 כאשר הכיתה "הפכה לגן חיות".במשפט אחד הוא מסכם את החוויה שלו: " אני באתי ללמד והתלמידים באו להילחם".פרופסור אהרוני חזר אל הסטודנטים שלו בטכניון. לאן חזרו התלמידים בחטיבת הביניים שאליהם הוא מתייחס. לג'ונגל האנושי מן הסתם. אם נצרף אל מציאות זאת המצב הכלכלי והחברתי בארץ, שבה לאט, לאט משתלטת הפלוטוקרטיה- שלטון ההון -על המדינה- העתיד רחוק מלהיות וורוד, וזאת בלשון המעטה.
 
הנתונים הסטטיסטיים שמתפרסמים מדי פעם על רמת החינוך בארץ, במקצעות שונים, ברמת הציונים, בהשוואה למדינות מפותחות אחרות או למדינה שלנו בעבר, מתייחסים ברוב המקרים למקצועות נקודתיים, מקצועות ריאליים כמו מתמטיקה,פיסיקה כימיה, או לשון, דקדוק, ידיעת הארץ. הם לא מתייחסים בדרך כלל לבסיס של החינוך והוא חינוך האדם , להיות בן אדם לעצמו ובחברה. זהו הבסיס למסגרת ה"דיסציפלינארית"- המשמעתית בהגדרה הפשוטה ביותר.
 
כאילו כדי לאזן את התמונה התפרסמו נתונים ב- 29.12.2009 מטעם המעצה לשלום הילד ולפיהם קיימת אלימות, לרוב מילולית,  גם מצד המורים כלפי התלמידים .לאור התיאור של פרופסור אהרוני לא אתפלא אם יש מורים שתעצומות הנפש לא עומדות להם,וחבל.  גם זה שייך. בראש המועצה לשלום הילד עומד ד"ר יצחק קדמן. ד"ר קדמן,איש בעל יכולות ויכולת להעביר את המסר. בכול תפקיד שהוא ממלא הוא פעיל מאוד בראש וראשונה בהעברת המסר שלו למדיה. שלום הילד כפי שד"ר קדמן יודע היטב לא מתחיל בבית הספר. הוא מתחיל בבית, הוא מתחיל בסביבה. ובסביבה הכוונה גם הנסיבות שבהם אנשים מוכשרים לא להוטים אחר מקצוע ההוראה.זאת בין משום שהגמול הוא קטן בעיניהם ובין משום העדר מוטיבציה אידיאית לשמש מחנך.
 
אם אנו לא מבחינים במציאות העכורה הזאת, פורצים לנו כול יום מול עיננו מעשים מזוויעים. אבל המדיה אוהבת אנשים כד"ר קדמן שיודעים להתנסח בקיצור ולעניין וזה חוסך מהם עריכה וזמן יקר. אפשר מאוד שיש להעמיד את ד"ר קדמן בראש מועצה ציבורית למען שלום הציבור בכלל והמורה בפרט. אני משוכנע שנשמע נתונים מרתקים.אשר למדיה, היא בעיניי שותף פעיל למה שהייתי קורא העדר "דרך ארץ" והכוונה אינה לכביש מספר 6 .
 
הגדיל לעשות בסוגיה זאת ד"ר תום גומפל, ראש מסלול החינוך המיוחד באוניברסיטה העברית. במכתב למערכת "הארץ"( 4.12.2010 ) כתב- התרעם- בין היתר:  "האם (פרופסור אהרוני) חשב שהוראה כרוכה אך ורק בחומר אקדמי? האם חשב שזה כול מה שמורה עושה במשך שעות עבודתו.ושאלה לאנשי משרד החינוך המאפשרים לחובבנים בלי  הכשרה להיכנס לבתי ספר. מה חשבתם  שיקרה"שאלה יפה. איך זה שנותנים לבחור ירוק, שאפילו לא ביקר  בשמורת "קרוגֶר" בדרום אפריקה להתקרב למתחם. ולא זו בלבד שלא שולחים אותו לאגף בעלי הכנף בגן החיות אלא דווקא לאגף החתולים- צ'יטות,אריות, נמרים,טיגריסים. Zoo מערכת חינוך זו?. אולי בבוא היום כאשר כול מערכת החינוך תעבור לחינוך המיוחד ד"ר גומפל עשוי גם להתמנות למנכ"ל משרד החינוך. בינתיים ראוי שהד"ר יציץ בסביבה, ומה היא עושה, ולסביבה לא צריך מומחים גדולים. אני לא מומחה לחינוך המיוחד וכמוני לא רבבות. אבל יש לנו עיניים שרואות, ואוזניים ששומעות ופה שמדבר. סכינים, אבקה לבנה ואלכוהול לא מוכרים במרכול של בית הספר- ד"ר גומפל.
 
חברה חולה. לחינוך חסרות מיטות.
 
לדעתי הנושא הזה,חייב היה לעמוד על סדר היום הציבורי סמוך מאוד לסוגיית הגרעין של איראן.נגד אויב בחוץ אנו יודעים להתמודד יפה. מפתחים "חץ", "כיפת ברזל" ועוד ציוד משוכלל חשוב מאוד שעולה מיליארדים. נגד "אויבים" בפנים, ולא מדובר רק באנשים אלא ברבי קומות של ערכים שמטים  ליפול, אנו חדלי אישים.ב-17 בדצמבר 2009 נערך במרכז ליאו באק בחיפה הכנס של "התנועה  להעצמת הרוח בחינוך". פרופסור ישעיהו תדמור, יו"ר התנועה, איש מחקר וחינוך וותיק, אמר בפתח הכנס:" מהות החינוך היא, בעיניי, עיסוק באדם, בשאלות האדם, ביחסו של האדם לזולת, לחברה וליקום ובזיקתו למוחלט, למטפיסי, לאלוהים; עיסוק בערכיו, בשליחותו ובמחויבויותיו. נלווים לכך שאלות בדבר קיומיות, אותנטיות, משמעות, רב שיח, אהבה, ערכיות ומוסריות.

פרופסור תדמור: להחזיר לחינוך את הנשמה.

מול הגישה הרווחת כיום בציבור, בקרב הורים וגם בקרב ראשי מערכת החינוך – הגישה התכליתנית, המעשית, הרואה את חזות הכול בחינוך בהישגים ובציונים, הגישה שהלימודים בה שטוחים, מישוריים, נעדרי פסגות, נעדרי חוויות חינוכיות, הגישה שבה ההוראה והלמידה הן טכניות במידה רבה, בלא נגיעה בתלמיד האדם – אנחנו מבקשים להחזיר לחינוך את נשמת החינוך. התשתית לכך היא ההבניה של התרבות הבית ספרית בששה "מחוזות תרבות": תרבות אינטלקטואלית, תרבות רגשית, תרבות גופנית-פעלתנית, תרבות אקולוגית, תרבות ערכית, תרבות מוסרית, תרבות אמנותית, תרבות רוחנית."

לפני כמה ימים התבשרנו- מעל דפי העיתונות( אני מציין עובדה זאת שכן הבשורות בתקשורת לא תמיד מתממשות, ורפורמות המוכרזות מדי כמה שבועות נמוגות ) על רפורמה בחינוך העל יסודי. במסגרת רפורמה זאת מורה-חונך יהיה אחראי על קבוצה קטנה של כ- 16 תלמידים ויעקוב אחר פעילותו האישית של כול אחת ואחד מהם. כמו"כ  תיקבע מסגרת זמן מיוחדת לפעילות חברתית. אילו הדבר יוגשם תהיה בו ברכה כפולה והיא  מתן תשומת לב רבה יותר לתלמיד הבודד ותשומת לב רבה יותר של התלמיד לחברה.בכך אולי יינתן מענה ולו חלקי לליבה של בעיית החינוך שלנו והיא – הסביבה. בלי תמיכה מסיבית של הממשלה, הרשות המקומית, הסביבה, המשפחה, השכונה שום מורה או מחנך  גם את יתאים לגזרה של ד"ר  גומפל הצלחתו תהיה מוגבלת מאוד. הסביבה זקוקה בדחיפות לרפורמה.
 
ניסיונות נקודתיים.
 
חינוך הוא דבר שאין לא סייג, לא בגיל,לא במסגרת ולא בתחום. בעצם ,החינוך מלווה אותנו מן הינקות ועד למוות.מכאן שאמירה ",מכול מלמדיי השכלתי", תמיד יישומית. מערכת החינוך הראשונית היא הבית. אין לו תחליף. כאשר בבית חסרים הגורמים האנושיים והסביבתיים לחינוך מחפשים חלופה. במעגל השני מצויה הסביבה הפיסית והאנושית ורק במעגל השלישי מצויה מערכת החינוך. אחריה האקדמיה בלימוד חופשי או דיסציפלינארי ובמקביל האוטודידקטיות למידה עצמית באמצעות  ספריות,מחקרים, תקשורת וכיו"ב. בעידן שלנו , הן בשל  ההתפתחות האנושית והמדעית והן בשל תנאים אובייקטיביים וסובייקטיביים, מסגרת אשר ממזגת  חלק מן האלמנטים הללו. מתבקשת. ואכן מצאנו כזאת ,או השאיפה לכזאת, ביישוב "אור יהודה" שמצויה במרכז גוש דן, לא רחק מצומת כביש 4  בצומת רמת אפעל.

שמעתי על ה"חממ"ה",-. ראשי תיבות של חינוך,מוביליות, מחויבות, הישגיות, והחלטתי לבקר בה. המבנה בחוץ אינו מרשים, אבל כבר ראינו מבנים לא מרשימים שבהם  הלמידה מרשימה מאוד. זאת אכן מסגרת חינוכית חברתית מיוחדת במינה.היא בנויה על  עמותה שחזונה הוא שליחות חינוכית וחברתית למובילות, מחויבות, אחריות ושותפות בת קיימא עם הקהילה והרשות המקומית.היא בחזקת תוכנית ניסויית – pilot  אבל בתור שכזאת היא נראית כמשהו רענן. היא מושתתת על ארבעה עמודים ערכיים.חברה וחינוך, מעשה ותכלית, מעורבות וערכים, הישגיות ובגרות.מתוך גישה חינוכית ממוקדת בלומד ובייחודו, שותפים חברי קהילת ה"חממ"ה" ביצירת זירות הצלחה שיעניקו לכל אדם מערכת  כלים אישי וצוותי להמשך לימודיו ולאחריהם. הסיסמה: קבלתי אחריות קולקטיבית,עבודת צוות- למען מטרה אחת גדולה: ללמוד איך להשתמש בחכה במקום לבקש דגים.

המנהלים .משמאל- צבי לירז לידן יורם רובינפלד

האכסניה לפרויקט היא  אור יהודה והצטרפו למיזם, קרן רש"י, ומשרד החינוך. המטרה העיקרית שהציבו לפניהם היוזמים היא להעניק ללומדים סביבה לימודית שבה הם יכולים ללמוד את השימוש בכלים העשויים לעזור להם להשיג את מטרותיהם. לכן, תפקיד המורה מתעדכן וממוקד בהקניית אחריות, בתכנון ובניהול המייסדים הם הָל קוברינסקי יו"ר העמותה- איש עסקים בהיי טק ,צבי לירז מנהל פדגוגי. מפתח גישות חינוכיות,תוכניות לימוד והכשרת מורים., יורם רובינפלד מנהל ארגוני,איש חינוך ומינהל בכיר בחברות עסקיות. ד"ר צביה ולדן פסיכו בלשנית, מתמחה באוריינות ובשילוב מחשבים בחינוך.

ההנהלה פותחת את כתלי בית-הספר,  אל המציאות החוץ דיסציפלינארית תוך התחברות עם הקהילה החברתית והעסקית, הרשות המקומית וההורים. מדובר בעשייה המשלבת פעולה בין חברים, בוגרים, מנחים ומורים, המובילה לאחריות חברתית, ואשר במסגרתה נרכש ידע מתוך חיפוש אחר משמעות בכלל, והמשמעות שבלימוד ובהשכלה, בפרט.
.
מעורבות חברתית בדיאלוג

מה שעניין אותי במיוחד כאשר ביקרתי במקום הייתה השאיפה של החממ"ה להעניק משמעות לכל השותפים בעשייה של תרומה לקהילה ושל מחויבות אישית. דיאלוג חברתי הוא פרויקט בו צוות לומדים, בהשתתפות מנחה, וקבוצה מקבילה בקהילה, מזהים את העוצמות ואת הצרכים של כל צד ויוצרים תהליך של למידה והנחיה הדדית, והפקת תוצר משותף. בדומה לתוכנית "מחויבות אישית" תכנית הדיאלוג של החממ"ה הינה תוכנית חינוכית ערכית המתבססת על פעילות התנסותית מקיפה במוסדות וארגונים בקהילה . משימה מיוחדת מוטלת על הכיתות הגבוהות . במסגרת פעילות זו אמורים התלמידים  להציג לתושבי העיר את הסוגיה, דרכים לפתרונה ויפעלו לקבל משוב ממספר גדול ככל האפשר של תושבים. בסיום יציגו לראשי היישוב את הצעותיהם. התלמיד גם לומד לבצע הערכה אישית על ביצועיו התלמידים כולם יוצאים אחת לשבוע לקהילה ופועלים כחונכים ושותפים לפעילות של ילדים וקשישים. הדבר מפוקח באופן הדוק והדגש המתמשך הוא על פעילות איכותית תוך יצירת דיאלוג, כלומר המקבל הוא הנותן ולהפך.

חושבים ומחשבים

המטלה של בית הספר מחוץ למסגרת הפנימית היא  בין היתר לסייע בשירות לפיתוח מנהיגות חינוכית יישובית ובטיפוח מורים בעלי חזון חברתי, חינוכי ומקצועי שיניעו ויובילו שינויים בבתי הספר שלהם. הילדים מתנסים כל העת בלמידה חקרנית אישית וקבוצתית. בחלק מהזמן הופך התלמיד לחוקר והמורה למומחה תוכן על פי צורך ולא למרצה. התלמיד רוכש יכולת חקר, ניתוח ובירור מידע, הבנת עיקר וטפל, תיכנון מערכתישל פרוייקט עם חבריו, ביצועו והצגתו בדרך מקצועית וראויה

.כאמור המערכת פועלת, נקודתית, ואני יכולתי רק להציץ ולהתרשם, ולקבל מושג או חזון לעתיד לבוא. אבל ברעיון הזה לעצמו טמונה ליבת העניין- הפיכת חינוך לאימפליקטיבי ואפליקטיבי. לאמור המשמעות הרחבה של החינוך, כולל החינוך לערכים והיישום שלו בסביבה, במשפחה ובחברה.

חינוך בעבורנו , ויסלחו לי על השמעת תקליט חוזר, הוא השקעה במשאב החשוב ביותר שלנו- האדם. אם לא נשכיל לתקן את העיוותים מהר, הפציינט לא ימות. הוא יישאר נכה, וזאת תהיה פצצת זמן בעוצמה  לא פחותה מזאת של הגרעין בידי האייטולות בטהראן.
 

 
 
 

פורסם ב 8 בינואר 2010 12:29 במדור מצב החינוך בארץ | 3 תגובות | אפשרויות

אפשרויות (הסבר): משלוח בדואר | טרקבק | דלישס | שווה קריאה

קסמיי הגליל

מחרוזת רשמים חורפיים מן ההר. ( צילומים - צ.ג)

כאשר החזאי מבשר על גשמים בצפון, ואתה  מגיע לראש פינה ויורדים עליך ממטרים מתונים , אל תסיק מסקנה שזה מה שקורה במרחק 11 קילומטרים  מערבה בכביש המתפתל בואך לצפת, או מחצית המרחק במעוף הציפור או העננים. זה בדיוק מה שקרה לנו,  בעלותנו בגב ההר לצפת ומשם לבירייה, במקום שבו הזמנו צימרים. לא ברור היה לנו  אם אנו בתוך העננים או שהם בתוכנו. הייתה שעת בין ערביים והערפל היה סמיך כמו מרק אפור וכאשר נדלקה תאורת הדרכים(בבירייה קשה לדבר על רחובות) המרק הפך לצהוב. דומני שבהרי סקוטלנד נתנסיתי בערפל סמיך כזה.אבל שם ישנה תאורת ערפל מיוחדת. אך בכך טמון היה היופי, המסתורין, ההצצה הפנימית בקרביים של  ההרים  מתוך הערפילים הללו  ומהם אל העָבָר. כמו הצצה מעבר למסך  אל  במת ההיסטוריה.

מצודת בירייה

חשבתי לי שאילו בסוף חודש פברואר 1946 כאשר חברי תנועת בני עקיבא, אנשי הפלמ"ח,  העפילו   על ההר  בבירייה בגובה של יותר מ -900 מטרים, היה ערפל סמיך כזה, אפשר והצבא הבריטי היה מתקשה להתגבר על אותו קומץ צעירים נועזים שעלו לכבוש את ההר בנקודה מבודדת שליד צפת. זאת הייתה ה"העפלה" לא דרך הים אלא להר :"העפילו,העפילו אל ראש ההר העפילו".( "המעפילים"- מילים- לוין קיפניס.לחן- חנינא ברצ'בסקי) צעיריי "בני עקיבא" הורדו והבריטים הכריזו על בירייה כעל שטח צבאי סגור. בתגובה גייסה הנהגת הישוב  רבבות מכול רובדי העם, ומכל חלקי הישוב ואלה העפילו, פעם, ועוד פעם וקבעו את העובדה. הצבא הבריטי ויתר."מבצר בירייה" הוא תזכורת לאותה סאגה בתולדות העם.

אגב הפלמחניקים מתנועת בני עקיבה. לא זו בלבד שזאת הייתה תנועת ציונית דתית לאומית(ולא לאומנית כפי שהיא כיום) אלא היא הייתה בעלת גוון סוציאליסטי, כפי שהיו רוב קיבוצי הפועל המזרחי. אני מציין עובדה זאת שכן חברי הפלמ"ח באו בעיקר מקיבוצים של אחדות העבודה ומפ"ם, ופחות מישובי מפא"י. דוד בן גוריון שידע יפה את מהותו של הפלמ"ח לקראת הקמת המדינה, דאג לפרק את המסגרת, כפי שהוא עשה לגבי האצ"ל , מחשש לקיום מיליציות משמאל ומימין. אך את המורשת אי אפשר למחוק. וביום של  גשמים וערפילים  ה"מבצר" הלא מאיים הזה משדר עוז וגבורה. הסביבה כולה- השראה.

המדריך שלנו.הפלורה והפאונה.


יער בירייה.יער,יער

לטייל בגליל אפשר בכמה אופנים.בקבוצות- בעזרת מדריכים מקצועיים, או בעזרת פרסומים שונים שמנחים אותך בקטעי טיולים שונים ברכב וברגל. או, אם המלווים שלך בקיאים  בפלורה ובפאונה של הגליל, כלומר גם בחי וגם בצומח .אז הערפל הסמיך לא מהווה שום מכשול. האיש  יוליך אותך בבטחה, אך זאת ביום. בלילה הסיפור שונה. נסעתי יחד עם בתי ענתי,,מכורה סביבתית ובקיאה בצומח ובגיאוגרפיה של הסביבה, בעלה יורם וילדיהם -נכדיי. השניים,פוקדים את הגליל לעיתים קרובות, בקיץ ובחורף, ואין מזג אוויר שיפגע במסע. אדרבא , ככול  שמזג האוויר גשום יותר, ככה ייטב, כאילו יהיו פחות תיירים באזור ופחות הפרעה לחופש העילי. אבל יש מקרים, כמו בלילה שהנסיעה ברכב אינה פשוטה בדרכים הצפעוניים האלה. ואם אי אפשר לצאת , ניתן למצוא  את הנתיבים לעומק להיסטוריה. יורם הוא האיש שנוטל את  המטה ומנחה אותך לא רק בסמטאות העקלקלות של צפת אלא גם בהיסטוריה ובזיכרונות של המקום. הוא רק זקוק ל"טריגר", איזה קטע, מבנה או  -אדם.

בעלי הצימרים הם ויקטור ויהודית. ויקטור הוא יליד צפת ואותו הזמין יורם לנסיעה ברוורס היסטורי,כאשר ביקר במקום כילד. העילה הטובה ביותר לנסיעה לצפת הייתה בעיית נשימה. ומכול מקום  יורם  הילד ומשפחתו הגיעו בימי החופש הגדול לשבועיים של אוויר הרים צלול, מזור  לאותם קשיי נשימה ובהמלצה חמה של הרופאים. בהקשר זה , גם לי קטע היסטורי מאוחר יותר. בית החולים זיו בצפת שימש בעיקר לחולי ריאה. אצל אמי, לאחר בואה לארץ בשנת 1947, גילו מחלת ריאה שבה לקתה במחנה הריכוז. תחילה היא הייתה מאושפזת בבית חולים זה אך משנרפאה, ובשל היותה אחות במקצועה, הפכה לאחות בבית החולים אשר בימי מלחמת השחרור שימש בעיקר לוחמים. אני, ששרתי בחטיבת כרמלי אשר לחמה בצפון , הצלחתי לבקר אצל אמי בצפת,  כאשר הבאנו לשם שני פצועים מן הפלוגה שלי.


שרידי בית הכנסת נבורייה.

אך מה כול אלה לעומת העקבות ההיסטוריות שמגיעות עד לבית הראשון והשני, כמו שרידי בית הכנסת נבוריה אשר ביער ביריה.אשר ליורם הוא  ומשפחתו בהגיעם לצפת התגוררו בשכירות בבית משפחת זעירא ברחוב הראשי והתחברו עם ילדיהם הקטנים לרבות שמחה שהיה כבן גילו גבה קומה ויפה תואר.לימים נפל שמחה במלחמת יום הכיפורים ונהרג "בטנק הקצינים" שנפגע בגולן בצפון. ויקטור שהכיר היטב את כל המשפחה התקשר למכרים לשאול על  אותה משפחה והסתבר שהאימא עדיין חיה בבית אבות. אך זה רק סיפור אחד. דודו של יורם, יוסף קופרמן עליו שמע סיפורים כמי שהיה בזמנו קצין מחוז  הצפון שמקום מושבו בצפת בתקופה המנדט הבריטי.  גם כאן ויקטור לא עיין באנציקלופדיה או ב"גוגל" , התקשר מייד לידידו דוד עמיאל שהוא היסטוריון בעל שם, ומכאן  התנהלה שיחה טלפונית נלהבת.

חזרה לתרפ"ט.

כמובן שעמיאל הכיר טוב את כל ההיסטוריה הקשורה ביוסף , כיצד היה מעורב בכל תקופת המאורעות בצפת וניהל את תהליך הפינוי. במאורעות תרפ"ט(1929)נרצחו   בצפת 18 יהודים , חלקם ילדים מבית היתומים, 80  יהודים נפצעו קשה.הפורעים טענו( ע"פ תולדות צפת- הוצאת עם עובד) כי ההתקפות שלהם לא מכוונות נגד וותיקי צפת אלא נגד העולים החדשים.כך או אחרת, צפת הייתה אחת המקומות שסבלו הכי קשה במאורעות תרפ"ט.
קצין המחוז יוסף קופרמן( דודו של יורם) היה בין השאר  עד במשפטם של ראשי הפורעים הערביים, ולפי המסופר אחד מהם(שפגע באוטובוס של יהודים בדרך לאש פינה)  נשא את השם ברגותי. אפשר והוא קרוב, או קרוב רחוק למרואן ברגותי ראש התנזים שנידון לחמשה מאסריי עולם בעוון אחריות לרצח ישראלים. אם מדובר בגֶנים ,גם בנו של מרואן ,קאסם ברגותי ,נעצר על אירועי ירי נגד ישראליים. ככה או אחרת. ברגותי זה, שאין כול ראיות שהוא היה צפתי , שכן רבים מן הפורעים באו מעכו וממקומות אחרים, לא הוצא להורג .

אני רוצה להעיר במוסגר שבחיפושי- המוגבלים- לא מצאתי סימוכין  בכתובים לשם ברגותי, אך זה לא אומר שלא היה אחד כזה.בכלל,כאשר מדובר בצפת בכלל ובמאורעות תרפ"ט בפרט,הסיפורים בלתי נדלים. לפי עדויות שמובאות באתר של  זאב גלילי( עיתונאי,חוקר,סופר) לפחות חלק מקרב הפורעים נמנו עם השוטרים הערביים בשרות המשטרה הבריטית,אשר הובאו מעבר הירדן. מכאן שאפשר מאוד כי אחד הפורעים באה ממשפחת ברגותי אשר התגוררה באזור השפלה. גם כאשר היהודים הובאו לחצר בית ה"סארייאה" בצפת(אשר שימש גם בית כלא- במרכזה של צפת הישנה)  היהודים הותקפו . מעשי הטבח ארכו 20 דקות בלבד אך התוצאות היו קטלניות לישוב יהודי שמנה 3000 נפש בלבד. לאחר  אותו משפט,כמסופר,  הוציאו המוסלמים פאתווה- גזר דין מוות- נגד קופרמן. ובשל חשש לחייו הועברו הוא ומשפחתו  לתחנת המשטרה הבריטית בצפת, ועם החרפת המצב הועברו לשם, בעזרת קופרמן משפחות יהודיות נוספות  עד עבור זעם. בנעוריו  שימש יוסף קופרמן קצין צעיר במשטרת זיכרון יעקב כאשר רדף אחרי שודד ידוע (חג'ג') בסוסים ורכבות עד לקהיר שם תפס אותו  והחזירו לארץ.

ועוד סיפור לסל.

כאשר מדובר בסיפורים של צפת, רבים מהם מתחילים ולא נגמרים, לא באותו מקום ולעיתים לא באותו זמן.כאשר קצין המחוז, יוסף קופרמן הובא לתחנת המשטרה,הוא, כאמור, הביא איתו עוד יהודים שהיו בסכנה .ביניהם היה קשיש בשם לבונטין. בתו של יוסף קופרמן צפרירה הייתה אז בת שנתיים, ובשל הרעב שבו היו נתונים במתחם, הביאו הבריטים בקבוק חלב לילדה הקטנה. אימה, רעייתו של יוסף, בראותה את מצבו של לבונטין,העבירה אליו את החלב,שהשיב את נפשו.

עשרים שנה מאוחר יותר, בעת מלחמת השחרור, צפרירה משרתת כחיילת בבית החולים הדסה בתל אביב. הימים ימי חנוכה ומנהל בית החולים ד"ר לבונטין ,הלך לבנק ,פָרָט שטרות והביא איתו שק של "מילים" ( אז אלפית הלא"י) וחילק לכול אחד מן הסגל מיל אחד. כאשר הגיע אל צפרירה שאל לשמה והיא אמרה את שמה הפרטי. "ומה שם משפחתך"- הוסיף בשאלה. "קופרמן" – ענתה צפריריה. ד"ר לבונטין הוציא מן השקית עוד מיל אחד ונתן לה.צפרירה תהתה: מדוע- ד"ר לבונטין? כי אימה שלך כמעט והצילה את חיי אבי במאורעות תרפ"ט.שני המילים שמורים אצל צפריריה עד היום הזה.
  
קיום יחד בצפת.

אינני יודע איזה מזג אוויר יפה יותר לצפת. יום שטוף שמש כאשר מרחוק העיר מלמעלה נראית כגלויה מצוירת, אבל מקרוב אתה חש בהזנחה על כול צעד ושעל. או ביום סגרירי, יום שבו אנו בקרנו בה , כאשר האסטטיקה פחות בולטת אך צפת עטופה בשלל צבעי המסתורין, במחלצות שכה מוכרות לתושביה ולמבקריה  מדורי דורות, ואשר בהם היא מרגישה במיטבה.

סדנת אמן בצפת העתיקה

או אז אתה משתלב בחלק מן הנוף האנושי, כאשר איזה אברך חבוש כיפה לבנה ועליה צ'ופציק כמו כיפת מסגד, וכל היתר, הלבוש, הזקן- כולם שחורים, עובר חומק כמו פנטום . או שאתה עצמך משתבץ בטופוגרפיה של עיר זאת, מן המעלות והמורדות, מן הסמטאות שמוליכות אחת אל השנייה, ואתה חושב שאתה במבוך שממנו לא תצא. זהו. אז הגעת!. בעל כורחך אתה צמוד למראות  של זריצקי, פלדי, גליקסברג, ליכטנשטיין, לבקובסקי  אדלר או שלום מושקוביץ' הידוע כ"שלום של צפת" ) ואחרים. כמה חבל ששאגל  לא פתח סטודיו במקום. מכול מקום אתה לכוד. וטוב שככה. אם אתה מתקשה למצוא דרכך קדימה, פנה הצדה. מה שעליך לעשות הוא לפתוח איזה שער לא בולט במיוחד, ואתה מוצא עצמך באיזה גרוטו טבעי  שהוא סדנא של צייר כאילו חצובה בתוך סלע ההר. אבל לא. היא דבוקה לשיפוע.חצר וסדנא,ומוזיאון זוטא, ומסדרון צר וטיפוס קטן ושוב פתח לאיזה "סֶסָאמי"  קסום אחר.

במסע הקטן שלנו,  התחברנו כאמור לזיכרונות של יורם שקשורות גם באחד האמנים הידועים ביותר של צפת יצחק פרנל- פרנקל שלאחר נדודים בעולם,כולל פריז מצא מרגוע לנפשו ובית יוצר לאמנותו.

במוזיאון פרנקל התוודענו לבתו של הצייר לאורה. יורם סיפר לה על  העניין שאביו והוא גילו בתמונותיו  הנפלאות של פרנקל.  יורם, שהוא אדריכל ובונה ערים,  עוסק בציור עד היום ובציוריו הראשונים כתלמיד הוא הושפע מאוד  מציוריו של פרנקל בכלל ושל  צפת העתיקה, הסמטאות , בית הכנסת, האנשים והמיסטיקה, וזה זיכרון אשר מלווה אותו מאז.

אחת התופעות של צפת , שהיא  ייחודיות לעיר שנושאת על גבה מורשת  עתיקה של יהדות ,דתיות, משיחיות וקבלה, היא השכנות הטבעית שבין הקהילה הדתית לבין קהילת האמנים. כאילו שאלה כרתו אמנה. הראשונים פניהם ליוצר, האחרונים פניהם  ליצירה. זאת היא סימביוזה אשר בין היתר תורמת לשימור הסביבה והמבנים המיוחדים שבה, כנגד  שיניהם של  כרישי הנדל"ן. זה מביא אותנו לתחנה הבאה בשיטוט הצפתי ביום סגריר.

החאן של החמור הלבן.

בחוץ,כאמור, אין זכר למה שיתגלה לנגד עיניך כאשר תפתח את הדלת, או השער. מבנה ואנשים בלתי רגילים, נכון יותר רגילים למקום המרטיט הזה ששמו צפת, ליתר דיוק צפת העתיקה. פעם המקום שימש כחאן והגרעין שלו נבנה כול הנראה לפני שבע מאות שנה, והוא שימש, כשמו, אכסניה ותחנה לשיירות בנתיב הסחר ההיסטורי. במשך השנים הוזנח ולפני כמה שנים נמצא לו גואל בדמותו של  יהודי יליד אמריקה בשם פיטר קרֶפס – peter kreps  אשר שינה את שמו למשה טוב, שמצא בו עניין, ושיקם אותו. את החאן הוא קרא "החאן של החמור הלבן" וזה גם הלוגו שלו. מדובר בבניין קשתות יפהפה שמתנשא בפנים לגבהים שונים, חלקם עד  לשמונה מטרים לערך. טוב לא הפך את המקום לא לגלריה לא לשוק תכשיטים אלא פיתח את המקום כמכון אלטרנטיבי לאקולוגיה אנושית, בריאות, תרבות,אירועים,מופעים.  את המקום מנהלת עמותה בשם ,הלב"ב. שעוסקת בנושאי סביבה ובמסגרתה מתקיימת פעילות כמו מחזור והפחת פסולת,לימודי טבע ואקולוגיה, טיפוח גני ירק סביבתיים. כול זאת בסיוע צעירות וצעירים מישובי וקיבוצי הסביבה . הסיסמה של  החאן הוא  "המקום שבו אנשים,אקולוגיה,תרבות ובריאות נפגשים".

חאן "החמור הלבן"

כאשר יורם תופס דג שמן כזה הרי זה כאילו ששני אמירים נפגשו במאהל ועורכים משתה סמלי כיד המלך.עם מתאבן, מנות  עיקריות ופרפראות,וגיהוקים,ופליאות ותמיהות,וחיבוקים ועוד תפיסה ביד, בכתף,בזרוע, כאילו שכאן זה מתחיל אך לא נגמר. כמו השיר. כאילו זאת הפגישה השישית ביניהם ועוד נכונו להם הרבה התאחדויות כאלה. משה טוב,הוא איש עולם, אבל  אמריקה מולדתו היא רחוקה. למחרת פגישתנו הוא נסע למלאווי בשולי מדבר סהרה שבאפריקה  שם נמצאת בתו רחל שהיא רופאה ועובדת במרפאה לחולי איידס. שניהם ייצאו ביחד לפסטיבל מוסיקה אפריקני גדול במדבר שליד טימבוקטו שבמרכז מאלי במערב אפריקה . מאלי, כתב לי משה, בדוא"ל מאפריקה, מעניינת אותו במיוחד בשל המוסיקה, התרבות העשירה, ואנשי הרים של ארץ הדוגון, והבדואים  משבטי טואראג- touareg  באזור. הוא גם מגלה עניין  בארכיטקטורה של בניה מבוץ. המבנה הגבוה ביותר בעולם  והמרשים ביותר מבוץ הוא  מסגד בגובה של שמונה עשרה וחצי מטרים בדג'נה. Djenne   שנחשב  כאחד המבנים הארכיטקטוניים הנפלאים בעולם.זה משה וזה עולמו, והמרכז של העולם היא צפת, והטבור שלה הוא החאן של החמור הלבן.

סיפור על ידיד ותמונה צפתית.
 
באחד הימים, ביקרו אצלנו בתל אביב,  בתקופה התל אביבית  הראשונה שלי, חבר לעבודה גם בעיתונות הכתובה וגם   ב"קול ישראל". דוד פדהצור ואשתו זיווה. דוד,  איש ספר והגות היה עורך העיתון "למרחב" של " אחדות העבודה " אף שהוא היה רחוק מן האידיאולוגיה שלה , ולימים העורך הספרותי של עיתון "דבר".

בית פדהצור- ציור של צבי אדלר

 בעת הביקור נפלו עיניו על תמונה של  צבי אדלר, צייר שאותו הזכרתי. "אני מתעלף" הוא אמר והתיישב על הספה. "זה הבית שבו נולדתי". זה הבית שבו גרים הוריי. אביו של דוד, משה פדהצור, נצר לשושלת רבנים בעל יוחסין, שראשיתה ברומניה  ואח"כ במחצית המאה ה- 19 בצפת, היה אחד המנהיגים של יהודי צפת, ובשל קשריו עם גורמים בינלאומיים כולל חברי פרלמנט בלונדון הוא הצליח בכך שהצבא הבריטי ישב בצפת. פדהצור ארגן מגביות לטובת הישוב. היהודי והתפתחותה של צפת היהודית החדשה. לימים התמנה לראש עיריית צפת. באישיותו המלבבת, בכושרו ובהשקפתו הליברלית הוא התחבב על כול האוכלוסייה של בירת הגליל. בתקופת מלחמת השחרור הוא מילא תפקיד מכריע בהנהגה ובעידוד. אמירתו לאחר כיבוש צפת על ידי צה"ל הייתה זאת: שני דברים הצילו את צפת בתש"ח( מלחמת העצמאות- צ.ג) כאשר 1500 עמדו מול 15,000 ערבים. ממש נס משום שישבו וקראו תהילים , ונס משום שהפלמ"ח הגיע בזמן( pedahzur net ) .ככה שגם לי אי אלה  תמונות באלבום ההיסטורי של צפת. אבל צפת היא רק חלק,חשוב אבל קטן , מאותו חבל ארץ מופלא ששמו הגליל.
 
הררית, למעלה וזאת שחצובה בסלע.

הגליל  לא מתחיל ולא מסתיים בבירייה או בצפת ובדרכך הביתה, אתה רוצה לבלוע כול מה שניתן בייחוד  כאשר מזג האוויר יותר ידידותי. בתי  התארחה פעם בישוב הררית, מאותם כפרים שישראלים, אשר שבעו  את החיים העירוניים, רוצים לבוא אל הטבע, אף שרבים מהם  יורדים מדי יום לעבודה . היא הציעה שלפחות נעפיל- ברכב- לפסגה ולעיננו יהיה חג. הישוב נוסד בשנת 1980 על ידי קבוצה טרנסדנטאלית ,ורבים מן התושבים עוסקים בענפים שונים של רפואה משלימה. הישוב נמצא לא רחוק מכרמיאל וליד הישובים דיר חנא, עראבה והעיר סכנין. בהגיעך לראש ההר – פסגת נטופה, מתגלה לעיניך אחד  הנופים המהממים  בישראל. על הרכסים המתפתלים נראים גגות הרעפים האדומים,בינות בוסתנים שמשתפלים למטה לכוון בקעות נטופה וסכנין. אלה מתעקלות כמעט סימטרית למרגלות ההרים ובהם מלבנים בצבעי ירוק שונים,חום,וצהוב כמו קולאז'  סימטרי רחב ,פסיפס תלת מימדי של עומק וצבעים,וביום בהיר ניתן לראות את הכחול של הכינרת. כול תמונה מצולמת שלא תהיה פנוראמית תחטא למראה המדהים שנשקף מן ההר.

 

תושבי הררית היהודיים לא היו הראשונים, בעת החדשה, שבָאו להר. הקדימו אותם בעשר שנים קבוצת נזירים הולנדיים בראשות האב יעקוב וילברנט. וילברנט היה בן 22 כאשר פרצה המלחמה ושרת במנזר בדרום הולנד. הכומר הושפע ממה שראה ממה  ששמע על זוועות הנאצים, גם במולדתו ובאירופה כולה. דודו, שבעצמו  חווה את מעללי הנאצים( עשו בו ניסויים רפואיים) השפיע עליו בתום המלחמה לסייע לעם היהודי. בשנת 1965 הגיע האב יעקוב לארץ וחיפש מקום להתיישבות של קבוצת נזרות ונזירים ומצא חלקה נטושה במרומי הררית. לאחר משא ומתן על בעלי הקרקע הערביים הצטרף ליזמים האב תומא מוויסקונסין בארה"ב. בחורף 1967 נטו שניהם את אוהלם על ההר ובעזרת פועלים מן הכפר דיר חנא הסמוך ניקו וניקזו בור מים,ככול הנראה מן התקופה הביזנטית..יעקוב החליט שהבור, יותר נכון הנְקבה, היא שתהיה המנזר, כי כפי שנאמר "ממעמקים קראתיך יה" ( תהילים ק"ל 1 ) .

 שמו יהיה  laura netofa "מְבדָד נטופה" בעברית שנושא את שם המנזר.                                       
מנזר חצוב בסלע

 

                                                  
"מבדד נטופה" היא כנסייה תת  קרקעית טבעית חצובה בהר, בצידה הוקמה מבואה מאבן מקומית, נסללה דרך עפר נחפרו בורות מים אשר משמשים מי שתייה עד היום.והוקמו צריפי עץ  למגורים . גרים בהם  שלושה ארבעה נזירות ונזירים קבועים ומתנדבים ממקמות שונים בעולם שבאים לפרקי זמן קצרים. המתחם כולל גם שני בתי אבן, אחד לספרייה והשני כיקב. הבקעה הסמוכה, והגבעות הרכים שמסביבה הם אדמה קלאסית לכרמים.
גם כאן יש מיזוג מופלא בין הפלורה והפאונה. הנזירים, יוצאי הולנד שידועים בצניעות שלהן והסביבה הטבעית, באופן צרוף שבין האדם לטבע. המים נשאבים מבור לשתיה ,לרחצה ולכביסה וחשמל אין, ולא בשל בעיות טכניות.          
יעקוב וילברנט מת בסוף שנת  2005  וכמה שנים לאחר מותו המנזר הועבר  לנזירים סיליזיאניים מבית ג'מיל (נזירים משפלת יהודה) . בעקבות זאת שונה במקצת אופי המקום. הנזירים הקבועים גרים בבתי אבן, ואילו האורחים מוסיפים לגור בצריפי העץ. מעבר לזה אורח החיים לא השתנה. וגם פה יש קיום יחד של בני אדם אשר כול קהילה מחפשת את דרכה אל השלווה. הגליל , במזרח,במרכז, במערב . סמל לאותה שלווה.ועוד משהו. מי שמטפס אל הרי הגליל יוצא נשכר כפליים. פעם בנוף המרהיב שנשקף מלמעלה ופעם בירידה למטה בתוך נקבי הסלעים וההיסטוריה, שם מחכים לו סיפורים מרתקים לא פחות.

סוף.
.

 

פורסם ב 1 בינואר 2010 12:55 במדור סיפורת | 6 תגובות | אפשרויות

אפשרויות (הסבר): משלוח בדואר | טרקבק | דלישס | שווה קריאה

"אלביון" לא בוגדני כלפינו

ישראל   ה"נבגדת" לא משתקפת יפה במראה.

 

ישראל לא לבדד תשכון חרף היותה מוקפת אויבים בכמה גזרות בצפון ובמרכז,כולל רצועת עזה. הפעם זאת לא רק אמריקה אשר עומדת ועמדה לצידנו, מאז זכינו בעצמאות. הפעם חלקים באירופה המערבית,המרכזית והמזרחית הם ידידינו. העובדה שהן בהזדמנויות שונות לא מסכימות עם דרכי הפעולה או המדיניות של ישראל, בעיקר בנושא הסכסוך הישראלי ערבי  והשטחים הכבושים, לא אומרת שהם הפכו לאויבינו. זה אמור גם לגבי ממשלת הוד מלכותה בלונדון אשר עליה הסתערנו בגין הוצאת צו מעצר  על ידי בית משפט מקומי למנהיגת "קדימה" ח"כ ציפי לבני. מאידך מצויה הבגידה בתוכנו, גם בהתחייבויות שלנו שמופרות וגם בערכים- לאומיים ובינלאומיים-  שנדרסים.

 

שקט אחרי הסערה הציבורית שקמה לאחר שבית משפט באנגליה  נעתר לפנייה לעצור את מנהיגת "קדימה", ציפי לבני שהייתה שרת החוץ במערכה "עופרת יצוקה". הסערה,ה "טוויסטר"  כרוב ההוריקנים אצלנו מקורה בקודקוד- הנהגה. התקשורת מצדה עשתה גם היא מה שהיא יודעת לעשות: להאיץ את המטוטלת בכוון הרוח. פתאום אנגליה שנתנה לנו את הצהרת בלפור,אותה אנגליה שעמדה כחוד החנית של בעלות הברית בחיסול המפלצת הנאצית, אותה אנגליה שביססה את המוסד הייצוגי של העם- הפרלמנט. כן, ואותה אנגליה שקבלה את המנדט עלינו ולימדה אותנו  פרק חשוב במינהל הציבורי  ולא נהגה בנו באכזריות כמו צרפת בצפון אפריקה. אותה אנגליה שאחד הלוחמים נגדה בארץ ישראל מנחם בגין- העריץ את מערכת המשפט שלה ועמידת החוק מעל לכול. אותה אנגליה הפכה פתאום  אויבת.

 

ברגע שיש לנו אויב, אנו במיטבנו. שורת המקהלה כוללת את הקואליציה האופוזיציה, המדיה ואחריהם הציבור הרחב. שר החוץ שלנו יכול לשלח את חרצובות לשונו בהכשר צדקני, וסגנו דני איילון, הדיפלומט השני במעלה יכול להשליך חזיזים מילוליים שלא היו מביישים  אי אלה שוחריי ביתר ירושלים בעת הפסד לקבוצתם. הוא עושה זאת כול הזמן. החרו החזיקו אחריהם כול המי ומי שהייתה לו נגישה לתקשורת ובימים אלה כמעט לכל אחד יש גישה.

 

זה יכול להישמע קומי אלמלא מדובר בח"כ תירוש אשר לפי ניבה לניר ( "הארץ  24.12.2009 ) מארגנת עצומה בין הח"כים שמאיימת על  החרמת מוצרים מבריטניה. בעקבות המלצת הממשלה הבריטית לסימון מ וצרים שבאים מן השטחים. שום מילה נוספת מיותרת להגדיר מעשה עוועים זה..

 

מצער שלקח אפילו יום לממשלת אנגליה להתנער ממהלך מעוות זה. אבל זה בא ושר החוץ הבריטי , דייויד מיליגן, הודיע בשיחות פנים וחוץ חד משמעית שממשלת בריטניה עצמה הופתעה ותעשה לתיקון המעוות. דייויד מיליבנד, שר החוץ הצעיר ביותר באנגליה מזה 30 שנה, היה ראש  הצוות המדיני של ראש הממשלה הקודם טוני בלייר שידוע באהדתו הרבה לישראל. ובכול זאת, ה"שוונג" שלנו בטיראדה נגד אנגליה לא נעצר והמאסף היה לא אחר מאשר ח"כ הגברת דליה איציק אשר שכחה שהיא כבר לא  יו"ר הכנסת אלא יו"ר סיעת קדימה וגם היא הוסיפה באזני התקשורת את מחאתה לפרלמנט הבריטי. עוד קו קו רי קו .חסר היה שתנועת הצופים בישראל תמחה בפני מקבילתה  בבריטניה.

 

בדרך כלל המחאות שלנו הן מה שהייתי קורא "מחאות סל". היו לנו טענות ומענות נגד אנגליה על שהיא לא התנגדה לממצאי ועדת גולדסטון, על עמדתה בנושאים מסוימים שנוגעים לסכסוך הישראלי פלשתינאי ועוד כל מיני עילות. "צו המעצר", נגד ציפי לבנה בא לנו מן השמיים, אף שברור היה לנו כי ממשלת אנגליה לא יכולה לפגר אחרי ממשלת ספרד שפעלה אחרי שגם שם נקרתה הזדמנות לבקש מבית משפט ספרדי לעצור מנהיגים ישראליים שנאשמים ב"פשעי מלחמה", והממשלה בלמה את הניסיון הזה. הרעש בשרות מנהיגינו, שהם מצטיינים בו כול כך, הרבה יותר בצעקות מאשר במעשים, בא בעיתו כמו היורה בחודש אוקטובר. בייחוד,כפי שמסתבר, מתחח  לאותם עננים כבדים, כולל סוגיית שליט, ראש ממשלתנו ועוזריו עסקו במרקחת לרסק את "קדימה" לגנוב בהסתר כמה ח"כים תאבי כסאות. הגנה על לבני בחוץ ואגרוף מחץ בפנים. ואיך תקראו לזימון לבני ע"י ראש הממשלה להקמת ממשלת אחדות- אם לא  perfidious  - נכלולי- בוגדני. מה היינו עושים בלי  "אלביון" הבריטי.

 

בריטניה "הצבועה"

 

אלביון הוא שם שנתנו היוונים לבריטניה עוד לפני הספירה ,לשם הזה נוסף במרוצת השנים, תאור הגנאי "נכלולי" ,כאשר אותם איים בריטיים קטנים הפכו לאימפריה, על כול התככים,הצביעות והניצול שקשורים בניהול אימפריאלי. אלה הפכו לשם דבר עד כדי הענקת התואר "אלביון הבוגדני" ( במקור לשון נקבה)  Perfidious Albion והנה רשימה עדכנית קצרה: הבריטים חמסו את כל העולם, ודיכאו את כל האומות, שהם שלטו עליהם , המוזיאון הבריטי מחזיק ביצירות שדודות מכל רחבי העולם , שומרים בריטיים במחנה המעצר באפריקה ירו סתם כך לתוך קהל האסירים היהודיים, שהוגלו מהארץ  .בדיונים בבית-הדין האירופאי לזכויות האדם נחלה בריטניה תבוסה אחר תבוסה , חוקי בריטניה ונהליה נקבעו כבלתי-חוקיים וכמנוגדים לזכויות האדם בצפון אירלנד. באיי פוקלנד מתגלים לאחר 25 שנה קברי אחים של שבויים ארגנטינאים, שחיילים בריטיים הרגו  אותם בהיותם כבולים. ויש עוד.

 

לחלק מכול אלה יש ללא ספק שמץ של אמת, אך זאת הכללה מרחיקת לכת. הסטיריוטיפים על אנגליה הם לא רק שלנו אלא בחלק מהם יש לנו שותפים בעולם. בכול הנוגע לדימוי של אנגליה ,.ככה כותב, בין השאר  העיתונאי מרקוס טנר   Marcus Tenner ב- 4.12.2008 באתר Balkannsight comm. : וזאת הדעה הנחרצת כפי שהיא משתקפת בעיני האנשים: "אנחנו (האנגלים) צבועים, או לכול הפחות מבטיחים ולא מקיימים " אלביון  בוגדני" כפי שקובעת האמירה הצרפתית הישנה. אמש האזנתי לתוכנית ב- בי בי סי  בשם "מאחוריי דלתיים סגורות" שבעצם  ניתן היה לכנותה  "ההיסטוריה הסודית של מלחמת העולם השנייה" סדרה שרצה במשך כמה שבועות. הפרק שלו האזנתי נגע ליחס בריטניה כלפי פולין, והבטחתו של ווינסטון צ'רצ'יל לגנרל אנדרֶס( מפקד  הכוחות הפולניים שלחמו לצד בעלות הברית- צ.ג) בשנת 1943  במילים אלה:" אל תחשוש. נכנסנו למלחמה בגלל פולין, ואנחנו לא ננטוש אתכם". מה גם שהסרט גילה מה עבר על פולין בכלל וורשה בפרט מידי הנאצים ואחר כך מידי הקומוניסטים של סטאלין.

 

 אז איך ניתן לקרוא לזה מלבד "בוגדנות". אבל במהלך הסרט התיעודי המהימן, ואני יכול להוסיף על כך את הידע שלי  כעיתונאי חוקר, שהבריטים עם כול רצונם העז לא יכלו להגיע לפולין. הרוסים הקדימו אותם. כוחות בעלות הברית כן יכלו להגיע לפרג, והם אכן רצו לשחרר אותה, אלמלא החליט רוזוולט לוותר על צ'כוסלובקיה לרוסים, לאחר ששוכנע שאפשר לסמוך על  מילתו של סטאלין שהוא לא יכפה את הקומוניזם על צ'כיה.(על כך אני יכול להוסיף- כמי שחקר את הסכמי יָלטָה, שרוזוולט, בעיקר בשל מחלתו שקרבה את מותו, רצה לראות סוף למלחמה בחייו, וכניעותיו לסטלין נבעו מצרוף  האמון שהוא נתן בסטלין ,למורת רוחו של צ'רצ'יל, ומצבו הבריאותי המתדרדר- צ.ג).

 

במאמרו מצביע  טנר  על כך כי הבוגדנות כביכול של הבריטים כלפי הפרוטסטנטים האיריים,הקרואטים הסרבים, ואחרים  לא היה לה בסיס מפני שבפועל לא היו הבטחות כלל, ולכן לא הייתה הפרה. "אולם פולין הייתה בגידה, וזאת צריכה לעמוד כעצם בגרוננו. וזה מראה בין היתר את לבה  הרחב של פולין בכך שלא נטרו לנו איבה".

 

חזרה אלנו.

 

אם אכן יש לנו טענות לאירופה בכלל ולבריטניה בפרט, וחלקן לא נטולות בסיס, הרי אלה נבעות בראש וראשונה ממעשה ידינו להתפאר. לדוגמה בכול הקשור ל"עופרת יצוקה", מבצע מוצלח ומוצדק בעיני, אשר נכשל כישלון חרוץ בהסברה, והסברה- תעמולה- היא כיום חלק מן המערכה הצבאית ותוצאותיה. כבר ציינתי בהזדמנות קודמת כי  ההצלחה שבה התפאר דובר צה"ל במניעת סיקור עיתונאי, הייתה בחזקת "ניצחון פירוס". שערו בנפשכם שעיתונאים ישראליים ובעיקר זרים מעבירים צילומים ממקומות ירי של החמאס ליד בתי חולים ומסגדים. היה והחמאס לא היה מאפשר, התקשורת העולמית הייתה מדגישה שהצילומים  לא נעשו מכיוון שהחמאס מסתיר את עובדת השימוש במקומות קדושים או במרכזים רפואיים להסתרת עמדות ירי.

 

על כך הוספנו בהחרמת וועדת גולדסטון. אילו שיתפנו פעולה עם הוועדה והיא הייתה מבקרת בשדרות,באשקלון ובכול אותם מקומות שהוו מטרה לירי מרגמות ורקטות במשך שנים, וחבריה היו נפגשים עם התושבים ורואים גם את ההרס, הדו"ח ללא ספק היה חיובי יותר. מכול מקום פחות חד צדדי. יתרה מזאת נציגי הממשלה ומערכת הביטחון יכלו לומר לוועדה כי הוטל על צה"ל לבדוק את הפגיעות בחפים מפשע, והפעולות שעשה צה"ל כדי להימנע. גם זה מן הסתם היה מסיר מאיתנו חלק מן האשמות. הרי כול שהדוח מבקש , בשלב זה, זאת חקירה, גם אם זאת פנימית. אבל אנו בסכלותנו שיחקנו ברוגז והחרמנו את הוועדה. ולאחר מכן כאשר ראש ממשלתנו ה"כן ולא" שלנו  רמז שיש נכונות לבדיקה, צה"ל באמצעות שר הביטחון הטיל ויטו. מבחינה זאת, התבטאותו של ההיסטוריון  הבריטי סר מרטין גילברט בריאיון עם יעקוב אחימאיר ( "רואים עולם") כי גולדסטון לא נהג כמשפטן, אינה רלוונטית עכשיו. גם היא ירייה באוויר לאחר שהסוסים ברחו מן האורווה.

 

בכתבה במסגרת "מבט שני" ( 23.12.2009) במלאת שנה ל"עופרת יצוקה" הפריכו גורמי צה"ל את הממצאים של דו"ח גולדסטון. אם ככה,  מדוע סוף מחשבה במעשה תחילה. מדוע לא שיתפנו פעולה עם הוועדה וצה"ל היה מביא בפניה את  הממצאים שלו. ומדוע, כפי שנמסר בכתבה, "ישראל שיתפה פעולה בעקיפין" עם וועדת גולדסטון ולא במישרין. לעתים נדמה לי שאנו שייכים לאותו  זן  שיש לו אויב גדול יותר מן האויב בחוץ. האויב בפנים, לא בחברה הישראלית אלא במדיניות העקלקלה.

 

במערכת הגומלין בינינו לבין הפלשתינאים, כאשר, כפי שהצבעתי פעם, כול צד יוצא נשכר מאיוולתו של הצד השני, הפלשתינאים היו צריכים להיות מטומטמים לחלוטין  שלא לנצל את המשגים שלנו, והם לא מטומטמים. משום כך כאשר אנו צועקים חמאס או חמס, זה נשמע כמו במשל לה פונטיין כאשר הזאב נמצא למעלה ומאשים את הכבש שנמצא למטה בזיהום מקור המים.וכאשר הכבש מנסה להסביר לזאב את האבסורד, שכן הוא למטה. עונה לו הזאב: מה זה משנה, אני הזאב.

 

 

מציאות שקשה להסביר אותה,ואנו מסבירים רעים.

 

לא הפלשתינאים יושבים על שטחים שלנו אלא אנו על שלהם. וזה יותר מ- 40 שנה, ובניגוד לחוק ולהחלטת המוסדות הבינלאומיים. אך על פי כן העולם ובראשו המערב כולל אנגליה נוהגים בנו בסובלנות ובסבלנות. אז מה לנו כי נלין שאנגליה למצער לא  מחרימה מוצרים מן השטחים היא מעלה את המס עליהם. היא די בקיאה בסוגיה זאת של מס. האמריקנים כאשר לחמו על העצמאות שלהם כנגד בריטניה הכובשת, לא החרימו את יבוא התה הבריטי. הם השליכו אותו לים במה שנקרא " מסיבת התה של בוסטון" זאת לאחר שהשלטונות האימפריאליים( ב- 16.12.1773 ) סרבו להחזיר משלוח תה לאנגליה שעליו הוטל המכס. בתגובה חבורה של אמריקנים עלו על סיפון האנייה והשליכו את התה לנמל..

 

לכך ניתן להוסיף שכאשר הנושא של הבאת הסוגיה בעקבות ",עופרת יצוקה", עלה בספרד, ישראל במקום לנהל מערכת הסברה אפקטיבית  עשתה זאת נקודתית. ניתן היה לנהל מסע תעמולה אפקטיבי בינלאומי וגלוי כדי להוכיח  שבמקומות רבים כמו באפגניסטן עכשיו או  בסרביה פעם- קשה לנהל מלחמה באמצעות קרני לייזר. אזרחים נפגעים. אני רואה עצמי "יפה נפש" וחושב שצריך היה לעשות הכול כדי לגרום למינימום אבדות במצבע, אבל מי שניהל נגדנו מערכה מעבר לגבול הבינלאומי  כמו בעזה, ללא כול התגרות  מצדנו ולאחר נסיגה חד צדדית, חייב ליתן את הדין. הפלשתינאים באסון שגרמו לעמם ואנחנו, בהעדר מערכת מידע שתסביר לעולם את הרקע, ובהבטחה לבחון את ההרג שנגרם לאוכלוסיה האזרחית. מכאן שמי שאחראי להסתבכות הפרשה הם לא מדינות אירופה, אלא אנו במעשינו הלא נכונים ובמחדלינו. וכרגיל בקופרודוקציה עם הפלשתינאים. דומני שערך מוסף לפעלתנות היתר של  גומרים שמנסים להביא לעצירת אנשי חמאס בבלגיה, בטענה שאזרחים בלגיים נפגעו- גם צעד זה , אפילו אם הוא זיקוק פרסומי- עלול לפעול כבומרנג. מה שגם שלפי הפרסומים עו"ד שמייצג את התובעים,הוא ע"פ הדיווחים,נמנה עם תנועה גזענית. אבל זה כשר.

 

בעיקרון,עצם העובדה שקיים גוף כמו בית הדין הבינלאומי ומערכת שפיטה בינלאומית היא בשורה לאנושות.  תארו לעצמכם במשך מאות בשנים כאשר העם היהודי היה מיעוט מדוכא ומופלה, במקום שתדלנות של שועים יהודים מקורבים לחצרות המלוכה, היהודים היו פונים לאיזו ערכאה בינלאומית שתגן עליהם. זה לא אומר שהשתדלנות הייתה מיותרת. אך היהודים כמיעוט נרדף תמיד ייחלו לאיזו סמכות בינלאומית נאורה שתפעל למען הגנה על זכויותיהם.תארו לכם מה היה קורה לפושעים הנאציים אלמלא  משפטי נירנברג. אין כאן חלילה השוואה, אלא רק הדגשת החשיבות של המשפט הבינלאומי. דוגמה קטנה למאבק בזירה הבינלאומית הוא המאבק שניהלו ארגונים יהודיים ובראשם וועידת התביעות למען מתן פיצוי כלשהו  לעובדי כפייה במשטר הנאצי. מי שיצא ממנה נשכר היו לרוב עובדי כפייה לא יהודיים במזרח אירופה.ככה נאה וככה יאה למי שהיה מיעוט נרדף ונדרס.

 

אם אנו צולעים, אל נבכה, ואל נבוא בטענות אל אחרים שלא נותנים לנו קביים. הם לא רק שלא מבינים אותנו אלא לא מבינים את המדיניות , אם זאת קיימת בכלל. אנגליה אינה יותר אימפריה. היא הגיעה להסכמה גם לגבי השלטון בצפון אירלנד, והיא כמדינה וודאי לא בוגדנית. לא כלפינו. אנו מסרבים להסתכל במראה.ובכלל, גם האנגלים בתחום הזה יכולים ללמוד דבר או שניים מראש ממשלתנו.

 

 

 

פורסם ב 25 בדצמבר 2009 11:22 במדור העולם | 3 תגובות | אפשרויות

אפשרויות (הסבר): משלוח בדואר | טרקבק | דלישס | שווה קריאה

עלבון לזאבים

הערות בשולי הוצאת תרגום ספרו של תומס הובס- "לווייתן".*
 
הוויכוח אם "יצר לב האדם רע מנעוריו" או שהאדם, התינוק עם היוולדו, שוחר טוב לעצמו ולסביבה, והנסיבות הן אלה שמוליכות אותו לדרך הרע, הוא כמדומני מלווה את האנושות מאז שסוגיות  כאלה נדונו על ידי הפילוסופים היווניים. הנושא הוא לא רק אנתרופולוגי, סוציולוגי או פילוסופי אלא יש לו השלכות עכשוויות, אימפליקטיביות ואפליקטיביות, כלומר גם  בכול הקשור למשמעות וגם בכול הנוגע ליישום. בזמננו שלנו, ובישראל. תומס הובס, אחד   ההוגים החשובים, באנגליה במאה ה- 17 הקדיש לכך את ספרו "לוויתן" ( שיצא לא מכבר לאור בתרגום עברי בהוצאת "מרכז שלם" בירושלים).
 
בהתייחסי ל"לווייתן" אין בכוונתי לכתוב ביקורת עליו. זאת נכתבה ותיכתב במדורי הספרים. אחד ממאמרי הביקורת הופיע  במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ"( 19.11.2009 ) מאת  פרופסור שלמה אבינרי, מומחה  והיסטוריון ידוע במדעי מדינה .בו הוא מביא גם את הרקע לכתיבת הספר, שהוא כְתָב הגנה נמרץ על המלוכה האנגלית בעת המהפכה הפוריטנית שניסתה להגביל את  הסמכויות האבסולוטיות של המלוכה על ידי הפרלמנט, מהפכה שהביאה בסופו של דבר להוצאה להורג של   צ'ארלס הראשון  ולעלייתו לשלטון של  קרומוול, עריץ לא קטן.

 
ביסוד התפיסה הפילוסופית של הובס הוא שבמצב הטבעי כול אדם מבקש לדאוג לעצמו. דבר טבעי לחלוטין.  אולם מכיוון שגם שאר הבריות מבקשות לדאוג לעצמן, וסיפוק דאגה זאת  עלולה לבוא על חשבונו שלו, תיווצר אנדרלמוסיה מוחלטת. במצב כזה כאשר "אדם לאדם זאב", המסקנה המתבקשת היא שהאזרחים למען ביטחונם האישי ורווחתם, יפקידו את השליטה בהם בידי סמכות עליונה שמסוגלת לשלוט- "הלוויתן".זאת בכותרת קצרה, אשר כאמור, לא באה לנתח את הספר ואת הפילוסופיה ואת רקעה המדיני.
 
מול הובס התייצב,הוגה  אנגלי,אף הוא במאה ה-17 ,חשוב לא פחות, ג'ון לוק. גם לוק כמו הובס יצא מתוך הנחת היסוד של זכויות טבעיות וצרכי הפרט. לכול אדם. ע"פ לוק יש ארבע זכויות יסוד: חופש, ביטחון הקניין, ביטחון החיים וזכות ההתנגדות לשלטון עריץ. זכויות אלו הן זכויות טבעיות והן קודמות להוראות השלטון. רעיונותיו של לוק עמדו בבסיס המהפכה הצרפתית, והן באו לידי ביטוי בהצהרת זכויות האדם והאזרח .תורתו של לוק שמשמשת בסיס לפילוסופיה הליברלית, מקובלת היום בעולם הנאור בחוקות( כמו חוקת ארה"ב) בקהילה הבינלאומית( הצהרת עצרת האו"ם על " הכרזה לכול באי העולם בדבר זכויות האדם) וגם בחוקים במדינות שונות וגם בישראל. 
הא ראייה. בימינו אלה ובמדינת ישראל. בית הדין הגבוה לצדק- בג"ץ- פָסָל הקמת בית סוהר על ידי יזם פרטי בקובעו  כי  עצם  העברת סמכויות לניהול בית סוהר מידי המדינה לידי זכיין פרטי, אשר פועל למטרת רווח, גורמת לפגיעה קשה וחמורה בזכויות האדם הבסיסיות של האסירים לחרות אישית ולכבוד האדם.וכאן קרה דבר מעניין, שכן שני החוקים- החוק שמאפשר לממשלה להפריט בתי סוהר וחוק כבוד האדם וחירותו, הם חוקים שהכנסת שלנו חוקקה. אלא שחוק כבוד האדם  נמנה עם חוקי יסוד, ודינו  כצווי חוקתי.
 
אין לי ספק שלא רק היזמים של בית הסוהר הפרטי אינם שביעים רצון מן הפסיקה, אלא אזרחים רבים תוהים, כיצד זה בית משפט מבטל חוק של  בית הנבחרים שהוא מייצג את הריבון- העם. ואם כך, מה לנו כול  שלוש הרשויות שאמורות לדאוג לחוק ולסדר.
 
רוצים מנהיג חזק.
 
דומני שכבר עמדתי על כך באחת מרשימותיי כי  העובדה שאנו מדינה דמוקרטית אינה דבר מובן מאליו. הציבור, גם בתקופת הישוב וגם לאחר הקמת המדינה, הגֵר לכאן ממדינות טוטאליטריות, החל ברוסיה הצארית, בפולין, בהונגריה ברומניה, כולן מדינות לא דמוקרטיות לפני מלחמת העולם השנייה. וזה אמור לגבי העלייה לישראל  לאחר 1948 -מעיראק, ממרוקו,,מטוניסיה מאלג'יריה לוב ועוד, מדינות טוטליטריות, אף שלאי אלה מהם יש מעין מוסדות מחוקקים- בשם. מי שהוו עמודי התווך של הדמוקרטיה בישראל  היו המפלגות, מן המפלגה הקומוניסטית בשמאל הקיצוני ועד למפלגה הרוויזיוניסטית בימין. זאת בנוסף למפגלות החרדיות, שגם להן היו אינטרסים וגם הן כמו המפלגות החילוניות היו מפלגות אידיאיות. לכול אחת מאלה היו ביטאונים. זה היה הבסיס הדמוקרטי ( המפלגות,ביטאוניהן  ולא הציבור) כאשר בן גוריון הרכיב את הממשלה הראשונה. מצד אחד קואליציה של השמאל  המרכז והתנועה הדתית הלאומית( המזרח והפועל המזרחי) ומנגד האופוזיציה מימין ומשמאל.
 
זה היה כורח המציאות שבן גוריון, מנהיג סמכותי מאוד,  צריך היה לחיות איתה וגם הציבור. אינדיקציה לתפיסה הבן גוריונית אפשר למצוא בהתבטאות שלו כפי שזאת מצוטטת על ידי הביוגרף שלו, פרופסור מיכאל בר זוהר. ככה הוא סיפר: ",זה היה כאשר בן גוריון עמד בפני קהל זועם בהיכל התרבות לאחר הדחת לבון( פינחס לבון- שר הביטחון- צ.ג) בעקבות הפרשה". כאשר אחד הנוכחים צעק לעומתו : בן גוריון- מספיק מה שאתה רוצה, העם לא רוצה את מה שאתה דורש. על כך העיר בן גוריון כי לא חשוב מה רוצה העם, חשוב מה רצוי לעם. זאת היא מנהיגות,לא מה שאומרים שרוצים, כי מה כולם רוצים. אנחנו רוצים פחות מיסים, אנחנו רוצים לנסוע לחו"ל,אנחנו רוצים שלא יגייסו אותנו למילואים או לצבא אבל צריך לעמוד בראשנו אדם שיודע מה רצוי לנו,מה חשוב לנו, מה טוב לנו( 'www.ed.negev.gov.il ) . הנה התורה ההובסיאנית בגרסה מתוקנת של בן גוריון, גזורה לנסיבות של מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה( 1954-55 )  במקורות אנו מוצאים אזהרה קשה נגד הנטייה של העם להמליך מלך. שמואל הנביא מזהיר את העם שהמלך ייקח את בניהם לעבדים, את בנותיהם לשפחות, הוא ייקח את שדותיהם ואת כרמיהם וימסור אותם לסריסיו. אבל העם חפץ במלוכה שהנביא, כלומר אלוהים באמצעות הנביא- נכנע. סופה של המלוכה ידוע. במקרה אחר מובא משל האטד, כאשר העצים ביקשו להמליך עליהם מלך.הזית לא רצה, התאנה מיאנה, הגפן סירבה רק האטד נאות "ויאמר האטד אל העצים.אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם , באו וחסו בצלי,ואם אין-תצא האש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון"(שופטים ט')  

 
המציאות

במהלך השנים, לנכוח הסתאבות השלטונית, הרכב הכנסת, התערבות בית המשפט העליון- תהליכים שבעיני צבורים מסוימים משדרים אנדרלמוסיה שלטונית, חלקים ממנו רוצים מנהיגות, ליתר דיוק – מנהיג שיעשה סדר. זאת תפיסה בקרב  אנשים שונים יוצאי  ארצות שונות, אפילו מן המערב אבל בעיקר מקרב חבר המדינות  לשעבר- אשר "ישראל ביתנו", היא מפלגת הדגל שלו. וודאי שסטלין בעיניהם הוא עריץ רוצח, שאת נחת זרועו חשו היהודים. אבל פוטין מתקבל כשליט סביר פחות או יותר שעושה סדר במדינה- לווייתן מבית היוצר של תומס הובס בנוסחה מוסקבאית מעוותת ומעודכנת. אפשר ורוסיה, עם המורשת האוליגרכית העריצית, שלה, הקומוניסטית והמלוכנית, אין לה מזור אחר מאשר שליט בדמותו של פוטין. החלופה עלולה להיות התפוררות כול המדינה לעמים ועממים ויש כאלה לרוב ברוסיה ובשוליה.
 
אגב, קהילת יוצאי חבר העמים. המנהיג של ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, הוא אדם סמכותי. על כך אין עוררין. ואם אכן ככה,כיצד המועמד שלו לתפקיד שר המשפטים, יעקוב נאמן, מטיף להכיל את חוקי ההלכה במדינת ישראל,שאם יש ציבור שזה פוגע בו באופן מיוחד זה הציבור הרוסי.האם זה עולה בקנה אחד עם התפיסה והשקפת עולם של הציבור שבחר בו. זה לא רק בניגוד להשקפת עולם של ציבור אלא  מהווה סכנה מוחשית לשיבוש אורח חייהם בצורה קשה ביותר ולשילובם בחברה הישראלית..אפשר להביא עוד דוגמאות, אבל זאת תופעה דוקרת עין במיוחד.
 
גם כאן לעתים מאו קרובות, בפוטנציה ובפועל, קיימת איזו אוליגרכיה דמוקרטית .מצד אחד שליטה של טייקונים- שועי הון. מצד שני וועדי עובדים חזקים  שבידיהם שלטרים  לשתק את המדינה. עליהם מגינה הסתדקות העובדים. אז גם גורמים דמוקרטיים והתקשורת מטיחים, ובצדק, בשלטונות, שהם לא שולטים.  דוגמה אחרת היא "המזרח הפרוע" שלנו, כאשר בפועל הממשלה שלנו לא שולטת בחבל ההתנחלויות-האוטונומי.יש שטוענים שאותו מיעוט מחזיק את המדינה בגרוגרת. במקרה זה,כאמור, דווקא גורמים ליברליים יטענו שהממשלה לא שולטת. כפי שיטענו שראש הממשלה לא שולט אפילו בממשלתו כאשר שרת התרבות מכריזה : " נפלנו על ממשל  אמריקני נוראי" וראש המשלה מוציא מייד הסתייגות, שהשרה לא מייצגת מדיניות. ואם היא לא מייצגת מדוע היא מכריזה הכרזה מזיקה, ואם היא עושה זאת מדוע היא לא מפוטרת. בכול מקרה זה נושא מאוד מורכב. עם כול זאת, אנו לא רוסיה. כאן אנו זקוקים לא ללווייתן אלא לשלטון דמוקרטי איתן  שבצד אחד יפעלו בו הרשויות המחוקקת,( אשר תייצג בצורה נכונה ושפויה יותר את הציבור) המבצעת, שתבצע ללא היסוס את המוטל עליה והשופטת,תוך בלמים ואיזונים , ואלה יתנו ביטוי למאווייו, לזכויות ולחובות של האזרח. ואגב. בן גוריון במאבקו בפרשת לבון- כשל. הציבור ברובו המכריע,אמר:לא! לזקן.
 
מי שחושב אחרת ימצא ב"לווייתן"  תימוכין לדעותיו, אף שהנסיבות כיום כה שונות.בכול זאת מדובר בהוגה מעמיק ביותר שפותח בפנינו עולם שלם של אופי הפרט, מאווייו וצרכיו הבסיסיים, והמסגרת שבה הוא חי. מאידך מי שירצה למצוא בהוגה זה את ההיפך משלטון  העריצות, ימצא  זאת גם כן. שכן הובס מציע התארגנות וולונטארית תוך בחירה בשליט, אבל מי שבוחר הוא האזרח. בשום אופן לא מדובר כאן בכפייה מלמעלה.השלטון בעיני הובס בא לשרת את האזרח ולהקל עליו ועל עמיתיו את החיים. אולם ההיסטוריה הוכיחה שמנהיגים  אבסולוטיים לא הביאו מזור לאנושות.
 
 מכול מקום בהקשר הרחב של תולדות מדעי המדינה, ומכול  סיבה אחרת , ראוי הספר הזה לקריאה . הוא מתורגם בשפה משובחת של  אהרון אמיר  ובשוליו הארות ענייניות.  ועוד הערה. את מאמר הביקורת שלו במוסף הספרים של "הארץ" שהזכרתי, מכתיר שלמה אבינרי בכותרת: אדם לאדם כבר לא זאב. לנוכח מעשי הזוועה שמבוצעים על ידי בני אדם כאן ועכשיו בארצנו שלנו , הזאבים ייעלבו מן  ההגדרה של "אדם לאדם זאב" אשר בעקבות ספרו של תומס הובס הפכה למנטרה..
 

פורסם ב 20 בדצמבר 2009 22:01 במדור דמוקרטיה | 8 תגובות | אפשרויות

אפשרויות (הסבר): משלוח בדואר | טרקבק | דלישס | שווה קריאה

הסוס הטרויאני של רופרט מרדוך

עצמים מזוהים בבלוגוספרה.
 
כאשר רעמו תותחי הבלוגוספרה - המוזות בכנס אילת לעיתונות דיברו הרבה - בעיקר על, ואל,  עצמם. בשעה שאפילו מכאן ,מישראל, רואים את העצמים בחלל בעין בלתי מזוינת, באותה עת בכנס העיתונות באילת   המשתתפים  שיזפו  לא רק את עצמם אלא גם נושאים שבמשך השנים דהו והחווירו. בחשו בקדרה של עיתונאות, יחצנות, רכילות ופרסומת, לשו ודשו , ובצד תכנים ענייניים  סיפרו בדיחות תפלות, העלו גרה ולקקו שפתיים. על המדיה המקוונת פסחו. יום אחד זה יקרה. בדיוק כמו בסיפור הסֶגֶן  היפני שאחרי 27 שנים  לאחר המלחמה הוא "נכנע"  ויצא מן המערה

בשנת 1944 נשלח סֶגֶן הידו אונודה  ללובאנג, אי פיליפיני נידח, כדי שיפעל מאחרי קווי האויב. הוא היה בהיכון שנים, ניזון מפרות טרופיים שגדלו פרא וחיכה לפקודה. לבסוף, ב- 10 במרץ 1972 ,27 שנים לאחר גמר המלחמה, עלה בדעתו שהמלחמה נסתיימה. ליתר ביטחון הוא יצא מן המערה כאשר דגל לבן בידו. איש לא חיכה לו.(פורסם בשעתו בתקשורת)

אצלנו זאת מסורת ,בנוסח ההגדה והגדרה הידועה: איך יודעים שהניו יורק טיימס הוא עיתון טוב? הוא יודע מה ייכתב בעיתון היידי(כיום שבועון)  "פורוורטס" כעבור יומיים . משהו דומה קורה בתקשורת ההמונים היום וקרה פעם כאשר נושא הטלוויזיה עמד בפתח בישראל ,בשנות ה-60. בשעה שבעולם -הטלוויזיה כבר הייתה פופולארית 15 שנה, אצלנו התווכחו האם צריך או לא צריך טלוויזיה. נושא דגל ההתנגדות היה לא אחר מאשר ראש הממשלה דוד בן גוריון, וזאת מטעמים חינוכיים וחברתיים. הנוער,טען הזקן,  יתמכר למדיום החדש ויזניח את שעורי הבית, ומי שיעלה בידו לרכוש את המכשיר יהיו העשירים ולא העניים. התיאוריה שלו התבדתה והופרכה לחלוטין, והוא "חזר בתשובה" לפני פרישתו. מי שתמך בלהט בזקן היו בעיקר עיתוני הערב: "מעריב"  ו"ידיעות אחרונות", תוך מתן גיבוי לפן הערכי השלילי של הטלוויזיה, הערכים עינינו אותם אז פחות או יותר כמו היום. מה שעמד בראש דאגותיהם, אז כמו היום,  שיווק וכסף-  ערך הפרסומת שעלולה לברוח מן העיתות הכתובה לטלוויזיה. .גם הם התבדו. ( מי שמעוניין להכיר את הנושא ביתר פרוט ימצא אותו ב"בבית היהלומים" –סיפור הטלוויזיה הישראלית- הוצאת ספריית הפועלים 1986 ).

התופעה בגרסה שונה חזרה על עצמה בהשתקפות אחרת במראה, כאשר וועדת פרס סוקולוב( ה"פוליצר" שלנו) סירבה להכיר בעיתונאות האלקטרונית- רדיו וטלוויזיה- כראויה להיכלל בקטגוריה של מתן הפרס. התייחסתי לנושא  באחד ממאמריי באתר זה. לבסוף נכללה.זאת ככול הנראה מן הסיבה הפשוטה, שעיתונאי הרדיו והטלוויזיה נהיו לרוב  באגודת העיתונאים. ציינתי באותו מאמר כי וועדת פרס "פוליצר" בארה"ב הוסיפה תחומים רבים מתוך העיתונאות המקוונת.אצלנו יוק.זאת למרות שהעיתונאות המקוונת היא השיא האולטימטיבי של "תקשורת ההמונים".  לא רק בכמות אדירה אלא גם באיכות משובחת ביותר.העיתונות הכתובה, לדאבון לבי, נלחמת על קיומה, ואני לא רואה לה חלופה ערכית- סגולית, שלא לדבר סנטימנטלית. יש לי פחות סנטימנטים לגבי הטלוויזיה שגם היא שוקעת, אף שמרבית שנותיי במדיה עבדתי בה,ויותר לגבי הרדיו.

אצלנו הנושא נמצא אי שם באתרים הוירטואליים, גם אם אלה מסופחים לעיתונות הכתובה.בראשית אוקטובר 2009 הסתער הפובליציסט הידוע נחום ברנע( חתן פרס ישראל)  על מבצר העיתונאות המקוונת ה- "האפינגטון פוסט", כחלק מהשקפתו נגד הבלוגרים "בלוג – כתב ברנע- הוא הגיג שמאן-דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות. כותבים מהר, מהבטן, בדרך כלל על פי סדר כרונולוגי: קמתי, התרחצתי, התלבשתי, שתיתי קפה עם מוישה, נכנסתי למכונית, שמעתי ברדיו ראיון עם חיים, אמרתי לעצמי, איזה אידיוט, סגרתי, חניתי, קפצתי לברית של הבן של יענקל, היו יופי של מעמולים, מחר ארשום לכם את המתכון, פגשתי שם את דובי מהמכולת, אמר לי, אריאנה, הגיע הזמן לצאת מהשטחים.ההבדל התהומי בין בלוגר לרכילאי הוא שרכילאי מספר על סלבריטאים, בעוד שבלוגר מספר בעיקר על סלבריטאי אחד: הוא עצמו. הבלוג הוא עלוקה עצמית” , והמייסדת של ה"פוסט"  רחוקה מקטילת קנים, אריאנה האפינגטון השיבה לו. מי שמעוניין בויכוח המאלף ובשובָליו, ימצא אותם בכול דומיין.

 לעניינינו, חשיבות הפולמוס הוא  בסוגיה מיהו עיתונאי בן זמננו. אסתפק רק בהבאת קטע מתוך מאמר שכתב ב"עין השביעית" חנוך מרמרי, מי שעשה דרך ארוכה מן העיתונות המקומית ועד לעורך הראשי של הארץ כשזה היה בשיא פריחתו..הקטע הוא תשובה לנחום ברנע והוא פורסם ב"עין השביעית":
"כששואלים אותי מה מצב העיתונות, אני אומר שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר. נכון שהעיתונות  המוסדית בנסיגה מנטאלית ובהתכווצות מדאיגה, וכמובן אינה נותנת ביטוי לדור הבא, שלא גדל על נייר עיתון. אבל הדור הבא מבין את מקומו ביקום והוא נותן ביטוי לעצמו בעצמו, בלי משכורת מובטחת ולעתים ללא כל הכנסה.אתה זוכר בוודאי את הימים ההם, בסוף שנות השבעים, שבהם נסגרו העיתונים סופית בפני אנשים חדשים, שהתדפקו לשווא על דלתותיהם. הקביעות של הוותיקים והקנאות של גילדת העיתונאים היו כשלשלאות על דלתות הכניסה למקצוע. כך נולדו המקומונים; עצבניים, חפיפיים, עסוקים בעצמם. וכך קם עיתון "חדשות", שספג קיתונות של ביקורת על שאנשיו אינם יודעים את המלאכה (ומאז סגירתו, פליטיו מאיישים את מיטב המשרות בעיתונים שלעגו ובזו להם). כנראה שככה זה מהפכות. יצריות, שטחיות, מזגזגות. אבל שום כעס, נזיפה או בוז לא יחסמו את האנרגיה שבהן.

אני יושב היום בבית, וגם אם האתר שאני כותב בו אינו מאפשר עדיין פרסום תגובות (כפי שנהוג בכל אתר עיתונות מקוונת ראוי לשמו), אתה יכול לראות בי בלוגר. גם חברי לאתר, טובי אנשי הרשת, הם בלוגרים. וכך גם הקוראים החדשים, שהאוריינות שלהם שונה מזו שלנו, ומשוכללת בהרבה. דייגי מים עמוקים, אנשי קישוריות ואנשי קונטקסט. כאלה שחורשים בכל טקסט, לא רק בבלוגוספירה, אלא גם, ובעיקר, בבלוקוספירה.

אני נוטה להאמין שסדר היום של הבלוגוספירה מורכב יותר ומעניין יותר מזה שמגישה היום העיתונות המוסדית. הבלוגוספירה פטורה מלמלא קונטרסים ברצח המזעזע של אתמול, שיישכח מחר. היא פטורה מהשיקולים מה מוכר ובאיזה טון צריך להתחנחן אל הקוראים כדי שלא ינטשו. אני מגלה בבלוגוספירה נושאים שלא תפסו מקום בעולמי ודיונים ומאבקים שהעיתונות המוסדית שכחה מזמן, או טרם גילתה. ואפילו מידע קולח ופרטני (לא מאושר רשמית, כמובן) על כל מה שלעיתונות המוסדית אסור לפרסם.  כל זה אינו גורם לי להתנשא או לבוז לעיתונות המוסדית. להפך, אני הראשון לטעון שצריך לשמרה כאתרוג, על הטובים והרעים, הלאומיים והחתרניים, המטופשים והעילגים שבכותביה – וכמובן את ערכיה. הרשת טרם הצליחה להפעיל מאסה קריטית של עיתונאים שאפשר יהיה לקרוא ליצירתם המשותפת עיתון. וכשזה יקרה יום אחד, זה יקרה נכון, מתוך זיקה עמוקה לעיתונות הקלאסית ולכל הטוב שבה. ......"

מול חנוך מרמרי התייצב עורך "העין השביעית" עוזי בנזימן אשר במאמר ב 5.12.2009 , כותב  בין היתר : אין לי דרך טובה ליישב את הסתירה: מיותר להכביר מלים על הכרסום המשמעותי שעיתונות הרשת מכרסמת במעמדה של התקשורת המסורתית (עיתונים, רדיו וטלוויזיה). יחד עם זאת, העכבר ששאג עדיין לא הפך לאריה, גם לא לכלב שמירה חלופי. מכל מקום, לא בישראל. לפי שעה, אכן לא צמחו כאן עיתונאי רשת בולטים וגם לא הגיני רשת המטביעים חותם על תודעת הציבור. סדר היום הלאומי – ככל שהוא נגזר מסדר היום התקשורתי – אינו מושפע, באופן משמעותי, מידיעות או מפוסטים המתפרסמים בוואלה, ynet או נענע.".

המסר הוא רק צלע במשולש התקשורת. שתי צלעות אחרות הן המדיה ומקבלי המסר.מכאן שהציבור שלנו, היעד לקבלת המסרים, אפשר והוא עדיין לא מעריך כראוי את המדיום החדש, או שבמישור האינטלקטואלי, לא כולם חשופים לפנים הרבים שלו .מכאן שאני  מקבל את הסייג של בנזימן. "מכול מקום לא בישראל"ן. אבל  גם אם נפסח על  הציבור אני יכול לציין כמה תופעות. אחת. "העין השביעית" בגרסת הדפוס שלה הלכה לעולמה. במקומה קמה לתחייה "העין השביעית " המקוונת. עורך הניו יורק טיימס,ביל קלר  התבטא בשעתו כי "עידן הטכנולוגיה- המושכלת של עיתונאות המולטימדיה- עידן זה אכן הגיע.. עיתונאים אשר מסוגלים לייצר רק למדיום אחד , הם מין שנמצא בסכנת הכחדה......לא עוד הרמת אף כלפי בלוגים בלתי ערוכים אשר מספקים יותר תוכן ומושכים קהל רב יותר מאשר מבזקי החדשות של הטיימס"  : -  Scott Karp www.publishing.com..יתרה מזאת אני יכול להצביע על כמה כותבים באתר "העין השביעית" שהם בולטים מאוד, חשובים מאוד, בעלי עין ועט חדים-  כעיתונאי רשת, חרף היות כמה מהם וותיקים בעיתונות הקלאסית. אני מבין שהנחתום לא מעיד על העיסה,אבל ההכללה אינה במקומה.

"פרי לאנסרים."

עכשיו הויכוח נסב סביב היבט אחר, והוא גמול לעיתונאי הבלוג בעבור עמלו, בשעה שהאתר שבו הוא כותב משובץ בפרסומת שבעבורה עורכי האתר ומנהליו מקבלים ממון, וממנו הם מתפרנסים. ב"פורום הכלכלי". איל התקשורת רופרט מרדוק התבטא בזכות שכר סופרים לבלוגרים,. ככה כותבת בין השאר אורנה אבני  (חדשות מחלקה 1 – 4.12.2009) "הויכוח בין אריאנה הפינגטון לרופרט מרדוק הוא ויכוח על כסף, הרבה כסף. אבל גם על היררכיות חברתיות והבעלות על הידע. אין שום דבר חדש או מסעיר באמירה ש"ידע הוא כוח". הויכוח בין הפינגטון למרדוק, שאך במקרה (ואולי לא) מתבצע בין אישה לגבר.הוא משקף כאמור גם אינטרסים כלכליים והשקפות עולם שונות. אבל לא זה הצד המעניין בסיפור. המאבק בין הישן לחדש, מתבצע על מזרון הקפיצים של המלחמה עתיקת היומין על האחיזה בידע.

אבני מתייחסת לנושא מן ההיבט הקונספטואלי. לעומתה כרמית גיא, עיתונאית וותיקה בכול ענפי התקשורת קושרת אותו לפן הריאלי-כלכלי. ככה היא התבטאה באחרונה ב"עין השביעית"-ב- 3.12.2009:  "כשם שאני מוכנה לשלם תמורת זוג נעליים שמוצא חן בעיני, כך אני מוכנה לשלם תמורת חוויה אינטלקטואלית או רגשית .......נכון, כותבים – סופרים, חוקרים, משוררים וכיוצא באלה – מוכנים לעשות המון כדי שעבודתם תופץ, ושרבים ככל האפשר ייחשפו אליה. אבל זו אינה סיבה לנצל את הנטייה האנושית הזאת. על עבודה צריך לשלם. אפילו מי שקונה ספרים לפי משקל בנוסח "ארבע במאה" אינו מוכן לתת את עבודתו – ממש כמו איש הייטק, עורך-דין, בנקאי, פרסומאי או אינסטלאטור – חינם אין כסף. גם מי שאוהב לגלוש ברשת ולמצוא בה את כל הדרוש לו, לסקרנותו האישית או לעבודות באוניברסיטה, לא היה מסכים לא לקבל תמורה תמורת עבודתו בכל תחום אחר. "
 
לא רק לכאורה הגיונית התפיסה של כרמית גיא, היא גם צודקת, אם הצדק הוא העיקר, שכן בעלי האתרים מנצלים את כותבי הבלוגים כדי להרוויח כסך ולא מתחלקים ברווחים. אבל אז כול התפיסה של  הבלוגוספרה, אם תרצו- הפילוסופיה שלה- נופלת על פניה. במקרה זה הכותב  אמנם לא קשור בטבור הכלכלי של הפרסום אלא משמש מעין "פרי לאנסר". Free Lancer   בעיתונות   משמעו עיתונאי , כתב או פובליציסט, שאינו מחויב לעיתון והעיתון לא מחויב לו. ברצותו הוא כותב לעיתון והעיתון יכול או לא יכול לקבל את הכתבה או המאמר שבעבורם הוא משלם אם אלה רואים פרסום. הוא משלם על עבודה ספציפית. רוב הצלמים דרך משל הם "פרי לאנסרים". אבל, עמיתיי,Free Lancer  הוא בעצם "שכיר חרב". זאת המשמעות המילולית. ולא אני, ולא בלוגרים כמוני לא רוצים להיות כאלה. אני רוצה להיות חופשי בכתיבה, גם בנושא וגם בסגנון, במגבלות של עצמי, ולא נתון לחסדם של האדונים מרדוק, שוקן,מוזס או נמרודי, תוך הבדלים בין כול אחד ואחד מהם . אמת,  שליד המעגן שממנו אני משייט ישנה  פרסומת אבל היא לא מפריעה לי ואני לא זו בלבד שלא מפריע לה אלא היא מאפשרת לי לשוט כול אימת שבא לי בכל כלי שיט שיש לי .אין צורך להוסיף כי  גם לעיתונות הכתובה יש בלוגים, וזה מלמד בין היתר  שגם להם חלק ונחלה בבלוגוספרה, ליתר ביטחון ,אבל המעגן הוא שלהם.

חוצה גבולות חוצה משטרים,פורץ אל החופש.

ציינתי כי המדיום המקוון הוא "תקשורת המונים במיטבה". אני מעדיף להגדיר אותה כ" תמסורת ההמונים", שכן בעוד שהקֶשֶר הוא טכני, המֶסֶר הוא תוכני, ואנו עוסקים בתוכן. ככה או אחרת, זהו מדיה זמינים לכול אחד שנכנס אליו בכול אחד מאמצעי הקשר: בכתובים, בקול ובחזות. בכול אחד מהם שפע אדיר של מידע, של תרבות, אמנות,מדע, טכנולוגיה,פובליציסטיקה,הומור,הבלים,זבל טרי או ממוחזר- עולם ומלואו נגיש לכול אדם בהתאם לשליטתו בכלים.

בשעתו הקומיקאי ג'ורג' ג'סל,איש הקולנוע כמעט מימיו הראשונים, הכריז מלחמה על הטלוויזיה בטענה שהיא תהיה אסון לא רק חברתי אלא גם חינוכי כלכלי, מפני שהרחובות יתרוקנו. הוא כתב על כך מכתב לדוד בן גוריון ( וזה מובא בספר "בית היהלומים" שהזכרתי לעיל) . הרחובות הומים, הכלכלה שוב פורחת, ואם ישנם פגמים חברתיים או חינוכיים אלה לא באשמת הטלוויזיה. גם כאן וגם בעולם ישנן פינות טלוויזיוניות משובחות אשר יש בהם חינוך, גם פורמאלי וגם ציבורי. הטלוויזיה גם לא פגעה בפרסומת בעיתונות הכתובה. להיפך בחברה צרכנית היא הגבירה את מערכת השיווק. מי שבאמת מאיים על כול המדיה הקלאסיים, כולל  הרדיו והטלוויזיה הוא ללא ספק המדיום הווירטואלי. הוא זמין תמיד, העיצוב הוא ידידותי והוא בדרך כלל חינם אין כסף מצד המשתמש בו. ה"האפינטון פוסט" הוא דוגמה מובהקת. הסוס של רופרט מרדוק הוא גזעי. שווה הרבה כסף. שיישאר באורווה שלו ויערוך איתו מרוצים בהיפודרומים שלו ומחוץ לזירת הבלוגוספרה.

ויש עוד פאן חשוב ,והוא  של הסובייקט - האדם שכותב את הבלוגים. כול אלה שעברו את כול אמצעי המדיה- עיתונות,רדיו וטלוויזיה, מכירים  מצוין את המגבלות, את הסָד, שבו פועל כול אחד מהם .  ברדיו, בחדשות, עליך לתמצת רבבות מילים לכלל משפט אחד. בכָתָבָת רדיו - הכתֶבֶת או הכתב מוגבלים לדקה, דקותיים. בטלוויזיה, לא זו בלבד שהטקס מוגבל אלא הוא משני  לתמונה. ככול שהתמונה טובה יותר, ככה הכתב גורע מן הטקסט ונותן למצלמה "לדבר" ואת המצלמה מפעיל הצלם. גם בכתבות מאגאזיניות יש סייגים למספר מילים ותמיד  הכתב מחויב לשלב דמויות אוטנטיות . אבל גם בעיתונות הכתובה שיריעת הכתיבה רחבה יותר, קיימת מסגרת קפדנית לא רק למספר המילים שמוקצה למאמר אלא גם לתוכן. תפקידו של העורך הוא לנתח באזמל חד את הרשימה של הכתב, הפרשן, המומחה וכיו"ב.זה חשוב, אבל זאת מגבלה, והיא לאו דווקא נובעת מליקוי בכתיבה , אלא בחסר מקום. העמדות תפוסות. רק כאשר הסובייקט משתחרר מכול אלה, מתגלה בו היצירתיות, אם יש בו,  והחופש להביע דעה,תפיסה,  השקפת עולם, כפי שהיא נראית לו, נקייה מכול שיקול אחר.  גם כאן יש ויש. יש מוצר משובח ויש זבל. הבחירה היא בידי הקורא. זהו שוק המידע האדיר ביותר בעולם. מוכרים וקונים הכול. אינני יודע מה טומן בחובו המדע שהוא עדיין בדיוני. אבל עכשיו האינטרנט הוא סמל נעלה לחופש האדם, כלי הביטוי שלו, באותם מקומות שבהם המדיום נגיש, וגם באותם מקומות שבהם הוא מוגבל, בוקעים מתוכו קולות אנוש ואנחנו קוראים, מאזינים וצופים. עולם קטן- מלא וגדוש.ואנו לא מחרישים.

אם מחפשים איזו דוגמה טרייה לעוצמה של המדיום הזה, הנה היא שוב באה מאיראן, לפני עשרה ימים כאשר הסטודנטים בקמפוסים ומחוצה להם הפגינו בהמוניהם נגד משטר העריצות הדתי. זאת על אף הסכנה שנשקפה לחייהם מצד הקלגסים  של ה"באסיג'", בשרות  משטר האייתולות. לצעירים ולצעירות שמעבירים את המסרים מגיע  פרס העיתונאות לחרות האדם. אינני חושב שיש סיפוק גדול יותר לאיש מדיה בחברה פתוחה וחופשית, ולכל בן אדם שוחר חופש, מנאשר התעוזה הנפלאה הזאת והסיכון הזה בהעברת מידע ומסרים בכול דרך שהיא והדרך הפתוחה עדיין,פה ושם, הוא האינטרנט- העיתונאות המקוונת.

התחלתי בכנס אילת לעיתונות ואסיים בו. אגודת העיתונאים בתל אביב היא היוזמת את הכנסים באילת החמימה, תיזום האגודה בירושלים, שאני עדיין חבר בה, כנס של העיתונאות המקוונת בעיר ללא הפסקה. זה יצליח. גם כאן יש ים, ויש שכיות חמדה ורטט תרבותי,אמנותי בידורי שאין כדוגמתו. הנה אתגר. ואם  היא  לא תיזום זאת, שיעשה זאת גורם אחר. הגיע הזמן. גם כאן.
 
 
 

פורסם ב 15 בדצמבר 2009 09:44 במדור תקשורת | 1 תגובות | אפשרויות

אפשרויות (הסבר): משלוח בדואר | טרקבק | דלישס | שווה קריאה

בימים ההם - בזמן הזה.

 

דברים של צבי גיל בחנוכת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"

במתחם "בית הפלמ"ח" - ב-8 בדצמבר 2009

 

לפני קרוב ל-4 שנים, ב-1 בינואר 2006 באולם לידנו כאן ,התחלתי בסיפור על החלום,שלי,שלנו.אשלים זאת הפעם תוך התייחסות בָזָק לאי  אלה אירועים שהזכרתי.זאת  לאלה שלא היו כאן.מיגֶל דה סֶרווַנטֶס, היה גדול סופרי ומחזָאי ספרד, במחצית המאה ה- 16. אילו חי במחצית המאה העשרים היה מן הסתם מצמיד את המנטרה   "לַחלום את החלום הבלתי אפשרי", לא לאיש לָמָנשָה אלא לשרידי השואה.  אותם מתים מהלכים שנעו בנתיבי המוות, בחושך תהומי, ורק בראש היה איזה זיק קטנטן מדומה והחלום הבלתי אפשרי. לקום בבוקר במיטה ולמצוא לידה שוקולד וסיגריות פלֶאיירס ארומאטיות, כאשר קרני השמש הארץ ישראלית  מלטפות אותך עם היקיצה.

 

חלום זה היה לנו הפַאטַה- מורגאנה, וגם כאשר הוגשם, ושרדנו במלחמת הקיום הנוראה מכול, לא האמנו שזאת מציאות אלא הֶמשכו של החלום. ככה כאשר כמתבגר,  שנה אחרי בואי לארץ, ב-1946 - מדריך הגדנ"ע שלנו, אריק שיינרמן, מכפר מל"ל, השביע אותי על תנ"ך ופאראבֶלום, וככה כאשר לחמנו בגליל, המערבי והמזרחי. צרוף של מציאות קשה,של סכנה מתמדת שלא נוציא את השעה את היום, צמוד,איכשהו, לחלום הבלתי אפשרי שלא רק נחיה אלא ננצח. הרי לשם כך שָרדנו. זה היה היֵעוד.ככה חרץ הגודל. לא רק לגבור על   המפלצת הנאצית, אלא להקים מדינה יהודית נאורה וצודקת. הניצחון האולטימטיבי.

סיפרתי כיצד נפגשנו בן דודי ואני , אי שם בדרכי הטרשים בגליל, בקיץ 1948. גם שמו צביקה, פלמחניק, יליד הארץ מקיבוץ כברי ואני בארץ שנתיים וחצי מגדוד 23 - ביתי בחטיבת כרמלי .לא היה לי בית אחר. ואני החמאֵתי לחטיבת יפתח והוא שם ידו על כתֵפי ואמר: גם שעתכם  תגיע.

 

ששים ואחת שנים עברו מאז. התקבלנו בתערובת של ניכור וחמלה, קלטנו את עצמנו,שיקמנו משפחות, עשינו למען קידומנו ולמען הארץ. הכול- למעלה על פני השטח.למטה התחלנו בכריית תעלת היָמים החודשים והשנים, כדי שבבוא היום נצא ממנה לאור היום ונודיע: אנחנו כאן!!! אנחנו אותם אודים מוצלים, אותם צללֵי אדם, מכוסי אַפר שהרוח נָשאָה מבירקנאו והנחיתה אותו על כתפינו. אנו לא רק דור השואה. אנו דור התקומה. אנו הפניקסים- עופות החול- שעלו מן האפר ונסקו, ברנסאנס המופלא בכול הזמנים.בעליה הציונית הגדולה אי פעם.

 

לפני 4 שנים שמענו את הנקישות הראשונות של  המפָלסים מעֶברָה השני של המנהרה. היום השמונה בדצמבר 2009 כ"א כסלו תש"ע ,  4 שנים מאז הדלקת נר שמיני של חנוכה באירוע המכונן על הקמת יד לגח"ל -ניצולי השואה במלחמת תש"ח –התעלה נפרצה. ואני  עומד כאן באולם מלָווי השיירות ורואה לא רק את עצמי ואת עמיתי כאן, אלא את השרידים שנפלו במערכות ישראל ואלה שהלכו מאיתנו. חיילים וותיקים- שמתו ולא נמוגו old soldiers die  אבל זכרם חי לנצח. כדוברם במעמד זה- אני צבי גיל, טוראי מילואים 4170 , מצדיע לך, אלוף מיל שייקה גביש על חידוש הברית.אנו שוב ביחד.האמָנו שיום יבוא, אפילו במרום שנותינו-ששעתנו תגיע- היינו כחולמים.החלום הבלתי אפשרי.

 

 

פורסם ב 10 בדצמבר 2009 14:14 במדור חלום ומימושו | 13 תגובות | אפשרויות

אפשרויות (הסבר): משלוח בדואר | טרקבק | דלישס | שווה קריאה

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.

כל הזכויות שמורות לצבי גיל.
אתר זה מתארח ברשימות, אוסף אתרים אישיים המבוסס על מערכת ניהול התוכן קונטקסט מבית קונספציה, ומשתמש במנגנון הרישום של המערכת (כניסה | ניתוק). צוות אתר רשימות איננו אחראי בצורה כלשהי לתכנים המתפרסמים באתר זה. לצפייה באתרים אחרים ולמידע נוסף, הכנסו לרשימות.
אכסנת רשימות בחסות חברת SweetHome.co.il