פורסם ב 5 במרץ 2010 12:07 במדור ירושלים | 6 תגובות | אפשרויות

עוגה,אהבה ושעשועים על הטיטאניק הישראלי 2010

העדליידע אצל פואד.
 
בשנת 1953 יצאה לאקרנים קומדיה רומנטית איטלקית בשם Pane. Amore  e Fantasia שהכותרת בעברית הייתה "לחם אהבה ושעשועים'". הסרט בוים על ידי במאי  ידוע בשעתו, לואיג'י קומֶנסיני. ככבו בו ויטוריו דה סיקה וג'ינה לולובריג'ידה. לי די היה שדה- סיקה שיחק בו מכיוון ששחקן זה, בכול מופע שלו הצחיק אותי. היה בה משהו קומי מאוד, כמו צ'רלי צ'פלין. לנו היה אחד כזה, מאיר מרגלית מתיאטרון "האוהל", בשעתו, אשר גם כאשר הוא לא שיחק את "החייל האמיץ שווייק", ורק עלה לבמה ,הקהל צחק. בסרט, דה סיקה מופיע כמרשל מזדקן של הקרביניירי, הלא הם המשטרה של איטליה, והוא מת לשאת לאישה את ג'ינה לולובריג'ידה שחקנית גדולה שגם היא יודעת את מלאכת הקומדיה. אלא מה.היא מאוהבת דווקא בפָקוד  הביישן שלו. מכאן מתחילה תהפוכה קומית ורומנטית שגורמת לצופים לצחוק ולבכות, כמו בימים אלה בהצגת "תעלוליי סקאפן" של מולייר בביצוע  תיאטרון החאן הירושלמי.
 
נזכרתי בסרט כאשר צפיתי בטלוויזיה ביום הולדת ה- 74 של פואד- בנימין  בן אליעזר. פואד הוא החלום הרטוב של כול צייר קריקטורות. יפה. אבל חיפשתי מה המיוחד לגיל 74  ומצאתי - הגימטרייה עָד כמו במגילת אסתר "עד שלא ידע...." ומכאן עדליידע. והמסיבה אכן הייתה כזאת, משהו ישראלי של קרנבל ריו , סמוך לפורים שלנו, בהשתתפות אלף מוזמנים אך בלי ריקודי סמבה על כול המנענע בהם..
 
אשר לָשֵם. אצל פואד לחם ואהבה הם כתאומי סיאם. לא קשה לדמיין את פואד עומד ליד להבה של תנור פיצות, לבוש בחלוק לבן, חבוש באותו כובע פטרייה של שֶפים ומשליך לאוויר בָצֵק לפיצה קפריצ'וזה, וכל כולו חיוך כובש. וכאן אנו מגיעים לאהבה.תצביעו לי על מישהו ששונא את פואד. איך אפשר. אומרים שאנשים שמנים הם טובי לב. אם צריך דוגמה חיה- פואד הוא הדוגמה. כאשר כול עם ישראל ואחותו שונאים את התורכים והתורכים שונאים אותם, פואד התחבב עליהם, ולהיפך.אני מופתע מאוד שראש ממשלת תורכיה,ארדואן, לא הוזמן. אילו הוזמן הוא לא יכול היה לסרב, לא לפואד.
 
רק ליום הולדת ה- 74 של פואד אפשר היה להביא קואליציה מיוחדת כזאת, עם ישראל במיטבו, כזאת שבדרך כלל מתרחשת כאשר העם במצוקה. אבל כשמדובר בפואד גם השמחה מביאה אותו יחד.היו שם אהוד ברק, וציפורה(בפיו) ציפי לבני.היו שם אביגדור ליברמן ועמיר פרץ. היה שם הזמר אייל גולן שאוהב את עצמו מלבד את פואד.היה שם יו"ר הכנסת ראובן ריבלין שרוצה להיות נשיא בדיוק כמו פואד, ונשיא מוטורולה אלישע ינאי,ומשה טרי מועמד ליו"ר בל"ל והמשקיע רוני מנה,ויוסי מימן, טייקון הגז , ועוד פרולטרים  כאלה שהולמים את מפלגת העבודה בראשותו של אהוד ברק וראש המשמר הפרטוריאני שלו -פואד. ולא שכחנו את פנינה רוזנבלום אשר מלבד שְמָה , שהולך לפניה, גם נכנסים אחרים נעו לפניה. והייתה שם איזו בלונדה גדולה שאצלה היה ההפך. נו, ונשיא המדינה שלנו, "אדם לכול עת" ,שנשא את עוגת יום הולדת כמו Fernand  Point'  השֶף המהולל בשעתו במסעדה המפורסמת  La Piramide , עוגה בצורת לב , בגודל נושאת מטוסים, ובטבורה זיקוק גדול..

התקשורת בכול הקשור לפואד היא מפרגנת. גם אילו עמד בראש המוסד. ומי  לא בא. הדלאי לאמא לא היה שם. משונה שלא חשבו עליו. ברלוסקוני, שאמנם היה כאן לא מכבר אבל לא לכבוד פואד. ואיך אפשר להיות ידיד ישראל כאשר מתעלמים מפואד. עם האפיפיור יש לנו בעיה בסוגיית הכס הקדוש בתקופת מלחמת העולם השנייה. גם עם אחמדינג'ד יש בעיות. אובמה ? מוטב  שלא להזכיר את השם אפילו.  הייתה עוד תופעה חיובית שלא שמו לה אליה,אביגדור ליברמן לא דיבר. וראש הממשלה?. לא היה נוכח אבל שלח ברכה חזותית מוקלטת, בדיוק כפי שהוא נראה בחיים, כיאה וכנאה למי שנמצא הרחק מן השאון והמרחב.

מי שמזלזל במחווה זאת, ייאמר לו שפואד בר מזל. בסוף השנה שעברה נערך בבית הפלמ"ח כנס מיוחד לציון הקמת "יד לגח"ל- ניצולי שואה במלחמת העצמאות". ביבי הבטיח לבוא ולשאת את הנאום המרכזי. ואנו הכרזנו על האירוע כממלכתי. מכיוון שבואו של ראש הממשלה בדרך כלל קשור בפמליה גדולה שמלווה אותו, נאלצנו –המארגנים- לנפות את רשימת המוזמנים, ביניהם ניצולי שואה. כמה שבועות לפני האירוע התקבל מסר מלשכת רה"מ שביבי יגיע, יצפה בתלת מימד, מיצג מרהיב מיוחד במינו, יישא את הנאום, ולצערו, ייאלץ לעזוב. שבוע או פחות מזה לפני הכנס, ביבי כבר הקדים את הבעת הצער, שלח ברכה כתובה,נעבעך, והוא נשאר מאחור. מדוע לא שלח לנו ברכה חזותית- מדוע? הנה כי כן פואד זכה לזה.

עכשיו נותר לנו לפָרֵש לְמָה התכוונו כאשר הזכרנו את טיטאניק. אני צפיתי במופע פואד ב"מבט", הֶרגל חולני מימים עָבָרו.אני מודה, אבל צופה רק ב"מבט" מכול  התפריט שהערוץ מגיש לי. הערוץ הראשון הוא הטיטניק התקשורתי היום. ( ואני, אם שמתם לב, עולה מדי פעם על הסיפון, לראות מה נשמע ) ולא הייתה פלטפורמה הולמת יותר להביא בו את "מופע פואד". אלא מה. בניגוד לטיטאניק, לרבים זאת לא הייתה הפתעה. מישהו קדח חורים בקוטר של מטר בירכתיים האחוריים של הספינה, שנקראים בשפת הספנות – aft . זה היה ביבי בתפקידו כשר האוצר אשר גזר לצמצם מדי שנה את גובה  אגרת השידור והוא כבר הכיר את הסיפור של טוביה החולב והסוס.הסוס של טוביה, כידוע ,נגמל מאכילה וסופו - ישורנו. מאז -הטיטאניק התקשורתי הזה , בעזרת כמה נברנים מבפנים, החל לשקוע. הקברניט עזב, שר הימייה התפטר ונשאר הקצין הראשון שהוא וכל הצוות ,עד אחרון מלחי הסיפון, עוסקים בשאיבה כדי שאפשר יהיה להציל משהו או מישהו.

השבוע התבשרנו כי דווקא ביבי בתפקיד הרבי מן הסיפור "הרבי והעז", אמור להוציא את העז ממבנה הרשות, באמצעות מנכ"ל משרדו..מכאן  מתבקשות שתי מסקנות. אחת.ביבי הוא לא רבי אלא ביבי, ואין לדעת מה הכוונה מאחורי המינוי של מנכ"ל משרדו לטיפול בנושא רשות השידור.ואם יש כוונה טובה מה בסופו של דבר ייצא ממנה. מדובר בביבי. שתיים. הרבי,כלומר ביבי ,מוציא את העז, אך הבית, כלומר הרשות, בהבדל גדול מן אותו הסיפור, הבית ממושכן אצלו. אכן קורים דברים בחֶלָם שלנו, אשר פסטיבל פואד הוא החלק הבידורי שבו.

להשלמת קרנבל פואד על הטיטאניק בפרוס פורים, נוספה לי הכותרת הבאה במגזין ד'מרקר מיום ב' האחרון: ציוצים- twits- של קשיש בן 74 ייהפכו לסדרת טלוויזיה בכיכובו של וויליאם שטנר". פואד לא מצייץ. הוא צוחק צחוק בריא. מדוע שלא נהנה מסידרה כזאת שתעלה חיוך על שפתנו בימים אלה כשבא לנו לבכות.
 

פורסם ב 26 בפברואר 2010 11:09 במדור מצב הרוח | 3 תגובות | אפשרויות

בחתירה לשלום צודק וביעור הרוע

נאום בדיוני של הנשיא אובמה עם החזרה(דמיונית) של  פרס נובל לשלום כהפקדה לעתיד.
 
כבוד מעלתכם, הוד רוממותכם, מכובדי חברי הוועדה הנורבגית להענקת פרס נובל לשלום, אזרחי אמריקה והעולם.- במילים אלה  קבלתי ב-10 בדצמבר  2009 את פרס נובל לשלום באולם העירייה של אוסלו. בנאום  התודה  וההוקרה על קבלת הפרס הזכרתי שבהשוואה לענקי  ההיסטוריה הישגי הם דלים.
 
בהתייחסותי לנושא של מלחמה ושלום הזכרתי את העובדה שכולנו עדיין נמצאים במלחמה ואני אחראי לשילוחם של אלפי בחורים צעירים לארץ רחוקה. אחדים מהם ימיתו, אחרים ימותו.לפיכך אני מופיע כאן עם תחושה עמוקה בכול הנוגע למחיר שאנו משלמים בסכסוכים מזוינים, חיכוכים רוויים  סוגיות קשות בכול הקשור ביחס שבין שלום למלחמה, והמאמצים שלנו שהאחד ישמש חלופה לשני. התייחסתי גם  לתפיסה של "מלחמה צודקת" בהצביעי על כך שמלחמה מוצדקת  כאשר קיימים תנאים מוקדמים מסוימים: אם היא מתנהלת כאמצעי אחרון, אם הכוח הוא פרופורציונאלי ואם ,ככול שהנסיבות מאפשרות זאת , האוכלוסייה האזרחית לא נפגעת.
 
ציינתי כי מה שאני מודע לו הוא שהתמודדות עם אתגרים אלה תדרוש אותו חזון, עבודה קשה ונחישות של אותם נשים וגברים אשר פעלו באומץ כה רב לפני עשרות ששנים. יידרש מאיתנו לחשוב על דרכים חדשות אודות מושגים של מלחמה צודקת והציוויים של שלום צודק. הדגשתי את העובדה שכראש מדינה שנשבע להגן ולהבטיח את שלום ארצי, אני עומד מול עולם כפי שהוא, ואינני יכול להתייחס בשוויון נפש לנוכח האיום שנשקף לעם האמריקני.שכן אל לכם לטעות.- הרשע קיים בעולם. תנועה לא אלימה לא יכלה לעצור את חיילות היטלר.שיחות לא יכולות לשכנע את מנהיגי אל קאעדה להניח את נשקם.אם נאמר שכוח הוא לעתים דרוש, אין בכך נימה צינית. זאת הכרה בהיסטוריה, בהעדר שלמות של האדם ומגבלות ההיגיון. העליתי נקודה זאת משום שבארצות רבות קיימת גישה אמביוולנטית ביחס לפעולה צבאית כיום, בלא קשר לסיבות של אותה פעולה. לעתים מצטרפת לכך החשדנות המשתקפת לגבי אמריקה, מעצמת העל של העולם. אלה היו מילותיי בדיוק.
 
בהתייחסות לעניין של מלחמה ושלום  אמרתי שחלק מן המשימה היא לפשר בין שתי גישות סותרות אלה.איזו מלחמה לעתים נחוצה כביטוי, במישור מסוים של רגשות אנוש. עלינו לכוון את המאמצים להגשים את האתגר שהציב הנשיא קנדי בקובעו: הבה נתמקד בשלום מציאותי יותר בר השגה, שלום שמבוסס לא על מהפכת פתע של טבע אדם אלא על אבולוציה הדרגתית במוסדות שלו.
 
העולם ניצב מאחורי אמריקה לאחר מתקפת ה- 11 בספטמבר והוא מוסיף לתמוך במאמצינו באפגניסטן, מכיוון שהזוועה בהתקפות חסרות היגיון אלה וההכרה בעיקרון של הגנה עצמית.באותה מידה העולם הכיר בצורך לעמוד מול סאדם חוסיין כאשר הוא פלש לכוויית, הכרה אשר שיגרה מסר ברור לכול מה המחיר של תוקפנות.אני גם הזכרתי שכוח עשוי להיות מוצדק ככורח הומניטארי והבאתי כדוגמה את המצב בשעתו בבאלקאנים.
 
מכאן שהמחויבות האמריקנית לביטחון עולמי לא ניתנת לערעור. אולם בעולם שבו האיומים מסובכים יותר והמשימה מורכבת שיותר, אמריקה לא יכולה לפעול לבדה.זה נכון לגבי אפגניסטן, זה נכון לגבי סומליה שבה הטרור והפיראטיות קשורים  קשר בל יינתק ברעב ובסבל אנושי. כאשר קיים רצח עם בדרפור, אונס המוני ושיטתי בקונגו ודיכוי בבורמה חייבים להית לכך מסקנות. ככול שנפעל ביחד ככה נעמוד פחות בפני הברירה בין התערבות צבאית לבין שתיקה לנוכח הדיכוי.
 
בנאומי עמדתי על  האופי של השלום שאנו מייחלים לו. מכיוון ששלום הוא לא רק  העדר של סכסוך גלוי. רק שלום צודק שמבוסס על  זכויות אנוש וכבוד לכול פרט, רק שלום כזה יכול להיות בר קיימא. מאידך אנו עדים לדרך שבה משתמשים בדת כדי להצדיק רצח של אנשים חפים מעוון על ידי אלה אשר מעוותים ומגמדים את דת האיסלם הגדולה, והם אשר תקפו את ארצי מאפגניסטן. קיצונים אלה הם לא הראשונים להרוג בשם אלוהים, המעשים האכזריים של הצלבנים רשומים בדפי ההיסטוריה. אולם הם מזכירים לנו כי מלחמת קודש לעולם לא תהיה מלחמה צודקת. שכן אם אתה באמת מאמין שאתה ממלא משימה אלוהית, אין מקום לאיפוק, אין מקום לחוס על נשים הרות, על עוזרים רפואיים, או בעצם על אדם בעל אותה אמונה. צו אחד שטמון בכול דת גדולה הוא שלא נעשה לאחרים את מה שאנו לא רוצים שאחרים יעשו לנו.
 
הבאתי רק קטעים מדבריי באותו מעמד עילאי. ועכשיו, בכול הקשור בעתיד. בהדגישי את מחויבותנו העמוקה למען עולם של שלום אין אני רשאי להתעלם,כאמור,מן העובדה שהכוחות שאנו נאבקים בהם, ואני מעדיף להשתמש במונח מאבק, שכן  המערכה שמתנהלת היא לא לאורך גבולות מוכרים אלא בתוכנו,מערכה ללא גבולות, כוחות אלה מאיימים להרוס את הבסיס של חברה חופשית. הם לא מכירים באמנת ג'נבה כפי שהם לא מכירים בשום הסכם  אנושי מחייב., או  בערכי מוסר שמשותפים לעולם החופשי.כוחות רשע אלה פועלים כנגע קשה, הם סרטניים. לכן  כדי  לשמור על עולם בריא ושפוי עלינו לטפל בהם.
 
ההיסטוריה לימדה אותנו שכוחות רשע אלה לא בהכרח מייצגים את העמים שבהם הם צומחים. זה אמור לגבי הנאציזם,הפשיזם, הקומוניזם וישויות טוטליטריות אחרות.זה אמור גם לגבי  הקנאות האיסלמית שאינה משקפת את הערכים של העולם המוסלמי. כוחות אופל אלה הם לא רק יריבים של העולם החופשי. הם אויבים של ערכים והשקפות עולם  שמשותפים לנו. עלינו לעמוד מולם בנחרצות, אם אפשר בשכנוע ולא- אז בהתמודדות מולם.
 
לא מתקבל על הדעת שמדינה ריבונית, חברה באומות המאוחרות תהיה מאוימת על ידי ראש מדינה כאיראן עד כדי איום להכחדתה. לא מתקבל על הדעת שראש אותו משטר קנאי יכחיש את השואה,כאילו שניתן היה לחזור עליה ולהכחישה שוב מבלי לבוא על עונשו. זאת היא מציאות מזוויעה שלא רק ראויה לדחייה אלא שיש לעקור אותה מן השורש.גם איום אינו יודע גבולות. לעתים הוא מפנים החוצה ולעתים הוא בא מבחוץ פנימה . ראינו זאת באחרונה בדיכוי האכזרי נגד מחאות המונים,ביניהם הדור הצעיר , בעריה של איראן.זאת היא רודנות צבאית באצטלה של הדת.
 
בהקשר זה אני מבקש להצביע על כך כי המדיניות שלנו באפגניסטן היא להביא שלווה לארץ המיוסרת הזאת ולא לכבוש אותה או להפוך אותה לגרורה אמריקנית. משום כך המפקד שלנו בזירה הגנרל מקריסטל נוקט  באיסטראטגיה שבמרכזה צמצום דרסטי באבדות של האזרחים וזאת בין היתר על ידי הגבלות של הפצצות אם יש חשש לאבדן חיים של אזרחים חפי מפשע גם באזורים שבהם שלוט הטליבאן. כפי שהתבטא הגנראל מקליסטר  אם אנו משתמשים בעוצמת אש אנו עשויים לפגוע קשה בלוחמי הטליבן, אך בד בבד נסתכן בהפסד המערכה על ידי פגיעה קשה באוכלוסיה. זאת לא מערכה לכיבוש אדמות אלא לנצח במשימה של כיבוש לב האוכלוסייה, כנגד כוחות השחור אשר משתמשים בדת ככיסוי למעשי הזוועה שלהם נגד העם שלהם ונגד האנושות.
 
לפני שאסיים אני רוצה לצטט אחד ממנהיגנו הגדולים בעתות שלום ומלחמה, הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט: "הנחישות הלאומית שלנו להשתחרר ממלחמות חוץ ומהסתבכויות בינלאומיות  אסור לה מלפגוע בחרדה שלנו כאשר אידיאלים וערכים שאנו מקדשים נתונים בסכנה." בשעתו היו כאלה שתהו על שום מה קבלתי את הפרס. אני עצמי נמניתי עם אלה.אולם על משקל אמירתו זאת של הנשיא רוזוולט אסור שקבלת הפרס שהוא סמל ומופת לעשייה למען השלום תמנע ממני לפעול להשגתו בדרך של מאבק, של מערכה ושורת אמצעים אשר יוכיחו לאלה שמתנכלים לנו שאנו לא חוזרים על מינכן שנייה. בשום אופן לא.זאת היא הפרדיגמה שלי, המנטרה שלי.טעות היא להעלות על הדעת כי בשל העובדה שזכיתי בפרס נובל לשלום הדבר יימנע ממני לעשות כול צעד שעלול להכתים את שמי כשוחר שלום, וכתוצאה מזה למנוע ממני מלעשות את מה שאני מאמין שיש לעשותו.שלום צודק הוא כמו גשם נדבות לאדמה שמשוועת לו ולא ממטרים על סלעי בזלת שגורמים לשיטפון.
 
לכן הוד רוממותכם, מכובדי מעניקי הפרס:  אני פונה אליכם שתקבלו כפיקדון את הסמל הגדול שהענקתם לי. רק פעם אחת בהיסטוריה של פרס נובל לשלום, סרב אחד מחתניו לקבלו. זה היה לֶה דאָק טוְֹ , אשר יחד  עם  שר החוץ הנרי קיסנג'ר הגיע להסכם הפסקת אש בוייטנאם ועל כך זכו במשותף בפרס הזה. אני לא סירבתי לקבלו ואינני חוזר בי. אלא מעביר אותו זמנית,ככה אני מקווה. בהפקידי את הפרס בידיכם אני בעצם מפקידו בכספת של ההיסטוריה. אתם תהיו שומרי החותם הזה. וכאשר יגיע הזמן והנסיבות יצדיקו זאת אבוא כדי לקבלו חזרה. כה יעזור לי האל.
.
.

.

By: Zvi Gill *

Your Majesties, Your Royal Highnesses, Distinguished Members of the Norwegian Nobel    Committee, citizens of America, and citizens of the world- in these words I accepted on December 10,.2009  the Nobel Peace Prize at City Hall in Oslo: In my speech of thanks and deep gratitude  I mentioned that  compared to  the Giants of History- my accomplishments are slight.

Referring to war and Peace I mentioned the fact that we are still, at war, and I am responsible for the deployment of thousands of young Americans to battle in a distant land.  Some will kill.  Some will be killed.  And so I come here with an acute sense of the cost of armed conflict – filled with difficult questions about the relationship between war and peace, and our effort to replace one with the other.  I also referred to the concept of a “just war” emerged, suggesting that war is justified only when it meets certain preconditions: if it is waged as a last resort or in self-defense; if the forced used is proportional, and if, whenever possible, civilians are spared from violence.  Moreover, I pointed out that I do not bring with me today a definitive solution to the problems of war.  What I do know is that meeting these challenges will require the same vision, hard work, and persistence of those men and women who acted so boldly decades ago. And it will require us to think in new ways about the notions of just war and the imperatives of a just peace.  

I stressed  the fact that as a head of state sworn to protect and defend my nation, I face the world as it is, and cannot stand idle in the face of threats to the American people. For make no mistake: evil does exist in the world. A non-violent movement could not have halted Hitler’s armies. Negotiations cannot convince al Qaeda’s leaders to lay down their arms. To say that force is sometimes necessary is not a call to cynicism – it is recognition of history; the imperfections of man and the limits of reason. I raised this point because in many countries there is a deep ambivalence about military action today, no matter the cause. At times, this is joined by a reflexive suspicion of America, the world’s sole military superpower. These were my precise words.

In referring to the issue of war and peace I said that part of our challenge is reconciling these two seemingly irreconcilable truths – which war is sometimes necessary, and war is at some level an expression of human feelings. Concretely, we must direct our effort to the task that President Kennedy called for long ago. “Let us focus,” he said, “on a more practical, more attainable peace, based not on a sudden revolution in human nature but on a gradual evolution in human institutions.”

The world rallied around America after the 9/11 attacks, and continues to support our efforts in Afghanistan, because of the horror of those senseless attacks and the recognized principle of self-defense. Likewise, the world recognized the need to confront Saddam Hussein when he invaded Kuwait – a consensus that sent a clear message to all about the cost of aggression.

I further stated that I believe that force can be justified on humanitarian grounds, as it was in the Balkans, or in other places that have been scarred by war. Inaction tears at our conscience and can lead to more costly intervention later. That is why all responsible nations must embrace the role that militaries with a clear mandate can play to keep the peace.  

America’s commitment to global security will never waiver. But in a world in which threats are more diffuse, and missions more complex, America cannot act alone. This is true in Afghanistan. This is true in failed states like Somalia, where terrorism and piracy is joined by famine and human suffering. And sadly, it will continue to be true in unstable regions for years to come.  

The same principle applies to those who violate international law by brutalizing their own people. When there is genocide in Darfur; systematic rape in Congo; or repression in Burma – there must be consequences. And the closer we stand together, the less likely we will be faced with the choice between armed intervention and complicity in oppression.

I stressed the point about  the nature of the peace that we seek. For peace is not merely the absence of visible conflict. Only a just peace based upon the inherent rights and dignity of every individual can truly be lasting. Most dangerously, we see it in the way that religion is used to justify the murder of innocents by those who have distorted and defiled the great religion of Islam, and who attacked my country from Afghanistan.  These extremists are not the first to kill in the name of God; the cruelties of the Crusades are amply recorded. But they remind us that no Holy War can ever be a just war.  For if you truly believe that you are carrying out divine will, then there is no need for restraint – no need to spare the pregnant mother, or the medic, or even a person of one’s own faith.  Such a warped view of religion is not just incompatible with the concept of peace, but the purpose of faith – for the one rule that lies at the heart of every major religion is that we do unto others as we would have them do unto us.  

These are only fragments form my speech of acceptance.

Having stressed our deep obligation for a peaceful world I can not ignore that fact that the forces we are struggling against and I call it struggle and not war because its campaign is not along border lines but within our midst, these forces are threatening to destroy the very foundation of a free society. They do   not adhere to the Geneva Convention of war or any other virtues which are common to peoples in war and piece. These forces of evil   are contagious, they are cancerous. They can not be treated. They have to be removed if we want to preserve the well being of the free world.

History has taught us that evil forces do not necessarily represent the peoples they rule. .Neither Nazism not Fascism or Communism truly represented the people .This goes to Islamic fanaticism which does not reflect the values of the people or the Islamic world .As you are aware of, in these days I have sent American representatives to the world Islamic convention. Those forces are not only adversaries of the free world but enemies of virtues and believe that we share. We have to stand against them. We have to confront them, possibly in ways of persuasion but if needed in ways of confrontation.

Among them is a state where its leader threatens the annihilation of another state, a member of the United Nations and denies the Holocaust,  as if one can repeat it without being punished and deny it again .This is a horrific reality which not only can it be condoned but it has to be uprooted

In this context I should like to point out  that our policy in Afghanistan is to pacify the country and thus our commander  there general Stanley McChrystal is using a strategy  to minimize the loss of civilians, among others the restriction of air strikes in populated areas.insurgents — except when troops are in danger of being overrun. And in meetings with his junior officers, General McChrystal has said repeatedly that using what he calls “fires” — artillery and airstrikes — may kill Taliban fighters, but risks losing the war by killing innocents and thereby alienating Afghans.This is not a campaign to gain territory but to win the heart of the people against a tyranny which uses religion as a cover for it monstrous deeds against its own people and humanity at large. Before my final words I wish to quote one of our greatest leaders in war and peace President Franklin Delano Roosevelt:" Our national determination to keep free of foreign wars and foreign entanglements cannot prevent us from feeling deep concern when ideals and principles that we have cherished are challenged"

This is my paradigm, my mantra. So having received the highest decoration for peace I am supposedly hindered to make any move which would blemish my image and consequently prevent me from doing  what I believe is imperative. This is the sole reason for my reappearance in this beautiful city of Oslo. So now my most ditistinguished and honored granters of the Prize. Only once in the history of the Nobel Peace Prize has it been rejected by the North Vietnamese Le Duc Tho, the co- negotiator of the Cease fire agreement  in Vietnam sharing it  with secretary of state Henry Kiesinger.

I was not rejecting the Prize but rather humbly accepted it. I herewith deposit this great Prize in the vault of history. You shall be its guardians. And when the time comes and circumstances justify it – I shall come and retrieve it- So help me God

--------------------------------------------------------------

*  The Author is a journalist, a writer and lecturer on  Mass Media. Mr Gill is a holocaust survivor who initiated , among others, the international  conference on "The legacy of holocaust survivors – the moral and ethical implications for humanity- held at Yas Vshem  april 11 2002

פורסם ב 20 בפברואר 2010 09:54 במדור מלחמה ושלום | 11 תגובות | אפשרויות

אפקט החממה קפא מקור

הרהורים חורפיים על תהפוכות הטבע.
 
אז מה היה לנו. הכינרת לאחר עיצומים של חודשים מגלה שעלתה מתחילת העונה במטר, כמעט ללא תקדים. והנחלים מוסיפים לזרום בעוצמה שאינה רשומה זה שש שנים. המשקָעים בארץ בחודש פברואר מתקרבים לממוצע השנתי כולו .גשמים עזים ירדו בערבה ועד אילת. החרמון מושלג. הקואליציה החורפית  שמורכבת מן החזאים,עיתונאי השטח, אנשי המפלסות, ספקי המלח, מוקדי  החרום, האלפיניסטים וכל  כוחות העזר, התעוררו בתרועה והפציצו אותנו בסיפורים לקראת הצפוי – ההכנות נמשכות- כאשר הפתיתים הדלוחים עשויים להתארח בירושלים לשעתיים.שרון ווקסלר ,המאמי החננית, קורנת מנחת ומזמינה אותנו בהינף היד האופייני  לה,  למטבח המטאורולוגי שלה. חג שמח. בירושלים היה פחות שמח. השלג המיוחל לא ירד.גם באירופה ובאמריקה  החג היה פחות שמח. הוא ירד יותר מדי.

ירושלים- הכנסת דאשתקד( צילום צ.ג)

 אירופה מזמן לא ידעה חורף מקפיא ומושלג כול כך. באירופה המזרחית התושבים לא היו צריכים לטרוח ולעלות להרי הקרפטים והטאטרה  השלגים באו  אליהם אל מרכזי הערים ושיתקו אותם כמעט לחלוטין. אפילו  לונדון שנהנית מן ה- gulf stream כוסתה בשלג. וככה בכול אירופה המערבית והצפונית. במוסקבה ביום מלאת 20 שנה לרשת מקדונלד, צבאו ליד הסניף המרכזי 5000 אמיצים בקור של מינוס עשרים מעלות. באמריקה הזהיר משרד הבריאות את האוכלוסייה  לא רק משלגים וקרח אלא גם  מ"נשיכות קור". בחוף המזרחי  והתיכון האטלנטי שטבורו הבירה וושינגטון השתוללה לפני שבוע סופת שלגים שלא ידעו כמותה מאז 1922 . במקומות שונים השלג הצטבר לגובה של מטר בקירוב.במדינות המערב התיכון הועלו מענקי הסעד למשפחות נזקקות ב- 20 אחוזים  כדי לאפשר להם לחמם את הבתים כהלכה. אירועים רבים בוטלו כאשר הטמפרטורה הגיעה ל- 18 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. בגן החיות של קנזאס סיטי עובדי הגן עמלו כדי  שהחיות שמוצאם מאפריקה לא יירדמו פן ימותו. העיתונאי הקנדי לס פאלמר דווח שזאת הפעם הראשונה שהוא  ראה תמונה כמו מתוך אגדה. הוא ראה באלסקה  מה שמטאורולוגים מכנים  " אבק יהלומים". זאת תופעה מיוחדת במינה בארצות הקור כאשר על עץ לח נוצרת שכבה דקה של קרח וזאת מועפת אל החלל  בצורת גבישים זוהרים קטנים דמויי יהלומים.
 
נכון שבמערב קנדה, בעיר ונקובר שבו מתקיימים משחקי החורף האולימפיים ,צריך היה לשנע שלג מן ההרים למשטחי הסקי, אבל מי שמכיר את העיר היפה הזאת, יודע שהיא הפכפכה. בקיץ היא עלולה להיות קרה ובחורף חמה והיא לחה בכול מקרה. הרי הרוקיס שלא רחוקים היו מושלגים מאוד.
 
מה שקרה ומה שלא.
 
גם מה שלא קרה בירושלים וגם מה שקרה יותר מדי באירופה הם רק משל לצורה שבה הטבע מתעתע בנו.אז מה באמת קרה. האם גם אפקט החממה עושה איזו הפסקה.או שהוא מסתתר? במסה ארוך שהתפרסם באתר של סאנדיאגו בקליפורניה ( santiegoreader. Com )  מכתיר הכותב ביל מנסון את המסה בשם : " אזהרה גלובלית? - סטיב  וואמפלר קובע שזה רפש- -Steve wampler- says- crap    מנסון מביע פליאה על כך שוומפלר שהוא מהנדס סביבתי ומרצה אקדמי שהטיף בשעתו לסביבתיות צרופה, אומר שישנם 100,000 מדענים שטוענים כי האזהרה הגלובלית ( מה שקרוי אפקט החממה- צ.ג) היא " בולשיט" מוחלט.אולם הם מושתקים,מטואטאים מתחת לשטיח מכיוון שכול אותה אזהרה גלובלית היא אמצעי הפחדה מניב כספים. אותנו מפחידים אך מונעים מהשקפות מנוגדות להשמיע את טיעוניהם.
 
המחבר מביא נתונים מחקרים וציטוטים אפוקליפטיים שהתפרסמו במשך השנים  בכול הנוגע לעתיד הכוכב שלנו. הוא מביא את דעתו של פרופסור וולטר אוצ'ל – Oechel , פרופסור לאקולוגיה ביולוגית באוניברסיטת סאנדיאגו  ואחד החוקרים העולמיים הבולטים בתחומו. לדעתו בכול הנתונים שהובאו בחשבון לגבי זיהום כדור הארץ, המומחים נרתעים מלגעת בגורם האנושי, כלומר האוכלוסייה וגידולה. ",אני חושב שכול אדם יוצר חום ששווה לנורה של 75 וואט . מכאן שאם מדובר ב-7 ביליון בני אדם, הרי הפקת החום שווה ל- 525 ביליון וואט. זה לא דבר טריביאלי". לדעתו המפתח למצב הוא "התפוצצות האוכלוסין", גורם שלא מדברים עליו והוא לא תקני פוליטית." אנו מצויים במשבר. אומרים שיהיו דרושים משאבים פי חמישה מאלה שקיימים, אם העולם כולו רוצה לחיות לפי אורח החיים המערבי.פיסית הדבר אינו ניתן. אז עלינו להחליט. האם אנו רוצים פחות אנשים,בעלי חינוך טוב שחיים אורח חיים סביר, עם מספיק מזון וקורת גג? או שאנו רוצים 14 ביליון אנשים שחיים כמו ג'וקים. ככפי שהמצב הוא עכשיו אנו מתקדמים ל- 14 ביליון ג'וקים ".
 
זהו מסה ארוך מאוד שמשתרע על עשרות עמודים, הוא מביא דעות מנוגדות, מבוססות על נתונים  סטטיסטיים ואחרים שאני מבין בהם מעט מאוד למעט השורה התחתונה שלהם. אולם  זווית הראייה של פרופסור אוצ'ל עומדת בסתירה למציאות . יש איזה איזון שגם הדיוט כמוני שם לב אליו. קחו למשל את סין. סין היא הצרכנית הגדולה ביותר של דלק מאובן, כלומר צריכה מסיבית של נפט בתנופה הכלכלית האדירה שלה. אך אותה סין גזרה גזירה קשה על האוכלוסייה שמותר למשפחה להוליד ילד אחד בלבד אם הוא רוצה ליהנות מזכויות שונות כלכליות,חברתיות ותרבותיות. רק אם הילד מת, או נהפך לצמח- מותר למשפחה להוליד עוד ילד. הנה כי כן, עם כול הפלצות  שזה מעורר בנו, יש כאן אלמנט מקדים של כושר קיום-אם נאמץ את התיזה של וולטר אוצ'ל. הודו שהיא מדינה דמוקרטית ובעלת תנופה כלכלית וזוללת אנרגיה,  ואין בה פיקוח דרקוני על הילודה, עלולה לעבור  את אוכלוסיית סין ותתפוס את מקומה כמזהמת מספר אחת..
 
אנו נתגבר
 
יתרה מזאת. הרי על פי התחזיות בשנת 2010  העולם לא אמור היה לספק את צרכיו במזון ובניגוד לנבואה אפוקליפטית זאת הוא הצליח.ישראל היא דוגמה מצוינת לגידולי מזון והעשרתו.  גם אם במקומות שונים יש רעב הוא אינו תוצאה של העדר יכולת עולמית לספק  כמות מזון חיונית למחייה. הבעיות הן אחרות, לרבות אמצעי הובלה. הדוגמה הבולטת היא האיטי לאחר הרעידה הגדולה כאשר זרמו כמויות מזון רבות לאי אך קשה היה להעבירם למוקדי אוכלוסיה שונים.
 
באותו מסע  המחבר מביא את דעתה של פרופסור אנדריאה קוק, תלמידה של פרופסור אוצ'ל. היא טוענת שכול "רעיון הטיטאניק   ( כלומר השקיעה למצולות- צ.ג) תלוי בממד הזמן. אם  מתייחסים לזמן הגיאולוגי הרי בני אדם בסופו של הדבר ייכחדו. שום מין לא חי במשך 6 ביליון שנים. מתוך 4.5 ביליון שנים של קיום כדור הארץ , בני אדם מצויים בו רק 160,000 שנה.אבל( בניגוד לדעתו של מורָה ורָבָה- צ.ג) אנו לא יכולים למנוע את ההתפתחות אבל אנו כן יכולים להאט את התהליך. אנו יכולים להתאים את עצמנו למציאות. עלינו ללכת קדימה ולא לעמוד ולחשב מה יעשה הזמן".
 
אל גור מי שהיה סגן נשיא ארה"ב הפך לאיקון בזכות ספרו, וסרטו, "אמת מטרידה". שניהם חשובים  ובכלל זה האזהרה הטמונה בהם שתמציתה :אם לא נשמור על עצמנו איש לא ישמור עלינו. אבל לא צריך להיכנס לפאניקה שנימָנע מלנשוף מפני שזה מחֶמם את הארץ, ונפסיק לנשום משום שאנו שואבים רעל. אמריקה גדולה בטיפוח פולחני אישיות, אך בניגוד לרודנויות היא גם ידועה כמנפצת אותם.
 
דוגמה איך שהטבע מסתדר בעצמו ומוליך אותנו שולל.בגן הילדים לא פתחו בלמידת האות א' אלא ש' האות הראשונה של "שפעת החזירים". איש לא בא בטענות על שזאת הוכרה  כמגפה, ואפילו לא על השקעת מאות מיליונים ברכישת התרופה. זאת הייתה חובת הממשלה, ואוי ואבוי היה לה אילו באמת המחלה פרצה במימדים רציניים והחיסון לא היה בנמצא. אבל, ללמדכם שיש אזהרות ויש מי שמרוויחים מאחורי כול האזהרות. זאת אם מדובר ברָשָע  הקולֶסטֶרולי התורן, תעשיית המזון האורגני, המהומה לקראת מעבר המחשבים לשנת ה- 2000 , האזהרות מפני דילול מקורות הנפט וכיוצא באלה. 
 
מה שמסתבר מדעות קוטביות אלה הוא שגם בנושא הסביבה ואפקט החממה אין איזו הלכה פסוקה ובלתי מעורערת. אקטיביסטים כמו אֶל גור עלולים גם לטעות בכול הקשור לתהפוכות הטבע. כול שיקול רציונאלי חייב להיות בפרופורציה למציאות שאותה ניתן לשנות פה ושם אבל לא להפוך אותה על פיה. זאת  כאשר מדובר בצרוף של אדם וטבע- צרוף סימביוטי מיוחד במינו- שהודות לו קיימת האנושות ומתאימה עצמה כול הזמן לסובב אותה ולהתפתחויות. האנושות כולה כמו הפרט יש בה תכונות מובְנות של שרידות.
 
אפקט החממה אינו יוצא מכלל זה. בינתיים יש לאדם שני גורמים שמחזיקים אותו באמצע. למעלה השמש, אשר בבוא היום תפיק את מלוא כמות האנרגיה שהעולם צורך. למטה הים שיספק את מלוא מכסת ההשקיה שהאדם זקוק לו כדי לענות על צרכיו החיוניים.בינתיים יש  שלג בחרמון. אין בירושלים. הטמפרטורה השבוע  עלתה  ושרון ווקסלר מזמינה אותנו תחת שמי תכלת בטמפרטורה של 25 מעלות בצל. איך אפשר לסרב. כדור הארץ מסתובב, דור הולך ודור בא,ואין חדש תחת השמש.
איך אמר הנשיא ג'ון קנדי בנאום ההכתרה שלו  WE SHOULD NOT FEAR  BUT FEAR ITSELF :  – אל לנו לפחד אלא מפני הפחד עצמו .
 
 

פורסם ב 12 בפברואר 2010 09:31 במדור סביבה | 5 תגובות | אפשרויות

סכלותה של ממשלה

המו"מ הממושך על שחרור גלעד שליט כפה עלינו את החמאס כפרטנר.
 
בטרוניות שיש לנו כלפי ממשל אובמה שכחנו שלא הוא שהביא על רצועת עזה את שלטון חמאס, אלא  הממשל הידידותי של הנשיא בוש שאליו עורגת ממשלת נתניה. בוש ביקש לשתול  דמוקרטיה אצל הפלשתינאים וקיבל גידול שבעיניו ובעיננו הוא שורש פורה ראש ולענה- החמאס. אותו חמאס שאנו יחד עם ממשל בוש הכללנו אותו במחנה הרוע לצד תנועות וישויות הטרור- אירן, חיזבאללה וגרוריהם. זה אותו חמאס שאיתו אנו מנהלים מגעים אינטנסיביים,אף שלא במישרין, לשחרור גלעד שליט, ובעקבותיו הסרת המצור על עזה. במידה רבה -בו יהיה תלוי אופי  שיחות השלום עם הפלשתינאים.
 
אם יש את נפשכם לדעת( שאלה ביאליקית) מי שילב את החמאס בפקעת המדינית שאנו נתונים בה, לכו אל גבעת רם, אל קריית הממשלה בירושלים . שם, בעזרת משרד הביטחון בתל אביב ניתנה לחמאס הלגיטימציה- הלאומית ובעיקר הבינלאומית. לא  הממשל בראשות אובמה הכיר דה פקטו בחמאס.יש שמחייבים(אני נמנה איתם בשל כורח המציאות שנוצרה)  ויש ששוללים זאת,אבל עובדה היא שאנו גרמנו לכך, ויש לכך השלכות הרבה מעבר לזירה הזאת.כי לממשלה זאת אין מדיניות.
 
בעת הביקור של שר הביטחון באנקרה בחודש ינואר דווח כי אחד הנושאים המרכזיים שעלו בשיחה בין שר הביטחון שלנו אהוד ברק לבין שר החוץ התורכי אחמט דבוטולו היה השאיפה של תורכיה להעביר סיוע לחמאס, שכן לתורכיה קשרים עם החמאס. ישראל התנגדה לכך בטענה שהדבר יעניק במה להילת חמאס.כמובן כול תוספת של  מודעות לקיומו של חמאס מבורכת מבחינתו, אבל הוא כבר השיג את שלו. הוא גורם גם בהקשר הפלשתינאי  הפנימי, גם בהקשר הישראלי וגם במישור הבינלאומי.הממשלה הזאת הוסיפה הילה לחמאס.
 
החמאס על פי כול הפרמטרים המקובלים נוהג כמנגנון טרור מאורגן. הוא אמנם זכה בבחירות, חופשיות פחות או יותר, אך את שלטונו הוא ביסס וכופה  באמצעים ברוטאליים. הוא מוכן להקריב מאות ואולי אלפי בני אדם למען מימוש האידיאולוגיה שלו. אידיאולוגיה היא לאו דווקא זהה לערך  חיובי. רוב המשטרים הברוטאליים באירופה היה להם בסיס אידיאולוגי. ככה היה לפשיזם,לנאציזם וגם לקומוניזם- הרוסי והסיני.אלה היו מדינות טרור. שפיכות הדמים הגדולה ביותר בתולדות האנושות נבעה ממניעים "אידיאליסטיים". במידה מסוימת , גם איראן נשלטת על ידי טרור.המדיניות האסלמיסטית של החמאס מבוססת על טרור.האלמנט של הפצת המסר של טרור לא רק משתלב במטרה אלא חיוני לה.והמסר מועבר באמצעי התקשורת.
 
תנועות טרור בימינו הם לא רק סינתזה בין פעולת טרור עצמה לבין ההדים שהיא מקבלת . המנוף הגדול ביותר של פעילות טרוריסטית היא החשיפה, וככל שהיא מתמשכת יותר כן החשיפה גדולה. זאת מאפשרת לה לנהל את התעמולה האידיאולוגית שלה. אילו התקשורת לא הייתה  משמשת רמקול לפעילות הטרוריסטית החל מחטיפת מטוסים, בני ערובה, פיגועים וכיוצא באלה פעולות – האפקט שלהם היה מינימאלי או אפילו אפסי. התקשורת מאידך היא שותף כפוי מכיוון  שאלה החומרים מהם היא ניזונה, והתחרות בין ענפי התקשורת או במדיה בכלל היא גורם שמגביר את החשיפה הטרוריסטית עוד יותר.זה הקשר הגורדי.
 
לסוגיה של מטרות טרור הוקדשו אלפי מחקרים  אין ספור ימי דיון באקדמיה, במסגרת כנסים בינלאומיים והתפקיד שממלאת התקשורת בהקשר למטרות האלה.גם המכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית בשיתוף  מועדון שדריי הטלוויזיה , הקדיש לכך בשעתו כנס בינלאומי מיוחד בשם: "מדיה מחאה ואלימות פוליטית". ובו השתתפו בין היתר, עיתונאים,פרשנים ואנשי אקדמיה בתחום המדיה. אני נזהר מלומר שהתקשורת מסייעת, מכיוון שסיוע ממש יש בו כוונה תחילה ולמדיה,למעט  תקשורת בשרות  אותם גופי טרור מדינות או ישויות, אין כוונה כזאת, להיפך. התפקיד שלה הוא לדווח.כשם שלא היינו יודעים על צונאמי או הפיכות, או רציחות המוניות ללא המדיה, בעיקר היום באמצעות המדיה האולטימטיביים- האינטרנט. ככה לא היינו חשופים לאורך זמן לאפקטים של פעילות טרוריסטית. במקרה זה התקשורת היא אכן "השליח".צאו וחשבו כמה מיליוני מילים הוקדשו לחמאס רק בהקשר של גלעד שליט. אני משוכנע שהקורא, המאזין, הצופה בישראל,יודע הרבה יותר על החמאס, מאשר על הפאתח- שהוא אמרו להיות הפרטנר שלנו לדו שיח.
 
יש כול הסיכויים ששליט ישוחרר.עוד כמה תמרונים מצד אחד ומצד שני, בעיקר כלפי צבורים פנימיים והעסקה תשולם. צריך להתנהל דיון ציבורי רציני מה קרה כאן. אילו אני צעיר הייתי מזמן  מתחיל בכתיבת דוקטורט
על שליט  כחלק מסימביוזה תעמולתית מצד חמאס.גם אם פה ושם הוא יוותר, הרווח הוא שלו, לא רק במספר המשוחררים, אלא בעיקר במוניטין שייצאו לו בסחר בבני אדם, כדבר לגיטימי שהעולם מקבל דה- פאקטו. זאת בניגוד לחטופים בידי גופי טרור אחרים, הוא לא פגע בחטוף פגיעה פיסית. הוא  ניהל מקח וממכר ממולח, ובכך הביא את הפלגים בעזה ובדמשק לכלל תאום והסכמה ועוד ערכי מוסף כהנה וכהנה.
 
קופרודוקציה של איוולת מדינית.
 
זאת הייתה קופרודוקציה קלאסית של סכלות מצד ממשלת בוש וממשלות אולמרט ונתניהו. אם  התכלית האסטרטגית שלנו הייתה לא רק הוקעת חמאס אלא להוציא אותו מכלל השפעה ואם אפשר לסלק אותו מן השלטון, כי אז הטקטיקה שלנו בגרירת המשא ומתן בנושא שליט לא הלמה את האסטרטגיה.יתר על כן, אני מסופק אם יש לנו בכלל אסטרטגיה בכול הקשור באותו אבר נגוע בשטח הפלשתינאי ברצועת עזה שבו שולט, אפקטיבית מאוד- החמאס. כמי שדוגל במדיניות של שמירה בכול מחיר על מדינה יהודית( נאום אושוויץ של נתניהו כלל אלמנט זה, אך לא המסקנה המתבקשת) אני חושב שפינוי עזה חד צדדית, על כול הטראומות והתוצאות, היה דבר חיובי.
 
אפשר מאוד ואילו הייתה לנו אסטרטגיה נוסח עזה צריך היה ליישם אותה גם בשטחי יהודה ושומרון. אנו מפנים את רוב השטחים למעט הגושים שאנו רוצים לשמור ולהמיר בשטחים אחרים, מכריזים על הפסקת אש חד צדדית ומחכים לכם- הפלשתינאים . אם תרצו לנהל משא ומתן יחכו לכם נציגי הממשלה ,אם תתקפו אותנו  יחכה לכם צה"ל. הפועל היוצא- מדינה יהודית. בדיוק כמו אחרי מלחמת העצמאות, רק במצב משופר יותר. זאת גם כלכלית, גם ביטחונית וגם- בעיקר- אתנוגראפית. זאת בעצם התוכנית שהגה בשעתו אהוד אולמרט ונסוג ממנה. לדעתי חבל. אם אכן התחזית היא אפוקליפטית שבשולחן הדיונים במצב הקיים לא נגיע לסיכום, אנו יכולים במידה לא מבוטלת למנף זאת,  מסיבה פשוטה : הנכסים בידינו. קחו ושלטו בהם כול עוד לא תפגעו בביטחוננו. העולם יהיה איתנו.
 
ככה קרה בסופו של דבר ביחסים עם המצרים וגם הירדנים. הפסקת אש, שהופרה תכופות, הפכה להסכמי שלום. בהבדל אחד חשוב. עם מצרים וירדן,וגם סוריה(ששעתה תגיע) היו לנו גבולות. עם הפלשתינאים לא היו. הם לא היו מדינה ועדיין הם רק ישות. אם ניסוג, והם  ירצו ,ייהפכו למדינה באותם שטחים שנפנה. אם לא ירצו הפסקת אש, יקבלו אש. אך גם הסכם כזה וגם שלום יצטרכו לעשות איתנו ולא עם העולם או עם מדינות ערב.אפשר שאלה יתערבו, ורצוי שכך יהיה,כדי להביא את הצדדים לכלל הידברות ושלום. הפלשתינאים הפסידו הרבה רכבות. אנחנו בכול מקרה נשמור על מדינה יהודית ולא דו לאומית, כפי שחולמים חוגים פלשתינאיים שונים,כפי שמנסים לכפות זאת עלינו בפועל- המתנחלים, וכפי שמנבא מירון בנבנישתי.בעצם הוא אומר שמדינה דו לאומית היא כבר כאן.
 
עם כול זאת,אפשר לחלוק על הצעה זאת מנימוקים שונים, אך להציג מולה אסטרטגיה אחרת.סתם להגיד שזה לא טוב מבלי להעמיד חלופה, זאת לא מדיניות. ואכן ,בראשיתו של דבר ובסופו,  אין לנו מדיניות, לבד מאותה מנטרה יהודית ישנה  שהניחה ,או "שהפריץ ימות או שהכלב ימות" ומחכים לביאת המשיח. לפי המסופר יהודי שהפריץ איים לגרשו מן האחוזה הבטיח לפריץ שהוא ילָמֵד את כלבו לשיר, בתקווה כאמור,שנס יקרה ואחד משניהם ימות.

ויקיפדיה מביא כמה דוגמאות של מה שנקרא "דחייה בקש", שיטת של "לך ושוב" או הביטוי הערבי שאומץ "בוקרה פיל מישמש" שפירושו: אין סיכוי. או אחד מ"חוקי פרקינסון" שקובע :delay is the deadliest form of denial.לאמור "דחייה היא  הצורה הקטלנית ביותר של התכחשות". כול שאנו מוכנים לעשות הוא להצביע על כך שאבו מאזן לא יורד מן העץ. אולי. אבל אנו נמצאים בבונקר. זה יותר טוב, כאשר מישהו צריך להוריד חבל כדי להרים אותנו? אם זאת מדיניות הרי היא איוולת שאין למעלה ממנה, וסכלות מסוכנת ביותר במה שקשור לעתיד המדינה.

בטרור לא נלחמים רק הנשק.

אם זקוקים היינו להנחת יסוד שנשק בלבד אינו מכריע במלחמה בטרור זאת מצאה חיזוק במדיניות של  מפקד כוחות בעלות הברית באפגניסטן ,הגנרל סטנלי מקריסטל.מצד אחד הוא לוחם נגד הטאליבן , מבקש ומקבל מאובמה תגבור,ומצד שני הוא מנסה לקרב אותו לשיתוף בשלטון.כאשר  הצמרת הביטחונית שלנו קובעת כי קרוב ל-40% מכלל המחבלים המשוחררים חוזרים לפעילות טרוריסטית,אין בידינו שום נתון לחלוק על כך.אולם הערכה אסטרטגית היא רבת פנים. השאלה היא אם ניתן בכלל לעקור תנועת טרור קנאית או דתית רק באמצעות הנשק. קשה מאוד לעקור מן השורש תנועות כאלה. ניתן לגדוע אותן. אבל אז אם אין שינוי במציאות הגזע ינביט ענפים חדשים. או שהשורשים יוציאו עצים מקום אחר. ראו מה קרה בלבנון. במלחמת לבנון הראשונה חיסלנו שם את פתח. במקומו השתלט על המדינה- החזבאללה. חיסלנו את מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי.  במקומו קבלנו את חסאן נסקראללה.זרועות הביטחון שני תפקידים להם- להעריך סיכונים, זה התפקיד הראשוני שלהם ולהתכונן למערכה ולנצח. ההחלטה על כך היא בידי הדרג המדיני ואך ורק בו. דרג זה מביא בחשבון את כול המכלול, המדיני, הבינלאומי, הכלכלי, החברתי של המדינה.

אבל זאת ממשלה לבושה במיטב "בגדי המלכה החדשים" ואין איזה ילד שיגלה זאת. בעצם היא כולה וחבריה באופן נפרד עושים זאת די טוב. שר חוץ  עם הפה הגדול שלו בעוצמה של מגוואטים ,שר התיירות, איש מפלגתו, בביקורי החוץ שלו- מופת  למיניסטר שמופקד על משיכת תיירים. שר הביטחון באזהרה שלו שאם לא ננהל  שיחות שלום עם סוריה עלולה לפרוץ מלחמה. ואם בכך לא די אז ביום ג האחרון בכנס הרצלייה הזהיר אהוד ברק שאם לא נגיע להסכם עם הפלשתינאים תהיה כאן מדינה דו לאומית או מדינת אפרדהייט. חג לאוזן שלי שככה שמעת וגלישה נעימה  לקלֶדֶת שככה כותבת שָנים. אז מה? אמר, התיישב שוב על הכיסא  ויאמר "אמרתי". וראש הממשלה מנצח על תזמורת קקופונית זאת  וקורא לשרים שלא לדבר על סוריה,לאחר ששר החוץ שלו פתח את הפה הגדול שלו ואיים על נשיא סוריה ועל משטרו. זה לא תיאטרון האבסורד. זה תיאטרון חלם. ואנו לא רק צופים, אלא חיים את האיוולת הקולקטיבית של  חבורה זאת ששולטת בנו.

הזמן, כפי שאני מזכיר מדי פעם בפעם לא זו בלבד שהוא  לא בעדנו או נגדנו, הוא בהקשר זה אינו פונקציה בכלל. הוא הולך לבלי שוב. השאלה הגדולה היא מה אנו עושים אתו. אנו עשינו הרבה מאוד ב 61 שנות קיום המדינה, אבל לא עשינו מספיק כדי להביא סוף, סוף שלום ושלווה למדינה היהודית  היחידה בעולם . מדינה ערכית שכה הרבה מדברים עליה, כה חזק שואפים אליה וכה הרבה מכשולים הנחנו בדרך למימוש החזון הזה. על משקל אמירתו המפורסמת של ווינסטון צ'רצ'יל על תפקידו של חיל האוויר המלכותי בהגנה על שמי בריטניה במלחמת העולם השנייה- אפשר לומר על ממשלתנו:   never did so few  so little for so many בתרגום יישומי  חופשי: מעולם לא עשו קומץ פוליטיקאים קטנים , כה מעט למען כה הרבה.. מי שנכשל בראש וראשונה הוא הציבור הישראלי שבחר בממשלה זאת.
 
 
 
.
 

פורסם ב 5 בפברואר 2010 09:51 במדור השלום | 8 תגובות | אפשרויות

קריאה אחרונה !!!

 ( *)
 
הערות והארות לנוכח הסיכוי לביצוע הרפורמה ברשות השידור.
 
רשות השידור שסובלת מתחלואים כרוניים שייחודיים לה וכאלה  ששייכים לתחום השידור הציבורי, אינה היחידה שעומדת בפני קשיים. המצב הכספי של הרדיו והטלוויזיה הציבוריים במדינות אירופה נעשה קשה יותר ויותר כאשר היחס בין השידור הפרטי לציבורי הולך וגדל לטובת השידורים המסחריים הפרטיים. גם אלה מאבדים גובה מול האינטרנט. יחד עם זאת הוועדה המייעצת לענייני שידורים של מועצת אירופה קבעה לה למטרה להמשיך ולהדגיש את החשיבות העליונה בשידור הציבורי כנדבך חיוני לחברה פתוחה ודמוקרטית.
 
דברים אלה נכתבים בהתקרב ההכרעה בדבר גורלו של השידור הציבור עם מימוש תוכנית הרפורמה.אמנם שרי הממשלה ובראשם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור יולי אדלשטיין, שר האוצר יובל שטייניץ,  וגם שר התשתיות ד"ר עוזי לנדאו , הודיעו חד משמעית על החשיבות  העליונה שהם רואים בשידור הציבורי, אולם לצערנו  הנושא שהוא כה חשוב וחיוני לחברה הישראלית עדיין נמצא בחצרם של הפוליטיקאים, וזהו שורש פורה עיוותים בכול הנוגע למדיה הציבוריים. באירופה האפוטרופוסים הם בעיקר  מוסדות ציבוריים, ארציים ואירופיים, וגם אם הם נציגי ממשלות הם רואים את המנדט שלהם  כשומרים על השידור הציבורי.
 
החשיבות שמייחסים המוסדות האירופיים, ביניהם מועצת אירופה לשידור הציבורי, היא בהבטחת המשבצת התרבותית, הרבגונית בשידור הציבור. על פי הנתונים ששלח  לי  מנהל  etma   -EUROPEAN TELEVSION & MEDIA ACADEMY       ( האקדמיה האירופית לרדיו ולטלוויזיה)  ,פאול פאואלס, מינואר 2010  , הנתון הוא שבמסגרת האיחוד האירופי בלבד ישנם 7.200 ערוצי טלוויזיה, וחרף המשבר הכלכלי הצטרפו בשנה האחרונה 245 ערוצים חדשים(.יצוין שרובם הם ערוצי כבלים ולוויין  ורק קרוב ל-400 הם ערוצים כלליים ארציים- קרוב ל-400, ומתוכם חלק קטן מאוד של ערוצי השידור הציבורי.- צ.ג)  במכתב של פאואֶלס מודגש שהתופעה הבולטת ביותר בחודשים האחרונים הוא הלחץ המתמשך על  מסגרות השידור הציבורי.הערוצים הציבוריים עברו צמצומים דרסטיים בתקציבים השנתיים שלהם, והמבנים הניהוליים נתונים לבחינה ובדיקה לשם עריכת שינויים נוספים.
 
כמובן שהערוצים המסחריים טוענים כנגד המדיניות שמאפשרת לשידורים הציבוריים הכניסה לשוק ה- on line כלומר למדיה המקוונת  ובכך היא יוצרת , לטענתם ,תחרות לא הוגנת. אבל לא ככה חושבים במועצת אירופה.  כפי שציינתי, מנוי וגמור עם הקהילה האירופית להמשיך ולקיים את השידור הציבורי, כמעט בכול מחיר, בהיותו נדבך חיוני למערכת הנורמות הדמוקרטיות. ראיה לכך מצאנו במידע  של הוועדה למעקב אחר שידורים אודיו ויזואליים, שהיא זורע של מועצת אירופה שמקומה בשטרסבורג-  שערוץ  ARTE   בצרפת ,יגדיל את התקציב ב- 3.4% ויחתום על חוזה  לשיתוף פעולה עם הטלוויזיה הציבורית הגרמנית  לשם  הגדלת השידורים בתחומי התרבות והחברה.
 
אחת הבעיות שהשידור הציבורי עומד בפניהן היא  ההקשר של רגולציה של השידורים, לאמור  באיזו מידה  ממלא השידור את התפקיד הציבורי במסגרת החוק.במיוחד עוקבת הוועדה באיזו מידה החקיקה מבטיחה השתקפות הגורם החברתי -תרבותי בשרותי השידור הציבוריים. ולא זו בלבד אלא הַבחינה מקיפה גם את האופן שבו  השוני התרבותי( הכוונה למורשות שונות, מיעוטים וכיו"ב בכול מדינה) מוצאים ביטוי במבנה השידור. סוגיה מיוחדת שאיתה מתמודדת הוועדה המייעצת היא המעבר של שרותי שידור בעבר של מדינות הגוש הקומוניסטי לאיחוד האירופי. דוח הוועדה מתמקד בין היתר בפיתוח תחומי התרבות בשרות הציבורי, והתרומה של השידור הציבורי לתרבות ההטרוגנית. זאת לאור הביקורת המתמדת של תעשיית השידור הפרטית על קיום השידור הציבורי בכלל. מי שמתעניין בנושא יכול למצוא אותו בין היתר ב- (http://www.obs.coe.int .
 
 
האם הציבור בארץ מעוניין בשידור הציבורי.
 
לא אגזים אם אומר שבכול הנוגע לעמדת הציבור בארץ ,וזה ניחוש, שכן לא נעשו סקרים רציניים, לציבור שלנו לא איכפת He couldn't care less - הוא ביטוי הולם- אילו היו מחסלים את השידור הציבורי והוא היה חוסך את האגרה. אם צריך היה בת קול ממרומים שתתן תהודה לאווירה הציבורית  בסוגיה- זאת נמצאה במאמר בשעתו  של גיא רולניק, עורך ראשי לכלכלה של עיתון "הארץ", איש חכם, מבריק, אורים ותומים וגורו בתחומו, שהמליץ על סגירת רשות השידור ופתיחתה מחדש.  במקרה של ישראל, כאילו מדובר היה במדע בדיוני שבו ממיתים אדם ומקימים אותו לתחייה מחדש,שונה בדמותו ,בצלמו ובתכונותיו. ויש עוד אינדיקאטור למצב השידור הציבורי. הזכרתי שהשר אדלשטיין ,שר האוצר ושר התשתיות התייצבו מאחורי השידור הציבור ככורח במדינת ישראל. טבעי היה שהגיבוי הגדול והדרישה הגדולה לשידור הציבורי תבוא מן הציבור ומן התקשורת. למעט עיתון "הארץ" שהעמדה המערכתית שלו היא תמיכה מתמדת בשידור הציבורי, רוב המדיה היו רוצים לראות במותו. אולי פה ושם להשאיר אי אלה שמורות כפי שמישהו העלה לא מכבר. כול היתר, בעיקר הערוצים המסחריים, עומדים על הגדר כעטים שאורבים לפגר.
 
על הסיבה למעמדו של השידור הציבורי בארץ עמדתי כבר במספר מאמרים, בהקשרים השונים, אך אם ננסה לעשות את ההבחנה בהגדרת המציאות, נאמר שיש כאן "מעגל קסמים", נכון יותר מעגל של פקעות. חוק רשות השידור כפי שנחקק בשמת 1965 על התיקונים שהוכנסו בו, הוא בבחינת ברירת המחדל לאחר  שמקורביו של בן גוריון רצו להיפטר מן הטענות נגדם על שהם חונקים את רשות השידור באפוטרופסות עליה. משום כך הממשלה עשתה שני צעדים מקבילים . צעד אחד קדימה ושניים אחורה. הצעד קדימה היה כמובן חקיקת חוק רשות השידור ובראשו מוסדות ציבוריים כמו הוועד המנהל והמליאה. הצעדים אחורה נבעו מן הצעד קדימה.החוק קשר את הרשות בעשרה טבורים לממסד. בראש וראשונה במינויים עצמם וחשוב לא פחות בשליטה מוחלטת של האוצר על הרשות. גורם נוסף הוא הכנֶסֶת אשר היא שמאשרת את אגרת השידור  שהוא המקור העיקרי לממון. לדוגמה מי שהיום ראש הממשלה ובשעתו היה שר האוצר, ביבי נתניהו, עשה הכול  כדי להפוך את השידור הציבורי לנכה, בכך שגזר קיצוץ האגרה מדי שנה. זה היה צעד פופוליסטי  מזיק מאוד שהצלקות שלו החמירו מאז. אילו זה היה תלוי בנתניהו, הוא היה מחסל  את  השידור הציבורי. מכול מקום עם הדוברים הקולניים בממשלה בעד השידור הציבורי, קולו של ביבי לא נשמע. אבל גם אילו נשמע, הייתי מטיל ספק בכנותו, וזאת בלשון המעטה. עכשיו האוצר הוא שמפקח על הרפורמה ובכך מוציא את העז ( כבסיפור הרבי והעז) כדי ש"ירווח" לרשות השידור.
 
זאת לא הבעיה היחידה של השידור הציבורי בארץ. הבעיה היא גם לא בחוק, שבהחלט ראוי לשינוי. הבעיה היא גם לא בריבוי ועדות עובדים, או מנגנון מנופח ואבטלה סמויה, אף שאלה מכשול לא מבוטל. אך כפי  שציינתי  פעם, בישראל מחוקקים חוקים כאילו היו מרצפות  שאפשר יהיה לדרוס עליהם, כולל המחוקקים עצמם, וחוק רשות השידור אינו יוצא מכלל זה. אילו היו מקיימים אותו כלשונו, ובוודאי כרוחו, אפשר היה לחיות איתו, חרף אלמנטים אנכרוניסטיים שבו. מבחינה ציבורית וגם מעשית, הבעיה היא הקָבָלות. זה חלק מן המעגל שהזכרתי. ליתר דיוק מה השידור מספק לציבור, או ללקוח שמשלם בעד האגרה. והוא, למעט בתחום האקטואליה, כלומר חדשות וענייני היום, מספק מעט מאוד. ומה שהוא מספק הוא לרוב לא מעניין. דוגמות חריגות הם המשדרים  "שיטת השקשוקה", של מיקי רוזנטל ובאחרונה הריאיון עם השופט גולדסטון. שניהם מעין "צדק פואטי" של רשות השידור. גם הכתבה על המצב בבית החולים לחולי נפש  " אברבנאל" של קתי דור הוא דוגמה טובה. ראוי היה לעשות סידרה בנושא מדיניות הסעד של ישראל.
 
בכול הנוגע לתוכניות תרבות, אמנות ובידור אינני מרבה לצפות בהם, שכן מה שראיתי לא גירה אותי להמשיך בצפייה .ראיתי בזה מעין מאמץ      
להידחף לעשירייה הראשונה של הרייטינג, בלא הצליחה. זאת הסיבה שמטלטלים את "מבט" בזמן הקבוע של השידור כדי לזכות בצופים של ערוצים אחרים בשידור חי של תחרויות ספורט. נוהג פסול. אילו " קול המוסיקה" , היה עושה זאת ברדיו, הוא היה מאבד את הגרעין הקשוח של מאזינים, וגרעין זה ,קטן ככול שיהיה, הוא שמבטיח ש "קול המוסיקה" יוסיף להתקיים, והוא יתקיים.
 
 
שאיפה לאיכות על חשבון  מספר צופים.
 
ערוץ 1  צריך להיות  מעין "קול המוסיקה"  של השידור החזותי באיכות. גם "קול המוסיקה" אינו מתנזר  מהבאת טעמים עממיים- קלאסיקה קלה, ג'ז, מחזמר וכיו"ב, אך הוא שומר על הדימוי שלו, על הליבה שלו. רשות השידור צריכה ללמוד משרות השידור הבריטי - הבי בי סי. כיצד מביאים שידורים פופולאריים עם ניחות טוב ובכך  מעלים את רמת השידור ומאפשרים לציבור הצופים לטעום טעם אחר מאשר הטעם של השידור המסחרי. אני מתייחס לפן המקצועי ולאו דווקא להיבט החדשותי. המגזינים החדשותיים שלנו לא פחות טובים- כולל "מבט"-  הם פחות משעממים מאשר החדשות באנגליה בשידור הפנימי,( לא בשרות הבינלאומי) ולא פחות מהימנים. בסוגיית השידור הבריטי, אני מתכוון למשדרים תיעודיים, טבע, דרמה, נוער, מוסיקה,בידור וכיו"ב. זאת מלאכה קשה למדי בארץ אשר בה , יחסית,  קיים מספר הערוצים הגדול ביותר בעולם. אבל הבי בי סי הוכיח שהוא יכול ולכן ,חרף תקלות שונות, ציבוריות ומקצועיות, הוא עדיין זוכה לתמיכה הממשלתית הגבוהה ביותר. כי הציבור רוצה בכך, ולכן הפוליטיקאים רוצים בו. ואם הפוליטיקאים  תומכים יש גם כסף.

אצלנו העובדה שהפוליטיקאים רוצים בו יותר מאשר הציבור מלמדת שלפוליטיקאים יש עניין בנגישות אינטימית לשידור הציבורי, ולאו דווקא משום שזה אינטרס ציבורי. האינטרס הציבורי הוא קיום  שידור ציבורי- נטו, כזה שנותן ביטוי למציאות, היפה והמכוערת, כזה שנותן  מקום שעיוותים כלכליים וחברתיים, שנובעים  מריכוז העוצמה והעושר בידי קומץ שועי ממון, יתוקנו. כזה שנותן תקווה שהערוצים המסחריים לא יהיו אלה שעליהם  נישען בהבאת תוכניות משובחות. מיוחסת אמירה לאחד ממקימי  ערוץ 2, אלכס גלעדי, מגדולי המפיקים בארץ וגם ברמה הבינלאומית( האיש הגיע לדרגת סגן נשיא ה- אן בי סי האמריקנית) בעת הפקה רבת הקיף שהפיק:  כי "עליכם לזכור תמיד, שאתם הפילרים בין התוכניות". לאלה שלא בקיאים בז'רגון הטלוויזיוני. Filler הוא  סתימה. מדי פעם כאשר יש מרווח בין משדר למשדר משבצים  "פילר". בצורת קטע מוסיקלי קטן  או הומוריסטי או הנפשה. מה שגלעדי התכוון לומר, יותר ברצינות  מאשר בצחוק, הוא שבעצם העיקר בערוץ המסחרי היא פרסומת. יש בזה הרבה מן האמת. לכן אנו זקוקים לשידור ציבורי.ושכזה הוא חייב להיות מזוהה עם טיב.
 
כדי שהציבור,לפחות  הגרעין  שהשידור הציבורי חשוב לו, יחזור לערוץ 1 התכנים חייבים להשתפר, ושיפור קשור למי שמופקד על השידור. אני מתייחס לטלוויזיה, שכן "קול ישראל"  הוא מרכול כול כך גדול שניתן למצוא בו הכול, גם במצב העכשווי. הטענות שמנהל  "קול ישראל" אריה שקד  נהנה מתמיכתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר, היא טענת סרק. אני לא מכיר את שקד. לעניות דעתי, במקרים רבים מוטב שיהיו אפילו מינויים של המנכ"ל, ולאלה יהיה אחריות וסמכות. היה אם הוא מצליח, גם  לממונה עליו יש מניות יסוד. אם הוא נכשל ,אזי לא רק הוא צריך ליתן את הדין אלא גם מי שמינה אותו. מכרזים  ברשות השידור היו לעתים קרובות פיקציה. אך העוקץ העיקרי בהם היה  שהם נבחרו על ידי וועדה, ולכן  הממונים היו פטורים מעונשו של זה. 
 
מי שזקוק  לטלטלה רצינית  זאת הטלוויזיה ואלה אשר ממלאים את התפקידים המרכזיים כולל זה שעומד בראשה, ולא ברור לי מי הוא , ומנהלי החטיבות. מערכת החדשות מעצם טבעה פועלת מכוח האינרציה והאירועים, והיא, כולל הספורט,  נהנים מנתח חשוב של התקציב. החדשות עדיין נחשבות למסגרת החשובה ביותר. עד כדי כך שמתוך הוועדות השונות של מליאת הרשות, הוועד המנהל הוא גם הוועד לענייני החדשות. לדעתי  היחס  המופרז והמפנק לחדשות ולענייני היום היה לא במקומו גם כאשר ערוץ 1 היה בלעדי. שכן מבחינת האפקט( אינני משתמש במונח "השפעה"), התוכניות בכלל, ותוכניות ילדים בפרט חשובים יותר בטווח הארוך מאשר חדשות. לא מכל שכן כיום, כאשר ערוץ 1 בשיא הצפייה (למעט תחרויות ספורט בולטות) זוכה ל- 7% .אך, כאמור, לא אחוז הצפייה קובע בעיניי. אלא טיב השידור. זה לא מקרה שמשדר כמו "רואים עולם" ,שלו הקדשתי בשעתו פוסט, נמנה עם השידורים שזוכים למרב הצפייה.לעתים חסר בו איזון כלשהו בהעדפת מרואיינים בינלאומיים. אבל זהו משדר טוב. יש בו מינון נכון.
 
המסקנה המתבקשת היא שמה שהיה הטלוויזיה הישראלית, אסור לה להתחרות על המכנה המשותף הגדול ביותר. עליה לשאוף לציבור נאמן שירצה להילחם  לא רק למען קיומה אלא למען חיזוקה. עליה להפסיק לשאוף להשתבץ במסגרת הרייטינג. היא חייבת להיות מעדנייה. אם יניחו את היסודות הנכונים, הציבוריים והביצועיים- הטכניים והאנושיים- יש כול הסיכויים גם למשוך כישרונות שבשבילם האיכות חשובה לא פחות מכמות  הכסף, וגם חלקים מן הציבור,וכאלה שנקעה נפשם מן  המסחור וכול הכרוך בו. אשר לכישרונות מה שנקרא בעגה הטלוויזיונית – talent חשוב מאוד שבחוזים האישיים, וזאת המגמה, יהיה סעיף המתנה צינון במעבר בין הטלוויזיה הציבורית לטלוויזיה הפרטית. עד עכשיו רוב כוכבי הטֶלֶה-ספֶרה בתחום החדשות והאקטואליה, באו מן השידור הציבורי. שם הם עשו את הסטאז''. שם הם רכשו צופים. לא מתקבל על הדעת כי השידור הציבורי שמשקיע כסף, זמן ומאמצים בשילוב אנשים ברשת שההשקעה שלו תלך מהר כול כך לשוק הפרטי.
 
ואגב ה"טלנטים" מי שהיה מנכ"ל רשות השידור ובקי בענף לא רק בארץ אלא גם בחוץ, יאיר אלוני,  חולק על התפיסה בכול הנוגע לגיל. כלומר רענון פירושו האוטומטי הוא גם החלפת כישרונות צעירים בוותיקים. אין לזה כול בסיס- אומר אלוני, לא  באירופה ולא באמריקה.קחו את ארה"ב. הדובדבן בקצפת  של משדרי התעודה היא התוכנית  " 60 דקות"  של סי בי אס( שכתבות ממנה מביא יעקוב אחימאיר במשדר "רואים עולם"). וודאי שככה ב- bbc . זה לא אומר שכול מי שוותיק הוא בהכרח טוב ולהיפך, כול מי שצעיר יצלח יותר.
 
אפשר ולאחר שתמומש הרפורמה יש מקום להקים שדולה או מועצה  למען השידור הציבורי בארץ, שעם חבריה יימנו וותיקי רשות השידור ובכיריה , שהם חרדים לקיום שידור ציבורי, מכירים את הנושא, צופים ומאזינים לשידורים, וגישתם  קרוב לוודאי היא ללא משוא פנים. לאלה יש לצרף נציגי תרבות,אמנות, והציבור הרחב, כמעין  מערכת מק"ם ציבורית.
 

בניין רשות השידור במתחם "שערי צדק": הבראה מהירה.

לסיכום: רשות השידור נמצאת  במבנה יפהפה משופץ ברחוב יפו בירושלים, מבנה ששימש פעם את בית החולים  "שערי צדק".בית חולים,כידוע לכולנו  משמש כהוספיס לחולי ולחולים. אבל מטרתו העיקרית  היא להבריא את הפציינט.אני מאחל לרשות החלמה מהירה. אנו זקוקים לשידור ציבורי בריא.
 
* הכותב הוא מתעד וחוקר השידור הציבורי בארץ מאז "קול ירושלים" בשנת 1936 ועד לעידן הטלוויזיה.
 
 
 

פורסם ב 30 בינואר 2010 11:47 במדור השידור הציבורי | 6 תגובות | אפשרויות

אושוויץ מתפוררת. ישראל חייבת להשתתף בשיקום.

מדינת ישראל בכול הקשור בהעמדת משאבים לפרויקטים בינלאומיים, כלליים, יהודיים ,הומניטאריים, תרבותיים ועוד, עדיין נוהגת  במקרים רבים כמדינה מתפתחת,  כלומר כזאת שזקוקה לסיוע ולא כזאת שמשתתפת בסיוע- למעט אסונות בעולם. הגיעה העת שהמדינה המפותחת שלנו תתייצב בין המדינות הנאורות  אשר מגישות סיוע בין היתר לשימור שרידים מן השואה,במזרח אירופה ובעיקר בפולין  ובראש וראשונה בשיקום מחנה ההשמדה אושוויץ.

בידיעה שהופיע ב"הארץ" – 14.1.2010  מבקשת  פולין מן המערב לסייע לה לשמר את אושוויץ מכיוון שרוב המבנים שהם צריפים מתפוררים לאחר שנים ועלולים להתמוטט. מנהל קרן אושוויץ –בירקנאו ,יאצֶק קסטליינץ', מצוטט כמי שהתבטא באוזני כתב הטיימס  הלונדוני ש"ישער בנפשו איך תישמע הזעקה הציבורית כאשר אחד הצריפים יתמוטט ואי אפשר יהיה לשקמו". בידיעה נמסר כי קסטליינץ'  מתכוון לפנות לממשלת בריטניה לסייע  בממון מלאכת השיפוץ וכי קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הודיעה כי ממשלתה תממן מחצית  מקרן השיקום  שנאמד ב- 120 מיליון יורו.

אושוויץ- הצריפים מתפוררים

לאחר ביקור האחרון בפולין, לפני כשנתיים, הופתעתי לנוכח העבודה כי מדינה  שאליה מגיעים יהודים רבים וישראלים רבים מזניחה את  נושא השילוט והָהַכווָנה.הסיבה היא פשוטה, לרשויות המקומיות אין כסף לדברים כאלה, בייחוד אין להם לנוכח המשבר הכלכלי. משום כך ,בין אם הם נוהגים ככה או אחרת ,חובה  על היהודים והישראלים לסייע להם בממון השילוט והָהַכווָנה לאתרים שחשובים ליהודים. לדוגמה. אחד האתרים החשובים בקרקוב, אולי החשוב ביותר, בעיר העתיקה של קרקוב, הוא בית הכנסת הישן ,מקום שפוקדים אותם רבבות מבקרים בקרקוב – ישראלים יהודים ולא יהודים, אבל אין שילוט  או אין שילוט מספיק להדריך אותך  לאתר. אמנם אתה מגיע לשם בסופו של דבר כי הרובע קאז'ימייֶז' שבו נמצאים האתרים היהודיים  הוא קטן ואתה איכשהו מוצא את המקום.

זה אמור גם לגבי האתר החשוב ביותר בוורשה. הכיכר והאנדרטא לזכר מורדי הגטו..בשעתו הערתי על כך כי הסביבה קצת מוזנחת והכיכר לא ירוקה כמו ככרות  אחרות.

לוח לזכר מורדי גטו ורשא- 2008 האם תוקן?

אבל מה שהפתיעה אותי במיוחד הוא שבעלונים של בתי המלון, אין אזכור כלל לאתרים היהודיים .מה שניתן לעשות הוא לפנות לאותן רשויות בהצעה לעזרה בצורת תרומות לתכליות ספציפיות. בזדונסקה וולה עיר הולדתי כול הטיפול בשימור המושרת של הקהילה היא מפעל משותף של ארגון יוצאי זדונסקה וולה בראשות רעות לזרוביץ', דוקטורנטית דור שלישי,אשר היא וכמה מעמיתיה תמכו  בהקמת קבוצה של צעירים פולנים מקומיים בשם "יחד" ואלה דואגים לכל מה שקשור בתיעוד הקהילה לרבות שיקום בית העלמין, שילוט למקום שהיה הגטו  וכל זאת בעזרת ראש העיר . אני מניח שיש עוד כאלה.  

בכול הקשור בפולין, יש לי יחס מאוד אמביוולנטי למדינה זאת שבה נולדתי. במישור המדיני והביטחוני היחסים בין המדינות והממשלות הם טובים. במישור הציבורי, פולין שמה את היד בפועל על רכוש יהודי, פרטי וציבורי שערכו נאמד בעשרות מיליארדי דולרים. זאת  בעצם מכוח חוקים נאציים, שאומצו על ידי המשטר הקומוניסטי, והמדינה שחברה באיחוד האירופי נותנת יד בפועל לשוד הגדול. אולם אחד הפרדוקסים שבאים לידי ביטוי בפולין הוא שחרף היות פולין "יודענריין" כלומר נקייה , כמעט, מיהודים -האנטישמיות בה לא פחתה. עמדתי על פנומן זה בכמה ממאמריי. זה מלמד שגידול הפרא ששמו אנטישמיות לא זקוק  לנוכחות יהודית כדי  לצמוח. מאידך מוסדות פולניים ארציים ומקומיים עושים מאמצים לשמר  ולשקם את המורשת בת אלף השנים של הקהילה היהודית, פעם הגדולה בתבל. אולי מכיוון שזה היה המיוחד שפולין יכלה להתגאות בו. מכאן שני הַפָנים. אנטישמיות עממית מצד אחד ושימור מורשת יהודית מאידך.  אולם בכול הקשור בשימור  מכלול המוות הגדול ביותר- אושוויץ – בירקנאו, זאת סוגיה מעבר לגבולות  כלשהם- גיאוגרפיים ואתנוגראפיים.

מכול מקום,  בוודאי ובוודאי שממשלת ישראל צריכה לראות עצמה שותפה  בשיקום אתר השואה הגדול בתבל- אושוויץ. לא מתקל על הדעת שגרמניה, ומדינות אירופה אחות יהיו התורמות וממשלת ישראל תעמוד מנגד. בעוד שנושא שילוט ועניינים אחרים ,גופים פרטיים, כמו הלנדסמנשאפטים( ארגונים יוצאי קהילות)  השונים מגישים עזרה, במקרה של אושוויץ, זאת חייבת להיות הממשלה של מדינת היהודים, המדינה שבה רוב רובם של ניצולי שואה מצאו בה מקום  וסייעו בהקמתה ובביסוסה. סמלית גם ארגונים כמו החברה להשבת רכוש בישראל, מרכז הארגונים של ניצולי השואה, וועידת התביעות, יכולים לעזור.מעשית- ומכול מקום בהנהגת העשייה- זאת צריכה להיות  הממשלה,ואם ניתן - הממשלה צריכה גם ללוות את מלאכת השיפוץ והשיקום.

מסופר שקבצן התוודה בפני חברו, בשלהי ימיו, שהוא מיליונר ויש לו חברת השקעות שדואגת שהכסף יעשה כסף. "אם ככה- תהה הידיד- מדוע אתה יושב כאן ואתה כבר לא צעיר". " הרגל זה הרגל" - ענה לו "הקבצן".

במשך עשרות שנים מאז קום המדינה- ישראל הייתה במה שנקרא ה  receiving end דהיינו בקצה המקבל.

המדד למצבה הכלכלי של ישראל היא התקבלותה הקרובה של ישראל למסגרת המדינות המפתחות -

OECD -  Organization for Economic Cooperation and Development – ארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח, כחברה ה-32 של ארגון- המועדון היוקרתי הכלכלי והחברתי בעולם..

הגיע הזמן שישראל של שנות האלפיים, ישראל המשגשגת,תשתף במפעל לשימור אושוויץ, המונומנט המכונן ביותר לשואה שפקדה את העם היהודי.הפעם היא תימנה עם אלה שבקצה הנותן.הגיע הזמן.

פורסם ב 22 בינואר 2010 12:17 במדור שואה ותקומה | 11 תגובות | אפשרויות

אנשים מייחסים חשיבות למה שאומרים הגויים

האמירה של דוד בן גוריון כי "לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים" לא היה לה אף פעם בסיס במציאות הפוליטית והבינלאומית, מלבד שייכותה לאמירות של בן גוריון. וודאי שחשוב מה עושים היהודים, והכוונה לעשייה במדינת ישראל. אבל למָה שאמרו הגויים הייתה תמיד חשיבות גם לפני החלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל. למסקנה הזאת הגיעו ישראלים רבים בימינו אשר לא רק מתחשבים במה שאומרים בחוץ אלא מבקשים להסביר ,למצער,את הטָעון הֶסבר,  להבדיל מדברים שאין להם הסבר כלל, כמו המופע הקומי-טראגי של סגן שר החוץ שלנו, שיכול להתחרות ב"ארץ נהדרת".

באחרונה קיימת תופעה  מעניינת והיא שישראלים בעלי בלוגים לא מסתפקים בכתיבה בנושאי פנים אלא הם חשים צורך ודחף בהסברה כלפי חוץ. לא מדובר באתרים וותיקים שעוסקים אך ורק בנושא כמו הבאת קטעים רובם מלאי ארס ואנטישמיות מתוך העיתונות  הערבית ואחרים  אלא באנשים סתם שאיכפת להם (בארץ ובחוץ) , כיצד ישראל משתקפת במראה בעולם. תופעה זאת ראויה גם  לשבח וגם להתייחסות,בין היתר מה הביא את האנשים האלה למלא  תפקיד שבדרך כלל מופקד בידי השלטון.

העוול שעושה לנו  תקשורת ההמונים בעולם בכך שהיא מעוותת עובדות ומציאות מדאיגה אזרחים רבים והיום הם לא צריכים לטרוח כדי לעמוד בפתח  ליד אמצעי המדיה המסורתיים. האינטרנט והבלוגים הם פופולאריים לאין ערוך והתגובות הן אוטנטיות. בכך  אין הכוונה לתגובות שנשמעות יפה בחו"ל אליבא דממשלת ישראל. אדרבא הציבור בעולם צריך לקבל תמונה של תגובה הטרוגנית בעלת השקפות עולם שונות וגישות שונות, כזאת שמסתייגת ממדיניות הממשלה, משמאל ומימין וזאת שמגבה את מהלכיה, בצד העמדת דברים על דיוקם בכו הנוגע לישראל ולתושביה. הערך  בהפצה כזאת- dissemination  של המידע הוא לא רק חיצוני הוא גם פנימי. שכן הוא אינדיקאטור שלאזרחים  חשובה לא רק מדיניות פנים אלא לא פחות מדיניות חוץ, אשר יש לה  בכול מקום בייחוד אצלנו השפעה על ענייניי פנים.הגיע הזמן שלאחת ולתמיד נתפטר מאותה אמירה של דוד גוריון ש"לא חושב מה יאמרו הגויים אלא חשוב מה יעשו היהודים". החלק האחרון תמיד נכון. החלק הראשון אף פעם לא היה נכון.

משום כך כאשר מספר אנשים, שיש להן בלוגים, או שרוצים להקים בלוגים, ולעסוק  ב"בהסברה"  פנו אלי שאתרום, ראיתי זאת בסיפוק רב והבטחתי לתרום, אבל זאת, כמובן, לפי התפיסה שלי, ולא בשרות של אף אחד. בשעתו הבאתי דוגמה ש "רודף שלום " כמוני,  תמך ללא סייג ב"עופרת יצוקה" הרבה לפני שזאת התבצעה. מכיוון שראיתי את ההבלגה  כמשהו בלתי נסבל,   כאשר מעבר לגבול הבינלאומי ולאחר שנסוגונו מכול רצועות עזה,  הטרור לעבר שטח ישראל גבר,המיט הרס, הרג, הביא תושבים להיות פליטים. על זאת צריך להגיב בעוצמה. אף הצעתי שיופרחו בלונים ועלונים למשך תקופת מסוימת שתזהיר את האוכלוסייה מפני הימצאות בשטחים  שמועדים לפעילות שלנו. זאת הייתה אמורה להיות "הסברה הרתעתית " מוקדמת.עם זאת, לירי שלנו ביבשה,באוויר ובים, צריכה הייתה להתלוות הסברה אינטנסיבית. בעצם לא הסברה, שכן אני לא אוהב את המונח הזה כי ההגדרה לעצמה טומנת בחובה אשמה, אלא מידע רחב, מָתמיד, לחצני- בכול אמצעי התקשורת, נגישות של  המדיה הזרים  למוקדי הטרור וכיו"ב..זאת לא עשינו ולכן במערכה זאת הפסדנו.

קשה להסביר מדיניות מעוותת.

להערכתי אם ההפסד היה בו משום לקח- דיינו. אם הלקח הוא ששר החוץ מזמן אישית- וזאת בהוצאה כספית ניכרת- את הנציגים שלנו ברחביי העולם כדי לומר להם שלא להתרפס בפני מנהיגי העולם, ולא רוצים שתורכיה תהיה מתווכות אפשרית בנושא הסורי, ונוזפים בשגריר הסורי על התבטאות ראש ממשלתו ( על הסכלות וגסות הרוח של סגן שר החוץ דני איילון כבר התייחסתי בהזדמנויות קודמות) , ואין סיכוי לשלום בזמננו ועוד פנינים מבית היוצר של מפעל ליברמן, אזי צריך לשתוק.. לעומת שר החוץ, השר בן אליעזר שרואה עצמו שליח מצווה לאנקרה מגנה את המגנים, ראש הממשלה עוטף עצמו בשתיקה  וכל התבשיל הזה, מבעבע בתקשורת. במצב כזה כול הסברה בעולם, כול הבהרה, כול ניסיון לסלק "אי הבנות" הם לא רק בלתי מועילים אלא הם בומרנג. שר החוץ לא שפך חלב. הוא שפך טונות של פסולת שכול  המנגנונים וכול האמצעים הכימיים של המשרד לאיכות הסביבה לסילוק הזיהום לא יועילו. וליברמן הוא מטען שראש ממשלתנו חושש מלנגוע בו. יש יחידה שפועלת בצורה יעילה במשרד החוץ וזה "חדר המצב", במקרה של אסונות בחוץ כמו האסון הנורא בהאיטי. הוא אינו מטפל בקטסטרופות שהמשרד בעצמו גורם לנו בעולם.

על מחדליי ההסברה של משרד החוץ שלנו בזירות השונות קבלנו השבוע תזכורת ממבקר המדינה.זהו משרד אטום בכול הקשור להסברה לא קונבנציונלית. בשעתו עשינו מאמצים להפיץ בעולם את מנשר ניצולי השואה,מנשר שנתקבל בתום כנס בינלאומי על "מורשת ניצולי השואה הלקחים הערכיים והמוסריים לעולם" ( שנערך ב"יד ושם"). הכוונה הייתה שמשרד החוץ או הנציגות באו"ם תפיץ את תוכן המנשר( שמופיע גם באנגלית) באירועים בינלאומיים שונים לציון השואה. זהו מסמך הומניסטי  אוניברסאלי, יהודי. כל המאמצים עלו בתוהו. פשוט לא קבלנו משוב. גבעת משרד החוץ לא עונה.מכאן  שהמשכיל בעת ההיא יידום לנוכח פרץ  עוועים של מי שמופקד על ענייני החוץ של ישראל.  

ככה כותב שוקי טאוסיג  בגיליון האחרון המקוון " העין השביעית": ה"זובור" (איך נהנים העורכים לגלגל את המלה על שפתיהם ולהשחילה בין הדפים) של איילון(סגן שר החוץ- צ.ג)  גנב את ההצגה מהעילה להשפלה, עוד תוכנית טלוויזיה טורקית אנטישמית, ומהרקע לה: עוד התבטאות אנטי-ישראלית חריפה של ראש ממשלת טורקיה ארדואן. אבל משחק הכיסאות של אנשי משרד החוץ אינו מצליח להשכיח מהעיתונים את מה שלדעת רוב הפרשנים הוא הרקע האמיתי לאירוע: התחרות הסמויה בין שר החוץ אביגדור ליברמן לשר הביטחון אהוד ברק. ברק, והשר בן-אליעזר, מנסים לקרב את טורקיה ואף להחזיר אותה להיות המתווכת עם סוריה. הפלישה של שר הביטחון לתחומי הדיפלומטיה היא לצנינים בעיני שר החוץ; צ'ליקול( השגריר התורכי בארץ- צ.ג)  הוא כנראה הפיון התורן שהוקרב על המזבח (ואיתו, יהיה מי שיאמר, גם הכבוד הדיפלומטי של ישראל). עד כאן הארות והערות לגבי משחק ה"ברוגז" עם תורכיה.אני אדלג על מחסום תיל דוקרני זה. ואתייחס לתקשורת ולמדיניות.

לתקשורת בארץ ובעולם, שהיא החוליה המקשרת בין האנשים לבי הממשלות, ובעניין זה היא שליח ציבור, חשובה בראש וראשונה המדיניות. אם זאת לא נראית לו,או שהיא לא נראית למקבלי המסר- הממשלות,  שום תעמולה לא תעזור. הסברה טובה היא הסברה מהימנה. בשעתו בראשית הקמתו של "קול ישראל, ושנים לאחר הקמת המדינה- בשרות השידור  היה מה שקרוי "בית השידור " ע"פ ויקיפדיה קול ישראל בערבית (בערבית: صوت إسرائيل بالعربية, ידוע גם בשמו השני; רשת ד'), הוא תחנת רדיו ממלכתית שנוסדה במסגרת קול ישראל בראשית ימי ישראל כמכשיר תעמולה כלפי ארצות ערב וכלפי ערביי ישראל.

הגדרה מסכמת זאת היא לא נכונה, או לכול הפחות לא מדויקת. אם תעמולה מתקבלת  כמשהו שהוא אינו אמת כמו התעמולה הקלאסית הנאצית או הרוסית בשעתו על  ה"פרוטוקולים של זקני ציון" וכיו"ב מערכות תעמולה של משטרים טוטליטריים או של מדינות ערב נגדנו- אזי ההגדרה הזאת חסרת בסיס. כוחו של "קול ישראל " בערבית. היה בהבאת דיווחי אמת על מה שקורה בעיראק,בסוריה,במצרים, בסודאן ועוד. המאזינים שם, בהעדר אמצעי  תקשורתי אמין ,למדו  מן הדיווח של "קול ישראל בערבית" על מה שמתרחש אצלם. ולכן הרשת רכשה לה מאזינים ערביים רבים שאף יצרו אתה קשר. הם יכלו לאמת מידע וככה במשך הזמן התחנה נהפכה לאמינה. משום כך בדווחה על מה שקורה בארץ, והיא דווחה  האמת, (אך רק חלק ממנה : שרות השידור פעל במסגרת משרד ראש הממשלה) ולא שקרים, הדיווחים נתקבלו כאמינים, והם לעצמם אכן היו כאלה.

זאת כעדות אישית כאשר עבדתי ב' "קול ישראל" ועמדתי מקרוב על השידורים  בשפה הערבית ועל אופיים. קבלנו גם דיווחים מפורטים בוועדת   ל"פ ( לוחמה  פסיכולוגית ) של צה"ל שהקים אלוף חיים הרצוג ראש אמ"ן , לימים נשיא המדינה.זאת הייתה וועדה של  אמ"ן אך ישבו בה, סוציו-פסיכולוגים, מומחים לתעמולה, עיתונאים, אנשי מדעי מדינה וכיו"ב. כיום  צה"ל עושה משהו בתחום המערכת ברשת  הקיברנטית   (הממוחשבת) ולפי פרסומים שונים הוא מתכוון לפתֵח תחום זה, אבל זאת לוחמה הרתעתית כנגד "האקרים", בשרות מודיעינית, צבאית ולא עוסקת בתחום האזרחי. רק בתקופה של  מלחמה, צה"ל פעיל בתחום המידע לציבור הרחב,כפי שהיה במלחמת לבנון השנייה וב"עופרת יצוקה" בעזה. אבל הוא פספס בגדול. אם מדובר במלחמה, הדוגמה הטובה ביותר לניצול כלי התעמולה היה בעת מלחמת העולם השנייה. כאשר בעלות הברית ובראשם אנגליה וארה"ב פעלו נגד השידורים הגרמניים בפיקוחו ובהנחייתו של התעמולה גבלס,.שרות השידור הבריטי- הבי בי סי המפורסם הפך לכלי אדיר בהפצת מידע, תעמולה,פרשנות, עידוד, לבריטניה עצמה ולעולם כולו, כולל ארצות האויב ורשתות המודיעין והמחתרות.הוא התקבל כאמין ..

דרכים בהעברת מידע.

יש גורמים בישראל כמו  Palestinian Media Watch  מוסד ירושלמי אשר מביא לקטי עיתונות של מדינות ערב ואף מוציא קלטות.( pmw@palwatch.otg ) הוא מביא בעיקר דברי שטנה. אולם במקרה זה  שני פנים ללקטים אלה. אחד שהוא מביא  דברים שנכתבו או שודרו  בתקשורת הערבית. שתים. ממה שאנו יודעים- ישראל אינה זוכה לתקשורת "אוהדת" אפילו לא במדינות הערביות שיש לנו קשרים דיפלומטיים איתם כמו מצרים וירדן. אדרבא  העיתונות המצרית היא הארסית והבוטה ביותר כלפי ישראל. זה אמור לגבי המדיה כולה הקולית והחזותית.זה אמור במידה קצת פחותה לגבי ירדן, אף שגם שם הבת קול העוינת היא בדציבלים לא נמוכים . ככה שרשת "המדיה ווטש" בעצם משקפת די נאמנה את הנימה האנטי ישראלית בארצות ערב.. ויש עוד גורמי הפצה דומים. ויש אזרחים שאכפת להן. הנה כותרת "פלסטיין מדיה ווטש"  על  סגידה לטרוריסטים שרצחו  ישראלים.

| PA Minister of Culture defends glorification of terrorists: "It's the least we can do" City square named after Dalal Mughrabi, murderer of 37 Israelis by Itamar Marcus and Nan Jacques Zilberdik The Palestinian Authority is defending its practice of honoring terrorists who have killed Israelis by naming public places and events after them.

לדעתי, עם כול התחושה הקשה שמתלווה לפרסום כזה, אינני חושב שזאת דוגמה טובה  להסתה פלשתינאית. יש מי שיכולים  לטעון, בצדק או לא, שגם יהודים שנחשבו בשעתו טרוריסטים קראו על שמם רחובות וככרות. יש דוגמות טובות יותר להסתה במישור הפרטי והציבורי בקרב הפלשתינאים. מכול מקום, חרף  היותה עובדתית, סוג כזה של הסברה נתון במחלוקת בינלאומית. בכול מקרה מדובר במוסד שמפרסם לקטים מתוך  התקשורת הערבית. אני מתייחס לאנשים פרטיים. גם בארץ וגם בחוץ יש אנשים פרטיים שרוצים לעשות משהו .יש לי  ידיד בארה"ב, פעם מדריך צעיר בתנועת  "הנוער הציוני- יהודה הצעיר" - בהיותי שליח בארה"ב. שמו פרופסור וויליאם פירשיין, מיקרוביולוג בולט בארצו ובעולם. מכיוון שהוא אוהב את ישראל וקנאי לשמה ולמעשיה הוא אימץ עמדה לאומית, אפילו לאומנית, בכול הקשור ביחסינו עם הערבים. יש לו בלוג, אך עיקר הפצת המסרים שלו היא נקודתית למכריו באמריקה וברחבי העולם. מסרים אלה כוללים  סוגיות שלעצמן מהווים נושאים לכתיבה שלו, אך לרוב אלה התייחסויות לפרסומים בראש וראשונה בעיתונות. ב 2- בינואר הוא כתב מכתב לעיתונאי טימותי ראטן  שפרסם מאמר במדורו  בעיתון " ניו יורק פוסט". הנה קטע במקור מתוך מכתב  ארוך יותר שהוא פרסם ואח"כ אתמצת גם את הקטע לעברית. Subject: wishful thinking                                                                              Dear Mr. Rutten:     I read your column in the NY Post today (Jan 2) about the cold war lessons in fighting jihad, but they don't wash... In the cold war you really had suppressed individuals, their leaders and groups yearning for freedom who spoke out with their writings and demonstrations (which were quickly savagely suppressed by the dictators)... However now, except for Iran (which isn't really a Muslim country), there is literally no Muslim nowhere that speaks out against these savage Islam fascists... Why? Because the rank and file agree with their demented Imams and most of them applaud the savagery of the terrorists (they don't call them that) in killing infidels. Nothing in our history has prepared us for defeating these evil spawn...Nothing...And when the Yale University  Press publishes a book about the cartoons without showing any of them, because of  possible retaliation by the terrorists, then we have really hit rock bottom.. Bill Firshein Professor Emeritus Wesleyan University Middletown, CT, 06459                                                                                       פרופסור פרשיין: אין הבדל בין אסלמיטים הכותרת של המסר היא : הרהורי לב .ליבת הטיעון של פרופסור ווליאם פרשיין מול ראטן היא שהתיזה שיש ויש מדינות מוסלמיות, אין לה בסיס בכול הנוגע לקנאות. הא- ראייה: אין בעצם שום מדינה מוסלמית אשר יוצאת חוצץ,בחריפות חד משמעית כנגד הקנאות האסלמית. זה ועוד.לדעת פרשיין רוב המוסלמים מסכימים עם האימאמים המטורפים ואף  משבחים את  האכזריות שלהם כלפי "הכופרים". אבל הפרופסור מאוניברסיטת ווסליאן לא חוסך שבטו מן האקדמיה באמריקה. והוא מביא דוגמה. כאשר  ההוצאה לאור של אוניברסיטת ייל- Yale ( אחת האוניברסיטאות בפסגת האקדמיה בעולם- צ.ג) מפרסמת ספר  על קריקטורות (על האסלם – צ.ג) מבלי שתציג אפילו אחת מהן מחשש של פעולות תגמול מצד הטרוריסטים כי אז הגענו לתחתית.בכך שהבאתי דוגמה זאת, אני לא מתכוון לומר כי התיזה של פרופסור פרשיין היא נכונה. היא ללא ספק כוללנית. אבל היא דוגמה לאדם שאיכפת לו ושהוא  עושה הכול כדי להביא את דעתו בפני אנשים רבים, שהוא רואה בהם אנשים בעלי השפעה.   שני היבטים לצורה כזאת של  מידע. היבט אחד אינפורמטיבי. הבאת הדוגמה של  ספר הקריקטורות של אוניברסיטת ייל, היא טובה. מה שלא טוב בהסברה מסוג זה הוא וויכוח. פרופסור פרשיין גם מתווכח, בקטעים אחרים שלא הבאתי. רוצה לומר שהבאת עובדות מתחום האקדמיה או ציטוט מתוך עיתונות הערבית, במקרה שלפנינו עיתונות ארסית כלפי ישראל , היא גם צעד נבון וגם במקרה זה נכון. עובדה שאוניברסיטת ייל לא פרסמה אף קריקטורה. עובדה שהתקשורת הערבית בכללה היא אנטי ישראלית. פה ושם יש קולות בודדים אשר חולקים על סוג כזה של כתיבה, אך גם זאת מן הבחינה של תועלת תעמולתית ולא כערך בפני עצמו. הסברה מסוג אחר היא הסברה עצמית. להעמיד דברים על דיוקם. כאשר אני מתווכח עם איש תקשורת זר, כאן או בחוץ, ומעמיד אותו על עיוותים בסיקור על הנעשה אצלנו, הוא יודע שאני לא מצוי בשרות אף אחד. אני אכן חושב שאין לנו  מדיניות חוץ ברורה ומוגדרת בכול הנוגע לפתרון הסכסוך עם הפלשתינאים, וזאת ,מעצם טבעה המזגזגת או מאחזת עיניים   היא קשה להסברה. באותה מידה אני חושב שהתקשורת במערב מעָוותת, הן בדיווח והן בפרשנות את המציאות הישראלית. אני אומר זאת בפה מלא. התפרעות אנטי ישראלית בתחרויות ספורט דוגמה אחרונה להתנהגות בוטה של קבוצות מתפרעים בניו זילנד נגד הטניסאית שחר פאר בטורניר הטניס, כאשר  המפגינים לא רק מחאו נגד ישראל  אלא הפריעו למשחק והמשטרה אמנם גררה פה ושם מפגינים אף אפשרה זאת. כול ספורטאי ישראלי או שוחר ספורט  היה צריך  "להפציץ" הן את ממשלת ניו זילנד והן את ההתאחדות העולמית לטניס ולמחות לא על המחאה אלא על הצורה שלה. להפציץ- באינטרנט. כיום כאשר האינטרנט היא תקשורת המונים במלוא מובן מונח זה, מי שיודע להשתמש בו, במסרים, בטוקבקים או בבלוגים יעשה זאת. זאת הסברה חשובה. היא מגיעה לכל מקום ומגיעה מהר ויש לה משוב. אני שבמקרים כאלה משתדל לא רק לדרוש יפה חיפשתי דרך לפנות לממשלת ניו זילנד. לדאבוני לא זו בלבד שאין לנו שגרירות  במדינה זאת, אלא דואר לשגרירות ישראלית באוסטרליה, אשר מאומנת כנציגות בוולינגטון הבירה,לא נגישה. משרד החוץ שלנו הוא דוגמה מובהקת לחוסר נגישות, אלא,כאמור, אם יש איזה אסון בחו"ל ובמשרד פועלת לשכת קשר.לבסוף מצאתי שיש לניו זילנד קונסוליה בארץ וקונסול הכבוד הוא גד פרופר מבלי חברת "אוסם". העברתי איפה את המכתב למענים אלה.בהנחה שהוא יגיעה לוולינגטון- איכשהו .והנה המכתב במלואו ותקציר ממנו בעברית   To:Foreign Minister Govermnent of New Zeland Mr Murray McCully by fax 64-4-4729596   Your Excellency.   Viewing the evening news magazine on the National Channel (Israel Broadcasting Authority) I found myself disturbed and frustrated as at a Tennis  international tournament taking place in New Zeeland  Israelis'' representative Ms. Shahar P'er was most viciously harassed by a group of anti Israel demonstrators .   Being a liberal and living in a democratic country I wholeheartedly support protests and demonstrations as acts of freedom of speech and legitimate protest .However this was not a protest in any accepted form but sheer interruption. It was a means of disturbing, almost interrupting the game, more precisely the performance of Ms.P'er.   If it were a lecturer at an academy forum being shouted down and interrupted, I assume that the disturbers would have been shown out.   If the police had noticed indeed that the protestors did not carry only slogans but drums and trumpets, they should have seen to it that the demonstration takes place in a remoter   area so as not to interfere with the game.   Sometimes, ladies and Gentlemen ,in the service of Your government' you  have to realize that even a democratic, liberal  open  and peaceful  society as your country is- one has  to defend democracy in a more active way, not condoning acts against a sports visitor(actually – star) of a friendly nation.   Yours Sincerely   Zvi Gill zvigill@012.net.il www.notes.co.il/zvi address: 15 Hisin st tel Aviv 64284- Isarel 972-3-5251401 fax 972-3-5257371 הטעון שלי הוא שכמי שאין לו התנגדות למחאות ולהפגנות, במקרה זה זאת הייתה בעצם הפגנה אלימה כאשר המפגינים השתמשו בכלים- תופים חצוצרות- כדי לשבש את המשחק או להפריע לטניסאית שלנו שחר פאר. במקרה זה חובה היה על השלטונות- המשטרה- להרחיק את המפגינים כדי שהמשחק לא יופרע. זאת כשם שמרחיקים אדם שמפריע למרצה במוסד אקדמי. סיימתי בכך שגם מדינה חופשית,פתוחה ושלווה כמו ניו זילנד חייבת להגן ביתר תוקף על הדמוקרטיה, בייחוד כאשר מדובר בתחרות ספורטיבית שבה משתתפת טניסאית מארץ ידידה.. אני מסופק אם זה יגיע לשר החוץ של ניו זילנד,או למישהו חשוב. אבל אילו נכתבו כמה מאות מכתבים כאלה היו לך אלה הדים. האינטרנט הוא תקשורת המונית במלוא מובן של מונח זה זה.לא משנה כמה יכולים להיות מסר של יחיד חד וקלוע, אבל ה"הפצצה, מסיבית היא שנשמעת גם דרך חלונות אטומים.רוצה לומר אם יהיו הרבה יחידים שהעניין חשוב להם הם יכולים להעביר את המסר. ברגע שהעברנו את המסר, עשינו 90% מן המלאכה. גם לגבי התקשורת הערבית העוינת ניתן לעשות משהו. לא במישרין בפניות אליה. אלא בפניות אל האיגודים  הבינלאומיים לעיתונות ולמדיה. גם כאן האינטרנט הוא אמצעי טוב. וזה אמור לגבי  ההתקפות הקולניות והבוטות, במתכוון ככול הנראה של ראש ממשלת תורכיה. בתורכיה יש גם עיתונות חופשית ולא רק אסלמיסטית ואפשר למחות דרכה. וודאי שלא למחות בחרם על תיירות לתורכייה. העם היהודי וישראל שבעים חרמות. מלבד זאת יש כאן עניין של חסכון. גם במצב הנוכחי בתי המלון והצימרים מפקיעים מחירים. בהעדר חלופות כמו תורכיה ייקרו אותם עוד יותר. ,צריך לדעת גם לשתוק. אצלנו שתיקה תמיד משתלמת, שכן היא עדיפה על ברבור. משום כך במקרים מסוימים  שתיקה לא "כהודאה דמי" אלא היא ממלאה תפקיד. החאמס,למשל, שכה הצטיין במסע התעמולה נגדנו, החליט לפי המדווח לשתוק בשלב מסויים בכול הקשור לנועם שליט. לפי הדיווח, בכיר בחמאס אמר בשבת שעברה בראיון לעיתון אל-חיאת כי הארגון משתמש בטקטיקה חדשה במשא ומתן בעניין חילופי שבויים עם ישראל. הטקטיקה החדשה, לדבריו, מתבססת על איתור נוסחאות שעוקפות את נקודות המחלוקת בן ישראל לחמאס, והימנעות מעימות תקשורתי. לדבריו, החמאס לא מעוניין בשלב זה לפתוח חזית תקשורתית מול ישראל ומדינות אחרות, ולכן עדיף לפעול במישור של משא ומתן שקט. דוגמה טובה כיצד תעמולה משתלבת מצוין במדיניות והיא חלק בלתי נפרד ממנה. אגב חמאס, הסוגיה של נועם שליט , בהקשר זה, ראויה לכתיבת דוקטוראט. התוצאה הייתה בלתי נמנעת  בסחבת הארוכה והמתישה מול החמאס. אולי פה ושם צברנו נקודות בזירה הפנימית, אף שאני בספק, אבל  נכשלנו כישלון  אסטרטגי מחפיר. אותו חמאס שאנו עמלנו שנים להפוך אותו למצורע בעיני העולם, זכה לא רק להכרה מצדנו אלא להכשר לאומי ובינלאומי  של היות פרטנר להידברויות. אנו היינו הבג"ץ  והבד"צ שהכשיר בעיני העולם את  החמאס. הוא לא יכול היה לקבל מתנה יפה יותר משום גורם אחר, אפילו לא גורם ערבי מקורב אליו. אכן האמירה שזוכה צדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים, היא לא תמיד נכונה. אבל,על כך ברשימה אחרת.

פורסם ב 15 בינואר 2010 11:06 במדור הדימוי שלנו | 6 תגובות | אפשרויות

zoo מציאות חינוכית זו.

הסרט  black board jungle משנת 1955 נראה כאילו לקוח מעידן התום.
 
מערכת החינוך שלנו נמצאת "על הפנים" אין ביטוי אחר להגדרה לאחר שקוראים ושומעים מה קורה בין כותלי בית הספר. גם אם נרצה להיות אופטימיים לגבי  הפן התחומי ומן המסגרת ייצאו  אנשי  טכנולוגיה ,מדע, כלכלה מינהל עסקים, אדריכלים, מהנדסים מעצבים,משווקים, וכיו"ב, יהיו לנו מומחים אבל ספק אם יהיו לנו בני אדם במשמעות הנעלה של המונח.
 
התחלחלתי כאשר קראתי ב"הארץ" (27.12.2009)את התיאור של פרופסור רון אהרוני מן הפקולטה למתמטיקה בטכניון שלימד בהתנדבות  תלמידים בני 13 כאשר הכיתה "הפכה לגן חיות".במשפט אחד הוא מסכם את החוויה שלו: " אני באתי ללמד והתלמידים באו להילחם".פרופסור אהרוני חזר אל הסטודנטים שלו בטכניון. לאן חזרו התלמידים בחטיבת הביניים שאליהם הוא מתייחס. לג'ונגל האנושי מן הסתם. אם נצרף אל מציאות זאת המצב הכלכלי והחברתי בארץ, שבה לאט, לאט משתלטת הפלוטוקרטיה- שלטון ההון -על המדינה- העתיד רחוק מלהיות וורוד, וזאת בלשון המעטה.
 
הנתונים הסטטיסטיים שמתפרסמים מדי פעם על רמת החינוך בארץ, במקצעות שונים, ברמת הציונים, בהשוואה למדינות מפותחות אחרות או למדינה שלנו בעבר, מתייחסים ברוב המקרים למקצועות נקודתיים, מקצועות ריאליים כמו מתמטיקה,פיסיקה כימיה, או לשון, דקדוק, ידיעת הארץ. הם לא מתייחסים בדרך כלל לבסיס של החינוך והוא חינוך האדם , להיות בן אדם לעצמו ובחברה. זהו הבסיס למסגרת ה"דיסציפלינארית"- המשמעתית בהגדרה הפשוטה ביותר.
 
כאילו כדי לאזן את התמונה התפרסמו נתונים ב- 29.12.2009 מטעם המעצה לשלום הילד ולפיהם קיימת אלימות, לרוב מילולית,  גם מצד המורים כלפי התלמידים .לאור התיאור של פרופסור אהרוני לא אתפלא אם יש מורים שתעצומות הנפש לא עומדות להם,וחבל.  גם זה שייך. בראש המועצה לשלום הילד עומד ד"ר יצחק קדמן. ד"ר קדמן,איש בעל יכולות ויכולת להעביר את המסר. בכול תפקיד שהוא ממלא הוא פעיל מאוד בראש וראשונה בהעברת המסר שלו למדיה. שלום הילד כפי שד"ר קדמן יודע היטב לא מתחיל בבית הספר. הוא מתחיל בבית, הוא מתחיל בסביבה. ובסביבה הכוונה גם הנסיבות שבהם אנשים מוכשרים לא להוטים אחר מקצוע ההוראה.זאת בין משום שהגמול הוא קטן בעיניהם ובין משום העדר מוטיבציה אידיאית לשמש מחנך.
 
אם אנו לא מבחינים במציאות העכורה הזאת, פורצים לנו כול יום מול עיננו מעשים מזוויעים. אבל המדיה אוהבת אנשים כד"ר קדמן שיודעים להתנסח בקיצור ולעניין וזה חוסך מהם עריכה וזמן יקר. אפשר מאוד שיש להעמיד את ד"ר קדמן בראש מועצה ציבורית למען שלום הציבור בכלל והמורה בפרט. אני משוכנע שנשמע נתונים מרתקים.אשר למדיה, היא בעיניי שותף פעיל למה שהייתי קורא העדר "דרך ארץ" והכוונה אינה לכביש מספר 6 .
 
הגדיל לעשות בסוגיה זאת ד"ר תום גומפל, ראש מסלול החינוך המיוחד באוניברסיטה העברית. במכתב למערכת "הארץ"( 4.12.2010 ) כתב- התרעם- בין היתר:  "האם (פרופסור אהרוני) חשב שהוראה כרוכה אך ורק בחומר אקדמי? האם חשב שזה כול מה שמורה עושה במשך שעות עבודתו.ושאלה לאנשי משרד החינוך המאפשרים לחובבנים בלי  הכשרה להיכנס לבתי ספר. מה חשבתם  שיקרה"שאלה יפה. איך זה שנותנים לבחור ירוק, שאפילו לא ביקר  בשמורת "קרוגֶר" בדרום אפריקה להתקרב למתחם. ולא זו בלבד שלא שולחים אותו לאגף בעלי הכנף בגן החיות אלא דווקא לאגף החתולים- צ'יטות,אריות, נמרים,טיגריסים. Zoo מערכת חינוך זו?. אולי בבוא היום כאשר כול מערכת החינוך תעבור לחינוך המיוחד ד"ר גומפל עשוי גם להתמנות למנכ"ל משרד החינוך. בינתיים ראוי שהד"ר יציץ בסביבה, ומה היא עושה, ולסביבה לא צריך מומחים גדולים. אני לא מומחה לחינוך המיוחד וכמוני לא רבבות. אבל יש לנו עיניים שרואות, ואוזניים ששומעות ופה שמדבר. סכינים, אבקה לבנה ואלכוהול לא מוכרים במרכול של בית הספר- ד"ר גומפל.
 
חברה חולה. לחינוך חסרות מיטות.
 
לדעתי הנושא הזה,חייב היה לעמוד על סדר היום הציבורי סמוך מאוד לסוגיית הגרעין של איראן.נגד אויב בחוץ אנו יודעים להתמודד יפה. מפתחים "חץ", "כיפת ברזל" ועוד ציוד משוכלל חשוב מאוד שעולה מיליארדים. נגד "אויבים" בפנים, ולא מדובר רק באנשים אלא ברבי קומות של ערכים שמטים  ליפול, אנו חדלי אישים.ב-17 בדצמבר 2009 נערך במרכז ליאו באק בחיפה הכנס של "התנועה  להעצמת הרוח בחינוך". פרופסור ישעיהו תדמור, יו"ר התנועה, איש מחקר וחינוך וותיק, אמר בפתח הכנס:" מהות החינוך היא, בעיניי, עיסוק באדם, בשאלות האדם, ביחסו של האדם לזולת, לחברה וליקום ובזיקתו למוחלט, למטפיסי, לאלוהים; עיסוק בערכיו, בשליחותו ובמחויבויותיו. נלווים לכך שאלות בדבר קיומיות, אותנטיות, משמעות, רב שיח, אהבה, ערכיות ומוסריות.

פרופסור תדמור: להחזיר לחינוך את הנשמה.

מול הגישה הרווחת כיום בציבור, בקרב הורים וגם בקרב ראשי מערכת החינוך – הגישה התכליתנית, המעשית, הרואה את חזות הכול בחינוך בהישגים ובציונים, הגישה שהלימודים בה שטוחים, מישוריים, נעדרי פסגות, נעדרי חוויות חינוכיות, הגישה שבה ההוראה והלמידה הן טכניות במידה רבה, בלא נגיעה בתלמיד האדם – אנחנו מבקשים להחזיר לחינוך את נשמת החינוך. התשתית לכך היא ההבניה של התרבות הבית ספרית בששה "מחוזות תרבות": תרבות אינטלקטואלית, תרבות רגשית, תרבות גופנית-פעלתנית, תרבות אקולוגית, תרבות ערכית, תרבות מוסרית, תרבות אמנותית, תרבות רוחנית."

לפני כמה ימים התבשרנו- מעל דפי העיתונות( אני מציין עובדה זאת שכן הבשורות בתקשורת לא תמיד מתממשות, ורפורמות המוכרזות מדי כמה שבועות נמוגות ) על רפורמה בחינוך העל יסודי. במסגרת רפורמה זאת מורה-חונך יהיה אחראי על קבוצה קטנה של כ- 16 תלמידים ויעקוב אחר פעילותו האישית של כול אחת ואחד מהם. כמו"כ  תיקבע מסגרת זמן מיוחדת לפעילות חברתית. אילו הדבר יוגשם תהיה בו ברכה כפולה והיא  מתן תשומת לב רבה יותר לתלמיד הבודד ותשומת לב רבה יותר של התלמיד לחברה.בכך אולי יינתן מענה ולו חלקי לליבה של בעיית החינוך שלנו והיא – הסביבה. בלי תמיכה מסיבית של הממשלה, הרשות המקומית, הסביבה, המשפחה, השכונה שום מורה או מחנך  גם את יתאים לגזרה של ד"ר  גומפל הצלחתו תהיה מוגבלת מאוד. הסביבה זקוקה בדחיפות לרפורמה.
 
ניסיונות נקודתיים.
 
חינוך הוא דבר שאין לא סייג, לא בגיל,לא במסגרת ולא בתחום. בעצם ,החינוך מלווה אותנו מן הינקות ועד למוות.מכאן שאמירה ",מכול מלמדיי השכלתי", תמיד יישומית. מערכת החינוך הראשונית היא הבית. אין לו תחליף. כאשר בבית חסרים הגורמים האנושיים והסביבתיים לחינוך מחפשים חלופה. במעגל השני מצויה הסביבה הפיסית והאנושית ורק במעגל השלישי מצויה מערכת החינוך. אחריה האקדמיה בלימוד חופשי או דיסציפלינארי ובמקביל האוטודידקטיות למידה עצמית באמצעות  ספריות,מחקרים, תקשורת וכיו"ב. בעידן שלנו , הן בשל  ההתפתחות האנושית והמדעית והן בשל תנאים אובייקטיביים וסובייקטיביים, מסגרת אשר ממזגת  חלק מן האלמנטים הללו. מתבקשת. ואכן מצאנו כזאת ,או השאיפה לכזאת, ביישוב "אור יהודה" שמצויה במרכז גוש דן, לא רחק מצומת כביש 4  בצומת רמת אפעל.

שמעתי על ה"חממ"ה",-. ראשי תיבות של חינוך,מוביליות, מחויבות, הישגיות, והחלטתי לבקר בה. המבנה בחוץ אינו מרשים, אבל כבר ראינו מבנים לא מרשימים שבהם  הלמידה מרשימה מאוד. זאת אכן מסגרת חינוכית חברתית מיוחדת במינה.היא בנויה על  עמותה שחזונה הוא שליחות חינוכית וחברתית למובילות, מחויבות, אחריות ושותפות בת קיימא עם הקהילה והרשות המקומית.היא בחזקת תוכנית ניסויית – pilot  אבל בתור שכזאת היא נראית כמשהו רענן. היא מושתתת על ארבעה עמודים ערכיים.חברה וחינוך, מעשה ותכלית, מעורבות וערכים, הישגיות ובגרות.מתוך גישה חינוכית ממוקדת בלומד ובייחודו, שותפים חברי קהילת ה"חממ"ה" ביצירת זירות הצלחה שיעניקו לכל אדם מערכת  כלים אישי וצוותי להמשך לימודיו ולאחריהם. הסיסמה: קבלתי אחריות קולקטיבית,עבודת צוות- למען מטרה אחת גדולה: ללמוד איך להשתמש בחכה במקום לבקש דגים.

המנהלים .משמאל- צבי לירז לידן יורם רובינפלד

האכסניה לפרויקט היא  אור יהודה והצטרפו למיזם, קרן רש"י, ומשרד החינוך. המטרה העיקרית שהציבו לפניהם היוזמים היא להעניק ללומדים סביבה לימודית שבה הם יכולים ללמוד את השימוש בכלים העשויים לעזור להם להשיג את מטרותיהם. לכן, תפקיד המורה מתעדכן וממוקד בהקניית אחריות, בתכנון ובניהול המייסדים הם הָל קוברינסקי יו"ר העמותה- איש עסקים בהיי טק ,צבי לירז מנהל פדגוגי. מפתח גישות חינוכיות,תוכניות לימוד והכשרת מורים., יורם רובינפלד מנהל ארגוני,איש חינוך ומינהל בכיר בחברות עסקיות. ד"ר צביה ולדן פסיכו בלשנית, מתמחה באוריינות ובשילוב מחשבים בחינוך.

ההנהלה פותחת את כתלי בית-הספר,  אל המציאות החוץ דיסציפלינארית תוך התחברות עם הקהילה החברתית והעסקית, הרשות המקומית וההורים. מדובר בעשייה המשלבת פעולה בין חברים, בוגרים, מנחים ומורים, המובילה לאחריות חברתית, ואשר במסגרתה נרכש ידע מתוך חיפוש אחר משמעות בכלל, והמשמעות שבלימוד ובהשכלה, בפרט.
.
מעורבות חברתית בדיאלוג

מה שעניין אותי במיוחד כאשר ביקרתי במקום הייתה השאיפה של החממ"ה להעניק משמעות לכל השותפים בעשייה של תרומה לקהילה ושל מחויבות אישית. דיאלוג חברתי הוא פרויקט בו צוות לומדים, בהשתתפות מנחה, וקבוצה מקבילה בקהילה, מזהים את העוצמות ואת הצרכים של כל צד ויוצרים תהליך של למידה והנחיה הדדית, והפקת תוצר משותף. בדומה לתוכנית "מחויבות אישית" תכנית הדיאלוג של החממ"ה הינה תוכנית חינוכית ערכית המתבססת על פעילות התנסותית מקיפה במוסדות וארגונים בקהילה . משימה מיוחדת מוטלת על הכיתות הגבוהות . במסגרת פעילות זו אמורים התלמידים  להציג לתושבי העיר את הסוגיה, דרכים לפתרונה ויפעלו לקבל משוב ממספר גדול ככל האפשר של תושבים. בסיום יציגו לראשי היישוב את הצעותיהם. התלמיד גם לומד לבצע הערכה אישית על ביצועיו התלמידים כולם יוצאים אחת לשבוע לקהילה ופועלים כחונכים ושותפים לפעילות של ילדים וקשישים. הדבר מפוקח באופן הדוק והדגש המתמשך הוא על פעילות איכותית תוך יצירת דיאלוג, כלומר המקבל הוא הנותן ולהפך.

חושבים ומחשבים

המטלה של בית הספר מחוץ למסגרת הפנימית היא  בין היתר לסייע בשירות לפיתוח מנהיגות חינוכית יישובית ובטיפוח מורים בעלי חזון חברתי, חינוכי ומקצועי שיניעו ויובילו שינויים בבתי הספר שלהם. הילדים מתנסים כל העת בלמידה חקרנית אישית וקבוצתית. בחלק מהזמן הופך התלמיד לחוקר והמורה למומחה תוכן על פי צורך ולא למרצה. התלמיד רוכש יכולת חקר, ניתוח ובירור מידע, הבנת עיקר וטפל, תיכנון מערכתישל פרוייקט עם חבריו, ביצועו והצגתו בדרך מקצועית וראויה

.כאמור המערכת פועלת, נקודתית, ואני יכולתי רק להציץ ולהתרשם, ולקבל מושג או חזון לעתיד לבוא. אבל ברעיון הזה לעצמו טמונה ליבת העניין- הפיכת חינוך לאימפליקטיבי ואפליקטיבי. לאמור המשמעות הרחבה של החינוך, כולל החינוך לערכים והיישום שלו בסביבה, במשפחה ובחברה.

חינוך בעבורנו , ויסלחו לי על השמעת תקליט חוזר, הוא השקעה במשאב החשוב ביותר שלנו- האדם. אם לא נשכיל לתקן את העיוותים מהר, הפציינט לא ימות. הוא יישאר נכה, וזאת תהיה פצצת זמן בעוצמה  לא פחותה מזאת של הגרעין בידי האייטולות בטהראן.