שואה ותקומה
עמוד 1 מתוך 1
עתיד הזיכרון
הרהורים על הנרטיב ביום הזיכרון לשואה - נושא ראוי לדיון מעמיק- ציבורי ואקדמי.
רוב מועדיי וחגיי ישראל, הם דתיים ומעוגנים בתורה. רק שני אירועים הם חילוניים שנקבעו על ידי ממשלת ישראל. יום העצמאות(לפניו יום הזיכרון לחלל מערכות ישראל- אירוע צמוד) ויום הזיכרון לשואה ולגבורה. ואין זה מקרה שאירוע אחד קודם לשני בשבוע בלבד. יש גשר ברור בין השניים. יצוין כי בניגוד לשואה, חורבן הבית , ט' באב, שבו יהודים רבים צמים , איננו אירוע רשמי, לבד מתקנות שנוגעות לבתי שעשועים ואנשים רשאים ליטול חופשה,אם רצונם בכך. מזמן הציבור,רובו ככולו, משתמש ביום הזה, כחופשה וכבילוי בחורש, בהרים או בשפת הים.
היו, וישנם, כאלה שסוברים שיום ט' באב, צריך היה להפוך מיום אבל ליום שמחה, עם הקמתה של המדינה, כלומר עם חידוש קוממיות ישראל. אני לא סבור כך. זאת מסורת ויש להניח לה. לשם כך יש יום העצמאות. אבל גם בו חלו שינויים שהן תוצאות נסיבתיות, ולמעט טקס פתיחת יום העצמאות וכמה טקסים נלווים כמו טקסי יום הזיכרון לחללי
גם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מספר טקסים ממלכתיים בראשם הטקס בהר הזיכרון, צפירות דומיה ועוד מספר אירועים מאורגנים.ככה צריך להיות. מעבר לאלה מתבקשת השאלה האם ליום זיכרון הזה אין ייחודיות שאינה מצויה ביום העצמאות, שבו חוגגים את יום הקמת המדינה, והשאר נלמד בבתי ספר, במסגרת מחקרי האקדמיה, במערכות צה"ל וכיו"ב. התשובה לדעתי, היא: כן מוחלט.יום השואה הוא יום של חשבון נפש נוקב, בעיקר של העם היהודי מול העולם הנוצרי אבל גם עם החברה הלא נוצרית וההשלכות שייכות גם לנו פנימה בקרב העם היהודי ובישראל. אין כמעט תחום בחיים שלנו, שאין בו איזה קעקוע של השואה, אין פיסה אחת שאין בה צריבה עמוקה של הקורות העם היהודי ברצח וחורבן ללא תקדים בהיסטוריה האנושית. משום כך הסוגיה הזאת, על כול משמעותה והשלכותיה לעולם לא תהיה רוויה בתכנים. אבל יש מקום לערוך בהם בדק. במה שיש ובמה שאין.
בביקורת על ספרו של דון הנדלמן ISRAEL NATINALISM AND THE STATE (oxford) כותב פרופסור ירון אזרחי כי " התרבות הפוליטית בישראל נוטה להבין ולפרש הכרעות ואירועים מדיניים במונחים פרסונאליים; על רקע זה, בולטת חשיבות ספרו של האנתרופולוג דון הנדלמן, שקובע כי הכוח המארגן העיקרי של החיים בישראל הוא דווקא "ההיגיון הביורוקראטי" .דוגמה מובהקת שדון הנדלמן מתעכב עליה היא סיווגם הייעודי של שרידי השואה בישראל.
המחבר מראה כיצד הנרטיב של המדינה מופעל כאן בכל עוצמת ההיגיון הביורוקראטי כדי לנכס את שרידי השואה, ולהופכם לחיילים צייתנים בשירות הפדגוגיה של הסיפור הציוני. כך הופך הקורבן לדובר במחיר זניחת פנימיותו האותנטית. הקורבנות הכואבים והשותקים הופכים ברובם לניצולים-עדים, הנאלצים להתכחש לזיכרון אישי מפרק של זוועות מוות המוני בלתי נתפס ולהפוך לשופרות של סיפור קוהרנטי המסתיים בגאולה. הנדלמן מתאר בריאליזם חסר פשרות דמויות שבאו משם, כמו למשל דינה, שחדלה לנסות לספר בקול מהוסס וקטוע ובהתרגשות מצמררת את סיפורה האישי, כדי למלא את הציפיות של הקולקטיב כדוברת בטוחה של סיפור בונה. "פעם היא הייתה קורבן, עכשיו - עדה; אז נאמר לה לשתוק, עכשיו - לצעוק".( "ספרים- הארץ" 5.6.2006 ) ואכן הפן האישי,של ניצולי השואה,הוא ההיבט הדומיננטי, ויש עוד.
כמה פנים לציון יום השואה והגבורה.
* הפן האישי. ניצול ,או שריד השואה, מתייחד לבדו או עם משפחתו בזיכרון לשואה שלו- האישית,המשפחתית על כול מימדיה הנוראיים. ברצותו הוא עושה זאת לבד עם נר הנשמה וברצותו מתחלק עם הסביבה או עם החברה באמצעות מעגל רחב יותר או המדיה.
* הפן הטקסי. זהו החלק הרשמי של המדינה לציון השואה והוא כולל ,כאמור, מספר טקסים מרכזיים ערב יום השואה ובמהלכו. חלקו מוצא ביטוי גם במדיה הממלכתיים או הפרטיים.
* הפן התקשורתי.המדיה לסוגיו מקדיש מקום נרחב לתוכניות ולמשדרים לציון היום הזה כראות עיניו. התקשורת היא למעשה המוליך הראשי גם של האירועים הממלכתיים וגם של תכנים נלווים.
בעשורים הראשונים למדינה, ציון יום השואה, שעם הזמן נוספו לו אלמנטים טקסיים רבים ובראשם הטקס ביד ושם, הצפירות וכו'- היה בו כורח בייחוד כלפי עצמנו, להטביע בנפשנו ולצרוב בנו הישראלים את תודעת השואה. זאת בייחוד לאחר משפט אייכמן, כאשר מימדי השואה גרמו לזיקה חזקה לנושא כגורם מכונן בקרב הציבור בישראל. במידה רבה האמירה הופנתה לעם היהודי בתפוצות. במידה לא פחותה המסר שבאירוע הופנה לעולם. בשנים האחרונות,התחושה שלי היא שכמו בכול אירועים אחרים, הבעיה אינה "כול המרבה" וכו', אלא האירועים חייבים להתאים עצמם לזמנים, נכון יותר לדור הצעיר, בכול מסגרת שהוא נמצא. שאוזנו תהיה קשובה,שמלבד ה"צווי" הוא ימצא בזה עניין, כמידע, כלקח.
"מצעד החיים" באושוויץ.
לדוגמה. "מצעד החיים". זהו אירוע שהוא ביסודו לא ממלכתי אך עם השנים קנה לו מקום במעגל השני של האירועים. לדעתי, ואני מביע אותה בזהירות רבה, הרושם והתחושה הם שאירוע זה הפך למעין "מופע" , happening קבוע באושוויץ ובבירקנאו. בשנה שעברה, אם אינני טועה, ראינו ,זאת הפעם הראשונה, גם ספר תורה שהוחזק בידי הרב הראשי לשעבר,
אני חש שלא בנוח עם המצעד הזה, זה שנים. ראשית, הוא מפלה. השנה משרד החינוך קבע תעריפים מיוחדים להקל על נטל ההוצאות. בכול זאת, הוא אינו מאפשר לכול הצעירים להגיע לפולין, אלא לאלה שיד משפחותיהם משגת הוצאה זאת, אף שהיא מסובסדת. שנית, יש והיו תופעות לא רצויות, כמו בכול מסעי נעורים, שמיד לאחר הטקס, היה איזה פרץ של השתוללות, כאילו להשתחרר מן המועקה, או סתם ליהנות מביקור בארץ לא נודעת. הרי ראש ממשלת פולין עצמו התלונן זה לא מכבר כי חשוב מאוד שהתיירים הישראלים יכירו גם פולין אחרת מזאת של היותה בית העלמין הגדול ביותר על אדמות. לעצם הביקור דעתי היא שמי שבכול זאת רוצה לצאת ולראות במו עיניו את גאיות ההריגה ייצא לפולין לבדו או עם משפחתו. הרי בלאו הכי ניצולים או בניהם נוסעים לפולין או למקומות אחרים כדי לראות את מקום הולדתם.
ראוי היה יותר ש"מצעד החיים" ייערך בין הר הזיכרון לבין הר הרצל, כפי שהוא מתקיים באחרונה. זהו המסלול הטבעי, בדיוק כמו הגשר שבין יום השואה לבין יום העצמאות. הרי אין צעד סמלי יותר מאשר צעדה בין שתי פסגות אלה. את אושוויץ ואת בירקנאו על כול האלמנטים האור קוליים ניתן לראות טוב יותר ביד ושם. אפשר ולרבים זה יהיה ביקור ראשון הן ביד ושם והן בהר הרצל.אבל המסע לפולין הוא רק פן אחד שיש ליתן עליו את דעתו.
שאלתי לדעתו של פרופסור יהודה באואר, מן הבולטים שבהיסטוריונים לתקופת השואה בארץ ובעולם, על כך,ועל אירועי היום בכלל. על זה כתב לי בקצרה: "בסך הכל אני מסכים איתך. עוד מראשית הנסיעות המאורגנות לפולין במסגרת "מצעד החיים" התנגדתי לכל העניין כפי שהתבצע, אף שבעצמי הכנתי קבוצות של י"א-י"ב למסע מטעם בתי ספר שלא במסגרת מצעד החיים. לטעמי, בבית קברות לא "צועדים" אלא הולכים על בהונות הרגליים; גם לא שרים ומניפים דגלים, ובוודאי לא נושאים נאומים פוליטיים תמוהים כפי שעשה בעת האחרונה הרמטכ"ל, ולפניו בוורשה נשיא המדינה שמעון פרס.
אשר לציון יום השואה, לחמתי בלא הצלחה למחוק משם היום הזה את התוספת "והגבורה", שכן הגבורה כלולה בשואה, היא חלק ממנה, כפי שהייאוש והכניעה הם חלק ממנה, ולא מדובר רק על גבורה פיסית, אם גם עליה מדובר.(אשר לשאלה בדבר עדות אישית) אינני סבור שיש היום טעם לראיין קשישים על מה שארע להם לפני 65 שנים. עדויות כאלה אינן אמינות כבר, ויש ביד ושם 33.000 עדויות בכתב, בצורות שונות, ועוד 1500 על וידיאו, ובאוסף שפילברג בלוס אנג'לס יש 51.000 כאלה. אפשר בהחלט לעבוד על חומרים כאלה. יש עוד די הרבה תחומים בהיסטוריה הזאת שאינם ברורים - בעצמי סיימתי לפני זמן מה ספר על עיירות יהודיות במזרח פולין - נושא עליו אין בשום מחקר היסטורי ואני מייחד לכך קטע בהמשך.צ.ג) ויש עוד נושאים. על החינוך.בנושא עבדה שולמית אימבר מיד ושם, ודומני שהיא מצאה את המפתחות הראויים לעניין זה, כאשר התכניות שלה מותאמות לרמות שונות וסוגים שונים של בתי ספר. יותר מסובך הוא עניין חינוך מבוגרים, כי רוב המידע הנפוץ בציבור הוא מוטעה ומוטה, וזה לא קל למצוא פתרונות: דעות קדומות קשה לעקור משורש."
עד כה הדעה המתומצתת מאוד של פרופסור יהודה באואר לשאלות שהצגתי לו בכתב. אגב, עמיתו של פרופסור באואר,פרופסור
על היבט זה מעיר
אשר לעדויות שאליהן מתייחס פרופסור באואר. אין כול צל של ספק שחלק זה הוא לרבים, שלא נתנסו בכך אישית, החלק המשמעותי ביותר. מדובר בשרידים שעברו את כול מדורי התופת והנה הם בדמותם ובצלמם מספרים מה שעבר עליהם ועל עמיתיהם או משפחותיהם,בין אלה שניצלו ובין אלה שנרצחו. אולם שונה הדבר כאשר המסר הזה מועבר בצורה בלתי אמצעית כמו בחוג, בבית ספר, במחנה צבאי או בכול מסגרת אחרת שבה יש אפשרות לרב שיח מאשר בתקשורת. מצד אחד יש כאן אלמנט חיובי, מעין נרטיב של הגדה שמגיע להמונים. ומאידך יש,מטבע הדברים, צד אחר במעבירי המסר אשר גם קשור באופי המדיום. הסיפור חוזר על עצמו, אותן דמעות, אותן פרצי התרגשות ולעתים מעידות לשוניות- דברים אשר מאבדים מתוקפן באזני מאזינים ובעיני צופים, אשר רבים מהם סוגרים את המכשירים והתועלת יוצאת בחסר.
מעדות אישית לעדות מתועדת.
אם עדות זאת חשובה לנו שמא יש צורך בעריכה, לאמור בתוכניות מוקלטות,אשר בהן ניתן גם להדריך את המופיע וגם לערוך אותו.ההתייחסות הזאת אף שבאה מאיש תקשורת, בתחום המעשי והאקדמי, היא חשובה למסר אם מבקשים שהוא ייקלט. מכאן שרק טקסים יועברו בשידור חי, אך לא משדרים, ראיונות וכד" אלא אם כן האיש הוא רהוט מאוד ומושך תשומת לב,ולא רק הנושא שמוכר.
ובכלל, התקשורת בכלל ובישראל בפרט,אינה מסתפקת בהעברת מסרים. היא יוצרת אותם. וכאן היא יכולה למלא תפקיד חשוב מחוץ לשיקולי הרייטינג. בעוד שביום העצמאות רבים יוצאים מן הבית, ביום השואה הם מרבים לשהות בו. וודאי שכך לגבי הניצולים ודורות ההמשך. המדיה יכולה להיות יצירתית גם בנושא זה, כדי שהמסר ייקלט. ואם ככה לגבי המדיה המסחריים על אחת כמה וכמה בשידור הציבורי.
סמל עופות החול לסרט . האיור של דן רייזינגר,חתן פרס ישראל.
אגב, ערוץ 1 ישדר ערב יום העצמאות סרט תיעודי – "עופות החול" שבו ניצולי שואה בולטים ,ביניהם חתני פרס ישראל, מציגים את הישגייהם במדינה על רקע עברם בשואה. כאמור,ניצולי השואה במדינה, ובכול מקום בעולם, הם עדות חיה למה שקרה אז ומה שוורה היום.זה מאוד שייך ליום הזה.
ההיבט האחר שיש לתת עליו את הדעת הוא המעבר, והכוונה לזמן, בין עדות מקורית לבין עדות אמצעית. הרי ביום מן הימים יכָלו ניצולי
" אנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים.בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: אני זוכר את מה שאירע בשואה. יוותרו רק ספרי זכרונות ומחקר,תמונות וסרטים ועדויות ניצולים.או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי החתום בבשרנו ובנשמתנו ליעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות ולצקת בו תוכן ומהות"
כיצד אנו אמורים לטפח ולהבטיח מעבר זה,בין אם באמצעות דורות ההמשך של שרידי השואה ובין אם באמצעים אחרים. אך זהו מעבר המתבקש כבר עתה.פרוש הדבר שההיבט האוטנטי שוב לא ימלא תפקיד קרדינאלי. וגם כאן המבט חייב להיות על מקבלי המסר כאשר המסר עצמו ותוכנו גזורים כדי שהמסרים ייקלטו.
ויש עוד היבט לשואה, שמעט, יחסית, עסקו בו, כפי שציין פרופסור באואר, והוא תיעוד ואזכרה של ההכחדה המוחלטת של אלפי קהילות יהודיות במזרח אירופה, השמדה שלא השאירה שריד מאותן קהילות ולעיתים גם לא מצבות. עוד בהיותי בתפקיד בכיר בטלוויזיה הישראלית (בערוץ הראשון) המלצתי לעשות מאמצים כדי לתעד באופן רציף, מדי שנה, את הקהילות היהודיות שנכחדו. בינתיים הרבה חומרים ועדויות אבדו.
המסקנה המתבקשת היא שחייבים להשקיע יותר מאמצים ומשאבים להציל חומרים. זאת תפקידה של החברה, ליתר דיוק של מוסדות ציבוריים ובעיקר הממשלה. זהו אלמנט שבהחלט יכול להשתבץ באירועי יום הזיכרון, מתוך הסקרנות שהוא יעורר. בוודאי שניתן עדיין לגבות עדויות על הקהילות הללו ועל החיים בהם.בהנחה שבארכיונים השונים אפשר יהיה לאתר תמונות,דוממות או נעות על קהילות אלה.גם התקשורת חייבת להיות שותפה מלאה למשימה חשובה זאת.
שלבים בעיצוב יום השואה.
|
על כך, אני מבקש להוסיף. לעניות דעתי, תהליך קביעת התודעה של תרומת הניצולים למדינה, התחיל באיחור רב, בין היתר, מכיוון שהניצולים עצמם עסקו בדברים אחרים, בראש וראשונה בשיקום משפחותיהם ובפרנסתם. הם יכלו לעשות יותר. זאת לא רק דעתי אלא דעתו של פרופסור  ." יד ושם" הוא מפעל אדיר שאין כמותו בעולם. זאת לא משום שהוא בארץ. אלא מכיוון שאלה שעמדו בראשו, ובייחוד יו"ר הנהלת יד ושם הנוכחי, אבנר שלוו, עשו אותו שכזה בעמל רב ובעזרת תרומות מן העולם. צר לומר שגם במסגרת זאת מדינת ישראל הרשמית לא נהגה בנדיבות כלפי מוסד שהוא מכונן באופיו בכול הקשור בראש וראשונה בניצולי השואה,בציבור בישראל,בעם היהודי ובעולם. פרופסור גוטמן רואה מן הגומחה שלו הרבה תורמים, מעט ניצולים. הוא מניד ראשו בעגמומיות.זאת המציאות. ומסיבה זאת ,וגם כאן לא מעט בשל מחדל של ארגוני הניצולים עצמם ומנהיגיהם, הניצולים הם יותר אובייקט מאשר סובייקט. ההבדל הוא בכך שכאובייקט מוסד "יד ושם" עושה מלאכה אדירה, רבת מימדים, למען נפש הניצולים. כסובייקט הוא אינו מרבה לשתף אותם, גם בתקופה כאשר לייחם טרם נס. כאמור,בראש וראשונה מכיוון שהם עצמם אולי לא ראו בכך עניין יוצא דופן. אישית, בדברים שראיתי בהם חשיבות ועמדתי עליהם ,מצאתי אוזן קשובה ויד תומכת אצל יו"ר ההנהלה, ישנו עוד היבט אשר הודגש מעט מאוד ביום הזיכרון לשואה, והוא ההיבט ההומניסטי- היהודי אוניברסאלי. בשנת 2002 נערך ,כאמור,ביד ושם "כנס בינלאומי למורשת ניצוליי השואה- המשמעות הערכית והמוסרית לעולם". היו לא מעט חששות לקראת הכנס. החשש הראשון הייתה שבשל האינתיפאדה הנציגים הזרים שהבטיחו להגיע, לא יבוא. החשש השני, שהודגש לא פחות, היה שמא תנוצל הבמה להתקפה נגד ישראל בסוגיית הכיבוש. שתי החששות הופרכו. הגיעו נציגים מ- 26 ארצות והנושא של ישראל והפלשתינאים הוזכר פה ושם בשולי הדיונים.להערכתי העלאת הנושא מעל בימה זאת, תועלתה הייתה מרובה מן המגרעת. אבל זאת דעה שלי. בסוף הכנס הוקרא מנשר ניצולי השואה לעם היהודי ולעולם. הכנס נחשב להצלחה גדולה. מאז לא נערך כנס דומה .גם האקדמיה לא עסקה באינטנסיביות הראויה לנושא. הנושא אמנם מוזכר בזירה הבינלאומית,כאשר הרקע שלו הוא בעיקר פוליטי או דתי( העולם האיסלמי) אך ישראל היא שהייתה צריכה להעלות את הנושא ביתר שאת. לא רק כלפי העולם בכול הנוגע לאנטישמיות ולגזענות אלא לא פחות כלפי החברה שלנו פנימה.נראה לי שאנו חזקים דיינו כדי להעלות את הנושא לדיון ציבורי, בהקשר של ערכיה המוסריים של החברה הישראלית כאחד מלקחי השואה .לקחים והיפוכם השלבים האלה בעיצוב הזיכרון של השואה והגבורה, הנמשכים זה למעלה משישים שנה, לא היו מתוכננים או ידועים מראש- אומר ראול טייטלבאום. היו בתהליך זה לא מעט סתירות פנימיות. אולם, התמונה הכוללת מתחילה להתגבש כתמונת זיכרון מאוזנת. כל דור ודור מעצב בתודעתו את זיכרון טייטלבאום: גם כאן הייתה התפתחות דינאמית מאלפת: בעשורים הראשונים אחרי השואה היהדות בארצות האסלאם גילתה הזדהות עם סבלם של אחיהם באירופה. (דבר זה השתקף היטב ביצירותיהם של הסופרים כמו סמי מיכאל, אלי עמיר ואמנון שמוש ן). לאחר מכן, בשנות ה-80 וה-90 בא שלב של ריחוק, שרקעו חברתי.ואילו בעשור האחרון יש שלב חדש: מאמץ יוצאי קהילות המזרח להיות חלק משיח השואה.להזכיר, אלפים מקרב יהודי צפון אפריקה,נשלחו למחנות ריכוז.(צ.ג) 9. עיוותים בעיצוב הזיכרון "בתהליך מורכב וממושך זה בעיצוב זיכרון השואה. היו לא מעט עיוותים שאתה (צבי גיל- צ.ג.) עומד על חלקם. בעיני העיוות הראשון הוא "תרגום השואה לכסף". העיוות הזה החל כמעט מן ההתחלה. צריך לזכור כי המגעים הראשונים בין נציגי ישראל והעולם היהודי עם גרמניה בראשית שנות ה-50 נערכו מסביב להסכם השילומים. וגם 55 שנים אחרי כן הדיון הציבורי בארץ מתנהל לסוגיית העוול שנעשה בתחום הפיצויים לניצולי השואה. אין דיון ציבורי ממשי על לקחי השואה הלאומיים והאוניברסאליים. לדעתי הגיעה העת שגם מחקר סיכום ביניים. מן הנאמר,יובן כי אין לדאוג לעתיד זיכרון השואה כאשר לא יהיו עדים חיים ממנה. זיכרון השואה יתקיים עמוק בתודעה היסטורית של העם היהודי גם בלעדי השרידים. אבל, כן יש להרהר עמוקות בכול הקשור לעתיד הלקחים שיש להסיק מן השואה. גם אנחנו כיהודים וגם בני אדם באשר הם. אחד ההיבטים מובאים במאמר ארוך על תפיסת השואה ולקחיה(e mago 30.4.2006 ) של ד" " שלמה כהן קרקוטוריסט פוליטי,צייר בשנות השמונים את מנחם בגין בחליפת הפסים של אסיר מחנה שטלאי צהוב מעטרו בחזיתו,כאשר מתחת מבצבצת חולת החאקי הצבאית.בגין,בדיסקית חיילית לצווארו מנפנף,מזהיר באצבעו כול חורש רע של עבר והווה וממחיש חוויה המתקיימת גם כיום: תבנית של מציאות כמעט סטיכית שבה העולם ממשיך להיות נגדנו,הגוזרת לקח של כוח טאין בלתו במציאות עולם קיומי מאיים. תבנית עולם פוסט שואתי הממשיך לייצר איום קיומי,אפיינה את המנהיגות הוותיקה למן בן גוריון ועד לבגין. תבנית זאת בהוויית דור מנהיגות ההמשך בוודאי שאינה מובנת מאליה,והתקיימותה כיום מחזקת הווייה דפנסיבית של היהודי הממשיך להתגונן. תבנית זאת משמרת עולם מושגים מ וגבל וחד מימדי ואינה מאתגרת חישובה נחוצה שתמציתה דיאלוג על טיבה הנחפץ של זהות יהודית ישראלית,בפתחה של המאה העשרים ואחת .דיאלוג אמיתי על טיבם של חיים בחברה המקדשת קדמה,ערכי דמוקרטיה ומנהלת דיאלוג תרבותי קבוע ומפרה עם ארסנל עצום ומגוון של ערכי תרבות יהודית לדורותיה. יש לזכור ולהזכיר שואה יהודית ולקחיה. זהו בבחינת צו אנושי אוניברסלי קדוש כמו גם צוואת זהות יהודית מתבקשת. יש ללמד כדי להבנות בלב הלומד ידיעה, הכרה והמון הבנה לצורך לייצר עולם מעט טוב יותר הדוחה ומרחיק התקיימותו של רשע טוטאלי מתוך מודעות לתשתיתו האידאית, לתנאי צמיחתו האפשריים ולתבניות פעילותו. ספק אם נגיעה פיזית בזיכרון המוות במחנות ההשמדה בפולין מחזקת צו זה. ספק אם חוויה טראומטית קצרה יכולה לשמש תשתית לחשיבה המכוונת לעתיד ומקיימת יותר ממסר מוגבל של "אוי לחלש". יש להפוך פרק אפל זה בקיומו המפואר של העם היהודי מנוף נוסף לחתירה לחברה וארץ של מופת. יש לחברו למראה אופטימי של חברת הווה המכוונת לחיים שלמים וראויים בארץ." מכאן שהדיון על הנרטיב הציבורי בכול הקשור ביום הזיכרון לשואה, הוא רק בראשיתו. אנו השרידים יכולים רק להפעיל את ה- starter . ההיסטוריה ללא ספק תעשה את היתר,ותעסוק במעגלים השונים של אירוע נורא זה,כמו הטבעות שמקיפות גורמים שמימיים שונים. בתחילתה של הרשימה ציטטתי את הפתיח של מנשר הניצולים.בסופה אני מצטט את משפטי הסיום של המנשר: על אף שזיכרון השואה טעון וספוג ברוע ובאובדן צלם אנוש המאיימים על כול ערך אנושי, אנו הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו ועמנו מושמדים,לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם -מסר של מחויבות לערכיי האדם והאנושות. השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כול בני תרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחיי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומאניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם לסובלנות וסבלנות,ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטאליטריות. מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן:"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך,ואידם זיל גמור" זהו המסר שלנו לאנושות,זאת המורשת לדורות הבאים. | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פורסם ב 18 באפריל 2009 13:09 0 תגובות | כלים
אחד מן הגח"ל,אף אחד לא מהטלוויזיה
גיוס חוץ לארץ של ניצולי שואה במלחמת העצמאות
***
המדיה בישראל, וגם מוסדות המחקר והתיעוד,למעט "יד ושם", טרם הפנימו את העובדה ההיסטורית על תרומתם המשמעותית מאוד של שרידי השואה במלחמת העצמאות ולאחריה,בכול התחומים בחיים.זאת הסיבה שגם הציבור הרחב, ובראש וראשונה הדור הצעיר טרם התוודה לפרק הזה בתולדות העם והמדינה.
כאיש תקשורת, וגם כצרכנה, אני מקבל ללא סייג את ההנחה שאם אירוע לא מופיע במדיה הוא אינו קיים. הזכרתי את התפיסה הזאת בהתייחס למסה שלי "מרחק הזמן בין מידע למודעות".נכון ,לעיתים זה מגיע לאבסורדים שאדם פתאום מגלה פרטים שלא ידע -על שכנו ,או אפילו על משפחתו- בתקשורת. זה אמור באותה מידה על "גילויים" שאירעו בעבר.מכאן השאיפה ,שלי לפחות,שכל דבר שיש לו קשר לתרומת ניצולי השואה ילווה באיזה אירוע. אולי ייאותו לסקר אותו.ככה היה בכנס הבינלאומי" מורשת ניצולי השואה- המשמעות המוסרית והערכית לאנושות",ככה היה בהקמת המועצה הציבורית לתיעוד תרומת הניצולים להקמת המדינה ולביסוסה,וככה היה בהכרזה על הקמת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות".
התקשורת אמורה להיות השליח הציבורי כאשר מדובר בכול מפעל או אירוע ראויים, לרבות בהטבעת התודעה על תרומת הניצולים למדינת ישראל,שמעטים מאוד יודעים עליה.האירוע לציון הקמת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות" (שיוקם במתחם בית הפלמ"ח בתל אביב) התקיים במוזיאון ארץ ישראל הסמוך לבית הפלמ"ח. האולם בבית הפלמ"ח קטן מדי להכיל חמש מאות מוזמנים,בעיקר ניצולים, לוחמים אנטי נאציים,פרטיזנים בעבר ועוד. מיותר להזכיר שכול ערוצי הטלוויזיה הוזמנו.אך הם, לא רק שלא באו,לא היה אפילו סיקור קטן, משפט אחד, אף אזכור זעיר במהדורות החדשות של הטלוויזיה, לא בערוץ הממלכתי ולא בערוצים המסחריים. זאת אף שהאירוע היה חזותי מאוד וחוויתי ביותר, וצופים רבים היו חווים את החוויה ברגשה. נכון, זה לא היה משחק כדורגל. כישלון תקשורתי קולוסאלי, גם של שולח המסר וגם של השליח- המדיה.
האירוע נפתח בהדלקת הנרות של שמונה אלופים ניצולי שואה והדור השני. את הנר השמיני הדליק הרמטכ"ל ,רא"ל דן חלוץ.בברכה שהוא פתח הוא לא התייחס,לא למצב בצפון,ברצועת עזה או ברמאללה.הוא קרא את כל השיר של נתן אלטרמן "אחד מן הגח"ל",בקול הבריטוני העמוק והשקט שלו.והנה כמה בתים:
מסיפון אוניה מתנודדת
הוא ירד אל רציף הנמל
וחיכתה ברציף לו מולדת
בדמות אוטו צבאי וסמל.
*
עוד הארץ הזאת לא נתנה לו
לא ידיד,לא פינה למקלט
לא שמחה מן אלף הללו
אשר לנו היו למתת.
לא כי רק את חייו פליטי –חרב
הוא קבל על החוף מידה
אבל גם את חייו,אי בערב
הוא השיב בנפלו בעדה.
מה שייחד את כל הערב היו הדברים הקצרים שאמרו הרבה, ומה שנאמר הצטמצם לשתי נקודות.האחת: "שהחיינו".שתיים.מדוע רק עכשיו, באיחור כה רב ? אני שהייתי אחרון הדוברים העדפתי לספר סיפור קטן.הנה הוא:
"שאול טש'רניחובסקי כתב:" שחקי, שחקי על החלומות,זה אני החולם שח".בשבילי מילים אלה הן מציאות,חלום שהיה,הווה ויהיה לעד, אף שהוא התגשם. בחנוכה 1944 הדלקנו נרות חנוכה בגטו לודז', בבקתה רעועה, דולפת וקפואה, והחימום היחיד היה חום גופינו הדל והבל פינו מלא את החלל כאשר שרנו "מי ימלל גבורת ישראל" וחלמנו. שרנו "נומה ארץ ,ארץ תפארת אנו לך משמרת". וחלמנו שאנו שם.היינו מה שכינה משורר אחר אהוב עלי, נתן אלטרמן :חיילים וותיקים וידועים לשם, רק קטנים בקומה.-בשירו "בבכות ילדינו בצל גרדומים את חמת העולם לא שמענו". חלמנו חלום וסירבנו להאמין שהוא לא יתגשם. כאשר יצאנו מן הקן של תנועת הנוער וחמקנו כמו צללים באפלה,לא יכולנו שלא להיתקל במובילי הריקשות והמריצות שהטעינו את הגוויות בצדי הדרך.אבל חלמנו שאנו רחוקים,שאנו לא כאן,אנו שם.
באביב 1944 שמענו את רעמי התותחים של הצבא האדום והכינונו את עצמנו,המדריכים והבוגרים יאיישו עמדות אש ומארבים, אנו הילדים והנערים נשמש רצים. חלום מטאורי שדעך וגטו לודז' חוסל. אך גם בהמשך המסע האיום, כל עוד הנשמה הייתה באפינו ותעצומות הנפש בקרבנו-המשכנו לחלום שנגיע לשם.
בחורף 1946, שנה לאחר שהגעתי לארץ, היינו בלילה אפל במעבה של פרדסי השרון תחת חופת עלווה ירוקה משופעת בתפוחי זהב.היה שם שולחן ועליו פנס ולידו אקדח פראבלום וספר תנ"ך. מדריך הגדנ"ע שלנו מן הכפר השכן, כפר מלל,צעיר נאה עם בלורית בהירה, אריק שיינרמן-שרון, השביע אותנו להגנה.לא ידענו אם זה היה או חלמנו חלום.
שנתיים לאחר מכן, בסוף פברואר 1948, בעלי וותק של שלוש שנים ורבע בארץ היינו כבר בבסיס אלונים אשר בעמק יזרעאל, שוב חולמים, הפעם על הקמת המדינה. אנו גויסנו בהגנה. המלחמה הפגישה את הוותיקים במירכאות כפולות והחדשים בלי מירכאות מכל המחתרות. המערכה בצפון שבה אני השתתפתי הפגישה בינינו לבין אנשי הפלמ"ח. פגשתי אותם ליד בית הנג'אדה בחיפה, פגשתי בהם ליד מצודת ישע בגליל המערבי ובגזרות אחרות בגליל המזרחי בין איילת השחר למשמר הירדן ומטולה. פעם בנסיעה על הכביש ליד חלסה,קריית שמונה של ימינו, מול הג'יפ שבו אני נסעתי הופיע ג'יפ שבו נסע בן דודי, גם כן צבי- אורן ניידט, חבר קיבוץ כברי, איש הפלמ"ח .
שנינו קפצנו מן הג'יפים והוא נדהם. "מה אתה עושה פה.בן יחיד,שריד, ניצול שואה לא אמור להיות בכוח לוחם". אמרתי לו: עובדה.קצין הסעד במטה הארצי משה בייסקי, ידידי ,מדריכי,(לימים שופט בית המשפט העליון) , הוציא את הניירת הדרושה אבל אני לא שוכנעתי. במשחק של שיבוץ מילים תמצאו ש- חלמנו ו-לחמנו הן אותן מילים. לכך היו לנו שותפים מבני הארץ. גם הפלמחניק וגם אני חיפשנו את המחר. אלא שמאחורינו היה עמוד העשן שהיתמר מארובות בירקנאו, במלחמת קיום אישית, הנוראה שבמלחמות. לפנינו היה עמוד האש של מלחמת העצמאות, מלחמת קיום לאומית. אמרתי לבן דודי : "אתם פנטסטיים,אתם,אני מצדיע לכם חברה" הוא הניח את היד על כתפי בתנוחה הפלמח"ית הפטרונית."גם יומכם יבוא"- אמר ועלה על הרכב.
הנה יומנו הגיע, וזה סיפור פחות או יותר של רבים כמוני, שחלקם הגדול כבר אינם איתנו, מהם אלה שנפלו בקרבות, במלחמת העצמאות ובמערכות אחרות ואחרים שנפטרו. ואם כי באיחור של יותר מיובל שנים, הגיע היום, ואנו גאים שהפלמ"ח של העבר וצה"ל של היום מצדיעים לנו, וזאת במעמד הרמטכ"ל ואלופיו, ניצולים ובניהם- עדות לשואה ולתקומה."
מעניין שכל אחד ראה את השיא מנקודת ראותו שלו, המשורר והסופר חיים גורי שיותר מכל סופר אחד אימץ אל לבו את נושא השואה וניצוליה,גילה כי אלוף(מיל) ינוש בן גל, שכה מזוהה את הצבריות, הוא ניצול שואה ומדליק נר חנוכה. תופעה מרטיטה. היו שראו בקריאת שירו של אלטרמן "אחד מן הגח"ל", את הדובדבן של הערב. בפרק אחר אני מביא את האווירה של אז,שבחלקה שרר בה ניכור ואף נאמרו דברי בלע מזעזעים כלפי חייליי הגח"ל. כן היו גם כאלה, אנשים וזמנים. אשר לאירוע היו משתתפים שעצם הופעתו של עמיקם גורביץ,כמנחה הערב,החזירה אותם לפרקים היפים שבהיסטוריה שלנו.אותי ריגש במיוחד שיר הפרטיזנים, שעליהם שמעתי אגדות כאשר הייתי ילד ונער בגטאות והם שבו את דמיוני.ואלה מילות השיר של הירש גליק ,תרגום אברהם שלונסקי,לחן רוסי.
אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה,
את אור היום הסתירו שמי העננה.
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה.
מארץ התמר עד ירכתי כפורים,
אנחנו פה במכאובות וייסורים.
וכאשר טיפת דמנו שם ניגרה-
הלא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה.
עמוד השחר על יומנו אור יהל,
עם הצורר, יחלוף תמולנו כמו צל
אך אם חלילה יאחר לבוא האור-
כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור.
בכתב הדם והעופרת הוא נכתב
הוא לא שירת ציפור הדרור והמרחב
כי בין קורות נופלים שרוהו כל העם
יחדיו שרו ו"נאגאנים", בידם.
לכן אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה.
מישהו דחף אותי שאתבונן מאחור וראיתי מאות גברים ונשים עומדים,חלקם זולגים דמעות ושרים בעוז ובהרמוניה כמו מקהלת הצבא האדום, את שיר הפרטיזנים.ואני הפלגתי בזמן ובמרחק,במה ששמעתי ובמה שדמיינתי.
ובדמיון אני רואה לוחמים יהודים עושים דרכם בחשכה ביערות העד של נאליבוקי, ליד נובוגרודק,ליד רשת היובלים של נהר הניימן, באזור הברזיונה הביצתי, כאשר צבאות השמיים משמשים להם מצפן ואוזניהם מכ"ם לאיתור אוושה של הציידים הנאציים. בפושצ'ה(יער-עד) ליפיצ'יאני, יער עבות מדרום לברנוביץ' הם מתחפרים ללילה אחד,לקראת מארב,ולמחרת בבוקר הם ינועו שוב. הם מגיחים בלילה ללא ירח מ"פושצ'ה נאצ'ה", 80 קילומטרים מדרום לווילנה, לפאתי העיר כדי לבחון אם ניתן להציל יהודים. ממזרח לווילנה ביערות נארוץ' וקאז'יאן נמצאת מפקדת התנועה הפרטיזנית הליטאית. מכאן יוצאות ההוראות וכאן מתקבלות הדיווחים מן השטח בעיקר באמצעות רצים. ב"פושצ'ה רודניקי", גם כן מדרום לווילנה, חונים שבעה גדודי פרטיזנים רובם יהודים.
יחידות קומנדו פושטות על שבילי הפטרולים של הגרמנים, מניחים מוקשים ומרססים רכבים נאציים שנתקעו. יחידות קטנות פועלות דרך תעלות הביוב אל כפרים לאיסוף נשק אצל כפריים שנותר ממלחמת העולם הראשונה, מכל הצבאות. יחידות אחרות משרכות דרכן בביצות כדי להגיע למוקד של הצנחת נשק על ידי מטוסים קלים רוסיים. אך הכלי שהתפרסם הוא הנאגאן המפורסם. רבים מהם נתפסים על ידי הגרמנים ומוצאים להורג בכיכרות הערים בירי או בתלייה. אך הם באים.הם באים, הם מסתערים על הרוצחים כדי לגמול לאויב, כדי להציל, לגייס עוד חברים , תוך סכנת נפשות מוחשית, לקבור חלל בבתי עלמין יהודיים.
וללוחמים הללו לא הייתה מנוחה.עוד המלחמה נמשכה והם פרצו נתיבים, ביערות וב"פושצ'ות", בהרים ובגאיות, בדרך למטה אל הים ומשם על גלים סוערים לישראל שכבר עמדה על נפשה לקראת מלחמת העצמאות. על הדרך בים כתב אותו טרובדור גדול של התקופה, נתן אלטרמן( "הטור השביעי" הוצאת "עם עובד")
דרך בים
מספינה בלב ים,ברדוף הרודף
היא הימה קפצה מסונוורת.
ויקבל אותה ים לניסיון עזי לב
ויקשור על רגליה שרשרת.
היא קרעה השרשרת,והלאה אל חוף
היא חתרה סוררה ואויבת,
וישבח אותה ים וילאט לה: כי טוב
ועל צווארה קשר אבן.
היא קרעה את האבן מעל צווארה
והמשיכה מוכה וסחרחרת
אז חייך לה הים כליריב בזירה..
והפך את גופה לעופרת.
היא קרעה העופרת,והלאה בליל,
והשחר האיר ויראנה.
אז הראה לה הים מרחוק חוף ותל
וייטול כוחותיה ממנה.
ותיקרא באין כוח:תן גשר לי,ים
בנה לי גשר,כי אין לי מושיע.
אז הטיח בה ים,וימרוט בה עד דם
וירום על צוקיו--- ויריע.
ויכה בה---והיא מבקיעה בסערה.
ובצנחה על החוף ככנף נשר
הוא קרא לה: הגשר בנוי,נערה
את, הלילה בנית את הגשר.
ובהגיעם אל החוף חיכה להם מבצע נחשון,על כל שלושת שלביו, המערכה על לטרון אשר בה נפלו רבים מקרב ניצולי השואה.הם נמנו עם המסתערים על הקסטל במבואות ירושלים ממערב, ובנבי סמואל מצפון הם היו עם פורצי הדרך לבירה בשער הגיא,עם הלוחמים על משמר העמק ורמת יוחנן,בעמקים.הם היו חלק ממשחררי צפת ומכובשי מצודת ישע בצפון, הם נמנו עם המגינים של כפר דרום,נגבה וניצנים והשתתפו במבצע יואב בנגב וכיבוש אום רשרש הלא היא אילת.
מסע אישי,תיעודי,היסטורי
*** פרק מתוך ספרו של צבי גיל " מוביולה- מסע בזמן ובמרחב" שרואה אור בימים אלה.( הוצאת צג, הפצה ראובן מס –הוצאה לאור www.rubin-mass.com או www.massa.co.il (
פורסם ב 20 באפריל 2007 10:11 11 תגובות | כלים
דורות ההמשך של ניצולי השואה- איפה אתם,איפה אתם?!
שרידי השואה שסייעו בהקמת המדינה ובביסוסה ושיקמו את המשפחות שאתם חלק מהם, הולכים ומפנים את הבמה.זכותם וחובתם של בני הדור השני והשלישי של הניצולים ליטול על עצמם את חריטת התודעה של הפרק המפואר של תקומה- פרק שטרם נכתב.
עכשיו לאחר שהמדינה נתנה איזה עירוי דם " לקרן הרווחה של ניצולי השואה", ולמשך שנה ניתן יהיה בקושי לסעוד,לסייע להזין את הניצולים האומללים שעולמם חשך עליהם עוד לפני שהם יורדים דומה, ניתן לומר שני דברים.
לגבי המדינה.זאת הייתה, הווה ותהיה חובתה לניצולי השואה הזקוקים לחמצן בערוב ימיהם. בראש וראשונה בתוקף היותם אזרחי המדינה ולא פחות מזה כחוב על מה שהם נתנו לה.זה ועוד: מדובר,בין היתר, בכספים אשר ממשלת גרמניה הזרימה לקופתה של ישראל למען הניצולים, ולמענם בלבד והם, תוך סולידאריות מוחלטת , הסכימו בשעתו שחלק נכבד יוקצה גם לעולים אחרים.עד עצם היום הזה העיוותים כלפי הניצולים במדינת היהודים לא תוקנו. היא נמצאת במקום המפוקפק, כנועלת את הרשימה בעולם.
לגבי הדור השני והשלשי של הניצולים. חלקכם, שמזלכם שפר ואתם מסתכלים על הנוף ממגדלי עזריאלי, מגורדי שחקים אחרים,ממתחמי ההייטק המרשימים, מהמשרדים המפוארים של הבנקים ,של הבורסה לניירות ערך. אתם שהגעתם בנחישות , בעמל ובכישרון,לפסגות התעשייה והמשק- אנא מכם הגיפו מעט את התריסים כדי שהאור לא יסנוור אתכם והציצו החוצה דרך החרכים. אני מבטיח לכם שתראו הרבה. לא רק קדימה אלא גם מאחור.
ניצולי השואה, ובכלל זה הוריכם, באו לכאן כאודים חרוכים,מרצון ולא מאונס, כציונים שעזרו להקים את המדינה , ככורח הקיום של העם במדינה שלו, כמקלט ליהודי באשר הוא. הם סייעו רבות בבניית המשק והכלכלה שמהם גם אתם נהנים ומשגשגים, הם שיקמו את המשפחות שנהרסו בחורבן הגדול, הקימו דור חדש, הדור שלכם. הם דאגו לחינוך שלכם למיצוי האפשרויות והכישורים שלכם, לתפארת מדינת ישראל. מן הראוי שזה יהיה גם לתפארתכם שלכם ושל אבותיכם.
אני משער שקראתם שמרכז הארגונים של ניצולי השואה היה מתפורר, כתוצאה מהתעללות הממשלה בארגון היציג של הניצולים בישראל, ולולא זריקות "דחף" של וועידת התביעות גוף זה היה נעלם מן האופק עוד לפני השרידים האחרונים. ועידת התביעות היא זאת שבינתיים מממנת , אמנם במשורה, את הפרויקט של תרומת הניצולים להקמת המדינה ולביסוסה. מלאכת המחקר והתיעוד נעשית ב"יד ושם" ובשיתופה, במסירות אך באטיות, מחוסר אמצעים, ובמתחם בית הפלמ"ח תוקם "יד לגח"ל תרומת הניצולים למלחמת העצמאות". אם אינכם יודעים על כך, הנה פיסת מידע.
אני כותב דברים אלה ברגשות מעורבים.מצד אחד בגאווה, ומאידך במבוכה, בכאב גדול, כאָב שאינו מטיח בבנו על שהוא חלילה מתנכר לו אישית. אלא מחשש שהבן בלהט החיים ובתהפוכות האירועים אולי נשכחה ממנו מורשתו שלו, הציווי המוסרי , היהודי והלאומי שהוריו העבירו לו, לא רק מ"שם" אלא גם "מכאן" . יש מקרב אותם הורים שעדיין נמצאים על במת החיים ועוד מעט יאלמו וייעלמו וייהפכו לסיפור .והם,הוריכם , ושותפיהם למסע המפרך, גם אם ראייתם לקויה,רוצים לקרוא אי אלה קטעים מתוך דפי מעשיהם למען המדינה כחלק מציבור שעשה איתו את הדרך מן הגיהינום לארץ אבות ובנים.
להוגה החברתי הגדול הפרופסור שמואל אייזנשטאדט, מיוחסת אמירה בקשר לעלייה: "ישראל- אמר אייזנשטאדט- אוהבת עלייה. היא פחות אוהבת עולים". ישראל שמה בראש דאבון לבה את השואה, אך שכחה את הניצולים. אבל אתם:לכם אסור לשכוח.
מדובר בפרק בהיסטוריה של עם ישראל שעדיין לא נכתב, פרק התקומה שבה ניצולי השואה- הוריכם, סבֵיכם, תרמו כציבור, ולא רק כיחידים,תרומה אדירה,להקמת המדינה, בראש וראשונה במלחמת העצמאות ואחר כך בתחומים רבים. בכלל זה, לתיעוד ולהנצחה של השואה, להתיישבות,לכלכלה, לישוב ערים נטושות, לתרבות, לאומנות,לחינוך ועוד.
המסר אליכם הוא: אתם בני הדור השני והשלישי צריכים ליטול על עצמכם להוביל את הפרויקט של חלקם של ניצולי השואה בהקמת המדינה והתפתחותה. אפופיאה זו לא זכתה עדיין לביטוי לא במחקר היסטורי, לא בספרי הלימוד ולא ביצירות אמנות. זה לא רק פרק חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל ועם ישראל, אלא פרק מופת בתולדות משפחותיהם של בני הדור השני והשלישי. בעוד 15 שנים, לכול היותר, לא יהיו יותר ניצולי השואה ואִם הבנות והבנים שלנו רוצים להנחיל, לפחות, מעט נחת להוריהם,או יד לזכרם, עליהם להירתם לפרויקט החשוב הזה גם במעורבותם האישית וגם בהבטחת הבסיס החומרי למימושו. זאת לא רק זכותה של וועידת התביעות לסייע בפרויקט נאצל זה, זאת זכותכם ובעיקר חובתכם לפתוח את הלב וגם את הכיס ולאמץ את מפעל החיים של הוריכם כאן בארץ הזאת שלנו.
פורסם ב 13 בדצמבר 2006 10:55 13 תגובות | כלים
החשיבות רבת ההיבטים לתיעוד והנצחה של השואה.
"אפשר ואילו זה היה תלוי באי אלה פקידים הם היו מעלים רעיון להפרטת "יד ושם".
השרידים הנזקקים- "הנצחת" המצוקה.
באחת ממסיבות העיתונאים של "הקרן לרווחת ניצולי השואה",שנערכה לפני מספר שבועות, מישהו מטעם הקרן רצה כנראה לתפוס כותרת והתבטא כי התמיכה בניצולים נזקקים חשובה יותר מאשר תיעוד והנצחה.כלומר,באין מקורות אחרים יש להפחית את המענקים למוסדות לתיעוד ולהנצחה ולהגדיל את התקציב לניצולי שואה הזקוקים לתמיכה ולסעד בערוב ימיהם.
לכאורה,דרישה מוצדקת,הגיונית או לא,אך הרגש תומך בזה.המצוקה זועקת ממנה.למעשה זאת גישה שגויה מכל הבחינות וגובלת בחוסר הבנה ואחריות,והיא רעיון עוועים.אלה שתי סוגיות נפרדות.
על פי הנתונים של "הקרן לרווחת הניצולים" 15% מכלל 280,000 ניצולי השואה שחיים בישראל זקוקים לסיעוד ולתמיכה.90% מהוצאות הקרן ממומנים על ידי "וועידת התביעות",דרך קבע ומדי פעם בפעם נוספים מענקים מיוחדים.הממשלה שנמנתה עם התומכים בקרן הורידה את חלקה לשבעה מיליון שקל,ולאחר מסע ציבורי שניהלה הקרן, ואשר הביך את הממשלה,היא הבטיחה להכפיל את סכום הסיוע ל- 14 מיליון, רבע הסכום ממה שזקוקה הקרן.מספר הניצולים אמנן קטן,אך לעומת זאת הצרכים גדלים.
נראה לי כי האוצר שאיננו צדיק,ביקש שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים,ומי יכול להיות אחר כזה אם לא דובר מטעם אותה קרן שמסייעת לשרידים במצוקה.לאוצר ישנה דוגמה טובה שאפשר לקרוא לה "תסמונת התמחויים". את מקום הממשלה לתמוך בנצרכים ממלאים עמותות שונות, ציבוריות ופרטיות.אגב עד כה לא נעשתה בדיקה מעמיקה,לגבי המקורות הכספיים שלהם.אם תרופה שמצילה חיים אינה מצויה ב"סל התרופות" יימצאו בתי מרקחת אשר ימכרו אותה במחיר העלות.ויש עוד דוגמאות.מלבד זאת קימת העתודה האוונגלית בארה"ב.
כלומר באוצר מאמינים באמונה שלמה שלא "אלמן ישראל" ותמיד יימצאו רחמנים בני רחמנים שייחלצו לעזרת הנזקקים. הלוואי וזה היה אמת. עוד לא ראינו את כרישי הממון,אלה שזכו לפרסום
על המשכורות המרקיעות ואלה שלא זכו לפרסום, שיכניסו את היד עמוק לכיסם ויעשו משהו למען אלה שנמצאים בגובה מתחת לפני הים.יש שעושים,בגלוי או בהסתר,אבל הם מעטים.אני למשל לא מצאתי, אני מבקש להדגיש-עד כה, ולו מיליונר אחד,כולל ניצול שואה, שמוכן לתרום למען תיעוד והנצחה של תרומת ניצולי השואה למדינה- תרומה קרדינאלית מאוד בכל התחומים. לא מן הדור הראשון ולא מן הדור השני.
מי שחייב לסייע לנזקקים שרידי השואה אזרחי המדינה- היא המדינה,ולא שום גורם אחר .זאת, מוסרית,והיסטורית.הם אזרחיה.המדינה,היא זאת שקבלה כספים מממשלת גרמניה לצורך זה,והיא שבין היתר מפלה לרעה את מקבלי הרנטה של פיצויים המשולמים על ידי הלשכה לנכים של האוצר לעומת הרנטה המשולמת על ידי ממשלת גרמניה. ועל הנכסים של קרבנות השואה בארץ דיברנו? דברנו.זה ועוד.ניצולי השואה,בשעתם הסכימו כי הכספים שממשלת גרמניה הקצתה בהסכם השילומים למען קליטת העקורים יופנו לכלל העולים.עכשיו הגיע זמן פירעון הפוליסה הזאת.מדובר בקומץ קטן יחסית של נזקקים.שכן,רובם המכריע של העולים לא קבלו פרוטה שחוקה מן המדינה.לדברי הפרופסור חנה יבלונקה,המדינה אף לא קלטה אותם,שכן הם קלטו את עצמם.
על שולחנם של חברי הכנסת היוצאת הונחה הצעת חוק ניצולי השואה,שאמורה הייתה לעגן הן את הזכויות של הניצולים והן את מעמדם של הארגונים שמייצגים אותם ואת נושא התיעוד וההנצחה.האוצר טרפד את הצעת החוק,ושר המשפטים,ניצול שואה,טומי לפיד, עמד,או ישב, מנגד.ההצעה נקברה ללא טקס.מדוע אפשר היה פעם לחוקק חוק למען לוחמים האנטי נאציים,ואי אפשר לחוקק חוק למען ניצולי השואה.התשובה היא פשוטה.אילו היום היה מוגש החוק הזה,גם הוא היה נופל.עם זאת אינני חושב שמישהו חשב על פתרון מקאברי להפריט את יד ושם, כפי שנרמז בכותרת המשנה.אולם המפריטים הגדולים ראויים לתהייה הזאת שכן נציגי הניצולים שניהלו משא ומתן עם פקידי האוצר תארו את גישתם כמשהו בין אטימות לבין ניכור ואף רשעות.
גם ארגוני הניצולים אינם חסינים מפני מחדל.הם,בעיקר עסקניהם ,יכלו לעשות יותר. ואם הפוליטיקאים והפקידים הם ערלי לב,זאת בעיה אך אם הם כבדי שמיעה,דפיקות חזקות על השולחן,כאלה שיגיעו עד לברלין,היו פותחים את אוזניהם.
תיעוד והנצחה.
מי שיזם את החוקים למען תיעוד והנצחה של השואה היו שרידי השואה.אחת התרומות שלהם לאחר יוזמת הבריחה מאירופה והשתתפות ,אולי מכרעת ,במלחמת העצמאות.הם עשו זאת לא רק למען עצמם וילדיהם אלא למען המדינה והעם היהודי.אלמלא מוסדות כאלה ובראשם "יד ושם",ואחרים כמו "משואה","בית לוחמי הגטאות", "מורשת" וכיוצא באלה ,זכר השואה היה נמחק ,הן מתודעת הציבור הרחב בארץ והן מתודעת העולם. "יד ושם", עם הקמת המוזיאון החדש לתולדות השואה,הוא הגדול מסוגו בעולם,והוא אתר התיירות מספר אחד של מדינת ישראל."יד ושם" לא היה יכול להקים את המוזיאון החדש והמרשים, בצורה ובתוכן,אלמלא תרומות ממוסדות יהודיים כמו "וועידת התביעות" ומידידי המוסד בעולם,יהודים וגם לא יהודים.
הגיליון האחרון של "יד ושם" ליום הזיכרון לשואה ולגבורה מוקדש לנושא "צלם האדם בצל המוות". המוזיאון החדש לתולדות השואה מספר על כך באמצעות אלפי פריטים ועדויות אישיות.האם יכול להיות תיעוד נעלה מזה.במנשר ניצולי השואה אשר התפרסם לאחר "הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה- המשמעות הערכית והמוסרית לאנושות" ביום הזיכרון ב- 2002 נאמר בין היתר:"אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים.זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה".
זאת אמירה מתועדת שצריכה להיות חרותה עמוק בלוח לבם של הבריות, ולעולם תהיה אקטואלית ודוגמת מופת.
רחוב לשנו-מוזיאון "יד ושם" לתולדות השואהץ צילום:ששון תירם
כיום אין כמעט מדינה שמכבדת את עצמה שלא תקים מוזיאון לשואה. אין אוניברסיטה חשובה שבה אין קתדרה או מכון ללימודי השואה.נושא השואה הוא כה פופולארי שפרופסור מייקל ברנבאום מי שהיה מנהל מוזיאון השואה בוושינגטון, ספר כי בעוד שבהרצאות שלו על השואה לפני עשרים שנה היו לו שבעה סטודנטים,כולם יהודים,בהרצאות שלו בסוף שנות התשעים, באחד הקורסים רבי המשתתפים באוניברסיטת ג'ורג'טאון יותר מ- 80% משומעיו היו לא יהודים.
וזה לא רק באקדמיה.זה גם בשטח.
בעיירה זדונסקה וולה, לא רחוק מן העיר לודז', שבה נולדתי, חיים היום כששים אלף תושבים.אף אחד מהם לא יהודי.בכל זאת קבוצת נשים,מורות וסטודנטיות, נטלו על עצמם את המשימה הבלתי אפשרית כמעט לשקם את בית העלמין היהודי שנחרב כמעט כליל, בשל הזנחה וואנדאליזם.למטלה זאת הן רתמו את תלמידי הגימנסיה המקומית .זאת עבודה מפרכת וסיזיפית, אך בית העלמין הולך ומשוקם.הם עושים זאת בשיתוף עם בני הדור השני והשלישי של יוצא העיר בישראל, שמבקרים במקום ובסיוע פעיל של פרופסור דניאל וואגנר, ממכון וייצמן ,דור שני לניצולי השואה מיוצאי העיר.אגף מיוחד במוזיאון הצנוע בעיר מוקדש לקהילה היהודית ועכשיו התקבלה הודעה מקמילה קלאוזינסקה, המורה הסטודנטית,שהנושא הפך אצלה למשימת חייה, שהם מקימים מפעל הנצחה בשם "יחד" בעברית.הוא יתעד מזכרות, מסות, מאמרים ותמונות על אנשי הקהילה היהודית בעיר בתקופה של טרום שואה היא מנתה אז רבבה, קרוב למחצית האוכלוסייה.האגודה תוקם במקום שבו היה ה"חדר" היהודי,ומי שמנהלת את הבית,אלזבייטה גוסטינסקה,הסכימה להקצות את המקום לאגדת "יחד".עוד דוגמה לתיעוד והנצחה בעיר קטנה,מתוך מאות קהילות כאלה שהיו בפולין.
שיקום בית העלמין בזדונסקה - וולה
כל זה אפשר להכניס תחת כותרת אחת,והיא "עתיד הזיכרון".מדינת ישראל לא הייתה מה שהינה לעולם כולו ,מכיוון שהיא משמשת "אור לגויים" .היא לצערנו לא משמשת "אור ליהודים".השואה והשלכותיה הם שצרובים עמוק בתודעה היהודית ובדעת הקהל בעולם.כל זאת הודות לתיעוד ולהנצחה.
פורסם ב 19 באפריל 2006 19:38 7 תגובות | כלים
השוד הגדול
ברשימה השחורה,של אלה שעדיין לא החזירו את הנכסים של הנספים בשואה ויורשיהם ,ישראל אינה לבדה.יש לה שותף מפוקפק גם בעובדה ועוד יותר בכחש ובהיקף הגזל-הרכוש היהודי בפולין,הציבורי והפרטי,שנאמד במיליארדי דולרים.לא ארגונים יהודיים וישראליים,לא ממשלת ישראל ולא הכנסת,שהתעוררה אחרי יובל שנים של תרדמת בכל הקשור לנכסים של הקורבנות ושל יורשיהם בארץ,לא עשו מאמצים להחזרת הרכוש העצום בפולין.באחרונה החליט ניצול שואה, שלמשפחתו רכוש בעיר לודז' ,לפנות לבין הדין האירופי לזכויות האדם בתביעה שיטיל על ממשלת פולין את החובה להחזיר לו את רכוש משפחתו.זהו עשוי להיות סדק של הזדמנות להרחיב אותו לגבי סוגיית הרכוש כולה.האם היא תנוצל?
פורסם ב 12 בפברואר 2005 21:14 12 תגובות | כלים
עמוד 1 מתוך 1
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
